מעבר לתמונה - סיפור הצלתו של מכון ייווא בוילנה

מבואת בניינו החדש של הייִוואָ בוילנה, בו היתה תלויה מפת העולם ביידיש המפרטת את סניפי הייִוואָ בעולם

"ספרים אינם צומחים על עצים1", כך השיב זליג קלמנוביץ, מראשי הייִוואָ ומי שעמד בראש "בריגדת הנייר",2 לאלה שהלעיזו על אנשי הבריגדה כי הבריחו לגטו ספרים ויצירות במקום מצרכי מזון.3

הקדמה

מכון ייִוואָ, מנכסי העם היהודי בעת החדשה, נוסד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בוילנה שבליטא. הייִוואָ היה המוסד האקדמי היהודי הראשון שאסף וחקר את אוצרות יהדות מזרח אירופה ההיסטוריים שהיו פזורים בעולם, מעליות גג מעופשות ועד לגניזות בתי-כנסת. עבודת הייִוואָ בתקופה זו היתה מגוונת ומקיפה. אנשי המכון שקדו, בין השאר, על סטנדרטיזציה של היידיש בספרות הכתובה ובלימוד השפה במוסדות החינוך השונים, וכן הקפידו שפרסומי המכון ייכתבו ביידיש. במאמר זה אבקש להתמקד בסיפור הצלתו המופלא של הייִוואָ, הצלה שבזכותה המכון עודנו מתקיים ופועל בניו-יורק, וממשיך למלא את תפקידיו המקוריים כארכיון וכמוסד אקדמי לחקר היהדות.

• 1. דוד אליהו פישמן, (תרגום: אבריאל בר-לבב), "אודים מוצלים מאש: הצלת אוצרות התרבות היהודיים בוילנה", רון מרגולין (עורך), מדעי היהדות, כרך 37, תשנ"ז, האיגוד העולמי למדעי היהדות האוניברסיטה העברית, עמ' 45
• 2. פישמן, עמ' 42-43
• 3. פישמן, עמ' 45

חזית בניין הייִוואָ ברח' ויוולסקה 18, וילנה.

"נחפשה ונחקורה"4 - יסוד הייִוואָ

מהפכות ומגמות שהתרחשו במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 השפיעו על תהליך הקמת הייִוואָ, אחת מהן היתה תנועת ההשכלה. בעקבותיה, נוסדו בגרמניה מכונים אקדמיים למדעי היהדות5, שחקרו באופן אמפירי טקסטים יהודיים. לימודי ההיסטוריה היהודית, כפי שהתקיימו בגרמניה, תהליכי החילון והצורך בהגדרה לאומית הביאו את שמעון דובנוב, היסטוריון ותאורטיקן6, לפרסם בשנת 1891 קול קורא "נחפשה ונחקורה"7 להצלת עברו של העם היהודי ממצולות השיכחה. על-פי  דובנוב, תודעתו ההיסטורית של עם היא מדד להתפתחותו הרוחנית, בייחוד בתקופה המודרנית בה תודעה זו מהווה מרכיב מאחד היכול לשמש כחלופה לתפקיד שממלאת הדת. מעבר לחששו כי חלל זה מאיים על המשכיות הלאום היהודי ועל כושר הישרדותו בעידן של חילון ומודרניזציה, דובנוב האמין כי ידיעת העבר נדרשת ליצירת תרבות יהודית חדשה. לכן קרא לכל קוראי הקונטרס, ובפרט להמון היהודי, להשתתף במבצע האיסוף והשימור. בראש המבצע יועדה לעמוד אגודה שתמיין, תקטלג ותפרסם את המסמכים והיצירות שייאספו:8

"לכולכם אקרא, בואו והתייצבו במחנה בוני התולדה! [...] כל אחד מכם יוכל להיות למאסף חומר, לעוזר בבניין דברי הימים […] הבו נעבודה, נקבץ נדחינו מכל מקומות פזוריהם, נסדרם ונגלם בקהל, ואחר-כך נבנה על יסודותיהם את היכל התולדה. נחפשה נא ונחקורה!"9

• 4. שם הקונטרס של שמעון דובנוב משנת1891, כפי שיפורט לעיל.
• 5. "Wissenschaft des Judentums"
• 6. לחם למען זכויותיו הלאומיות של המיעוט היהודי בתפוצות.
• 7. הקונטרס נקרא ברוסית: "Ob izuchenii istorii russkikh evreev", כלומר: "על חקר ההיסטוריה היהודית הרוסית". בעברית נקרא הקונטרס ל"נחפשה ונחקורה".
• 8. שמעון דובנוב, נחפשה ונחקורה: קול קורא אל הנבונים בעם המתנדבים לאסוף חומר לבנין תולדות בני ישראל בפולין ורוסיה, אודסה, תרנ"ב, עמ' 19. בתוך: פישמן, עמ' 40, וכן ראה: Cecile Esther Kuznitz, “YIVO”, Gershon David Hundert (Editor in Chief), The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, 2008, pp. 2090
• 9. דובנוב, עמ' 16-24. בתוך: פישמן, עמ' 40-41

ספריית סטראשנוב, ברח' סטראשונה 6, וילנה

זליג קלמנוביץ, ממנהלי הייִוואָ קודם המלחמה. YIVO Institute for Jewish Research, New York

קריאה זו של דובנוב עמדה בבסיס פעילותם של אנשי הייִוואָ לדורותיהם. שיא פריחת זרעי קריאתו של דובנוב התקיים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. אז האיסוף נהפך ל'פולחן';10 מתנדבים (זאמלערס=מאספים) נשלחו לעיירות ולערים במזרח  אירופה ובעולם כולו, ושלחו לייִוואָ תעודות ומסמכים היסטוריים, יצירות ספרותיות, חפצי אמנות ואתנוגרפיה. הזאמלערס היו לאגדה בפולקלור היהודי ולמושאי שירים וסיפורים. שליש מתוכם היה עני וחסר השכלה פורמלית, ובחר בעבודתו מתוך גאווה ורצון לתרום לתרבות היידיש. נראה כי חזונו של דובנוב וחבריו היה למציאות, והפצת התרבות היהודית החילונית אכן חצתה את גבולות האינטליגנציה והתפשטה בקרב הקהילה היהודית הרחבה.11

מכון ייִוואָ - ה"יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט" (המכון המדעי יהודי) - שהוקם בשנת 1925 מיסד את קריאתו של דובנוב לאיסוף ומחקר "אוצרות הטבע"12 ההיסטוריים של העם היהודי. מטרת הייִוואָ היתה להתבסס כמרכז מחקר מדעי של היידיש  ושל ההיסטוריה והתרבות היהודית בקהילות המזרח-אירופיות. בוועידה בברלין הוחלט שהמכון יחולק למדורים, והללו יפוזרו בין ריכוזים יהודיים בעולם: המדור לפילולוגיה, ללימודי בלשנות, לספרות ולפולקלור מוקם בוילנה;13 המדור להיסטוריה, לסוציולוגיה ולכלכלה מוקם בברלין;14 המדור לפדגוגיה-פסיכולוגיה יועד לקום בורשה. בניו-יורק, בה היה ריכוז יהודי של דוברי יידיש, יצא לאור באותה עת ה"ידיעות פֿון ייִוואָ" (חדשות הייִוואָ).15 למרות שניו-יורק לא תוכננה להיות אחד ממרכזי  הייִוואָ, מוקם בה, בסופו של דבר, המדור הפדגוגי-פסיכולוגי. מדור זה ביסס את מחקריו על פגישות עבודה שהתקיימו בוילנה עם אנשי חינוך, תוך צפייה ואיסוף נתונים במוסדות החינוך השונים במזרח.16

וילנה היתה למרכז הייִוואָ לאחר שהוקם בה חוג ידידי המכון.17 בשנת 1928 רכש הייִוואָ חלקת אדמה ברחוב ויוולסקה 188,  בשכונה יוקרתית שמחוץ לרובע היהודי הישן והמתפורר בוילנה. שנה לאחר מכן, התקיימה בה הוועידה הראשונה, שבמסגרתה נבחרו חברי ההנהלה החדשים, ביניהם מקס ויינרייך וזליג קלמנוביץ. באותה ועידה נערך גם טקס הנחת אבן הפינה לבניין החדש, אך רק כעבור ארבע שנים עברו המשרדים לבניין החדש בשל המשבר הכלכלי בעולם (בתקופה זו לא קיבלו עובדי המכון משכורת למעלה משנה). בבניין הייִוואָ החדש, באולם הכניסה המפואר, נתלתה מפה בה סומנו ביידיש סניפי הייִוואָ ברחבי העולם, ומעליה הופיעה הכתובת: "דער ייִוואָ און זיינע פארבינדונגען איבער דער וולט".18 וילנה פרחה, היא יזמה רשת  בינלאומית של מוסדות יהודיים, ובמוקד שלה עמד הייִוואָ כמרכז ללימוד יהדות ולתרבות היידיש. בניינו החדש והמרשים סימל את מעמדו הבינלאומי.19

• 10. כך מכנה זאת פישמן.
• 11. פישמן, עמ' 41, וכן: Kuznitz, pp. 2090-2091
• 12. כך כינה דובנוב את התעודות ההיסטוריות ששימשו כפנקסי הקהילות ופנקסי החברות. פישמן, עמ' 40
• 13. בראשותם של מקס ויינרייך וזלמן רייזן.
• 14. בראשותם של ההיסטוריון אליהו טשריקובר ויעקב לשצ'ינסקי.
• 15. בהנהגת ההיסטוריון יעקב שאצקי.
• 16. המדור נוהל ע"י לייבוש לרר, והכשיר מורים, כינס ועידות וכנסים, העמיד לרשות מוסדות החינוך של האוז"ה ו-TSYSHO עובדים סוציאלים, ויצר סטנדרטיזציה של לימוד היידיש במסגרות בחינוך השונות. ראה: Kuznitz, pp.2092
• 17. Kuznitz, pp. 2090-2091
• 18. פישמן, עמ' 43
• 19. Kuznitz, pp. 2093
• 20. מחבר "הפונטיקה של היידיש"
• 21. Kuznitz, pp. 2094

העברת ארכיון סמולנסק למטה רוזנברג בוילנה, באפריל 1943

עובד יהודי בייִוואָ, וילנה 1943

תערוכת מטה רוזנברג בוילנה, 1943.

"בית עלמין של ספרים. קבר אחים"22 – הכיבוש הנאצי

ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה על-ידי הגרמנים. שבוע לאחר מכן הגיע לעיר נציג מכון רוזנברג. אלפרד רוזנברג היה האידיאולוג הראשי של גרמניה הנאצית, ועמד בראש מטה הרייך לתפקידים מיוחדים23. מטרת המטה היתה לבזוז חפצי יודאיקה בכל אירופה, למיינם ולרכזם, ולהעבירם למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט שבגרמניה, כדי שבבוא היום יוקם מוזיאון ליהדות בעולם ללא יהודים.24 כחודש לאחר הפלישה בוצעו מעצרים בוילנה על-ידי אנשי רוזנברג. על העצורים נגזר לערוך רשימה של הספרים העתיקים, כתבי היד הנדירים והאינקוּנָבּוּלוֹת25 שהיו ברשות ספריית סטראשון26 המפורסמת, בין העצורים היה נח פרילוצקי. לאחר שנציגו של רוזנברג מצא את מבוקשו, הוא שב לגרמניה עם רשימותיו ופריטים מהספרייה, ופרילוצקי וחברו נרצחו בבית המעצר.27

רשימותיו של פרילוצקי לימדו את מטה רוזנברג, שוילנה היא מרכז לעשרות אלפי פריטים של כתבי יד ואמנות. לכן נשלח צוות גדול ומורחב במיוחד שימציא אנשים מתאימים לצורך עבודת האיסוף. את הצוות הנהיג ד"ר יוהאנס פול, שאת לימודיו רכש גם במכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית בשנות ה-30 (מטעם המפלגה הנאצית), והיה אחד מהכותבים ב"דר שטירמר". פול דרש מהיודנראט לספק לו 12 עובדים אינטלקטואלים, ובראשם העמיד את הרמן קרוק וזליג קלמנוביץ. המשטרה היהודית בגטו כינתה את הקבוצה "בריגדת הנייר" ("די פאפיר בריגאדע"). מקום עבודתה היה בניין ספריית אוניברסיטת וילנה (מחוץ לגטו), לשם היו אמורים לעבור כל פריטי ספריית סטראשון. עבודתם היתה למיין את הספרים ולסווג בין אלה שיישלחו לפרנקפורט לבין אלה שיושמדו וימוחזרו במפעלי נייר. מאוחר יותר נפתח אתר נוסף בבנין הייִוואָ, ובמקום בו היתה תלויה מפת העולם של סניפי הייִוואָ, נתלו עתה צלב קרס ונשר, ומעליהם התנוססה כתובת חדשה:  "Deutschland wird leben und deshalb wird Deutschland siegen"כלומר "גרמניה תחיה, ולכן גרמניה תנצח".28 70% מן הספרים היו אמורים  להישלח להשמדה, ולא פעם יפי מראהו של ספר הוא שקבע את גורלו – הספרים המרשימים חיצונית נשלחו לפרנקפורט והשאר למיחזור. על אופייה האכזרי של העבודה כתב ביומנו זליג קלמנוביץ:

"בררתי ספרים כל השבוע וכמה אלפים מהם בידי השלכתי לאשפה. ערימת ספרים מונחת על רצפת חדר הקריאה של ייִוואָ. בית עלמין של ספרים. קבר אחים. ספרים נגועי מלחמת גוג ומגוג בבעליהם. אין צורך לומר שהרוב הגדול של הספרים נשחת מרוב שימוש. [...] את המעט שבררתי – אולי נזכה ונציל אותם. ואם תמהר הישועה לבוא, אפשר יהיה לברור מתוך הגל גם את שארית הפליטה. מי יתן והיה!"29

• 22. זליק קלמנוביץ, יומן בגיטו וילנה, וכתבים מהעזבון שנמצא בהריסות, מורשת וספריית פועלים, תשל"ז, עמ' 126
• 23. "Einstatzstab des Reichsleiter Alfred Rosenberg”
• 24. "Institut zut Erforschung der judenfrage”. ראה: פישמן, עמ' 41-42
• 25. דפוס ערש, או דפוס עריסה, כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים.
• 26. הספרייה הציבורית היהודית הגדולה, מן החשובות בעולם, שהתבססה על אוסף הספרים המקיף והנדיר של מתיתיהו שטראשנוב, מייסדה. הספרייה נפתחה בראשית המאה ה-20, ועברה מביתו של שטראשנוב לביהכנ"ס המרכזי של וילנה, שם הוקם בניין הספרייה (ברח' סטראשונה 6. באותו הבניין היה גם בית המעצר, שבו עונה למוות נח פרילוצקי). בספרייה היו כ-40,000 ספרים. לאחר הכיבוש הנאצי הוקמה ספרייה בבניין ספריית סטראשנוב, לאחר שספרים התגלגלו ברחובות הגטו והוגשה בקשה לפתיחתה. שלושה חודשים לאחר כיבוש העיר כבר הוחלפו בסטראשונה ספרים. משגברו הרציחות בפונאר, כמות הספרים שהושאלו היתה הגבוהה ביותר, למרות התמעטות האנשים. לכבוד השאלת הספר המאה אלף, נערכה בספרייה מסיבה. ראה: אברהם סוצקבר, גיטו וילנה, הוצאת שכוי, תש"ז, עמ' 90-92. אברהם סוצקבר מספר בזיכרונותיו, שמנהל הספרייה, יצחק שטראשון – נכדו של מיסד הספרייה "לא יכול היה לראות כיצד הגרמנים עושים בספריה כבתוך שלהם, והוא תלה עצמו על רצועות תפיליו" (סוצקבר, עמ' 97).
• 27. פישמן, עמ' 41-42
• 28. פישמן, עמ' 42-44
• 29. קלמנוביץ, עמ' 126

ערמות הספרים בייִוואָ, וילנה 1943

אברהם סוצקבר ואשתו פרידה במחבוא ברח' פרונזה בוילנה, בו התרכזה הנהגת הפרטיזנים בסוף מרץ 1944. על השולחן חבילות בהן נכסי תרבות יהודית שניצלו.

בדבריו אלה העניק קלמנוביץ חשיבות וערך לספרים כמו לבני אדם. העלאת הספרים למדרגה זו נעשתה גם על ידי אחרים. באמירתו הנודעת "במקום בו שורפים ספרים שורפים גם לבסוף בני אדם", יצר היינריך היינה מִתְאָם דומה. גם אברהם סוצקבר ערך השוואה דומה; בזיכרונותיו טען כי מפקדת רוזנברג משלימה את עבודת הגסטפו, ותפקידה להשמיד את אוצרות התרבות היהודית ולמחוק "מעל פני האדמה את חצי אלף השנים של וילנה היהודית".30 סוצקבר פירט את הדמיון שבין  השמדת בני-האדם להשמדת אוצרות התרבות: בראשית התהליך רוכזו הספרים בספריית האוניברסיטה, בדומה ליהודים שרוכזו בגטאות. לאחר מכן התבצעה בספרים סלקציה: "למיינם ל'ימין-שמאל' ולהשמיד את שניהם"31 – הספרים נשלחו  לפרנקפורט או לגריסה. אוצרות הספריות והמוזיאונים עברו תהליך מקביל להחפצה ולדה-הומניזציה של הקורבנות היהודים: ספרי תורה נשלחו לבית חרושת לעורות, לוחות הדפוס העתיקים הותכו ונמכרו במשקל, ומצבות השיש נשלחו לריצוף רחובות. כפי שבוצעו מצודים אחר יהודים שהתחבאו במלינות32,כך נערכו חיפושים מתחת לקורות הרצפה "לראות אם איש לא החביא שם ספר יהודי".33 סוצקבר המשיך בהשוואתו: בדומה לעובדה שהושמדו "יחד עם היהודים, מאות אלפים של עמים אחרים", כך נשדדו גם "ספריות ומוזיאונים של אחרים",34ביניהם מוזיאונים פולניים, ספריית הכנסייה האוונגליסטית וספריות רבות נוספות. הנאצים אף שרפו את הספרייה הרפואית של בית-החולים האוניברסיטאי.35

• 30. סוצקבר, עמ' 97
• 31. סוצקבר, עמ' 98
• 32. מלינות כינוי למקום מסתור
• 33. סוצקבר, עמ' 100
• 34. סוצקבר, עמ' 100
• 35. סוצקבר, עמ' 97-100

א. סוצקבר וש. קאטשכינסקי במרפסת דירתם בגטו וילנה, פולין

"הלכנו יחדיו" – זליג קלמנוביץ ואברהם סוצקבר

בוילנה התרכזו במשך דורות יוצרים, אמנים ומשוררים, אנשי רוח ותרבות, פילולוגים ובלשנים שבעבורם היידיש היתה לא רק שפה, כי אם תרבות עשירה. אברהם סוצקבר השתייך לדור הצעיר של האינטלקטואלים, היה חבר בקבוצה הספרותית "יונג-ווילנע", ולמרות גילו הצעיר זכה להכרה כמשורר וסופר. בעת הכיבוש הנאצי היה סוצקבר בן 28. זליג קלמנוביץ, שניהל את הייִוואָ לפני הכיבוש, היה מתלמידיו של שמעון דובנוב. קלמנוביץ, שהיה מדור מייסדי הייִוואָ, היה פילולוג, חוקר ספרות יידיש ותרבות יהודית. בהיכנסו לגטו היה בגיל 56. למרות הפער הדורי, הם נפגשו שוב ושוב לאורך השנים בירושלים דליטא ובגטו וילנה. שני האינטלקטואלים כתבו יומנים בעת המלחמה; סוצקבר כתב לעצמו רשימות שתיעדו את חייו, ובשנת 1946 ערך אותם באופן מסודר לכדי ספר זיכרונות ביידיש - "גטו וילנה". הזכרונות כתובים באופן רהוט ופיוטי וערוכים על-פי נושאים. לעומתו, קלמנוביץ כתב יומן בעברית – "יומן בגטו וילנה". היומן נכתב על-פי סדר כרונולוגי בתמצות רב, האירועים מתוארים בו במשפטים קצרים, ודמויות רבות (יהודיות וגרמניות) מכונות בשמות-צופן. הקריאה ביומן מעלה שאלות כמו: האם כתב את היומן לעצמו, או כתיעוד בעבור קורא זר (בייחוד לאור העובדה שהכיר בחשיבות מעשה התיעוד)? אם אכן נכתב לשם תיעוד, מדוע בחר קלמנוביץ בשפה תמציתית ומקודדת (חלקים מתוכו טרם פוענחו)? האם ייתכן שקלמנוביץ אכן האמין שישרוד את המלחמה והוא שיפענח את היומן? 

בזמן הגירוש לגטו, נפגשו סוצקבר וקלמנוביץ. וכך מתאר זאת סוצקבר: 

"מחנות חדשים החלו לנהור מהעיר. ראיתי ביניהם את ידידי קלמנוביץ' – המלומד הידוע, מעובדי ייִוואָ. פניו הצמיחו זקנקן דליל. מתוך קמטיו נשקף הגורל היהודי. נדחקתי לבין הקהל ולקחתיו מתחת לזרועו. - שלום עליכם, יהודי, מה שלומך?. קלמנוביץ שמח. הוא טפח לי על כתפי: אם רק בין יהודים – הרי כבר טוב..".36 באותו הערב נפגשו שוב:"היה לילה בהיר. לא יכולתי להירדם. [...] ליד בית המדרש [...] פגשתי את קלמנוביץ. גם הוא לא יכול להירדם. כמוני ירד אף הוא לראות בחורבן. הלכנו יחדיו. יראתי לומר מילה, לבייש את הדממה.”37

דרכיהם של סוצקבר וקלמנוביץ המשיכו להצטלב בתקופת שהותם בגטו. שניהם היו חברי הנהלת "איחוד סופרים ואמנים בגטו וילנה". בישיבת האיחוד הראשונה, בניהול קלמנוביץ, נקבעו מטרות האיחוד: יצירה כאמצעי לשחרר את השראת האמן מאווירת הגטו, כדי ליצור רצף בין עברה ועתידה של התרבות היהודית; ומתן פרנסה לחברי האיחוד. לשם כך, ערכו ערבי תרבות מגוונים ותחרויות שונות באמנות ובספרות. בבניין הספרייה אף התקיים "חוג מדעי" בהנהלתו של קלמנוביץ ששימש כתחליף לאוניברסיטה.38 סביב הספרייה נרקמו יוזמות נוספות. הוקם בה ארכיון  הגטו שהכיל אלפי מסמכים וצוות כותבים מתוך הספרייה מונה לשם רישום כרוניקת הגטו, ביניהם הרמן קרוק, מנהל הספרייה.39

• 36. סוצקבר, עמ' 40
• 37. סוצקבר, עמ' 41
• 38. סוצקבר, עמ' 93-94
• 39. יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, יד ושם, אוניברסיטת תל-אביב, ספריית פועלים, 1976, עמ' 263

מיון הספרים בייִוואָ, וילנה, 1943

מ"בריגדת נייר" ל"מצילים מן ההפיכה"

"בריגדת הנייר", מנתה בסופו של דבר 40 עובדים. חברי הבריגדה החלו להבריח לגטו, על בסיס קבוע, אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים מהספריות ומייִוואָ. בין המבריחים היו קלמנוביץ, קרוק, סוצקבר, שמרק'ה קצ'רגינסקי40 ורוז'קה קורצ'ק. לפי טענת ההיסטוריון דוד פישמן, סוצקבר היה המסור ביותר לעבודת ההברחה.41 ביומנו מתאר סוצקבר כיצד הבריח לגטו מכתבים וכתבי יד של טולסטוי, ביאליק ושלום עליכם, כתב יד נדיר של הגאון מוילנה, יומן נעורים של הרצל, ציורים של מארק שאגאל ועוד, באמתלה כי אלו חומרי בעירה לחימום. קלמנוביץ מתאר את ההברחות על פני כל תקופת העבודה בבריגדה; מראשית ימיה: "יום א' ב' באוגוסט [2/8/41]. [...] העובדים מצילים מן ההפיכה עד כמה שידם מגעת. תבוא עליהם ברכה שמסכנים את נפשם"42 וגם כעבור שנה: "יום ה' כ"ו בו (באוגוסט) [26/8/42]. [...] אצלנו העבודה הולכת לידי גמר. כלומר ספרים לאלפים נשלחים לאשפה. החלק העברי יחוסל. מה שאפשר יהיה להציל, ינצל בע"ה. נמצא כשנשוב בני חורין".43 לא פעם נתפסו המבריחים וספגו עונשים: "בעולמי הקטן תפס השוער את בעל הזיכרון ברצותו להבריח ספרים. הביא אל האדון [הגרמני]. כעס כמובן, אלא שסוף סוף הסתפק באיום".44

"בעבדנו במשך שנה וחצי במפקדת רוזנברג הגדולה, הצלנו, קבוצת חברים מהגטו, חלק חשוב מאוצרות התרבות הענקיים, החבאנו בתוך קירות בנויים, קברנו בתוך מרתפים ומערות, באמונתנו כי קרוב היום, בו יוצאו בחזרה על-ידי אנשים חופשיים, לטובת העם ולטובת האנושות כולה. את כתבי היד והספרים החשובים ביותר, היינו תוחבים אל מתחת לבגדינו ומכניסים לגטו. [...] בכל יום הגנבתי לגטו אוצרות תרבות, ובכל יום לא ידעתי מה לעשות בהם. במעוני, אשר ברחוב סטראשונה 1 נמלאו הפינות – כתבי יד וספרים, תמונות ופסלים, אשר הצלתי מידי הגרמנים, הבאתי לכאן וחיפשתי מקומות מתאימים על מנת להטמינם".45

• 40. שמרק'ה קצ'רגינסקי, חברו של סוצקבר, שהיה גם הוא משורר וחבר ביונג-ווילנע.
• 41. עוד הבריחו: ד"ר דניאל פיינשטיין, ד"ר יעקב גורדון, נעמי מרקלס, אומה אולקניצקי ורחל פופקוקרינסקי. ראה: פישמן, עמ' 45
• 42. קלמנוביץ, עמ' 74
• 43. קלמנוביץ עמ' 126
• 44. קלמנוביץ, עמ' 112. כמו כן ראה: קלמנוביץ, עמ' 110
• 45. סוצקבר, עמ' 100-111

ספרים ואוצרות שהוחרמו על ידי מטה רוזנברג, במחסן ברטיבור (רייכבורג), גרמניה

לאחר שהוברחו האוצרות לגטו, נדרשו מקומות מחבוא מתאימים. מאחר שבביתו כבר לא נמצא מקום, חיפש סוצקבר מחבוא יצירתי, שלא ייפול לידי הגרמנים. לבסוף נמצא מרתף מאוורר בגטו, שנבנה בעומק של 20 מטרים בתוך האדמה על-ידי האחים בני משפחת אברמוביץ', שביקשו להגן על אמם החולה. כאשר סוצקבר הגיע עם אחד הבנים למחבוא אמר הבן לאימו: "'אמא, בן אדם זה הביא לך 'קרבן מנחה' חדש'. הזקנה השתדלה לחייך. היא הושיטה את זרועה הרזה, לקחה את 'קרבן המנחה' ותחבה אותו מתחת לכר"46.משהונחו הספרים בבטן האדמה, נרגע סוצקבר: "שוב לא חרדתי לגורל הספרים"47. בשיטה זו הוטמנו ספרים ומסמכים בעשרה מחבואים שונים, ביניהם בספריית הגטו.48 חלק מהפריטים הנדירים נמסרו להסתרה אצל פולנים. כאשר קצב הספרים שהועברו לגריסה גדל, הבינו סוצקבר וחבריו שיש להשתמש בבניין הייִוואָ כמקום מסתור פונקציונלי בעבור הספרים. וכך, בהפסקות, בעת ששני חברי בריגדה הסיחו את דעת השומר בלימוד, הוחבאו הספרים בחללים שמתחת לקורות עליית הגג.49 

אנשי הבריגדה התרכזו לא רק בהברחת ספרים לשימור, אלא השקיעו מאמץ נוסף בנסיון להעניק לספרים חיים חדשים – הם חיפשו ספרים שיוכלו לסייע לגופים שונים בגטו, ובכך מנעו את השמדת הספרים. ספרים שהתאימו לבתי-הספר השונים (שפעלו באופן לא חוקי ובסתר) הועברו אליהם בחשאי, כמו כן הוברחו למחתרת הפפ"א ספרי הדרכה סובייטים לבניית אמצעי חבלה. היו אלה ספרים נדירים ביותר ויקרי ערך במציאות הגטו. מבין חברי הבריגדה היו שישה חברים במחתרת מבלי ידיעת קלמנוביץ וקרוק, ביניהם סוצקבר וקורצ'ק. הם הבריחו כלי נשק ואפילו מכונת ירייה, ובניין הייִוואָ שימש כנקודת מעבר מרכזית להברחת נשק. אנשי המחתרת סיכנו לא פעם את עצמם ואת חבריהם לבריגדה באופן ממשי בעת ההברחה.50 קלמנוביץ, בניגוד לסוצקבר, התנגד ככלל לפעילות המחתרת מחשש שהיא מהווה סכנה ליושבי הגטו, והלין על כך ביומנו כמה פעמים.51

• 46. סוצקבר, עמ' 112
• 47. סוצקבר, עמ' 113
• 48. סוצקבר, עמ' 207
• 49. פישמן, עמ' 47-48
• 50. פישמן, עמ' 46-47, וכן ראה: Kuznitz, pp. 2094, וכן: רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת וספריית פועלים, 1965, עמ' 95-97.
• 51. על פני היומן פזורות אמירות רבות כנגד המחתרת, לדוגמא: קלמנוביץ, עמ' 106-107.

בניין הייִוואָ כיום, בתוך 'המרכז להיסטוריה יהודית', ברח' 15 ל-16 במערב מנהטן, ניו-יורק.

אברהם סוצקובר מעיד במשפטי נירנברג

"הייִוואָ חי בעבר לים"52 – פעילות הייִוואָ

קלמנוביץ גורש למחנות עבודה באסטוניה, שם נספה במחנה העבודה נארווה.53 רוב חברי הבריגדה לא שרדו את המלחמה. אחדים שרדו, ביניהם סוצקבר, קצ'רגינסקי וקורצ'ק, שהצליחו לברוח ליערות לפני חיסול הגטו.54 מיד בתום המלחמה שבו  סוצקבר וחבריו לוילנה והחלו לאתר את מקומות המסתור שבהם הוטמנו הספרים. המציאות האכזרית לא איחרה להכות; בניין הייִוואָ חרב בהפצצה ונשרף כולו, ואתו האוצרות החבויים. כל הספרים, שהוטמנו בספריית הגטו, הועלו באש על-ידי הגרמנים. אולם נמצאה גם נחמה - המחבוא שבביתו של סוצקבר והמחבוא שהיה במרתף ביתו של אברמוביץ נשארו שלמים, כמו גם מקומות המסתור האחרים. בנוסף לכך, נמצאו 30 טונות של מסמכים באשפה ו-20 טונות של מסמכים שניצלו מגריסה בבתי החורשת. 13 ימים לאחר שחרור וילנה הקימו סוצקבר וקצ'רגינסקי את "המוזיאון לתרבות ולאמנות יהודית" בדירתם הפרטית. התנהלות הסובייטים וחוסר התמיכה הכספית במוזיאון הביאו את סוצקבר לידי הכרה, שיש להציל את האוצרות ולהעבירם לסניף הייִוואָ בניו-יורק, שבראשותו עמד מקס ויינרייך (שניצַל מהמלחמה). ואכן, כבר בספטמבר 1945 העביר סוצקבר את יומנו של הרמן קרוק, שנה לפני שחבריו עמדו על חומרת המצב. כשהבינו השאר כי זוהי המציאות, היה כבר מאוחר מדי – 30 טונות המסמכים, שנמצאו באשפה, נשלחו לגריסה, מלבד מסמכים אחדים שהצליחו להציל. 

במבצע נועז, תחת השלטון הסובייטי, הוברחו לניו-יורק חלקים מאוסף הייִוואָ דרך מקומות שונים באירופה. בין המבריחים נמצאו שוב סוצקבר, קצ'רגינסקי, קורצ'ק וחברים נוספים מהבריגדה ומהמחתרת.55כפי שסוצקבר חזה, בשנת 1948 חמס הק.ג.ב את המוזיאון היהודי בוילנה, והוא נסגר. רק בשנת 1988 נודע כי, מנהל היכל הספרים56 בתקופת המשטר הסטליניסטי הציל את הספרים במקום להשמידם ואף קיטלג אותם. בשנים 1995-1996 הועברו כל החומרים שהיו במוזיאון היהודי בוילנה לייִוואָ בניו-יורק57. בשנת 1947 הועברו גם אוספים ממטה רוזנברג שבפרנקפורט לניו-יורק.58

בניו-יורק, מקס ויינרייך האמין שהכלים המחקריים המודרניים ששימשו את הייִוואָ בשנות ה-30 מתאימים גם ליהדות אמריקה, ששורשיה נעוצים במזרח אירופה, ויכולים לסייע בפתרון בעיותיה. ואכן, הייִוואָ החל לפרסם מחקרים על אודותיה. בנו של ויינרייך, אוריאל, שהיה בלשן מחונן בפני עצמו, החל לערוך מילון יידיש-אנגלי מודרני. אולם, חזונו של ויינרייך (האב) לא התגשם באותה עת, ובקמפוסים לא נמצאו סטודנטים יהודים שעסקו בלשון היידיש ובתרבותה. אלה ביקשו להתמקד בעתידם באמריקה ולהשאיר את מטעני העבר היהודי אירופאי מאחור. בשנת 1955 עבר בניין הייִוואָ לשדרה החמישית. מעבר זה הכיל בתוכו שינוי עמוק יותר; שמו הרשמי של הייִוואָ שונה מ-"The Yiddish Scientific Institute" ל-"Yivo Institute for Jewish Research". שינוי זה העיד על המתחים הפנימיים שהתעוררו בייִוואָ באותה עת, ועל מחויבותו של המכון ללשון היידיש.59

החל מסוף שנות ה-60, לאחר מותם של מקס ואוריאל ויינרייך, הוקמו על שמם באופן עצמאי ובשיתוף אוניברסיטת קולומביה, מכונים ללימודי יהדות. הללו קיימו קורסים בספרות ותרבות ובלימודי לשון היידיש. הסטודנטים הצעירים, שלמדו במכונים אלה, הגשימו למעשה את חזונו של ויינרייך לתחייתו של דיאלוג פורה באקדמיה האמריקאית. מילונו של אוריאל ויינרייך יצא לאור, כמו גם מחקרו המונומנטלי של אביו, "ההיסטוריה של שפת היידיש", שפורסם בארבעה כרכים. בשנים שלאחר מכן הייִוואָ קיבל הכרה, וכן תקציבים ממשלתיים ותרומות. באמצעות אלה, הורחבה פעולתו לתחומים נוספים, ביניהם פתיחת ארכיונים למוזיקה ולסרטים שהוסיפו פן נוסף בשימור התרבות היהודית המזרח-אירופית. לקראת שנות ה-2000 עבר הייִוואָ למבנה חדש, מודרני, הממוקם בין הרחובות 15 ו-16 במערב מנהטן. מבנה זה מכיל יותר מ-350,000 ספרים, המשתרעים על פני אלפי מטרים של מדפים, עמוסים מיליוני פריטים ארכיוניים ביידיש. המכון מהווה מרכז חשוב עבור חוקרים מכל העולם הבאים בשעריו. אוסף הייִוואָ הוא הגדול ביותר בעולם, בכל הנוגע לתרבות מזרח אירופה וללשון היידיש. למרות הכל, חזונו של דובנוב התגשם, והוא חי בסניפיו של היִוואָ בניו-יורק, בשיקאגו ובבואנס-איירס.60

עתה נשוב אל זליג קלמנוביץ ואברהם סוצקבר. בזיכרונותיו ייחד סוצקבר חצי פרק למותו של קלמנוביץ במחנה העבודה באסטוניה:

"נודע לי בפרוטרוט על מותו של קלמנוביץ. בחודשים הראשונים עוד עבד [...] בסחיבת חבילות סחבות אל בתי החרושת לאריגים. כיוון שהיהודים לא קבלו כמעט מזון הוא חלה והתנועע בקושי, ומפני שאת הבלתי מוכשרים לעבודה היו ממיתים, החלו היהודים לדאוג לקלמנוביץ. הצליחו לשחד גרמני, וקלמנוביץ היה לפועל ניקיון בצריף. שם הרבה בכתיבה. [...] כשחלה לרר [מעובדי הייִוואָ] בדיזנטריה, טיפל בו קלמנוביץ כאם. היה רוחץ אותו, מציע את יצועו ונותן לו את לגימות הקפה שלו ופרוסת לחם שחסך מפיו. לרר גווע בזרועותיו של קלמנוביץ. זמן קצר לאחר מכן חלה גם קלמנוביץ בדיזנטריה [...] והוא סבל כאבים גדולים. לצריף באו רופאים גרמנים. בראותם כי קלמנוביץ חולה, ציווה הרופא הראשי להעבירו לצריף החולים, משם היו יוצאים חיים רק לעיתים רחוקות."61

בנו של קלמנוביץ, שלום לוריא, שערך את יומנו, ציטט בהקדמה ליומן עדות מפי חבר הכנסת לשעבר אריה שפטל, שהיה גם הוא אסיר במחנה: 

"הסופר הנודע זליג קלמנוביץ, שהיה ראש איגוד היוצרים היהודים בוילנה, היה מנקה בית-הכיסא של המחנה. עליו סופר כי בשקט מילא תפקידו זה ואמר לעומדים לידו: 'אני מנשק צואתם של יהודים קדושים'. [...] כאשר נודע לי דבר מותו של זליג קלמנוביץ, ביקשתי להיות בין נושאי האלונקה שלו אל התנור. [...] אני זוכר שעמדתי שם דומם. [...] אמרתי: 'האיש הזה חי כאציל ונשרף באש כאציל. מעודו לא הכביד על איש. זה היה המוטו שלו. והוא עמד בו עד הסוף. אציל בחייו ובמותו'."62

המשורר ואיש החזון אברהם סוצקבר, החי בישראל, ניווט את חזונו בתוך המציאות הכאוטית. הוא ניצל שוב ושוב מידם המשגת של הגרמנים, יזם את הברחת אוצרות הייִוואָ אל הגטו, והבין בשלב מוקדם כי יש להציל מידי הסובייטים את שארית פליטת הספרים. תרומתו לעם היהודי בכלל, וליידיש בפרט, היא עצומה. הוא ראה בנכסי התרבות היהודיים אבן שואבת, הכרחית להמשך הישרדותו הפיזית של העם היהודי בשואה, ועל כך מסר את נפשו. סוצקבר העריץ את דור המייסדים, למרות הבדלי תפישת העולם ביניהם. הוא ידע שזליג קלמנוביץ התנגד למעשי המחתרת ותמך ביודנראט של גטו וילנה. על אף שסוצקבר עצמו היה חבר מחתרת, הוא העריך את מניעיו של קלמנוביץ. שכן, קלמנוביץ היה איש ציבור אחראי ובעל השקפת עולם מסודרת, שהיתה נטועה בתרבות היהודית והמערבית. דרך זו אפיינה את חייו עד יומו האחרון. בשנת 1938 ביקר קלמנוביץ את בנו היחיד שעלה ארצה. על אף החשש מפני הבאות, בחר לשוב לקהילתו בוילנה ולהמשיך להנהיגה.63 בדרך זו נהג זליג קלמנוביץ בגטו וכפי שהעידו עליו, כך גם המשיך לנהוג במחנה עד יום מותו.

• 52. קלמנוביץ, עמ' 107
• 53. שלום לוריא, "זליק הירש קלמנוביץ, האיש ועולמו", קלמנוביץ, עמ' 56
• 54. עם הגיעו של הצבא האדום, חזרו סוצקבר וקצ'רגינסקי לוילנה ביולי 1944, ולחמו על שחרור העיר.
• 55. בין המבריחים: אבא קובנר, ד"ר אמרנט. ראה פישמן, עמ' 50
• 56. ד"ר אנטנס אולפיס.
• 57. פישמן, עמ' 48-51
• 58. Kuznitz, pp. 2094
• 59. Kuznitz, pp. 2095
• 60. Kuznitz, pp. 2095-2096. הבניין נקרא "המרכז להיסטוריה יהודית" ומשמש כמכלול של ארכיון, ספרייה, מוזיאון ומכוני מחקר.
• 61. סוצקבר, עמ' 180
• 62. לוריא, עמ' 57
• 63. לוריא, עמ' 9-59