מחנות הריכוז והעבודה

ב-9 במרס 1933, כמה שבועות לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, החלו ברחבי גרמניה ההתנכלויות המאורגנות הראשונות נגד גרמנים מתנגדי המשטר ונגד היהודים. כשבועיים אחר כך נפתח מחנה הריכוז הנאצי הראשון בקרבת מינכן – דכאו. בדכאו נכלאו קומוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים גרמנים – כל מי שנחשב לאויב המשטר הנאצי – וכן יהודים, ובו עוצב המשטר שהונהג אחר כך במערך מחנות הריכוז.

גרמניה הנאצית עשתה שימוש בכוח העבודה של בני העמים הכבושים מיד לאחר שכבשה את ארצותיהם. למעלה מ-14 מיליון עובדי כפייה הובאו לעבוד בגרמניה ונוספו אליהם 2.5 מיליון שבויי מלחמה.

את היהודים הפכה גרמניה הנאצית לעבדים וכלאה אותם ברשת מסועפת של מחנות לעבודת כפייה שהתפרשו על פני אירופה כולה: ברייך עצמו, במערב אירופה ובעיקר במזרחה. המשרד הראשי למשק ולמִנהל של הס"ס הגדיר את המטרה החדשה של ריכוז האסירים: ניצול כוח העבודה של אסירי מחנות הריכוז שהועברו למאות מחנות עבודה  שהוקמו בכפיפות למחנות הריכוז ועבדו בעבור מכונת המלחמה הגרמנית.

העסקתם בעבודה לא בישרה על שינוי בתכנית ההשמדה הכוללת. צרכי המשק והתמשכות המלחמה הכתיבו את הצורך להעסיק יהודים בעבודות, והייתה זאת אתנחתא בלבד בתהליך ההשמדה - חיסולם באמצעות עבודת כפייה חסרת רחמים. "השמדה באמצעות עבודה" – כך הוגדרה הפשרה שנתקבלה בין מצדדי ההשמדה המיידית ובין מי שביקשו לנצל את כוחם עד תום.

על-אף התהפוכות שחלו בחזית הצבאית וניצחונן הנראה לעין של בעלות הברית הוסיף עולם המחנות להתקיים ממש עד נפילת הרייך וסיום המלחמה. במחנות הריכוז והעבודה נמצאו בשלב הזה שרידי יהודי אירופה, מלבד המעטים שעלה בידם להסתתר בזהות בדויה, מי שהסתתרו ביערות ופעלו בשורות הפרטיזנים וכן מי שנמלטו לשטחי ברית-המועצות. בני מזל היו היהודים שחיו במדינות שלא נכבשו על ידי גרמניה הנאצית.