נח קליגר

נח (נורברט) קליגר נולד בשנת 1926 בשטרסבורג שבצרפת להוריו, מהגרים מגרמניה. אביו אברהם-ברנרד היה עיתונאי וסופר, ואמו אסתר-טקלה היתה נצר לבית אייבשיץ, מצאצאיו של הרב יהונתן אייבשיץ, מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז במאה ה-18.

הייתי ילד חסון, קשוח ואמיץ, ולא חששתי מקרבות עם הגדולים. ברוב המקרים אף היתה ידי על העליונה באותם קרבות. ברור שגם חטפתי מהלומות לא מעטות. כששבתי הביתה חבול, אבא רק שאל: "ניצחת? ואיך נראה היריב שלך?" אמא, לעומתו, היתה מודאגת, אבל אבא נהג להרגיע אותה ולומר: "הוא מסתדר היטב, וממילא עליו ללמוד להתמודד בכל מצב", כאילו צפה את העתיד. [...] התכונות שירשתי ממנו, ואלה שרכשתי בהשפעתו, סייעו מאוחר יותר גם לי וגם לו לשרוד בתקופת השואה. (נח קליגר, אלה תולדות נח, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010, ע' 16).

בשנת 1935 עברה המשפחה לגור בלוקסמבורג עקב רדיפתו הפוליטית של האב בתקופת שלטונו של פייר לאוואל. אחיו של נח, לימים הרב יונתן קליגר, עבר לבריטניה. בלוקסמבורג ערך ופרסם נח בן התשע שבועון – "קול בית הספר" – אותו כתב בכתב יד, באותיות דפוס. העיתון כלל ארבעה עמודים, ונח כתב כל מהדורה בעשרה עותקים. לאחר שנה, עם התפטרותו של לאוואל, שבו ההורים ונח לצרפת. ב-1938 עבר נח עם הוריו לאנטוורפן ושם הצטרף לתנועת "הנוער הציוני".

עם פלישת הגרמנים לבלגיה, הולנד וצרפת ברחו נח והוריו לצרפת והגיעו לדנקרק. שם היה נח עד להעברת יחידות הצבא הבריטי באוניות מצרפת לבריטניה. לאחר כיבוש בלגיה שבו נח והוריו לאנטוורפן ומשם עברו לבריסל. לאחר מספר חודשים גורשה המשפחה לעיירה באזור גנק, שם עבד נח כפועל במכרה פחם כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל היה שליח של מחתרת שהדפיסה עלונים נגד הכיבוש הגרמני, רשת בה היה אביו חבר.

נח הצטרף לארגון מחתרת ופעל בשם בדוי להברחת יהודים מבלגיה לצרפת. באוקטובר 1942 נעצר על ידי הגסטפו בעיירת הגבול הבלגית מוקרון (Mouscron). הוא נכלא בבניין הגסטפו בבריסל ומשם נשלח לקאזרן דוסן, מחנה מעצר בעיר מאלין (מכלן) בבלגיה. בינואר 1943 נשלח נח לאושוויץ. כשהגיע נאמר לו שזקנים וחולים מוסעים במשאיות למחנה העבודה הסמוך, והיתר ילכו ברגל. הוא ניסה לעלות על אחת המשאיות אבל אחד מחיילי האס-אס איים לירות בו, והוא ירד. רק לאחר מספר ימים הבין נח מדברי האסירים הוותיקים שמשאיות אלה הובילו את הזקנים והחלשים אל מותם בתאי הגזים.

במחנה מונוביץ, תת מחנה של אושוויץ, התנדב נח לקבוצת מתאגרפים שנועדה להציג קרבות אגרוף בפני אנשי האס-אס, למרות שלא היה מתאגרף. שם פגש נח במתאגרף ויקטור פרץ שנרצח לעיניו של נח בינואר 1945, בצעדת המוות מאושוויץ. באושוויץ פגש נח גם את השחיין האולימפי אלפרד נקש.

בקרב האגרוף הראשון שלו יועד נח להתמודד מול ז'קו רזון מסלוניקי. רזון הבין מיד שנח אינו מתאגרף. הוא אפשר לנח לפגוע בו מדי פעם, וריסן את מהלומותיו כדי לא להפיל את נח מיד בתחילת הקרב. ז'קו הוכרז כמנצח, אבל נח נשאר בקבוצה.

כשאר אסירי המחנה, נאלצנו לעבוד בעבודות כפייה השונות במשך כל ימי השבוע פרט ליום האימונים, והקאפוס למיניהם לא העניקו לנו כל מעמד עדיף ואף נהנו להכביד עלינו עוד יותר כדי להוכיח שאיננו זוכים ליחס מיוחד.

עקב הרעב, הקור והמחלות חלה נח, ירד במשקלו ונאלץ לעזוב את קבוצת המתאגרפים. הוא שובץ לעבודת כפייה וחווה "עמידה של שעות במסדר בקור מקפיא ובלבוש מינימלי, כשגופך במצב קיצוני של תת תזונה, שמצמצם כמעט לאפס את יכולת העמידה בפני איום כלשהו... רעב תמידי הגורם לך לא פעם להתמוטטות גופנית וגם נפשית" (שם, ע' 54).

באביב 1944 חלה נח ואושפז במרפאת המחנה. אנשי הצוות במרפאה טיפלו בו, סיפקו לו מזון מעבר לכמויות המותרות והצילו את חייו תוך סיכון חייהם. לאחר שלושה שבועות הועבר נח לביתן התאוששות, אך שם נקלע לסלקציה. יוזף מנגלה שלח אותו אל הצד שאליו הופנו הנידונים למוות.

התחלתי פוסע לעבר החלק השני כשהשומרים "עוזרים" לי בדחיפות. [...] זה הסוף, אמרתי לעצמי. תוך שעות ספורות תחוסל. נסה לעשות משהו. איך לך מה להפסיד.

פניתי לאחור, צעדתי בחזרה אל מנגלה, שהמתין לבואו של האסיר הבא, ובטרם היה סיפק בידי השומרים הקשוחים להגיב, ניצבתי דום מולו ונשאתי באוזניו, בקצב דיבור מסחרר, נאום סנגוריה קצר: "אני בחור צעיר, בן 16 בסך הכל. עודני מסוגל לבצע עבודות קשות, ואני מבקש שיתאפשר לי להמשיך להיות במחנה."

מנגלה פנה אל אחד הרופאים היהודים ושאל: "אתה רוצה אותו?" הרופא, ד"ר וייץ, נדהם אבל מלמל תשובה חיובית. "קח אותו", אמר מנגלה. (שם, ע' 60-59)

ב-17 בינואר 1945 הוצא נח בצעדת המוות מאושוויץ. רבים מחבריו נספו בקור, ברעב, בתשישות ומירי השומרים. חלק מחבריו נורו לעיניו. לאחר שלושה ימים הועלו נח ויתר שרידי הצועדים על קרון בהמות בגליביצה והוסעו. רבים מנוסעי הקרון נספו בקור, ברעב ובדוחק. הרכבת הגיעה למחנה דורה-מיטלבאו. נח שמע שמומחים במכניקה עדינה זוכים למנות מזון מוגדלות, והתחזה למומחה בכך. הוא הועבר למפעל נשק ושם הועבד. ב-4 באפריל הוצעדו עובדי המחנה במשך עשרה ימים למחנה ראוונסבריק.

באותו יום גם למדתי שאדם מסוגל לצעוד כשהוא במצב של תרדמה: הלכנו צעד אחר צעד כשראשנו מונח על כתפיו של הצועד שלפנינו. איני יודע כמה קילומטרים צעדנו כך, בחשכה. (שם, ע' 86)

בצעדת המוות נספו רוב האסירים, בהם חלק מחבריו של נח, שנורו לנגד עיניו. ב-29 באפריל שוחרר נח על ידי הצבא הסובייטי במחנה ראוונסבריק.

נח עבר לפריז ומשם לבריסל, בחיפושיו אחר הוריו. מחבר של אביו נודע לו שהוריו שרדו אף הם את אושוויץ ושהם בבריסל. לאחר יום של חיפושים אחרי הוריו ברחבי בריסל, עלה נח על רכבת חשמלית בכיוון מרכז לניצולי שואה בבריסל. היה ערב קיץ חמים, ולכן יצא נח למרפסת של החשמלית.

במרפסת זו עמדו בסך הכל שני אנשים, גבר ואישה, שלא התבוננתי בהם במיוחד. עמדנו זה ליד זה במשך כמה דקות, עד שלפתע אני שומע את האישה אומרת: "נורברט?" היו אלה אבא ואמא. שלוש שנים לא ראיתי אותם. שלוש שנים ומחנה השמדה. (שם, ע' 95)

נח ואביו הוציאו לאור שבועון עבור הקהילה היהודית בבלגיה. אביו פרסם ספר על קורותיו בשואה, בגרמנית, ונח תרגם את הספר לצרפתית. מאוחר יותר כתב האב ספר נוסף, וגם אותו תרגם נח לצרפתית.

מיד לאחר תום המלחמה היה קליגר פעיל בארגון "הבריחה". הוא פיקד על מחנה מעבר של "הבריחה" באזור מרסיי ואף היה בין מפקדי ה"אקסודוס" ובין מגורשיה, שנכלאו במחנות המעצר של הבריטים בגרמניה. לאחר שחרורו שב נח לפעול בשורות הבריחה במרסיי. הוא היה מזכ"ל ההסתדרות הציונית בבלגיה וממובילי ארגון תנועת הנוער הציוני ותנועת מכבי בבלגיה.

ביוני 1948, בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, עלה קליגר לארץ במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ולחם בקרבות מלחמת העצמאות בחזיתות פרוזדור ירושלים והנגב. לאחר המלחמה עבד בעבודות כפיים ובשמירה, וכן היה סגן מנהל מעברת בית ליד ועבד במשרד עורך דין, שם סייע לנפגעי הנאצים בהגשת בקשות לפיצויים מגרמניה.

קליגר דיבר צרפתית, גרמנית, יידיש, הולנדית, פולנית, אנגלית, פלמית ועברית. בסוף 1945 סיקר קליגר את משפטם של מפקדי מחנה הריכוז ברנדונק שבבלגיה וקנה לו שם של עיתונאי מוכשר. הוא סיקר את משפטיהם של פושעי מלחמה נאציים בבלגיה, בצרפת ובגרמניה. בהמשך הקריירה העיתונאית שלו סיקר קליגר את משפט אייכמן ב-1960-1961, את משפטי אושוויץ שהתנהלו בפרנקפורט ב-1963, את משפטי טרבלינקה שהתקיימו בדיסלדורף ב-1964 וב-1969, את משפט מיידנק שהתקיים מ-1975 עד 1981 ואת משפט דמיאניוק שהחל בירושלים בשנת 1987 ומשפט בארבי שהחל בליון באותה שנה. במשך למעלה משישים שנה כתב קליגר בעיתונות היומית בישראל בנושאים הקשורים בשואה, בהם הנצחת זכר השואה, משפטיהם של פושעי מלחמה נאציים וניצולי השואה בישראל.

במשך למעלה משישים שנה, משנת 1957 ועד יומו האחרון, היה קליגר חבר במערכת העיתון "ידיעות אחרונות". בשנות השבעים היה שליח העיתון בבון, בירת גרמניה המערבית.

בשנות החמישים יזם קליגר מדור ספורט עולמי בעיתון ספורט ישראלי. במשך 25 שנה היה קליגר יו"ר ועדת התקשורת של פיב"א (איגוד הכדורסל הבינלאומי). עוד כיהן בתפקיד יו"ר ועדת הכדורסל של האיגוד העולמי של עיתונאי הספורט וכן היה כתב העיתון הצרפתי "ל'אקיפ" בישראל ויו"ר אגודת הספורט מכבי רמת גן.

בשנת 2005, במלאת 60 שנה לשחרור אושוויץ, כתב קליגר בטורו ב"ידיעות אחרונות":

60 שנה שאני פוקד, מדי שנה, את אתר מחנה השמדה אושוויץ. ובכל פעם נראה לי כאילו הכל התרחש תמול-שלשום. כך גם הפעם, כשאני ניצב במקום הארור הזה בתוך פמליית נשיא המדינה, מדינת ישראל, העצמאית, החזקה, הגאה, שקמה על הריסות אירופה.

לנח קליגר בת ושלושה נכדים.

נח קליגר נפטר בדצמבר 2018.