הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
ליאון וולוביץ'
בתוך שלוש שנים, 2011-2008 , הלכו לעולמם שני חוקרים מרכזיים של האנטישמיות והשואה ברומניה, ז'אן אנצ'ל (2008-1940) וליאון ווֹלוֹביץ' (2011-1938), והותירו חלל ריק גדול שאולי יתמלא לאט־לאט בידי דור חדש של חוקרים. השניים עבדו הן ביד ושם והן בשיתוף פעולה עמו והיו חברי הוועדה הבין־לאומית לחקר השואה ברומניה. צחוק הגורל הוא שז'אן אנצ'ל לא זכה לחזות בפרסום המהדורה האנגלית של ספרו הגדול תולדות השואה – רומניה שראה תחילה אור בעברית בשני כרכים בהוצאת יד ושם ב-2002; כמוהו לא ראה אף ליאון ווֹלוֹביץ' את הספר שיצא באנגלית ב-2011, אחרי שהוא קיבל עליו את עריכתו, עם מותו של אנצ'ל. המהדורה האנגלית תהיה אפוא מבחינה מסוימת מזכרת חיה למפעלם האדיר של השניים שהיו ביניהם גם קשרי משפחה.1
ליאון ווֹלוֹביץ' גילם בחייו את גורלו של איש הרוח היהודי במאה העשרים הטרגית. הוא נולד ביאשי (Iaşi), מוקד הפוגרום הגדול של יוני 1941, התחנך ברומניה הקומוניסטית ואמר נואש לנוכח מציאות החיים בשלהי עידן צַ'אוּשֶסקוּ (Ceauşescu). הוא ורעייתו חנה (הניה) וילדיהם אניה ומרק עלו לישראל ב־-1984 וידעו את הקשיים, התסכולים והשמחות של הוויית העולים החדשים ומצאו את מקומם בחברה הישראלית. ליאון סגר מעגל אחרי 1989 כשנעשה אינטלקטואל פעיל ידוע בשיח הציבורי ברומניה שבה פרסם, הרצה ולימד דור חדש על עברה של ארצו ועל גורל יהודיה. בשני העשורים האחרונים תרם רבות לשיח האינטלקטואלי ברומניה וכתב בטובי כתבי העת והשבועונים האינטלקטואליים כגון Revista 22 ו-Dilema Veche. מעורבותו בשיח הזה העידה על הבנה מעמיקה של הזרמים בחיי הרוח של רומניה בהווה ובעבר והוא הצליח לתרום הן נקודת מבט חיצונית, ממרומי דירתו הירושלמית בשכונת גילה, והן את עמדתו של המסתכל מבפנים שהוסיף לדבוק בה תמיד. את פרשת חייו גולל בספר זיכרונות קצר ונפלא, מיאשי לירושלים ובחזרה, שראה אור ברומנית ב-2007, וממנו עולה דמותו של אדם מורכב, קוסמופוליטי ועם זאת אינטלקטואל יהודי מאוד ואדם רגיש ואכפתי.2
בשני העשורים האחרונים לעבודתו מילא יד ושם תפקיד מעניין בעיצוב הקריירה שלו. ווֹלוֹביץ', שהיה מומחה לתולדות הספרות בהכשרתו ואת התזה שלו לקבלת תואר דוקטור כתב על פילולוגיה רומנית באוניברסיטת יאשי,3 קיבל בישראל משרה קבועה ראשונה בארכיון יד ושם והוא עבד שם חמש שנים. שם, כפי שהוא כותב בספר זיכרונותיו, ניצב לראשונה פנים אל פנים מול המקורות הטרגיים והקשים הקשורים בשואה. שם גם נתקל ביומנו המלא של מיכאיל סבסטיאן (במיקרופילם), שכעבור זמן נטל חלק בעריכתו,4 כמו גם בחומרי הגלם שביסוד האנטישמיות התרבותית והאינטלקטואלית ברומניה שבין שתי מלחמות עולם. על הנושא הסבוך הזה, שלא עסקו בו כמעט, כתב את ספרו הקלאסי על לאומיות, אנטישמיות ואנשי רוח ברומניה בשנות השלושים, ספר שראה אור ב-1991.5 אבל השנים שעשה כעובד מוערך ביד ושם עשו את שלהן. תחת רישומם של המקורות שכה שקד על איתורם וארגונם התחוור לו שאין ברצונו להיעשות היסטוריון של השואה – מסקנה מפתיעה למדי בעבור מי שעובד בלב־לבו של חקר השואה. איני סבור שאני מצויד במערך הנפשי הדרוש כדי להיעשות היסטוריון של התקופה הזאת. איני רואה את עצמי מסוגל להתמחות בהיסטוריה של הטבח, בכל השיטות שהמציאו הנאצים על מנת להשמיד בשיטתיות קהילות שלמות, אנשים בני כל הגילים, ילדים רבים, רבים. אני מכבד ]את ההיסטוריונים האלה[ ויכולתם להקדיש את חייהם להיסטוריה של פשעי הנאצים ופשעיהם של בעלי בריתו של היטלר נוגעת אל לבי, אבל הרגשתי שאני לא אוכל לעשות זאת. רציתי לחזור לספרייה ולחקר הנושאים התרבותיים ולהיסטוריה של הרעיונות, גם אם אלה "רעיונות" הקשורים להיסטוריה של הרדיקליות הפוליטית ושל האנטישמיות.6
ואולי לאות פרֵדה מהתחקות אחר חומרי מקור בנושא שחש שלא יהיה מסוגל להיעשות היסטוריון שלו נָשַב אליו מן השואה משב כפור אחרון, במובן הספרותי, בחורף הקפוא של מוסקווה בראשית 1990. הוא היה אז אחד החוקרים הראשונים שנשלחו מטעם יד ושם אל הארכיונים שאך זה נפתחו כדי לצלם מסמכים המעידים על הזוועות שחוללו הנאצים בשטח הסובייטי. בשנותיו הפוריות כמרצה וחוקר בכיר במרכז הבין־לאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים הגשים את ייעודו כהיסטוריון של רעיונות, של תולדות התרבות, .histoire des mentalités הוא התמקד ברומניה וכן באופייה של האנטישמיות הבתר-קומוניסטית והשתתף בפרויקטים רבים שעסקו בחיי הרוח היהודיים ברומניה. הוא הרבה להרצות באוניברסיטאות ברומניה ונוח היה לו להרצות באוניברסיטה ביאשי שבה למד כסטודנט ובה הרגיש כמי ששב הביתה. הוא ביקר גם בעיר מולדתי קלוּז' (Cluj) והשתתף שם בכנסים ובתכנית ההכשרה למורים רומנים בנושא השואה והקפיד תמיד להלל את יאשי על עברה האינטלקטואלי ועם זאת לעמוד על ערכה של קלוּז' הרב־תרבותית. תכופות חידש את קשריו עם מחנכים רומנים בישראל ונשא הרצאות על שואת יהודי רומניה ועל נושאים הקשורים בה בסמינרים לאנשי חינוך שנערכו בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם.
אמנם הוא לא נעשה "היסטוריון" של השואה במובן הקלאסי של המושג ועם זאת הרים תרומה עצומה להבנת השואה, בייחוד ברומניה. הוא עקף כמדומה את השאלה הרווחת "האם מילים יכולות להרוג?" ועבר מיד לשאלה "מתי וכיצד יכולות מילים להרוג". הוא העמיק לבחון את הסתאבותו של דור האינטלקטואלים של שנות השלושים ברומניה – הצעירים והמבריקים כגון נָאֶה יוֹנֶסקוּ (Nae Ionescu), אֶמיל צ'יוֹרַן (סיוֹרַן) (Emil Cioran), ניקיפוֹר קרַייניק (Nichifor Crainic) ומירצֶ'ה אֶליאדה (Mircea Eliade) – כל אחד בדרכו שלו, ואחרים כמותם, שסיפקו את התחמושת האינטלקטואלית שהובילה לפרעות בדוֹרוֹהוֹי (Dorohoi), בוקרשט, יאשי וטרַנסניסטריה (Transnistria). איש מהם לא לכלכך את ידיו ולא ירה ביהודים שהושלכו לדנייסטר (Dniester , ניסטרוּ [Nistru]), ואולי הם אף לא התכוונו שכך יעלה בגורלם של "היהודים הדוחים" הללו שיש לסלקם מגוף האומה הטהור. ואולם ביסוס הקשר הזה היה תרומתו הגדולה של ליאון לעבודתה של הוועדה הבין-לאומית לחקר השואה ברומניה בשנים 2004-2003 . הדוח הסופי של הוועדה מצטט מספרו של ליאון Nationalist Ideology and Antisemitism את מימרתו של אֶמיל צ'יוֹרַן (סיוֹרַן) ולפיה "היהודי אינו אחינו, שכננו. גם אם נתקרב אליו מאוד תהום מפרידה בינינו אם נרצה או לא נרצה. דומה הדבר כאילו מוצאו ממין אחר של קופים, שונה משלנו, ונדון מתחילה לטרגדיה עקרה, לתקוות נצח. איננו יכולים לפנות אליו כאל בן אנוש כי היהודי הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך אדם".7
בעת דיוני הוועדה לא התערב ליאון בדיונים ואף לא בפולמוסים סביב העובדות הנוגעות לממדי השואה ברומניה ולפשעיו של משטר אַנטוֹנֶסקוּ (Antonescu). את זאת עשו בעיקר ז'אן אנ'צל המנוח ועמיתים אחרים שהציגו את המסמכים הרבים וניתחו אותם. נדמה לי שליאון, אף שהיה בקי מאוד במקורות האלה, לא היה להוט כל כך להתווכח על פרטים עובדתיים. הדבר החיוני בעיניו היה שהוועדה תבחן את הנתיב שהוביל להרעלת החברה ותתחקה אחר האטימות שאנשי הרוח המרכזיים דבקו בה ומנעה כל תחושת אהדה או הבנה אפשרית כלפי קרבנותיה העתידיים. על כך אמר אחד מחברי הוועדה הרומנים הצעירים יותר, אדריאן צ'וֹפלנקה (Adrian Cioflanca): במהלך "הדיונים המתוחים [בישיבות הוועדה] לא יכולתי שלא להתפעל מקור הרוח שלו, מן האלגנטיות שלו, בקיצור – מחכמתו".8
בפרסומים רבים עסק ליאון במפגש הטרגי לעתים קרובות בין אינטלקטואלים יהודים, מקביליהם הרומנים וההתרחשויות ברומניה – הסחף ימינה והתגברותה של האנטישמיות שהרחיקו עוד את מי שביקשו לגשר על השסע שנפער בין התרבות הרומנית לזו היהודית. ליאון התחקה אחר עמדותיהם של מנהיגים ואנשי רוח יהודים שהיו עדים לזרם הגואה של אנטישמיות בתקופה שבין שתי מלחמות עולם ותיאר את תגובתם כ"ביטחון נאצל ומופרז בשלטון החוק, הם הרגישו שנאמנותם ואהבתם לרומניה מבוססות לבטח – וסמכו על זכויותיהם הקונסטיטוציוניות. סבורים היו שהאנטישמיות הרומנית היא תופעה מלאכותית יזומה מלמעלה, יציר כפיהם של פוליטיקאים דמגוגים". זה הניתוח שהציג בכנס הגדול הראשון על תולדות יהדות רומניה שהתקיים באוניברסיטת תל אביב בשלהי 1991 ובו הרצה על אינטלקטואלים יהודים רומנים אחרי מלחמת העולם הראשונה.9 עבודתו במרכז הבין־לאומי לחקר האנטישמיות משקפת כמה מאבני הדרך של מסעו הרוחני האישי, החל בכנס ב־ 1991 שבו ניתח את השקפותיו של וילהלם פילדרמן על המאבק באנטישמיות לאמור, "הדרך הטובה ביותר היא להוכיח שלטיעונים האנטישמיים אין כל יסוד", והמשך בעבודת העריכה של הכרך השני של זיכרונותיו של פילדרמן, אחרי מותו של ז'אן אנצ'ל. כשיתפרסם הספר הזה הוא ישמש עדות נוספת לעבודתו של ליאון על כל פניה.
הדרך שהובילה אותו להבנת הדילמות והטרגדיות של אנשי הרוח היהודים ברומניה כגון מיכאיל סבסטיאן נעשתה נושא מרכזי בהרצאותיו ובמחקריו. תוצאת הקו הזה של המחקר היא המאמר שהציג ב-1996 על "הקרבן כעד ראייה: יומנים של אנשי רוח יהודים בתקופת אַנטוֹנֶסקוּ" במוזאון לזכר השואה בארצות-הברית (United States Holocaust Memorial Museum), בכנס הגדול הראשון שהתקיים בארצות־הברית על שואת יהודי רומניה. במאמר הזה, כמו במחקרים אחרים, הדגיש את בדידותם של אנשי הרוח היהודים הרומנים. עמיתיהם הרומנים, שבהם נתנו אמון כה גדול, נטשו אותם. האינטליגנציה היהודית הודרה לשוליים, הוקאה מתוך החברה הרומנית ורבים מאנשיה נשלחו בסופו של דבר לטרַנסניסטריה בשעה שמקביליהם הרומנים נעשו דמויות מרכזיות בימין הקיצוני הרומני, הקסנופובי והלאומני.10
בשנים הראשונות של האלף החדש המשיך ליאון במחקרים על גורלה של יהדות רומניה אחרי השואה, בתקופה הקומוניסטית, בהנהגתו של הרב משה רוזן. גם כעורך הערכים על תולדות יהודי רומניה ב־ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe וככותב המבוא למדור רומניה ב־-Encyclopedia of the Righteous Among the Nations, Europe (Part II) הותיר חותם בתור חוקר נאמן לייעודו המקורי כ"היסטוריון של הספרות".11 עם זאת, חרף רצונו, דומה שלא הצליח ואף לא היה מוכן באמת שלא להיות "היסטוריון" של השואה, שנשארה במוקד מחקריו. שהרי הוא בחן את מקורותיה האינטלקטואליים ואת ההתפתחויות שבאו בעקבותיה, ובעיקר את הצורות השונות של אנטישמיות אחרי העידן הקומוניסטי, תחום שבו נעשה אחד המומחים הנודעים ביותר.12
בספרו האוטוביוגרפי, שצמח מתוך סדרת שיחות בקלוּז' עם סַנדוּ פרוּנזה(Sandu Frunza), פילוסוף שליאון ניהל עמו דיונים ממושכים, הוא כותב שהוא מכיר "רק שלושה כוכבי לכת, האחד מרכזו יאשי; השני, שממנו באה חנה, הוא ורשה; וכוכב לכת שלישי הוא המסתורי ביותר ומרכזו ירושלים. כפי שאתה רואה, אני מטייל בין כוכבי הלכת האלה".13
יאשי עיר מולדתו העסיקה אותו תמיד. במילותיו שלו, היא הייתה צומת שהצטלבו בו שתי רומניות. זו הייתה עיר של דיאלוג ליברלי, תרבותי ופתוח, אבל גם עירו של אלכסנדרוּ קוּזה (A.C. Cuza), אבי האנטישמיות המדינית הרומנית, "האנטישמיות הלאומנית האפלה, ואיך לא לדבר עליה כעל 'עיר הפוגרום'", פוגרום שממנו ניצל כשהיה בן שלוש והחביאו אותו בביתם של שכנים נוצרים. דומה כי יאשי ייצגה את צומתי הקריירה שלו – קשר חזק לתרבות המקומית ולתרומה היהודית לתרבות זו והעבר האפל של האנטישמיות, תוצאותיה והצללים החיים כיום.
באשר למרחק ולשוני בין שניים מכוכבי הלכת שלו, יאשי וירושלים – ב-2001 ואולי ב-2002, כששכונת מגוריו גילה שבירושלים ספגה ירי יומיומי מן העיירה הפלסטינית השכנה, אנשים נפצעו ובתים נפגעו, השתתפנו ליאון ואני בכנס שהתקיים בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. בשעה ששוחחנו בקבלת פנים שנערכה על מרפסת שנוף נהדר של העיר נשקף ממנה עדכנו אותו שמשפחתו שבגילה בריאה ושלמה. אמרתי לו שביאשי לא היינו יכולים לחזות בצירוף כזה של ניגודים, הנה אתה שותה ואוכל בשעה שיורים על ביתך, וכל זה באותה עיר, במרחק קילומטרים ספורים. הוא ענה לי, "כן, נכון, אבל ביאשי היו לנו תמונות אחרות". כזה היה חוש ההומור והסרקזם שלו שנבע מחכמה ומניסיון חיים יהודי עשיר.
כהיסטוריונים אנחנו מודדים את אבדנם של ידידים גם מתוך "פרספקטיווה היסטורית". ליאון היה מ"צעירי הזקנים". בן לדור ידוע הטרגדיות של טרום המלחמה והשואה, יליד 1938, ערב המאורעות הללו, לעומת "זקני הדור הצעיר", כמוני, שנולדתי שנה אחריהם. במונחים דוריים, פטירתו של ליאון, כמו פטירתו של ז'אן אנצ'ל, בגיל שבימינו לא נחשב מופלג כלל וכלל, מסמלת את לכתו של דור ייחודי על חוויותיו הייחודיות ואת ההחלטה הנחושה להעביר את המורשת הזאת לדורות הבאים.
בספרו מיאשי לירושלים ובחזרה כתב: "האדם פוחד פחות מן הקבר כשהוא יודע שהאדמה חמה. אם לא נועדתי לחיות כאן, הייתי רוצה למות כאן".14 משאלתו התמלאה; הוא אכן חי ומת בירושלים.
- 1. ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה – רומניה, 2 כרכים, יד ושם, ירושלים Jean Ancel, The ;2002 History of the Holocaust in Romania, ed. Leon Volovici (Jerusalem and Lincoln: Yad .Vashem and University of Nebraska Press, 2011)
- 2. Leon Volovici, De La Iaşi La Ierusalim Si Inapoi (Bucharest: Ideea Europeana, 2007)
- 3. Leon Volovici, The Appearance of the Writer in Romanian Culture (in Romanian), Alexandru Ioan Cuza University of Iaşi, 1975
- 4. hail Sebastian, Jurnal 1935–1944 (Bucharest: Humanitas, 1966) , מבוא והערות מאת ליאון ווֹלוֹביץ'; היומן ראה אור בעברית: מיכאיל סבסטיאן, יומן, 1944-1935 , נמרוד, תל אביב תשס"ג.
- 5. Leon Volovici, Nationalist Ideology and Antisemitism: The Case of Romanian Intellectuals in the 1930s (Oxford: Pergamon Press, 1991)
- 6. Volovici, De La Iaşi La Ierusalim, p. 131
- 7. Tuvia Frilling, Radu Ioanid and Mihail E. Ionescu, eds., Final Report — International Commission on the Holocaust in Romania (Bucharest: Polirom, 2005), p. 49
- 8. Adrian Cioflanca, in Ziarul de Iaşi, November 22, 2007
- 9. Leon Volovici, “Romanian Jewish Intellectuals after World War I: Social and Cultural Trends,” Shvut, no. 16 (1993), pp. 313–323, quotation from p. 321 ; . ראו גם idem, “Jewish Intellectuals in Romania after World War I: The Answer to Antisemitism,” Studia Iudaica, .vol. 4 (1995), pp. 45–55 ליאון וולוביץ', "התמודדותם של מנהיגים ואינטלקטואלים יהודים עם האנטישמיות", רפאל ואגו וליביו רוטמן, עורכים, תולדות היהודים ברומניה, מרכז גולדשטיין־גורן לתולדות היהודים ברומניה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 1996 , עמ' 134-109 .
- 10. Leon Volovici, “The Victim as Eyewitness: Jewish Intellectual Diaries during the ntonescu Period," in Randolph L. Braham, ed., The Destruction of Romanian and Ukrainian Jews during the Antonescu Era (Boulder, CO: Social Science Monographs, 1997), pp. 195–213
- 11. The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe (New Haven: Yale University Press, 2008); Leon Volovici, “Romania, Historical Introduction,” Encyclopedia of the Righteous Among the Nations: Rescuers of Jews during the Holocaust — Europe (Part II) (Jerusalem: Yad Vashem, 2011), pp. xxxvii–xlvi
- 12. Leon Volovici, “Antisemitism in Post-Communist Eastern Europe: A Marginal or Central Issue?” (Jerusalem: The Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism, 1994), ACTA, No. 5, 24 pp.
- 13. Volovici, De La Iaşi La Ierusalim, pp. 154–155
- 14. שם, עמ' 122 .