בן-ציון דינור, יו"ר הנהלת יד ושם לשעבר (1959-1953)

בן-ציון דינור היה שר החינוך ויו"ר הנהלת יד ושם.

בן-ציון דינור (דינבורג) נולד בשנת 1884 בחורול (Khorol) שבחבל פולטאווה (Poltava) באוקראינה. הוא היה תלמיד ישיבת טלז ותלמיד ישיבה בווילנה ובקובנה. בשנת 1902 הוסמך כרב ומ-1903 היה פעיל בתנועה הציונית ונטה לסוציאליזם. הוא למד באוניברסיטת ברן בשוויץ ובמכון הגבוה ללימודי יהדות בברלין. ב-1917 קיבל תואר מוסמך בהיסטוריה פילולוגית באוניברסיטת פטרוגראד, בה כיהן כפרופסור להיסטוריה. ב-1921-1920 הרצה באוניברסיטת אודסה וב-1921 עלה לארץ ישראל.

דינור היה מורה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים ולאחר מכן מנהלו. ב-1936 התמנה כמרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1938 הקים את הארכיון הכללי לתולדות ישראל ונבחר כיושב ראש מועצת המנהלים שלו. ב-1968 הפך ארכיון זה למוסד ממלכתי - הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. דינור היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית.

דינור היה חבר בכנסת הראשונה מטעם מפא"י. מ-1951 כיהן בארבע ממשלות כשר החינוך והתרבות, שר שאינו חבר כנסת. דינור חתום על "חוק זכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג (1953)", שנתקבל בכנסת באוגוסט 1953. כשר החינוך והתרבות היה יושב ראש הנהלת יד ושם ומועצת יד ושם (התפקידים היו מאוחדים בתקופה זו). בעת כהונתו כשר החינוך והתרבות חוקק "חוק חינוך תשי"ג - 1953". ב-1955, בתום כהונתה של הממשלה השישית, פרש מהממשלה וחזר לעיסוקו בהיסטוריה יהודית.

דינור קרם עור וגידים על חזונו של מרדכי שנהבי, הוגה רעיון יד ושם, בכך שהוביל דיונים במוסדות הלאומיים וסלל את דרכו של יד ושם למעמד המוסד הממלכתי והמוסד המרכזי בעולם להנצחת זכרון השואה ומחקר השואה. ב-1959 התפטר דינור מתפקידיו ביד ושם מפני שהגיע למסקנה שהנושא בתפקידים אלו צריך להקדיש להם את כל זמנו.

דינור יזם את הענקת פרס ישראל. הוא עצמו זכה בפרס זה פעמיים: בשנת 1958 - בלימודי היהדות, ובשנת 1973 - בחינוך.

בן-ציון דינור נפטר ב-1973.