גוונים של זיכרון: ציוריהם של פרדיננד בלוך ושמואל בק

האמנות מספקת לנו ממד נוסף להבנת המורכבות שבהתמודדות עם אירועי השואה. פסל, ציור ורישום אינם בגדר מקור היסטורי "מהימן" אך הם מהווים "טקסט חזותי" וככזה מאפשרים לצופה גישה אל נקודת מבטו הייחודית של האמן, זו המבוססת על חוויותיו, תחושותיו, תפיסתו את המציאות הסובבת והפרשנות שהוא נותן לה.

במאמר זה נדון בשתי יצירות אמנות ובאמנים שיצרו אותן, ונבחן את כיצד הן מתייחסות לנושא אחד.

הערה מתודולוגית: ניתן להתחיל את העבודה הפרשנית באמצעות התבוננות ביצירות ותיאורן. שאלות על היצירות יסייעו בהעמקת הדיון על היבטים כגון משמעות, כוונותיו של האמן, אופי הסצנה והשימוש בסמלים. שאלות אלה יכולות לשמש בידי המחנך כמודל לדיון ופרשנות של היצירות בכיתה ואף לקדם את השימוש באמנות במהלך ההוראה.

אחת השאלות המורכבות ביותר בעקבות השואה היא סוגיית האמונה: אם זו אמונה באל טוב ומיטיב, אמונה בטובו של האדם כיצור שנוצר ב"צלם אלוהים", אמונה בטובה של האנושות ואמונה בצדק. כיצד תיתכן אמונה בכל אלה נוכח אירועים שהם הניגוד המוחלט להבטחה הקיימת בעולם שמתנהל תחת השגחה אלוהית? כיצד ניתן להאמין בבורא כל יכול מול מה שנראה כאטימות לסבלם של עבדיו? במאמר זה נבחן את מושג האמונה בתקופת השואה ולאחריה באמצעות שתי יצירות מתוקפת השואה ולאחריה.

היצירה הראשונה בה נדון היא של פליקס בלוך, "כל נדרי, בית הכנסת בעליית הגג" ציור שנוצר בתקופה בה חי הצייר בגטו טרזינשטט. היצירה השניה "לא תרצח" היא דיפטיכון של הצייר שמואל בק, הדיפטיכון צוייר 34 שנים אחרי תום מלחמת העולם השניה. באמצעות שתי יצירות אלה ננסה להתחקות אחר תפיסות העולם העומדות מאחוריהן ונבדוק האם למועד היצירה השפעה על תכניה.

פרדיננד (פליקס) בלוך נולד בשנת 1898 למשפחה יהודיה באוסטריה. לפני המלחמה עבד בלוך כמעצב גרפי בוינה. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938 יזמו הנאצים מסע רדיפות אלים נגד יהודי אוסטריה במטרה לגרום להם להגר. בלוך עזב בחופזה את אוסטריה ועבר למילנו, איטליה ואחר כך לפראג. בפראג לימד אמנות מסחרית בקורסי הכשרה שמומנו על ידי הקהילה היהודית, קורסים אלה הועברו במטרה להכין ולהכשיר יהודים לעליה לארץ ישראל. במרץ 1939 כבשה גרמניה הנאצית את צ'כיה שהפכה למדינת "חסות נאצית של בוהמיה ומורביה". ב–30 ליולי 1942 גורש בלוך לגטו טרזינשטט, שם עבד בסדנה לשרטוט עם קבוצת אמנים שאולצו לעסוק בעיצוב גרפי ואמנות מגוייסת למטרות נאציות וכן ביצירת אמנות לצרכיו של הסגל הגרמני. בין נובמבר 1941 ל-20 באפריל 1945 גורשו לגטו טרזינשטט כ-140,000 יהודים כ-88,000 מהם גורשו להשמדה וכ-33,000 נספו כתוצאה מתנאי הקיום הקשים בגטו.

האמנים בגטו טרזינשטט ניהלו חיים כפולים. ברובו של הזמן נוצל כישורנם האמנותי לקדם את צרכיהם של הנוגשים; כשלא היו תחת עינם הפקוחה של הקצינים הגרמנים, חשו האמנים מחוייבות עמוקה לעשות שימוש באותו כשרון, ביכולת ההבחנה ובתובנות שלהם על המתרחש, וליצור תיעוד ויזואלי, כראיה מרשיעה, המציגה את המציאות החריגה שבחיי הגטו: העוני והמחסור ואימת המוות הנוכחת בכל עבר. בציוריהם שנעשו במחתרת תיארו את תנאי הקיום המחפירים, את הרעב, הצפיפות ואת הגירושים למזרח, להשמדה. עבודות מחתרתיות אלה שנוצרו בגטו משמשות עבורנו תחליף לראיות מצולמות, מעבר לפן התיעודי שלהם, הציורים האלה מהווים ביטוי אישי רווי ברגשותיהם של האמנים עצמם. הגרמנים מצידם כינו את הציורים האלו (חלקם נתגלה על ידם בפשיטה על חדרי האמנים) "תעמולת זוועה". עבודות מסוג זה וככלל, תיעוד מכל סוג שהוא נאסר בתכלית האיסור על יהודים והעוברים על איסור זה היו צפויים לעינויים ואף למוות. בלוך נתפס ונעצר על ידי הנאצים יחד עם האמנים לאו הס, בדז'יך פריטה ואוטו אונגר, והללו נשלחו ל"מבצר הקטן" הידוע לשימצה, כּלא של הגסטאפו בתוך הגטו.

בציורו של בלוך "כל נדרי, בית הכנסת בעליית הגג", נראה קהל רב מצטופף בחלל עליית גג המואר במעומעם. דמויותיהם של גברים ונשים מצופפים ומכורבלים במעילים מפני הקור העז, אחוזים בלהט התפילה. הציבור מתקהל סביב הבימה וארון הקודש. מדוע נערכה תפילת יום כיפור בעליית גג ולא בבית כנסת, כנהוג בימים כתיקונם? כחלק מהגבלת שגרת חיי היהודים והצרת צעדיהם, נאסר על היהודים להתכנס ולקיים טקסים דתיים. אנשים אלה מתפללים בהיחבא הרחק מעינם הבוחנת של הנאצים. מעשה זה של תפילה בהיחבא, יש בו סכנה רבה אך יש בו גם התרסה והתנגדות לגזרות הגרמנים.

בלוך תיאר בציורו את דמויות המאמינים מאחור. היכן ממוקם האמן ביחס לסצנה? האם הוא עצמו לקח חלק באירוע המתואר ואחר כך תיעד אותו בציור? האם היה שם כמשתתף או כמתבונן שאין לו חלק במתרחש? מה היו תחושותיו כלפי הדמויות אותן צייר? שמא התרשם עמוקות נוכח האירוניה שבתפילות אלה ומסירותם האמונית העמוקה של המתפללים? שכן, עולמם של יהודי הגטו היה צרוף תלאות, עוולות וחרדה מפני הגירושים למזרח; ולמרות זאת, הנה אותם אנשים ניצבים במעמד זה ומבקשים מחילה, רחמים וגאולה, ואילו האשמים בסבלם , הלא הם הנאצים, המשיכו בשלהם ללא שום רגשי אשמה או צורך בבקשת מחילה. ייתכן שההתמסרות המוחלטת וביטוי האמונה העמוק שבמעמד זה נגע לליבו של בלוך: הנה, בתוך מה שנדמה לממלכת הייאוש והמוות, מוצאים אותם יהודים אמונה בלבם לבקש להכתב בספר החיים, למרות שחיים אלה, בתוך הגטו היו בלתי נסבלים והעתיד לא בישר טובות. דבקות זו כשלעצמה עשויה לעורר דיון.

ייתכן שכיהודי הרגיש בלוך גאווה והשתאות נוכח תפילתם של יהודי הגטו המעונים המתעקשים לדבוק בדתם ולקיים אמונתם. בציור תיאורים של פרטים קטנים כגון אשה מבוגרת המחבקת את מותני הגבר שלצידה, מחוות כאלה מעידות על אמפתיה מצד הצייר כלפי נושאיו. ייתכן שציור זה הוא בבחינת מחווה לאמונה שלא אבדה או נזנחה ואף הצליחה להתעלות אל מעבר לסבל ולסכנה המיידית. התרוממות נפש זאת מעניקה לתפילה בעליית הגג מימד של סמליות אירונית: למרות הצפיפות, הקור והיעדר האור, מיקום זה הוא מבחינת המתפללים המקום הקרוב ביותר לאלוהים.

באוקטובר 1944, אחרי שנתפס ונעצר באשמת "תעמולת זוועה" בעוון יצירת ציורים כמו "כל נדרי, בית הכנסת בעליית הגג" נרצח בלוך ב"מבצר הקטן" בטרזינשטט.

אם בעבודתו של בלוך מוצגת האמונה כמקור להתעלות אל מעבר לסבל ורוע, בציוריו של שמואל בק האמונה מוצגת כשבורה ונסוגה אל "תוך האדמה". שמואל בק נולד בשנת 1931 למשפחה יהודית בווילנה, פולין דאז. הוא גילה כשרון לציור מגיל צעיר, וצייר לאורך כל שנות המלחמה בגטו, במחנה העבודה ולאחר מכן במחבוא.

"זמן קצר אחרי כיבוש וילנה על ידי הוורמאכט נלקחו שני סבי לפונאר, שם נרצחו יחד עם יהודים רבים אחרים. ביום הכיפורים נלקחו שתי הסבתות שלי לפונאר ונרצחו גם הן. אבי נורה על ידי הנאצים ימים ספורים לפני שחרור וילנה. אינני יודע מדוע רצה הגורל ומכל האנשים אמי ואני שרדנו את האקציות, את מחנות העבודה ואת מקומות המחבוא השונים בהם הסתתרנו בתקופת הכיבוש הנאצי"1

• 1. 1

הציור "לא תרצח" נוצר בשנת 1971. היצירה היא דיפטיכון (שני ציורים) סוריאליסטי. גם יצירה זו מטפלת בנושא האמונה, אך באופן שונה לחלוטין מזה שראינו בציור של בלוך. בק ניגש לנושא זה שנים רבות אחרי השואה. האמונה המיוצגת ביצירה היא אמונה חבוטה, נבגדת ומנותצת. מעין הגות חזותית המהרהרת בבגידתו של אלוהים שנטש את עמו הנבחר. בק מציג בפנינו אמונה שהועמדה במבחן ולדידו נכשלה. בציור העליון של הדיפטיכון, מוצגים שני לוחות הברית כנופלים בחלל, על רקע נופה של ארץ התנ"ך. לוחות הברית נשברים בעודם באוויר. היד האחראית להתרסקותם של הלוחות נעלמת מעינינו.

בציור התחתון בק ממקם את הלוחות השבורים בשממה בתוך חורבות מבנה, שקיר אמצעי חוצה אותו ושצורתו היא כצורת לוחות הברית. שתי קצותיו העגולים של המבנה מזכירים את גגו של בית כנסת חרב. על הדופן המעוגלת בחלקו השמאלי של המבנה השקוע נשענת המילה "לא". הצבה זו מעלה על הדעת את עשרת הדיברות ואת הברית הקדושה שנכרתה בין אלוהים לבני ישראל בעת קבלתן. הדיברות השבורות באותו בור זנוח הן שיקוף למאבקו של בק להשלים עם התכחשותו של אלוהים להבטחותיו לעמו. האל שציווה "לא תרצח" נותר דומם בעוד בני עמו נרצחו בהמוניהם בעוון אותה ברית העומדת בבסיס עשרת הדיברות.

ושוב נשאלת השאלה מה הגורם לנפילתן של לוחות הברית בציור הראשון? האם יד אלוהים היא שהשליכה את לוחות הברית לשאול? אם כן, האם מעשה זה מקביל במהותו לשואה, האם מעשה זה מייצג את שבירתן הבלתי הפיכה של לוחות הברית? האם יתכן והנרצחים הם המשליכים ומנפצים את הלוחות? הדיבר השישי אוסר על רצח והוא חלק מהותי במוסר היהודי. ניתן אפוא לפרש את הרס הלוחות כמטאפורה לזילות המוחלטת בקדושת החיים, שהביאה לרצח עם בסדר גודל שכזה. אפשרות נוספת היא שידיו של בק עצמו הן המשליכות את הלוחות וכי הלוחות השבורים הן אמונתו המרוסקת אמונה שלא ניתן לשקם, ייתכן ואפשר יהיה יום אחד להעלות את השברים מן ההריסות ולחברן שוב לפיוס מחודש של האמן עם אלוהים.

ביצירות שבחנו "לא תרצח" של בק ו"תפילת יום כיפור בעליית הגג" של בלוך, ייצוג שונה במהותו של נושא האמונה, דבר המעיד על תפיסתם האמונית השונה של שני האמנים. בציוריו של בלוך האמונה מיוצגת ככזו ששמשה משענת להתמודדות ולהתעלות אל מעבר לעולם הכאוטי של הגטו; בציוריו של בק, ציורים שנוצרו בעולם שלאחר השואה, האמונה מנותצת והרוסה, אמונה שזנחה את נתיניה. אנו הצופים, ניצבים אל מול רישומים אלה ונותרים להמשיך ולהרהר בשאלות העולות מהם.