בכתבה שלפניכם מופיע ניתוח חינוכי של יצירת אמנות של הצייר יהודה בקון. פעמים רבות מהוות יצירות אמנות כטריגר לדיון חינוכי עם קבוצה, באופן שהוא חוויתי ולא בהכרח אינטלקטואלי.
הצייר יהודה בקון נולד ב – 1929 בצ'כוסלובקיה. בשנת 1941, כשהוא בן 13, נשלח לגטו טרזינשטט, שם למד אצל האמנים אוטו אונגר, בדריך פריטה ולאו הס. בשנת 1943 גורש לאושוויץ שם היה אסיר במשך שישה חודשים במחנה המשפחות הצ'כי בבירקנאו. כעבור שישה חודשים בדיוק נרצחו רוב אסירי מחנה המשפחות. יהודה בקון היה בין 85 נערים שהושארו בחיים על מנת לשמש ככוח עבודה בבירקנאו. הנערים הועסקו במה שכונה: "קומנדו עגלות" ותפקידם היה להעביר עצים ודברים שונים ממקום למקום. במסגרת תפקיד זה היתה לבקון גישה לאזורים השונים של המחנה. רוב ציוריו של בקון מתארים אירועים שהיה עד להם באושוויץ ובטרזינשטט.
הציור "האדם שהחזיר לי את אמונתי בחיים" שונה מרוב ציוריו של בקון. יש לציין שבביוגרפיה האישית שלו לא מוזכר אירוע או מציל אחד מסוים שבזכותו שרד.
ציור, מציג מעין מפגש בין דמות מושיעה לבין דמות גוועת. בציור שני עולמות: עולם המחנות והסגר, עולם צחיח ללא דמות אנושית; ועולם אחר, מטאפיזי כמעט, המיוצג בצבעים בהירים ובשלוש דמויות אנושיות.
לתוך רקע כהה ומונוטוני מתפרצת באלכסון מתרחב אלומת אור מחלקו הימני התחתון של הציור לעבר הקצה השמאלי העליון; אלומת האור יוצאת מתוך שחור המחנות, מתחילה בלבן – צבע האוצר בתוכו את כל הצבעים, ואחר כך מתפרקת לצבעי היסוד, וממשיכה ונבנית מהם. אלומת האור יוצרת אשליה של עליה ומובילה את הצופה אל מחוץ לעולם האפור שמסביב. נוסף על החלוקה במרחב, יוצרת אלומת האור הנגדה על ידי סימון ברור של עולם אחר, המאופיין בצבעוניות, באלמנטים חיים ובתנועה.
ברקע התמונה, המייצג את עולם המחנות, בולטת גדר התיל היוצאת מצדו השמאלי של הציור ומובילה אל מבנה מעלה עשן אדום בצידו הימני העליון של הציור. הגדר מיוצגת כמו סקיצה, בקווים מהירים, בצבעים של אפור ושחור. בציור יש שני אלכסונים: זה של הגדר, המתכנס בפרספקטיבה הרחוקה מהצופה, וזה של אלומת האור המתכנס בפרספקטיבה הפוכה; הם חוצים זה את זה וממקדים את הצופה בנקודת המפגש של שני המישורים. במוקד הזה מתרחשת הדרמה.
אלומת האור היא כעין פריזמה המחלקת את האור לצבעים שונים לרוחב. על ציר האור שלוש דמויות אנושיות ועץ אחד, הנענים גם הם לחלוקה זו. הצבעים של הדמויות הם שלושת צבעי היסוד – אדום, כחול, וצהוב: במוקד קרן האור, בחלק הלבן (צבע המכיל בתוכו את כל הצבעים) דמות של מת מוכתמת בדם; על משטח כחול נמצאת הדמות השניה, כחולה אף היא; בדופן אותו משטח ניצבת הדמות השלישית – צהובה. בחלה האחרון של האלומה ניצב עץ דקל ירוק – צבע המורכב משילוב של כחול וצהוב.
האיש הכחול ניצב במרכז הציור, במפגש בין שני אלכסונים וברור שיש בו משני העולמות. הוא ניצב בין דמות המת, הנמצאת בנקודת המוצא של הקרן, לבין הדמות הצהובה. מי שחורצת את גורלו לחסד היא הדמות הצהובה – נמרצת, דינמית ומגוננת – המושכת אותו לכיוון ההפוך, לכיוון העץ. זהו "האיש שהחזיר לי את אמונתי בחיים". זה האיש שניצב את מול המוות ומרחיק מהמת שהיה יכול להיות. הוא זה שמשנה את הסיפור ומצדיק את אלומת האור.
בתקופה שבה הובאו לידי ביטוי הצדדים הקיצוניים של האכזריות האנושית היו שהלכו נגד ההגיון המתבקש להגנה והישרדות עצמית ועשו למען האחר תוך סיכון עצמי רב. בזכות אנשים אלו הצליחו רבים ליצור לעצמם את אותה תנועת מניפה של המשכיות. האיש שהחזיר את האמונה בחיים יוצר את הציר האחר, המאיר; כמו יצירת העולם מתוך התוהו ובוהו הוא מושך את הצבעים אל העולם המתוקן, שהוא שילוב של כל הרצפים, הממשיך ומתרחב עד אין סוף. גן העדן החדש הזה מיוצג על ידי עץ בודד, ירוק.
* מתוך ירחון מגמת הדרכה "מגמתי", בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם מס' 49, אפריל מאי 2008.
