במשך שנים בחרה החברה החרדית שלא ליטול חלק פעיל באירועי הזיכרון הממלכתיים לשואה. בתור חברה, היא נעדרה מימי הזיכרון לשואה ולגבורה ומטקסי הזיכרון השונים, וכן לא השתתפה בהנצחת השואה במרחב הציבורי הישראלי. בעקבות כך ניטעה המחשבה בלב רבים כי זכר השואה והנצחתה אינם עומדים על סדר יומה של החברה החרדית.
אך למעשה, המודעות לשואה ולהנצחתה היו תמיד מעניינה של החברה החרדית והיא עסקה ועוסקת בכך רבות, לא פחות מאשר החברה הכללית. הנושא נמצא תדיר על סדר היום בחברה החרדית והשואה נוכחת בהרחבה בשיח החרדי – בספרות, בעיתונות, בהרצאות לבנות, בדרשות לתלמידים, בהשתלמויות לאנשי חינוך ובימי עיון. לא רק סביב ימי זיכרון, אלא במהלך השנה כולה. כמעט לא עובר שבוע שבו השואה אינה מוזכרת בעיתונות החרדית, יהיו אלו ראיונות עם ניצולי שואה או סיפורים על עמידה רוחנית וגבורה יהודית.
אולם תפישת מהות הזיכרון שונה בחברה החרדית, ומכתיבה אופני הנצחה שונים מהמקובל בחברה הישראלית הכללית. בשורות הבאות אנסה לשרטט את ההשקפה שהנחתה את החברה החרדית בנושא העיסוק בזיכרון השואה, על פי משנתם של גדולי ישראל. ננסה להבין מדוע לדעתם יש לזכור את השואה, כיצד ראוי לעשות זאת, ולבסוף אעמוד על מה שנעשה בתחום הזיכרון וההנצחה בחברה החרדית, ואצביע על מה שעוד ניתן וצריך להיעשות, כדי להבטיח את הנחלת סיפור השואה לדורות הבאים.
לשם מה לזכור?
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (דברים לב,ז)
כדי להבין כיצד ראוי להיראות זיכרון השואה בחברה החרדית, יש לעמוד בראש ובראשונה על מהות הזיכרון בהשקפה היהודית.
הזיכרון הוא מרכיב חשוב ביהדות, מצוות רבות הן זכר למעשה בראשית או זכר ליציאת מצרים. גם אלו אשר לא צוין לגביהן במפורש. מעגל השנה היהודי, בין אם מדובר בחגים ובין אם בצומות, סובב סביב הזיכרון. קיימות גם מצוות זכירה מפורשות המטילות עלינו לזכור אירועים מן העבר. ככלל, להיסטוריה היהודית יש השפעה מעשית נרחבת על מעשיו ועל פועלו של היהודי בחייו. אלא שהזיכרון ביהדות מוביל תמיד לידי למעשה. כנגד זאת, המילה "הנצחה" מלמדת על הרצון לחקוק את האירוע בנצח. הזיכרון באופן של "הנצחה" נועד לחקוק בזיכרון הלאומי אירוע חשוב בתולדות העם והאומה ולהרים אותו על נס. זאת גם אם אותו אירוע אינו משליך על ההווה. כנגד זאת, ביהדות כל מטרת הזיכרון היא ללמוד ממנו ולפעול על פיו בהווה ובעתיד.
הציווי "זכור ימות עולם" הוא למטרת "בינו שנות דור ודור". החובה לזכור מטרתה להתבונן וללמוד מן העבר אל ההווה והעתיד. הזיכרון אינו עומד בתור ערך בפני עצמו. מסיבה זו מאורעות שונים בהיסטוריה היהודית, בין אם היו אלו מאורעות שמחים ובין אם עצובים, אינם נזכרים ואינם נעשים. אפילו נבואה שניתנה בשעתה מפי הגבורה, אם לא הוצרכה לעתיד, לא נכתבה לדורות. עם ישראל צועד במעלה ההיסטוריה עם הפנים אל העבר, גבו פונה אל העתיד. מן העתיד לא ניתן ללמוד דבר, אין איש יודע מה ילד יום. לעומתו, העבר הוא המאגר שממנו אנו למדים ועל פיו פועלים. לכך נקרא העבר בלשון התנ"ך בשם "פנים" – "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו'" (רות ד,ז) "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים לכו ונלכה עד הראה, כי לנביא היום יקרא לפנים הראה" (שמואל א ט,ט)
במבט זה יש להתבונן גם על זיכרון השואה בחברה החרדית. לטקס, למונומנט, עשויה להיות חשיבות במידה שהם מסייעים ללקחי הזיכרון להיות מיושמים בחיים. בכך משרת הטקס את תכלית הזיכרון. אבל בהם לבדם אין די. הזיכרון צריך להיות מוביל להתבוננות, ובעקבותיו גם לעשיה. כנגזר מכך, כאשר אנו באים לערוך דיון בשאלת חובת הזיכרון שיש לנו בתור חברה חרדית כלפי סיפור השואה, עלינו לברר ממה נובעת חובת הזיכרון, ומהו הערך המעשי של זיכרון השואה. לגבי רבים אין זו שאלה כלל, השואה היא אירוע כה אדיר ממדים וטראגי, שתוצאותיו האיומות אינן דומות לשום דבר אחר בתולדות ימי ישראל, ומשכך יש לתת לו מקום מיוחד ושונה בזיכרון של רצף הצרות והגלות. אולם אם אנו רוצים לקבוע זיכרון יהודי לשואה, אנחנו צריכים לשאול: היכן מיושם זיכרון השואה בחיים שלנו? איך ניתן להפיק "בינו שנות דור ודור" מהשואה?
דור שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו
ההיבט הראשון המחייב את הזיכרון אינו מתייחס לרדיפות ולמעשה ההשמדה בעצם שנות השואה, אלא לאבדן העצום של העושר התרבותי והרוחני של העולם היהודי שלפני השואה, עולם שהיה ואינו עוד. זיכרון זה אינו נועד לציון מאורע שהתרחש בעבר, והתבוננות בו בהווה ממרחק בטוח. הזכירה היא הפניית תשומת הלב לחיסרון בהווה. אנו נדרשים לתת לב למה שהיה ואיננו עוד, ולהתבונן בחלל העצום הקיים בחיינו היום בעקבות זאת. מנקודת ההשקפה המבינה כי אסון השואה אינו רק הרדיפות לשעה, אלא החורבן העצום שהיא הותירה, הרי שהיא אירוע שעדיין מתגלגל.
אם נשאל היסטוריון מתי הסתיימה השואה, הוא יצביע מן הסתם על חודש מאי 1945. זהו הזמן שבו הובסה גרמניה הנאצית, הסתיימו מעשי הרצח והרדיפות ובכך הגיעה השואה אל סופה. אולם מנקודת ההשקפה המבינה כי אסון השואה אינו רק הרדיפות לשעה, אלא החורבן העצום שהיא הותירה, הרי שהיא אירוע שעדיין מתגלגל. תוצאותיה האיומות של השואה עדיין מונחות לפתחנו. את מחיר האבדן אנו משלמים עד היום, וסביר כי לדורות עולם לא נצליח למלא את החסר.
לא רק מן הפן הדמוגרפי העם היהודי עדיין לא התאושש מן האסון הנורא והבלתי נתפס של רצח ששה מיליוני יהודים ואבדן שליש מבניו, אלא בעיקר מן הפן של אבדן אוצרות הרוח הכבירים שעלו באש ובעשן יחד עם הנספים. חרב המשחית הונפה על אלף שנות התפתחות תרבותית יהודית באירופה. למעלה מחמשת אלפי קהילות ישראל אבדו בשואה. לכל קהילה ניגון משלה, מנהג משלה, מסורת משלה. כל דור ודור הלך והוסיף נופך וצבע משלו לעושר הרוחני והתרבותי של קהילות ישראל. בעלות הכורת על יהדות אירופה, אבדו גם אוצרות רוח אלו. יחד עם הגווילין שנשרפו, פרחו גם האותיות.
לעתים מאפיל מספר הקרבנות בנפש על המחיר הנורא ששילם ומשלם העם היהודי עד היום, ואף משכיח כי יחד עם הנרצחים עלה באש ובתימרות עשן אוצר בלום של חיי רוח ותרבות יהודית. אולם חובה עלינו לזכור: אם חסרים אנו כל זאת, אם עניים אנו בדעת וברוח בעקבות השואה, הרי שמחויבים אנו לפשפש במעשינו ולשאול עד דורות עולם – על מה עשה ה' ככה לנו. שכן דור שלא נבנה בימיו, כאילו חרב בימיו.
השקפת עולם זו בהקשר של זיכרון השואה עולה ממשנתו של בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל. לדבריו, מה שארע בשואה הוא אבדן כמעט מוחלט של חוליה אחת בשרשרת מסירת התורה והמסורת:
כי המשך הדורות הרצוף של עם ישראל הוא בבחינת "מקבלין דין מן דין" […] הבעיה הקשה של הדור שלאחר השואה היא כיצד לרתק את השלשלת [שלשלת הדורות] אחרי שגידע בחרי אף קרן ישראל, והושמד מעל פני האדמה דור שלם, שהיה בעצם עולם שלם של חיי תורה וקדושה בצורה העילאית ביותר. הלא כאשר מתפקקת חוליה אחת מן השרשרת לא יוכלו שוב להתחבר שתי קצותיה, וכיצד יקבל הדור הבא את האור המשתלשל מדור לדור?
על שאלה זו הוא עונה בדברים הבאים, ובכך מגדיר את אופי הזיכרון ודרך ההנצחה:
אלא שהעצה לכך היא, אם שארית הפליטה, האודים המוצלים שזכו עוד לראות אור ישמשו כצינור להמשיך ולמסור את האורות שהבהבו בדורות הקודמים אל דור העתיד […] ומשמעות הזכירה היא גם במובן של למידה, לילך בעקבותיהם וללמוד מדרכם.
במקום אחר הוא כותב דברים דומים: "זכר ההשמדה והחורבן מחייב אותנו אם לא היה לאל ידנו להציל את גופם של הקדושים, הרי מחובתנו כי לפחות נציל את רוחם".
זיכרון השואה – שחזור העבר
גישה זו, המחייבת זיכרון והנצחה שאינם רק גל עד דומם לזכר מה שהיה ואינו עוד, אלא בעיקר הנצחה פעילה, דרך שיקום, שחזור וקישור עד כמה שניתן לעולם היהודי הרוחני תרבותי לפני השואה, היא שעיצבה חלקים נרחבים מן היהדות החרדית בדור שלאחר השואה.
קהילות רבות, חסידיות ואחרות, עיצבו את עולמן הרוחני והתרבותי לאחר השואה על פי השקפה זו. הן ביקשו לשחזר את מה שאבד בדמות ובצלם מסורת אבותיהם ורבותיהם. אין הדברים אמורים רק כלפי אופן הבניה הרוחנית של חצרות החסידים והיכלי הישיבות, אלא גם על דבקות עיקשת בשמות הישיבות והקהילות, במנהגים, בהליכות ובשפת היידיש אותה דיברו בגולה. שחזור וקישור עד כמה שניתן לעולם היהודי הרוחני תרבותי לפני השואה, היא שעיצבה חלקים נרחבים מן היהדות החרדית.
מן המפורסמות כי מניעיו של הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, במפעליו הכבירים לשיקום עולם התורה והחסד לאחר השואה, נבעו מתפישה זו בדיוק. הוא לא ביקש להקים מוסדות חדשים, אלא רק להמשיך את שהיה ונכחד. זה מה שעמד לנגד עיניו כאשר הקים עוד בימי הזעם בשנת תש"ד את ישיבתו בבני ברק. על בנין הקבע של הישיבה קבע את הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה", לאמור אין כאן מוסד חדש ודרך חדשה, אלא שם ושארית חיים ופועמים לישיבה בליטא. זה מה שהניע אותו בהקמת הישיבות "גרודנא" ו"וילקומיר", ובתכניתו היה להקים ח"י ישיבות שייקראו על שם אחיותיהן בליטא ובפולין.
כמוהו נהגו רבים ממקימי עולם התורה לאחר החורבן. בעניין זה היה בעל ה"נתיבות שלום" נאה מקיים עוד בטרם היה נאה דורש. בשנת תש"ב, כאשר התחילו להגיע אליו שמועות ראשונות על חורבן קהילת חסידי סלונים בברנוביץ', הוא עזב את תפקידו בתור ר"מ בישיבת "אחי תמימים" בתל אביב, ועלה לירושלים, ופתח בה בתנאים גשמיים קשים ועם קומץ תלמידים קטן את ישיבת "ברכת אברהם" סלונים. בתחילה לא רבים הבינו את המניע לצעד הזה, אולם הוא היה נחוש לקחת אחריות, ולנסות ולחבר את החוליה ההולכת ונקרעת אי שם בליטא, לחוליה שתבוא אחריה בשרשרת חסידות סלונים.
בדומה לכך נהג גם הרב שמואל הלוי וואזנר כאשר הקים בשנת תש"ז ישיבה בבני ברק. השם שהוא בחר לתת לישיבה לא היה "שבט הלוי" (כשם ספרו) או כל שם אחר המבטא תחילתה של ישיבה ודרך חדשה, אלא "ישיבת חכמי לובלין", על שם הישיבה בלובלין שבה התחנך ואשר גוויליה ואותיותיה נשרפו בשואה.
מלחמה לה' בעמלק מדור דור
ההיבט הראשון של זיכרון השואה בחברה החרדית מתייחס אפוא לאבדן העושר התרבותי של החיים היהודיים לפני השואה. אולם מאורעות השמד ראויים לזיכרון מצד עצמם. ואכן, בעל "שבט הלוי" ובעל ה"נתיבות שלום" מציינים סיבה נוספת המחייבת את הזיכרון, הציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
וכך כותב בעל "הנתיבות שלום":
מצות הזכירה יש בה ראשית, כמו שמצינו שיהודי מחויב לזכור תמיד את אשר עשה לך עמלק. עמלק הוא כח הרע של הבריאה בכל גלגוליו, הפושט צורה ולובש צורה. פעם זה אגג ועמלק ופעם זה המן והיטלר ימ"ש […] שאנו מצווים לזכור ולא לשכוח.
גם בעל "שבט הלוי" מתייחס לציווי זה בהקשר של השואה וכותב:
גם מטעם אחר אסור לשכוח מעשה עמלק של המשמידים הארורים ע"פ מה שכתב החינוך בפרשת כי תצא בעניין מחיית עמלק שמצוה לזכור שנאתו אף על פי שאין בידנו הכח למחות הרשעים, אבל מצוה לזכור מעשיו הרעים שעשו לעמנו עם ה' וכל הקם נגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה.
אין כוונתם בציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק" בהקשר של השואה, להצביע על כך שהגרמנים הם הם צאצאי עם עמלק האתני ולכן חובה לזכור מעשיהם הרעים. אלא שהם רואים במעשה הגרמנים מאפיינים הזהים ל"מעשה עמלק", הנבדלים משנאת שאר האומות כנגד ישראל.
לעניות דעתי, העיסוק בשואה הנובע ממצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" מחייב התייחסות לרובד אחר של זיכרון. בראש ובראשונה, לספר את הסיפור. חובה עלינו להכיר את העובדות, ולדעת עד כמה הרעו לנו הגרמנים ועוזריהם בתקופת השואה. שנית, ולא פחות חשוב, לזכור את שנאתם של הגרמנים; לתת ביטוי ראוי לחלקה המכריע של האנטישמיות ושנאת ישראל בהשתלשלות מעשי ההשמדה של הגרמנים; לדעת כי הגרמנים ביקשו במחנות ההשמדה להשמיד לא רק את הגוף היהודי אלא גם את הרוח היהודית; לזכור כי במעשיהם אמרו הנאצים: "לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד"
האם אנחנו זוכרים?
ההנצחה לשבר שהביאה השואה החלה בחברה החרדית עוד בטרם הסתיימו המאורעות עצמם, והיא נמשכת עד היום. ההבנה שעולם יהודי מלא תוכן הלך ונעלם, הניעה את פעולות הזיכרון וההנצחה. המובן הראשון של ההנצחה היה הקמה מחדש של העולם הרוחני והתרבותי שחרב בשואה, באופן המנציח את זכרו. מטרת פעולות ההנצחה שננקטו היתה חיבור של הדורות הבאים אל עולם העבר המפואר, במידת האפשר. השקפה זו תפסה מקום מרכזי בעיצוב החברה החרדית, השפיעה ומשפיעה על דמותה עד לימינו אנו.
סביר כי עד עולם לא נצליח להשיב במלואם את אוצרות הרוח שאבדו לעם ישראל בשואה. לצד זאת, מי שמכיר ויודע עד כמה היו דקים הנימים המחברים את שרשרת הדורות לאחר השואה, לא יכול שלא להתרשם מההצלחה המרשימה של מפעל הנצחה ראשון ויחיד מסוגו זה: ההקמה מחדש של העולם התורני והתרבותי אשר היווה בסיס לדמותה של החברה החרדית. יחד עם זאת, יש עוד הרבה מה לעשות. זיכרון השואה בחברה החרדית כיום מתייחס בעיקר לחלק הראשון של הזיכרון שמנינו לעיל: החובה לזכור את שהיה ואיננו. אולם הסיפור ההיסטורי של השואה, העולה מן הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולא פחות מכך מן הלאו של "לא תשכח", פחות מסופר וידוע. על כך צעק והתריע האדמו"ר מסלונים זצ"ל:
והנה לדאבון לב הולך ומשתכח משנה לשנה את אשר עשה לנו העמלק של דורנו. ואם אמנם השכחה היא מטבע העולם, אך לגבי האסון כה נורא ואיום אשר כמוהו לא נהייתה מיום בריאת העולם, תהליך השכחה הוא מדי מהיר עד שצומח דור חדש אשר אינו יודע כלל מה שהתחולל שם, ואיזה יהודים היו בדור ההוא. סיפור שלא מסופר סופו שיישכח. כדי להבטיח שגם הדורות הבאים יזכרו את אשר עשה לנו עמלק לא די לעסוק רק בסיפורים על גבורת הרוח והעמידה היהודית. הרובד ההיסטורי של סיפור השואה חשוב והכרחי, והוא הבסיס שעליו ניתן לבנות את הזיכרון המעשי.
משימת עיצוב הזיכרון חשובה שבעתיים בדור שלנו, דור המקשר בין הדורות שבהם עדיין היו וישנם ניצולים, לבין הדורות שיבואו, שיתבססו רק על מה שיספרו להם. בדור שלנו, גם בלי לדעת את הסיפור המלא, יש לשואה נוכחות. אולם מה יהיה בדור הבא, הדור שלא יפגוש לעולם אדם שלו מספר על הזרוע? שלא יגדל בבית שבו להוריו קרובים לא רחוקים שנספו בה? במשימת העברת זיכרון זה, אנחנו החוליה הראשונה בשרשרת. את ההובלה לעיצוב הזיכרון ואת סיפור המאורעות למען הדורות הבאים, צריך וראוי שייקחו על עצמם אנשי החינוך. כך לפחות סבר הרב וואזנר, באמרו:
וכדאי מאד לעשות פעולות שהמלמדים בבתי החינוך השונים יתייחדו הדיבור על הנושא הנ"ל כדי שידע דור העתיד כמה דור העבר קידש את ה' והמית עצמו על קדושת שמו יתברך.
תפקידה של מערכת החינוך הוא ליצור בסיס של אמפתיה וחיבור לסיפור היהודי בשואה וליצור בה עניין, כדי שהתלמיד יקבל מושג על מה שהיה בה, ויבקש בבגרותו להשלים את ידיעותיו לגביה ולהפיק לקחים ממנה.
