מויטבסק לפריז – ביילינקי ושאגאל יוצרים בין שתי מלחמות

"צופרידן ווי גאָט אין פֿראַנקרייַך" / "מאושר כמו אלוהים בצרפת"1

בשנת 1938 פורסם מאמר ביקורת של יעקב ביילינסקי בירחון Terre retrouvée, כתב העת של קרן קיימת לישראל בפריז. המאמר עסק ביצירה  שנעשתה בידי בן עירו של ביילינסקי, משה סגל. פריז, שהעניקה הן לעיתונאי והן לאמן השראה וליברליות, חופש יצירה ומסורת של תרבות ואמנות, העניקה להם יותר מכל בית חדש. היא עיצבה את זהותם המורכבת והשפיעה על חייהם באופן מכריע - שינוי שמם היה אחד הביטויים לכך. למעשה, ביקורת האמנות התמקדה בסדרת תחריטים לתנ"ך שנעשתה בידי אחד האמנים הבולטים ביותר באסכולת פריז, מארק שאגאל (Marc Chagall), והיא התפרסמה תחת שמו של העיתונאי ומבקר האמנות ז'אק ביילינקי (Jacques Bielinky). בנקודה זו נפגשים שני האישים שבהם עוסקת כתבה זו. 

לפניכם סיפורם של שני מהגרים מבין המיליונים שהיגרו. שניהם מייצגים סיפור הגירה יהודי טיפוסי; השניים נולדו בעיירה ויטֶבסק (Vitebsk, כיום בבלרוס), בשנות השמונים של המאה ה-19 ברוסיה הצארית, עברו מעיירת הולדתם אל העיר הגדולה, ופעלו למען המהפכה הסוציאליסטית. שניהם עזבו את רוסיה והיגרו בסופו של דבר אל פריז. השניים השתייכו לאותו מילייה חברתי-תרבותי-אמנותי. תפישת עולמם ויצירתם העשירה, המאופיינות בתכונות אוניברסליות ובסממנים יהודיים, כל אחד בתחומו הוא, השפיעו על סביבתם היהודית והכללית. אחד מהם המשיך ליצור עשרות שנים, יצירתו זכתה לתהילת עולם והיא מהדהדת עד עצם היום הזה; ואילו חברו - חייו ויצירתו נגדעו באִבם עם הירצחו בחברת מושאי כתיבתו. זכרו נסתר, למרות הכתבים הרבים שהותיר מאחוריו, והוא נותר כמעט לא מוכר, זולת בקרב חוגים מצומצמים.

• 1. פתגם שהיה שגור בפי המהגרים היהודים בצרפת.

נתחיל בסיפורו העלום של ז'אק ביילינקי, בסופו הטראגי, עם גירושו של ביילינקי מפריז ב-23 במרץ 1943 בטרנספורט 52 למחנה ההשמדה סוביבור2. 735 קילומטרים מהמחנה שכנה עיר הולדתו – ויטֶבסק, עיר בירת המחוז, שישבה על צומת הרכבות המגיעות מעריה המרכזיות של רוסיה, שמהן הגיעו רוחות של תרבות. ויטבסק, הסמוכה למוסקבה ולפטרבורג, ישבה בקצה הצפוני-מזרחי של תחום המושב, ולמעלה ממחצית תושביה היו יהודים3. ביילינקי נולד ב-20 בספטמבר41881 למשפחה יהודית אורתודוקסית, בן לאב שומר יערות. השכלתו הסתכמה בחינוך ב"חדר", אולם בהיותו בן 19 הותיר את ויטסבק מאחוריו ופנה לקישינב, שם החל לעבוד בחנות ספרים בעיר ולפרסם מאמרים בעיתון מקומי5.

ביילינקי גיבש את משנת דרכו הפוליטית בקישינב, בהיותו פעיל בארגונים יהודיים בעיר. באותה עת התקיימו הפגנות כנגד הסתה אנטישמית שמאחוריה עמד אחד מאדריכלי הפרוטוקולים של זקני ציון6. אווירת ההסתה הובילה לפוגרום ביהודי העיר, שהתרחש בחג הפסח בשנת 1903, ובמהלכו נפצע ביילינקי ברגלו וביתו נהרס7. 

מסלול חייו של ביילינקי דומה למסלול חייהם של יהודים אחרים שהאמינו בתנועות הקומוניסטיות והשתייכו אליהן. גם הוא יצא מחוץ לגבולות רוסיה, לשוויץ, שם נודע לו על ניסיון ההפיכה שהתרחש ברוסיה במהלך 1905. אז שב לרוסיה והחל בפעילות אינטנסיבית במפלגה8. ביילינקי נעצר ונכלא למשך שלוש שנים, ושוחרר בשנת 1909, נושא את נגיף השחפת. כדי לסכל את הגלייתו הצפויה לסיביר, חמק לגרמניה. משם המשיך מערבה, לפריז, שבה השתכן. ביילינקי נאלץ להתאשפז בסנטוריום קרוב לשנתיים9, ושם החל לכתוב בעיתונים יהודיים שונים10. 

בעת הזו קלטה צרפת מהגרים רבים, ביניהם יהודים. בערב מלחמת העולם השנייה יהדות צרפת הורכבה מכ-90,000 יהודים "ממוצא צרפתי ותיק" ומכ-190,000 יהודים מהגרים מארצות שונות, עובדה שיצרה יהדות הטרוגנית רבת-פנים11. תגובת האיזראליטים - צרפתים בני דת משה (היהודים הוותיקים) - לגלי ההגירה היתה דו-ערכית. מחד הם ביקשו להגדיל את המיעוט היהודי, מאידך הם חששו למעמדם וליוקרתם בעיני הציבור הצרפתי, וציפו שהמהגרים יאמצו את התרבות הצרפתית: שישנו את שפתם, מנהגיהם והגדרתם העצמית. בשנות השפל הכלכלי התייחסו אל המהגרים כאל מי שפוגעים בכלכלה המקומית ונוגסים בה. אולם בשנים שבהן האמינו כי ההגירה מועילה לכלכלה, מוסדות הקהילה היהודית בצרפת פעלו רבות למען המהגרים, ואלה האחרונים התנדבו לצבא בעת מלחמת העולם הראשונה. שני שלישים מן המהגרים מהמזרח התיישבו בפריז12, וניתן לומר כי הם קראו תיגר על היהדות הוותיקה בעוד שזו הגיבה ביחס מתנשא כלפיהם. יש לזכור שהמהגרים הללו באו מארצות שבהן קיבל היסוד האתני מקום רחב, ועם הגעתם לפריז ערכיהם לא השתנו: הם הקימו ארגונים דתיים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. תפישת זהותם של המהגרים לא השתנתה לכיוון שלו ציפו האיזראליטים13. 

אולם ביילינקי הצליח להתגבר על זהותו החצויה, והצליח להתנהל בשני העולמות. מאמריו של ביילינקי פורסמו לראשונה בעיתוני יהדות רוסיה14. אולם בתוך זמן קצר החל לכתוב גם בעיתונים הרשמיים של יהודי צרפת האיזראליטים. בין השאר כתב ב-Univers israélite, עיתון הקונסיסטואר, ארגון הגג של יהדות צרפת שכוּנן עוד בימי נפוליאון. נוסף על כך, ביילינקי היה בין מייסדיו של היומון היידישיסטי הראשון, הפאריזער היינט, עיתון ציוני שייצג את היהדות המהגרת ממזרח-אירופה. אולם בחינה מעמיקה של כתיבתו מגלה כי ביילינקי היה מקובל בקרב יהדות צרפת כולה, ותיקים ומהגרים, למרות המתח ששרר ביניהן. הוא כתב בכתב העת של אגודת כל ישראל חברים (כי"ח)15, בעיתון האיחוד הליברלי16 ובביטאונה המרכזי של התנועה הציונית בצרפת17. הוא התקבל כעיתונאי גם בקרב יהודים המהגרים ממדינות צפון-אפריקה, וכתב בעיתונים שיצאו לאור בתוניס, במרוקו ובמצרים18. 

ביילינקי היה לעיתונאי מבוקש בקרב כתבי עת שונים ומגוונים בעולם - יהודיים ושאינם יהודיים – בארצות- הברית, בברית-המועצות, ביוון ובמקומות נוספים19. ניתן לומר כי כתיבתו מתרכזת בכמה נושאים עיקריים: בביקורת אמנות – על כך יורחב בהמשך, ובנושאים יהודיים. מחד הוא עסק בזיכרונותיו מרוסיה ובדאגתו ממצב היהודים שם בעקבות האנטישמיות, ומאידך דיווח על חיי החברה היהודית בפריז של אותה עת. רשימותיו שיקפו את דמותו הססגונית, כמו גם את השתלבותו בחברה המקומית תוך שמירה על הווייתו היהודית, בהיותו מגשר בין זהויות, תרבויות ואידיאות שונות וזרות זו לזו. מאמריו המחישו את מצבה הפוליטי-חברתי, הפנימי והחיצוני, של יהדות צרפת הוותיקה והזרה על שלל גווניה. 

ביילינקי הקדיש רבות לנושא ההגירה היהודית, וביקש לעמוד על תרומתה, קשייה וצרכיה. התבוננותו המעמיקה היתה בעלת אופי סוציולוגי-הוליסטי. הוא בחן הגירות יהודיות לאורך ההיסטוריה. בין השאר התעניין ביילינקי ביהדות ספרד, במאפייניה ובתרומתה הייחודית לחברה היהודית והכללית באותן ארצות שבהן נקלטו האנוסים. באוגוסט 1936 פרסם מאמר בנושא זה בעיתון יהודי-ספרדי שיצא לאור בצפון-אפריקה, Le Judaїsm Sephardi. מעבר לסקירה ההיסטורית בחן במאמר את ההגירה שהתרחשה באותה עת בקרב צאצאי האנוסים, יהודי צפון-אפריקה. נראה כי העובדה שהצליח לקיים חיים בין שני עולמות, בין מולדתו הרוסית ובין פריז האהובה, העניקה לו נקודת מבט רחבה, המאפשרת להבחין בתופעותיה האוניברסליות והייחודיות של ההגירה היהודית באשר היא, זו מצפון-אפריקה וזו ממזרח-אירופה. ביילינקי הוטרד מהמתח ששרר בין האיזראליטים לבין המהגרים, ושימש כגורם מתווך בין הקבוצות: "בין הצדדים קיימת בורות רבה ולא מעט חיכוכים. הצדדים אינם מכירים זה את זה די הצורך20". הוא כינה את המהגרים היהודים "ציפורים נודדות", ואת ההגירה "טראנס-הגירה" (transmigration)21. נראה כי במושג זה ביקש ביילינקי לתאר את מצב המהגרים כמי שאינם קובעים את מקומם בארצות החדשות, אלא נושאים את פניהם לעבר היעד הבא במסע נדודיהם. 

כאמור, בתקופת השפל הכלכלי המהגרים הפכו לבעיה כלכלית-חברתית בצרפת. באותן שנים יהדות צרפת מצאה את עצמה מבודדת וחלשה מתמיד. הממשלה עשתה רבות למען הפסקת ההגירה. האיבה כלפי מי שנחשבו איום כלכלי והבוז כלפי מי שנחשבו לא תרבותיים, הולידו גילויים קסנופוביים (כלפי זרים בכלל) ואנטישמיים (כלפי יהודים בפרט). ארגוני האיזראליטים ביקשו להפגין סולידריות עם החברה הכללית ולשמור על נייטרליות פוליטית. הם ראו באנטישמיות תגובה לחוסר השתלבותם של המהגרים היהודים. הם בחרו, באמצעות הקונסיסטואר, במדיניות של הרגעה ונאמנות לצרפת ולערכיה הליברליים22. לקראת סוף שנות השלושים, בעקבות התגברות האנטישמיות בגרמניה ובפולין, פרסם ביילינקי בביטאוני האיזראליטים רשימות המעלות את מחויבותם ונאמנותם של המהגרים לצרפת ולקהילה, כדוגמת גיוסם לצבא, וביקש לעודד קליטת יהודים המבקשים להימלט מארצות אלה. בשעה שצרפת יצאה להגן על עצמה מפני הכובש הנאצי, כתב על שותפות הגורל של היהודים: "הדם היהודי זורם בצפון, מעורבב באחווה בדמם של כל ילדי צרפת23". אולם כידוע צרפת הובסה, וב-22 ביוני 1940 נחתם הסכם שביתת נשק בין גרמניה לבין ממשלת וישי החדשה בראשות המרשל פטן. ממשל וישי שלט בדרום-צרפת, ואילו הצפון, ופריז בכללו, הועבר לשליטת הגרמנים. יהודים רבים ברחו לדרום כדי להימלט מידי הנאצים. אולם למרות הבריחה ההמונית, רבים נותרו בפריז24, ונאלצו להתמודד עם הגזרות הנאציות, שבראשיתן הופנו כנגד מהגרים25, אך במהירות כוונו לפגיעה ביהודים. 

כאמור, קודם האימה שריחפה על יהודי הרייך ופולין היה ביילינקי למבקר אמנות בעיתונות יהודית, שבה סיקר תערוכות ויצירות של ציירים יהודים, אולם הוא ערך גם את מדור האמנות בשבועון Paris-Municipal וכן כתב ל-Le Montparnasse26. אקלימה התרבותי-ליברלי של פריז משך אליה אמנים רבים, בעיקר ממזרח- אירופה, והיא היתה למרכז הגדול ביותר של אמנים יהודים בעת ההיא ובתולדות האמנות היהודית בכלל. כזכור, בשנים אלה פרחה אסכולת פריז (L'école de Paris) – תנועת האמנות שפעלה בין שתי מלחמות העולם בפריז בעיקר – ובה היו חברים יהודים רבים, רובם מהגרים. תנועה זו הניבה יצירות מופת, והעמידה שורה של ציירים חשובים ומשפיעים, בהם: אמדאו מודיליאני (Modigliani), חיים סוטין (Soutine) ומארק שאגאל. 

• 2. Le Mémorial de la déportation des Juifs de France, Beate and Serge Klarsfeld, Paris, France, 1978.
• 3. בין האינטלקטואלים שגדלו בויטבסק היו: ש.אנסקי, ד"ר חיים ז'יטלובסקי, יהודה פן (לו מיוחס ייסוד הציור היהודי. היה ראשון המורים של שאגאל). נתוני האוכלוסייה היהודית נכונים לשלהי המאה ה-19. ראה: בנימין הרשב, "מארק שגל: ציור, תיאטרון, עולם", אלפיים, 8, 1993, עמ' 14-13. אולם בשנת 1926 ירד אחוז תושביה היהודים של העיר ל-37.5%, כלומר היה ביטוי מספרי גבוה לגל ההגירה. ראה: ישראל גוטמן (עורך), "בילורוסיה", האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית פועלים, תל-אביב, 1990.
• 4. כך על פי רנה רוזננסקי. ראה: רנה פוזננסקי, "מבוא", ז'אק ביילינקי, רנה פוזננסקי (עורכת), עיתונאי יהודי בפריז הכבושה, יומן 1940-1942, יד ושם, תשכ"ו, עמ' 11. אולם על פי רשימות היהודים במשטרה הצרפתית משנת 1940, ביילינקי נולד ב-20/7/1881. מתוך: Archive du Mémorial de la Shoah, Fichier Familial, F/9/5607.
• 5. עצומת אמנים שהוגשה לקאסוויה ואלה ב-26/4/41, ארכיון יד ושם [איו"ש], O.9/259, עמ'2-6 1, וכן: פוזננסקי, עמ'30-11 .
• 6. פאוול קרושבן (Krushevan), ערך את העיתון Bessarabets – עיתון יומי שיצא לאור בקישינב, וחיבר את התכנית לכיבוש העולם בידי היהודים, מהמרכיבים המרכזיים של הפרוטוקולים. ראה: פוזננסקי, עמ' 11. וכן: גוטמן (עורך), "הפרוטוקולים של זקני ציון", שם. ראה.
• 7. בפוגרום קישינב נרצחו 45 יהודים, 86 נפצעו קשה, כ-500 נפצעו קל וכ-1,500 בתים ובתי עסק יהודים נהרסו. ראה: איו"ש, שם. וכן: M. Vishniak, “Antisemitism in Tsarist Russia”, in K. Pinson (ed.), Essays on Antisemitism, New York, 1946, p.136. בתוך: פוזננסקי, עמ' 12.
• 8. ביילינקי השתייך לתנועה המנשביקית, הפלג הקטן בקרב המהפכנים הסוציאל-דמוקרטים הרוסים בראשותו של יוליוס מרטוב ((Julius Martov, יהודי אף הוא - שמו במקור יולי אוסיפוביץ' צדרבאום, יליד איסטנבול.
• 9. הסנטוריום בבליניי (Bligny)
• 10. איו"ש, שם. וכן: פוזננסקי, עמ' 12.
• 11. פוזננסקי, עמ' 14-13 . יש לציין כי מחצית מהיהודים המהגרים הגיעו לצרפת בשנות השלושים. על פי פוזננסקי, גלי ההגירה היהודית הם כדלקמן: גל ראשון - שנות השמונים של המאה ה-19: יהודים מרוסיה, רומניה וגליציה; גל שני – לאחר הסכמי השלום, שנות העשרים של המאה ה-20: פולין, הונגריה, רומניה, המדינות הבלטיות; גל שלישי - שנות השלושים שלהמאה ה-20: גרמניה ואוסטריה (לאחר עליית היטלר לשלטון).
• 12. כ-115,000 יהודים מבין 175,000 מהגרים מרוסיה, רומניה ופולין.
• 13. פאולה היימן, "היהודים בצרפת בין שתי מלחמות עולם", אשר כהן, תולדות השואה, צרפת, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 11-9 .
• 14. ניהם: Novyi Voskhod ו-Evreїskaya Nedeliya.
• 15. Paix et droit
• 16. Le Rayon
• 17. La Terre retrouvée
• 18. בתוניס: Réveil juif, égalité. במרוקו: L'Avenir Illustré . ובמצרים: L'Illustration juive, L'Aurore, Israël. מתוך: פוזננסקי, עמ' 13.
• 19. בין העיתונים היהודיים: בארצות-הברית – ביטאונו של ארגון בני בריתBnai Brith Magazine , בסלוניקי ובטורקיה – L'independent. מתוך: איו"ש, שם. [20] Jacques Bielinky, "Les 'Pollacks' et la France", L'Univers Israélite, 24/5/1925.
• 20. Jacques Bielinky, "Les 'Pollacks' et la France", L'Univers Israélite, 24/5/1925.
• 21. Ibid. מושג זה חוזר במאמרים נוספים.
• 22. היימן, שם, עמ' 20-14 .
• 23. L'Univers Israélite, March 22-29, 1940. בתוך: פוזננסקי, עמ' 19.
• 24. במפקד שנערך ב-19/10/40 במחוז הסין (Seine, ופריז בתוכו) נמנו 149,734 יהודים, מתוכם 85,664 צרפתים (כולל מתאזרחים) ו-60,070 זרים. ב-1941 נמנו פחות 10,000 יהודים. אולם ככל הנראה מספר היהודים הזרים באזור הכבוש היה נמוך יותר, בשל בריחתם ההמונית לדרום. ראה: כהן, שם, עמ' 71.
• 25. ב-17/7/40 התפרסם כי רק בנים לאבות צרפתים יוכלו לעבוד בשירות הציבורי.
• 26. פוזננסקי, עמ'17-16 .

מסכת חייו של מארק שאגאל קיבלה ביטוי ויזואלי נרחב ביצירתו והייתה לאבן יסוד בה. ב-7 ביולי 1887, ביום שבו כילתה שרפה את רובע היהודים בויטבסק, נולד מארק שאגאל, בן בכור בין תשעה ילדים לאמו בת ה-1627. אולם משפחת סגל (שאגאל) מקורה מהפריפריה, מהעיירה ליוֹזנוֹ, מקום הולדתו של מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי. ויטבסק ביצירותיו של שאגאל אינה דומה למראה העיר באותן שנים, אלא אוצרת בתוכה דימויים של עיירה – זוהי ליוזנו, שאליה שב שאגאל וצייר. כמו ביילינקי גם מושקָה, כפי שכינוהו הוריו, למד ב"חדר" משמלאו ארבע שנים. הוא העריץ את סבו ה"מלמד" והתבייש באביו, שעלה ממנו ריח דגים מלוחים – הוא לא הבין מדוע אביו יחזקאל נשלח ללמוד את מלאכת מליחת הדגים. אז גם חלם להיות כנר. בגיל 13 פנה לעולם האמנות והחל ללמוד ציור אצל יהודה (יורי) פן28, והיה לתלמיד בבית ספר רוסי. שאגאל לא הסתפק בהכשרה זו, ובגיל 20 החליט ללמוד ציור בעיר הבירה פטרבורג, אצל ליאו בקסט29, אף שמגוריו בעיר לא היו חוקיים. קודם להחלטה ביקש להתייעץ, וביקר עם אמו אצל הרבי מלובביץ', לשאול בעצתו30. 

במהלך שנת 1910 הגיע לפריז, לרובע האמנים מונפארנס, שם צייר במשך ארבע שנים. עבודותיו הושפעו מסגנונות שונים שפרחו בסצנת האמנות הפריזאית; בעיקר מהפוביזם, מהקוביזם ומהאורפיזם31. בשנת 1914 הציג תערוכה מרשימה בברלין. הוא שב לרוסיה כדי להתחתן עם אהובתו בלה רוזנפלד, ונשאר שם עד תום מלחמת העולם הראשונה. לאחר המהפכה מונה על ידי שר התרבות (שהכיר בפריז) ל"קומיסר האמנות" בויטבסק ולמנהל אקדמיה חדשה לאמנות32. העובדה ששאגאל הוערך כבר בתקופה זו, הובילה אמנים נחשבים באמנות האוונגרד ללמד באקדמיה שניהל. הבולט ביניהם היה קזימיר מלֶביץ' (Malevich), שפיתח שם את הסופֶּרמַטיזם33. למעשה, באופן זה איבד שאגאל את מעמדו באקדמיה שבראשה עמד, בשל הנהירה אחר האוונגרד החדש. וכך, בשלהי 1920, עבר לאזור מוסקבה, והתפרנס מניהול בית יתומים יהודי במלחובקה. במקביל החל לצייר את התפאורות ואת ציורי הקיר בתיאטרון היידי הלאומי34. 

במחצית 1922 קיבלה משפחת שאגאל היתר יציאה מברית-המועצות. מארק, בלה ובתם אידה נסעו לברלין, ושאגאל החל ללמוד אצל הרמן שטרוק, אמן התחריטים הנודע. בשנת 1923 התפרסם בברלין ב-Der Sturm האקספרסיוניסטי אלבום מיצירותיו של שאגאל, וכותרתו היתה "מארק שאגאל הוא רוסי", כפי שהיה גאה להציג את עצמו35. בתוך זמן קצר המשיכה משפחת שאגאל במסעה עד שהגיעו לפריז, ובה התיישבו. שאגאל פגש משוררים ואינטלקטואלים, יהודים ושאינם יהודים, ויצר קשרים עמם, והיה לאחד הציירים המקובלים באותה תקופה. הוא ביקש לשחזר את כל יצירותיו שאבדו; אלה שיצר בפריז נעלמו, ואלה שיצר ברוסיה נותרו שם. בה בעת פיתח סגנון ציור ייחודי לו. סוכנו, סוחר אמנות האוונגרד וולאר (Vollard), הציע לו לאייר גם את התנ"ך. סידרת האיורים הזו זכתה לביקורת אמנות על ידי ביילינקי מיודענו. 

בשנת 1937 הוצגה בגרמניה תערוכה נודדת של "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst). תפקידה היה להזהיר מפני הערכים שהשתקפו באמנות המודרנית, שנוצרה בידי האמנים המרכזיים בעת ההיא. בין היצירות שהוצגו היו יצירותיו של שאגאל לצד יצירותיהם של פבלו פיקאסו (Picasso), אדוארד מונק (Munch), אנרי מאטיס (Matisse), פיט מונדריאן (Mondriaan), מקס ארנסט (Ernst), ואסילי קנדינסקי (Kandinsky) ואחרים. 

בשנת 1941 משפחת שאגאל המורחבת (בתו אידה נישאה ב-1934) הצליחה לצאת בעור שיניה מצרפת, והיגרה לארצות-הברית לשמונה שנים. לאורך השנים הללו הוא לא למד אנגלית, אלא קרא ודיבר יידיש עם חבריו, סופרי היידיש הנודעים, ביניהם מאקס לרנר ויוסף אופָּטוֹשוּ. משמתה אשתו בלה, חי שאגאל עם אנגלייה צעירה, וירג'יניה האגארד, ובנו דוד נולד. לאחר שובו לפריז ב-1948 נישא בשנית לוַאוַא ולנטינה ברודסקי, יהודיה רוסייה שהיגרה ללונדון. בשנים אלה היה שאגאל בשיא תהילתו.

• 27. שאגאל האמין כי הספרה שבע היא שמביאה לו מזל, והצבע האדום ילווה את יצירותיו.
• 28. מהאסכולה הרוסית, שציירו בסגנון ריאליזם תיאורי ופופוליזם.
• 29. רוזנברג, יליד גרודנו, מראשי זרם "עולם האמנות", שהעמיד דור של ציירים, מתוכם יהודים רבים.
• 30. הרשב, עמ'18-12 .
• 31. מאטיס (פוביזם), פיקאסו ובראק (קוביזם), הזוג דלוני ולז'ה (אורפיזם).
• 32. שר התרבות אנטולי לונצ'רסי.
• 33. אמנות מופשטת טהורה (יצירתו המפורסמת "ריבוע שחור על רקע לבן").
• 34. הרשב, עמ' 16-15.
• 35. Benjamin Harshav, Marc Shagal and His Time, Stanford University Press, 2004, p.6-7.

החוקר בנימין הרשב מסביר את התפתחותו של שאגאל בקונטקסט הרחב של אורח החיים היהודי הליטוואקי. למדנותם של יהודי ליטא היתה לאחת מאבני היסוד בעולמם. היא יצרה בקרבם את תנועת ההתנגדות, את הישיבות הלמדניות (וולוז'ין, מיר, פונובז') ואת תנועת חב"ד. למדנות זו אחראית גם לדור האינטלקטואלים היהודים, דור ראשון ושני להשתלבות היהודים בתחומי התרבות והחיים הכלליים. שאגאל, שגדל והתחנך על ברכי מסורת זו, ספג את הלמדנות כמו גם את השמחה ואת האמוציה שהביאה עימה חסידות חב"ד. המציאות המרחפת בהווייתו גם היא מושפעת מעקרון "ביטול היש" של החסידות36, וכל אלה השתלבו ביצירותיו כבסימפוניה אחת, המכילה גם את קולות תנועות האמנות האוונגרדיות. הפריפריאליות של שאגאל חזרה שוב ושוב בחייו ובעבודותיו, כמו גם רגשות עליונות-נחיתות כיהודי טיפוסי. אם בויטבסק גר בפריפריה, וביקש להשתלב במרכזה האינטלקטואלי הרוסי של העיר, הרי שביצירתו הגיש למרכז את מרכולתו של האיש הפשוט, בן העם. כפריפריאליסט הגיע לפריז לאחר התבססות הקוביזם, ובכל זאת הצליח להשתלב ולהיות אחד מהמחדשים בזרם זה. מעבר לכך, שאגאל הקדים את האקספרסיוניזם הגרמני ואת הסוריאליזם הצרפתי. 

• 36. כך על פי טענתו של ישורון קשת, ראה: הרשב, עמ' 15.

שאגאל המציא פרובינציה אקזוטית, מוזרה ומסתורית הנקראת "ויטבסק". הייתה זו עיירה קונצפטואלית ודמיונית, שסמטאותיה צרות וחצרותיה הצפופות ממלאות אותה; ויטבסק המיתולוגית של שאגאל, סוריאליסטית ומאגית, שמציאותה נפרדת מן העולם. העולם היהודי הוא רק חלק ממכלולה של "ויטבסק". בעולם העיירה של שאגאל מתקיימים יחדיו: יהודים זקנים, דמותו הסובלת של ישו, הקתדרלה, נוצרים המייצגים את השלטון, איכרים, בעלי-חיים (אבות-טיפוס של דג, עז, תרנגול, בהמה), אהובתו בלה וזוגות אוהבים, מגדל אייפל ופריז, חלון הסטודיו שלו, ולאחר השואה – המון יהודי לכוד. שאגאל שורר עולם אבוד הבנוי מרסיסי יקום סוריאליסטי, מיסטי, כאוטי ובלתי מודע, "מספר של ביוגרפיה משונה", כפי שמכנהו הרשב. ברוסיה העלה את עולם העיירה היהודית, בצרפת הביא עמו את הפרובינציה הרוסית, ולאחר השואה ייצג את העולם היהודי שנרצח37. 

הרשב קובע כי "מארק שאגאל היה הפוסט-מודרניסט הראשון" בשל סגנון עבודותיו, וככזה יצירותיו שיקפו גם את הסגנון האירופי הטרום-מודרניסטי, אף שהוא ראה את עצמו כצייר מודרניסט. בציוריו בולטים זרמים רבים באמנות: קוביזם, אורפיזם, סופרמטיזם, פוטוריזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם ופוביזם. אולם לטענת הרשב, אין מדובר בסגנון אקלקטי בלבד, אלא במתן מקום לפואטי ולקול האישי המאחד סגנונות שונים יחדיו לכדי יצירה אחת, המקיימת פונקציונליות ואיזון בתוך עצמה. במובן זה היה שאגאל פוסט-מודרניסט. סגנונו הקליידוסקופי הורכב מיסודות דמיוניים שאין בהם רצף אלא תודעתו ועולמו הפנימי. ניתן להביט על שפת האמנות של שאגאל באמצעות היחס שלו לשפות שבהן דיבר; מעבר לכך שרכש בחייו שפות מספר, היידיש – שפתו העיקרית – במהותה היא "לשון היתוך" המאגדת בתוכה גרמנית, סלאווית, עברית וארמית38. "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – מהעקרונות הבולטים במקרא, שעבר גם לטקסטים יהודיים אחרים, מתגלה גם באמנות השאגאלית; בין האלמנטים השונים המונחים על הבד עובר קשר "מאונך", בניגוד למסורת המערבית הנרטיבית "המאוזנת". הפלפול שאפיין את לימוד התורה בקרב הליטוואקים עבר לפולקלור היומיומי, היה לחלק מ"המבע היהודי" – הדיאלוג הווכחני, הדיבור האסוציאטיבי. כך גם עולמו הפנימי של שאגאל, שהיה מורכב מזיכרון פרטי והיסטורי שהרכיב בעצמו, מעין ביוגרפיה מופשטת שאינה מצויה על ציר של זמן, פרספקטיבה של חלל או רצף של עלילה. יצירתו הסימולטנית של שאגאל איגדה בתוכה את תודעתו האינדיבידואלית כמו גם סטריאוטיפים ציבוריים שמקורם בעולם היהודי. אלה האחרונים נתפשו בקרבנו, הצופים, כחלק מהביוגרפיה האישית שלו: שקיעתה של היהדות המסורתית, האניגמטיות שבשגרה היומיומית והטרנספורמציה המאפיינת את היהודים39. 

שאגאל נותר מהגר פרפיריאליסט כל חייו. הוא דַבר שלוש שפות - יידיש, רוסית וצרפתית - אולם אפילו אחת מהן לא ידע כהלכה; ביידיש כתב בשגיאות כתיב (בייחוד מילים שמוצאן מעברית), הרוסית נשמעה בפיו עם מבטא יידי והצרפתית עם מבטא רוסי. אך שאגאל לא חשש להתבטא; כתיבתו ביידיש היתה לשון האמנות, כפי שהרשב טוען40. שירו לזכר האמנים הקדושים, שבו הוא מבכה את חבריו - אמני אסכולת פריז - שנרצחו בשואה, ממחיש את שפתו הציורית: "וכי את כולם אני הכרתי? וכי הייתי אני / בבית היוצר שלהם? וכי ראיתי את אמנותם / מקרוב או מרחוק? [...] / כפות ידיה של אִמן ועיניה שלה / לוו אותם אל הרכבת, אל מרחקי / התהילה./ [...] אחיהם ישראלס, פיסארו וגם / מודיליאני, אחים שלנו – מוליכים אותם / בחבלים בניהם של דירר, קראנאך / והולביין – אל המוות באש המשרפות. / [...] עוקרים מעל גגי אחרון הלוָחים [רעפים], / בעת אני עייף ומיוגע מלהיאבק, / מלהילחם בעד פיסת האדמה אשר עליה / נשארתי פה עומד, אשר בתוכה / בבוא היום אותי יניחו לישון41". 

גם ביילינקי התבונן בשואה שהתרחשה לנגד עיניו דרך האמנים היהודים. ביומנו, שנכתב במהלך תקופת הכיבוש הנאצי, כתב: "21 בנובמבר. בגלריית ברי נפתחה זה עתה תערוכת רישומים של אמנים דגולים, ושם, בין 'הארים' הגדולים, אפשר למצוא ציורים של פיסארו ומודיליאני. מזל שהם מתים, כי לו היו בחיים לא היו יכולים להציג מפני שהיו יהודים"42. 

ביילינקי נשאר אפוא בפריז, וב-19 ביולי החל לכתוב את היומן. בכתיבתו הטלגרפית ביקש לנסות לתעד את המתרחש סביבו. במהירות מצא את עצמו מחוסר עבודה לאחר סגירת העיתונים שמהם התפרנס. מודאג ומתוסכל החל לקרוא כל ידיעה בעיתונות, מתוך מטרה להבין את הפרסומים הנאציים, להבחין בסתירות ביניהם ולמצוא לכך צידוקים ברחובות הפריזאיים. ביילינקי, בהיותו מהגר, מצא את עצמו, כיהודים מהגרים נוספים, ללא עזרה מצד בני משפחה, שהייתה עבור רבים בסיס לעזרה ולסיוע. מושאי כתיבתו היהודים נמצאו גם הם מחוץ למעגל העבודה - מול האמנים הפריזאים שהציגו את עבודתם עמדו אלה היהודים מוחרמים. למעשה, גם הם, כמו ביילינקי, מצאו את עצמם מחוץ לחיי החברה והתרבות של פריז וללא אמצעי קיום קודם למרבית היהודים. 

בחודש אפריל 1941 הוגשה עצומה לידי קאסוויה ואלה (Xavier Vallat), הקומיסר הכללי לענייני יהודים, על ידי 26 מידידיו הלא-יהודים של ביילינקי, רובם אמנים. קודם לכן, ב-7 במרץ, נעצר ביילינקי לשלושה שבועות בטִרול (Tourelles). רעייתו, לִידִי שאווה, צרפתייה פרוטסטנטית, אספה את החתימות. היא צירפה לעצומה מכתב אישי המעלה את נאמנותו לצרפת ואת השתלבותו בתרבות הצרפתית, והזכירה את הציון לשבח שקיבל על כך משר ההסברה כמו גם את מוצאה שלה. וכך כותבים חבריו: "אנו שמחים להעלות על נס את רוח החברות שלו, את מסירותו, את רעיונותיו בתחום האמנות, רעיונות המשקפים באופן מושלם את המגמה הצרפתית המסורתית של ארצנו. [...] אנו רואים בז'אק ביילינקי (ממוצא רוסי) שגר בפריז זה למעלה משלושים שנה, משרת עניו ומסור של מעמד צרפת בעולם, מופת להתערות מושלמת בתרבות צרפת ואמנויותיה"43. 

מצבם של יהודי פריז הלך והידרדר; גל המעצרים באביב ובקיץ 1941 הביא למעצרם של 12,000 יהודים במחנה דראנסי, ואוכלוסיית היהודים בפריז הידלדלה. מיוני 1941 ואילך נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב, כפי שמדווח ביילינקי ביומנו: "בחוגים יהודיים שונים מתקבל המבחן החדש בקור רוח ובאומץ. איש לא ישתמט, מכיוון שאף אחד לא חש בושה על היותו יהודי. את אלה שממליצים לא להתייצב או לא ללבוש את האות (ומספרם מועט) מאשימים בפחדנות"44. ביילינקי חיפש תמיכה ואמפתיה מצד האוכלוסייה המקומית, ותפש את הסימון כפעולה המבטאת גאווה יהודית (הוא לא האמין כי קיימת סולידריות יהודית וראה בכך המצאה אנטישמית). גם בתקופה זו הוטרד מהמתח ששרר בין האיזראליטים למהגרים. יש לציין כי מביניהן קבוצת המהגרים סבלה יותר, עקב מדיניות שהבדילה בין הקבוצות, מדיניות העתידה להשתנות בהמשך, כאשר גורל אחד נגזר על כל יהודי צרפת. כך כותב ביילינקי על המתיחות ששררה במחנות: "מסתבר שבמחנות הריכוז היהודים האלזסים [הוותיקים, ב.ש.] והרוסים-פולנים חיים באי הבנה הדדית. מחלוקת קלאסית שלא נולדה אתמול. הצרות לא לימדו את האלזסים דבר, ואלה מוסיפים להתבייש בכך שמתייחסים אליהם כאל בולשביקים, כמו אל הפולאקים [כינוי גנאי למהגרים מהמזרח, ב.ש.] הפשוטים. ואגב, באוכלוסייה היהודית של פריז הולכת ומתחזקת העוינות בין שתי המחנות"45.

• 37. הרשב, עמ'33-17 .
• 38. כפי שמכנה אותה הרשב. ראה: הרשב, עמ' 31.
• 39. הרשב, עמ' 34-20 .
• 40. הרשב,עמ' 17.
• 41. "לזכר האמנים הקדושים", מילים: מארק שאגאל, תרגום: שמשון מלצר, לא תשכח, מוזיאון ישראל, ירושלים, שבט-אדר א' תשל"ג, עמ'3-1 .
• 42. ז'אק ביילינקי, רנה פוזננסקי (עורכת), עיתונאי יהודי בפריז הכבושה, יומן, 1942-1940, יד ושם, תשכ"ו, עמ' 253.
• 43. על פי תרגומה של פוזננסקי. ראה: פוזננסקי, עמ' 271.
• 44. ביילינקי, עמ' 202.
• 45. ביילינקי, עמ' 146.

בקיץ 1942 חלה הקצנה במדיניות האנטי יהודית. אז החלו הגירושים למזרח. ביילינקי תיאר זאת ביומנו: "17 ביולי. המעצרים נמשכים, באצטדיון החורף, בקרקס החורף, הפכו את מגרשי החנייה לבתי סוהר זמניים. ילדים מופרדים מהוריהם, יש התאבדויות, מחזות זוועה. מדובר בגירושים המוניים המבוצעים במהירות. מדברים על זה בכל מקום"46. באותו יום נעצרו למעלה מ-4,000 ילדים, ומאז ואילך החלו גירושים מצרפת להשמדה במזרח, קודם בדרום ולאחר יומיים גם ממחנה דראנסי שבצפון-צרפת47. על כך כתב ביילינקי ב-1 באוגוסט: "מונים למעלה משלושים אלף יהודים כלואים. [...] הבודדים והמשפחות ללא ילדים נמצאים בדראנסי, משם יוצאים משלוחים תכופים לגרמניה ולפולין. אלה הם המגורשים. לא ידוע לאן הם מגורשים, ואין אתם קשר"48. 

כאמור, ב-23 במרץ 1943 גורש ביילינקי ממחנה דראנסי שבפריז למחנה ההשמדה סוביבור, בטרנספורט 52. היה זה אחד מתוך שני טרנספורטים שנשלחו לסוביבור. הרוב המכריע של הטרנספורטים גורשו לאושוויץ. בטרנספורט זה גורשו מהגרים רבים, רובם יוצאי צפון-אפריקה (אלג'יר, מרוקו, תוניס) והאימפריה העות'מאנית (סלוניקי וקונסטנטינופול-איסטנבול). היה זה אך סמלי שביילינקי הובל אל מותו ברכבת אחת עם מושאי כתיבתו.

לסיכום:

נראה כי ז'אק ביילינקי ומארק שאגאל השתייכו לקבוצה בעלת תכונות ייחודיות, מעבר למכנה הביוגרפי הרחב המשותף לשניהם, אוכלוסיית דוברי היידיש. החוקר בנימין הרשב טוען כי בהיותם דוברי יידיש היו באופן טבעי בעלי תודעה לשפות, מסורות ותרבויות שונות, בשל אופייה הייחודי של לשון זו, כפי שפורט לעיל. תודעה זו הועתקה איתם, המהגרים, כאשר נעו במהירות ממקום למקום תוך הניסיון להתערות בתרבות החדשה49. אולם רבים מהיהודים שהצליחו בהשתלבותם בתרבויות המקומיות החדשות היו דור שני להגירה – פרנץ קפקא, זיגמונד פרויד, פיליפ רות. במובן זה ביילינקי ושאגאל יוצאי דופן, הם הצליחו לעשות את המעבר בדור אחד50. בהיותם מהגרים בין עולמות שונים הצליחו לאחד ביניהם – ביילינקי באמצעות הכתיבה וההסתכלות האוניברסלית על תופעת ההגירה, ואילו שאגאל באמצעות האמנות הסימולטנית שייצגה את עולמו הפנימי, הויטבסקי והפריזאי. 

נראה כי גם אם לא נפגשו פנים מול פנים במאה ה-19 בויטבסק או בפריז של שנות העשרים והשלושים, הרי שמחשבתם ורעיונותיהם של ביילינקי ושאגאל נפגשו לא פעם. במהלך הכתיבה ביומן ביילינקי מעלה שאלה על זהותם ומעמדם של היהודים דרך דמותו של ישו, וכך הוא כותב: "ישו היה יהודי במאה אחוז, [...] לו היה חי עכשיו היה חייב לשאת את הטלאי הצהוב, כלומר את המגן-דוד? הנה נושא לציירים מודרניים: ישו עם טלאי צהוב על החזה. איזה סלון יעז לסרב להציג ציור כזה?..."51. כאשר אנו עוסקים בשתי הדמויות הללו אמירה זו של ביילינקי מעלה באופן אסוציאטיבי את עבודתו של שאגאל צליבה לבנה, משנת 1938. במרכזה נראה ישו הצלוב היהודי, גופו צהוב, עטוף בטלית, מעליו הכתובת "i.n.r.i - ישו הנוצרי מלכא דיהדאי", כלומר "ישו הנוצרי מלך היהודים". סביבו דמויות שונות מהעיירה היהודית, מתפללות, מברכות, נודדות. משמאלו סירה רעועה ובה מהגרים יהודים שטה בים של לובן, על רקע בתי העיירה העולים באש, כאשר מעליה פורעים עם דגלים אדומים. מימין בית כנסת עולה באש ומעליו מתנשא דגל ליטא. מוטיב ישו הצהוב היהודי חוזר בעבודותיו של שאגאל לפני ההשמדה ואחריה. 

נראה כי שאלת הזהות לא פסקה להטריד את ביילינקי ואת שאגאל, כל אחד בדרכו הוא, כל אחד בנתיב חייו, עם הצורך להתמודד עם הגורל שנגזר עליו, כיהודי, כמהגר, כמי שנמצא במרדף, ובזמנים הקשים גם כמי שמבקש להימלט/להתמודד עם המציאות בשעה שעולמו הפנימי והחיצוני קורס אל מול עיניו.

• 46. ביילינקי, עמ' 220.
• 47. ראה הערה 75 אצל ביילינקי, שם.
• 48. ביילינקי, עמ' 224.
• 49. הרשב, עמ' 32.
• 50. .Harshav, p. 8
• 51. ביילינקי, עמ' 246.