משפט אייכמן – רקע והתנהלות

"עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם"1

בלשון לקונית ותמציתית זו מתאר ביומנו דוד בן-גוריון את הרגע ההיסטורי של לכידת אדולף אייכמן, מי שהיה ראש המחלקה היהודית בגסטאפו ובעל תפקיד מרכזי בארגון תכנית "הפתרון הסופי" ובהוצאתה לפועל. 

ב-11 במאי 1960 בשעות הערב נחטף ריקרדו קלמנט מביתו ברחוב גריבלדי שבבואנוס איירס, ארגנטינה, על ידי מספר גברים לא מזוהים. היו אלה סוכנים ישראלים שהגיעו לבואנוס איירס במטרה לחטוף את אייכמן ולהביאו למשפט בישראל. אייכמן ברח לארגנטינה יחד עם משפחתו מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, וחי בה במשך 15 השנים הבאות בזהות בדויה. בכך באו לסיומן שלוש שנים של אי ודאות ביחס למידע שהגיע לגורמים בישראל באשר לזהותו הבדויה של אייכמן.

לכידתו והבאתו לארץ עוררו סערת רגשות רבה בחברה הישראלית כולה. העיתונות בארץ יצאה בכותרות ענק ובמאמרי מערכת שתיארו את ההתרגשות שאחזה בציבור הישראלי ואת התרוממות הרוח הציבורית מאירוע זה. קול ישראל הוצף בהמוני שיחות טלפוניות, ביניהן אף מניצולי שואה, שתפיסתו של אייכמן עוררה בהם תחושות אמביוולנטיות. מחד, הרגישו הניצולים שמחה, סיפוק, תחושה שיש בתפיסתו מעין צדק היסטורי וסגירת מעגל. מאידך, צפו ועלו זיכרונות העבר המסויטים שהודחקו במשך השנים מאז תום המלחמה ופינו מקומם לבנייה ולעשייה. לכאורה ניתן היה לשער שהתגובות הנסערות ביותר יושמעו בעיקר מפי ציבור הניצולים, אך דווקא מורכבות זו יצרה לעתים תגובות מאופקות בקרבם. כותב על כך העיתונאי נתן דונביץ על דפי עיתון 'הארץ': "היו תושבים בכרך שלי שהיו המומים שעות רבות. האנשים שסבלו והוכו. היה להם רגע עמוק של סיפוק. אך בתוך כך נפתחו צלקות ופצעים. כל מה שניסו לשכוח ולהשכיח במשך שנים, נתעורר מחדש... צר לי לומר, אך אנשים רבים, חפים מפשע וקורבנות הפשע, יסבלו בחודשים הקרובים... יותר משיסבול הצורר. התדהמה, הסיפוק, הסקרנות – חולפים. ימים קשים לפנינו"2. הדים לחששות מפני הצפוי להתרגש על הניצולים בשל לכידת אייכמן והמשפט העתיד להיפתח עלו באופנים שונים דוגמת מכתב למערכת שפורסם בעיתון 'למרחב': "בבת אחת ניעורו בנו כל רגשי הזוועה הרוחשים בלבנו, אפילו משתדלים אנחנו יומיום לדחותם אל פינות חבויות שבנפש, כל הכאב התוסס בלבנו ללא מרפא, כל הסיוטים הכבדים הלוחצים עלינו, לעיתים, יום ולילה, לזכר אבות, אמהות, אחים ואחיות שהובלו לכבשנים"3. מדברים אלה ואחרים שהופיעו בעיתוני אותם ימים נראה כי צלקות העבר שהגלידו אט-אט נפתחו בן רגע והציפו את הניצולים בפרץ רגשות שלעתים קשה היה להתמודד עֵמו.

בן-גוריון ומדינאים אחרים ראו במשפט הזדמנות היסטורית לגולל הן באוזני הציבור בארץ והן באוזני העולם כולו את מוראות שואת העם היהודי כחלק עיקרי במלחמת העולם השנייה. בן-גוריון הבין את המשמעות החינוכית הראשונה במעלה הטמונה בקיומו של המשפט בבית דין ישראלי, וכך כתב בעיתון 'דבר' ימים ספורים בלבד לאחר הודעתו בכנסת:

 "אני רואה חשיבות תפיסתו של אדולף אייכמן ומשפטו בישראל לא כמבצע רב התושיה וכושר המעשה המופלא של אנשי שירותי הביטחון אלא בזכות שנתגלגלה על ידיהם שבבית משפט ישראלי תגולל כל פרשת השואה (הדגשה במקור). למען ידע ויזכור זאת הנוער בארץ שגדל ונתחנך לאחר השואה ורק הד קלוש מהזוועה ההיסטורית [...] הגיע אולי לאוזנם עד היום, וגם למען תדע דעת הקהל בעולם [...]"4.

לשכה 06

חקירתו של אייכמן הוטלה על המשטרה, שהקימה לצורך העניין יחידה מיוחדת בשם "לשכה 06". בראשה עמד אברהם זלינגר, ולסגנו מונה אפרים הופשטטר, מי שהיה ראש ענף החקירות במחוז תל אביב. לצוות צורפו גם פקד אבנר לס, ששימש בשלב מאוחר יותר כחוקר האישי של אייכמן, ופקד מנחם צפיר. מיקומה של הלשכה נקבע בבית המעצר ביגור, שבו נכלא אייכמן. ביגור אף הוקם ארכיון החקירה של לשכה 06. בחודשים שחלפו מאז נכלא אייכמן בישראל ועד למועד תחילת משפטו ב-10 באפריל 1961, עסקה לשכה 06 באיסוף חומרים ועדויות ובתחקיר בקנה מידה שלא היה כמותו עוד. כך נאספו כ-400 אלף מסמכים, תעודות, תצלומים ומקורות אחרים מהארץ ומהעולם, שחשפו את ממדי השואה ואת תפקידו של אייכמן בה. על הלשכה הוטל אף למצוא עדים פוטנציאליים ולבחור מתוכם את המתאימים ביותר. כך, למשל, מוינו 42 כרכים של משפטי נירנברג הבולטים, מיקרופילמים מתוך אוסף משרד החוץ ומגוון רב של מקורות מתוך ארכיון יד ושם. מעניין לציין כי רק 9 מתוך 17 המדינות שאליהן פנתה לשכה 06 בבקשה להעברת חומרים, נענו לבקשה. מרבית המדינות שסירבו לבקשה היו מדינות ממזרח-אירופה.

• 1. דברי הכנסת, 29 (23 במאי 1960), עמ' 1291.
• 2. הארץ, 27 במאי 1960, עמ' 9.
• 3. למרחב, 24 במאי 1960, עמ' 2.
• 4. דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך שני, עם עובד תל אביב, 1969, עמ' 649.

גדעון האוזנר, שהתמנה רק כשבועיים לפני לכידת אייכמן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, נבחר לשמש כתובע במשפטו של אייכמן. גם האוזנר, בדומה לצוות לשכה 06, מצא את עצמו טובע בים החומר שנאסף על ידי חוקרי המשטרה. כדי להשתלט על כמות עצומה זו של מסמכים, הסתגר האוזנר שבועות ארוכים בחדרו שבמלון השרון והכין עצמו למשפט. האוזנר, ששאף לספר באמצעות המשפט את סיפור השואה, להנציח את תודעתה הלאומית והאנושית ולהיות לפה לקורבנותיה, חש את גודל התפקיד וחשש מפני חוסר יכולתו לעמוד בו. מעניין לציין שהאוזנר, בניגוד לעמדת צוות החקירה המשטרתי, שראה במסמכים ערך רב יותר בהוכחת אשמתו של אייכמן, העדיף לבסס את המשפט בעיקר על עדויות חיות. לצורך המשפט נבחרו 110 העדים בתום הליך בחירה קפדני ומורכב. הפרמטרים לבחירה היו מגוונים, וכללו עדים ממקומות מיוחדים, כאלה שידעו לדבר מול קהל ואף ניצולים שהפעילו לחצים אישיים ופוליטיים כדי להעיד. העדים ייצגו סיפורים מארצות רבות ושונות שהיו תחת השלטון הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ודרכם ניתן היה ללמוד על סיפור השואה בכללותו. מרבית העדים לא פגשו מעולם את אייכמן עד למשפט, ולסיפורם לא היה קשר ישיר למעשיו. רק תשעה מתוכם נפגשו פנים אל פנים עם אייכמן. האוזנר היה מודע לבעיה המשפטית שעלולה הייתה להתעורר בשל כך, ובכל זאת עמד על כך שבמרכז המשפט יעמדו העדים וסיפוריהם5. לימים כתב על כך האוזנר – "הנה עמדו בירושלים כמאה איש על דוכן העדים וגוללו את קורות השואה לפרטיה. העולם כולו האזין להם. הרי שניתן לרדת לעמק הבכא ולהסתכל בו. השואה נעשתה על ידי כך נתפשת ומוחשית יותר. היא חדלה להיות חלום בלהות שאדם רוצה להתנער ממנו במהרה ולחזור אל המציאות"6.

• 5. חנה יבלונקה, ראה הערה מס' 1, עמ' 50-51.
• 6. גדעון האוזנר, השואה בראי המשפט, עם עובד, ת"א 1988, עמ' 6.

משפט אייכמן

"הוא נכנס אל תא הזכוכית בשעה 08.55. ללא הודעה מוקדמת. פשוט נכנס וישב. גבוה, צנום, לבוש חליפה כהה, חולצה לבנה מגוהצת, עניבה. שני שוטרים דמומים משני עבריו. זהו. באולם וביציע מלאים מפה לפה נשתררה דממה. לא נשמע קול קורא או צועק. כולם צופין בו, קמים, שולפים פנקסים, מתחילים לרשום בלי להסתכל בכתוב.
הוא יושב כפסל. מה כאן, רצון ברזל להשאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא. כולם צופים בו כמכושפים: ישראלים ואירופאים ואמריקנים ואסיאתים ואפריקנים. ביניהם רבים בני עמו – הגרמנים.
חמש דקות תמימות נמשכת הדממה הזאת. מתיחות? – לא. תדהמה? – לא. מכאוב? – לא. נדמה לי כי אני חלק מתוהו ובוהו שקט שטרם הגדיר את עצמו. 
בסלקי לרגע את עיני ממנו אני רואה שבע גלימות שחורות. אנשים וגבם אלי. חמשת אנשי התביעה שלנו, שני אנשי ההגנה שלו. והדממה נמשכת, מופרעת ברחש קברטי של מאות אנשים המבקשים את חושיהם שלא לבגוד בהם"7.

• 7. חיים גורי, מול תא הזכוכית, הקיבוץ המאוחד, ישראל 1962, עמוד 7.

בעשרה באפריל 1961, לאחר חודשים מאומצים של חקירה ואיסוף מידע, נפתח בבית העם בירושלים משפטו של אדולף אייכמן בהרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי. 

יושב ראש הרכב בית המשפט היה שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, ואתו ישבו בדין נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט בנימין הלוי, ושופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יצחק רווה. בשם התביעה הכללית הופיע צוות פרקליטים ובראשם היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, ובראש צוות הסנגוריה עמד ד"ר רוברט סרווציוס, עורך דין גרמני, שייצג בעבר אחדים מבין הנאשמים במשפט נגד פושעי המלחמה הראשיים בנירנברג.

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, לצד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אוושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא8.

 במילים אלה החל התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, את נאום הפתיחה שנצרב בתודעת הציבוריות הישראלית כאחד מסמלי המשפט. היה זה המשפט הראשון שבמרכזו עמדה שואת יהודי אירופה על שלביה וגוניה. זאת בניגוד למשפטים קודמים, דוגמת משפט נירנברג, שבו תפסה סוגיית היהודים מקום שולי. תפיסתו של אייכמן והבאתו לדין בבית משפט בירושלים עוררה תהודה עזה בארץ ובעולם. בית המשפט נמלא מאות עיתונאים דוברי שפות שונות שבאו לסקר את מהלכי המשפט, וחלק קטן מישיבות המשפט אף שודרו ב"קול ישראל". נוסף על כך, שידרה רשות השידור מדי יום את יומן המשפט לבקשת הציבור.

• 8. המשפט של אדולף אייכמן, רשומות משפט היועץ המשפטי של ממשלת ישראל נגד אדולף אייכמן, כרך א, קרן הקדש של הוצאה לאור של משפט אייכמן, ירושלים, תשס"ג, עמ' 55.

עם תחילת המשפט העלה הסנגור סרווציוס בפני השופטים את הטענה כי ישראל אינה מוסמכת לשפוט את אייכמן מכמה טעמים: החשש שמא השופטים, בני העם היהודי ואזרחי מדינת ישראל, לא יהיו מסוגלים לעשות משפט צדק לאייכמן; אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף ממקום מגוריו בארגנטינה והובא לארץ שלא כדין; החוק לעשיית הדין בנאצים ובעוזריהם תש"י 1950, שלפיו נשפט הנאשם, מבקש להעניש על מעשים שבחלקם עוד לא הוגדרו כעברה בשעה שנעשו, ולפיכך חורג מן המקובל בחוק הפלילי ולכן חסר משמעות; כל העברות המופיעות בכתב האישום התקיימו מחוץ לתחומי מדינת ישראל ואף לפני הקמתה. בית המשפט דחה את כל הטענות כולן. באשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות של השופטים בשל יהדותם, השיב השופט לנדוי כי "השופט בשבתו על כס המשפט, אינו חדל להיות בשר ודם בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה שאם לא כן, לא היה השופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר". לאחר דחיית טענות אלו נדרש הנאשם להשיב על ההאשמות שבית המשפט הציג בפניו - כתב האישום כלל 15 פרטי אישום בגין עבירות של פשעים נגד העם היהודי, פשעים כלפי האנושות, פשעי מלחמה וחברות בארגון עוין – על כולן השיב אייכמן: "ברוח כתב האישום - לא אשם"9.

בשלב הבא הובא חומר הראיות לפני בית המשפט. באמצעות למעלה ממאה עדים וכ-1,600 מסמכים, מרביתם בחתימת אייכמן עצמו, פרשה התביעה בפני בית המשפט את תולדות שואת יהודי אירופה בארצות השונות, ובתוכן שלבי הרדיפות, החקיקה האנטי יהודית, שוד הרכוש ואיתור היהודים וריכוזם בגטאות ובמחנות תוך השפלתם ורציחתם השיטתית. רצונה של התביעה היה להציג את אייכמן, שהיה ראש המחלקה לענייני יהודים בגסטאפו, כמי שחלש על כל שלבי ההשמדה והוצאתה לפועל.

הסנגוריה לא שללה את אמיתות העובדות שהוצגו לפני בית המשפט, אך ניסתה לצמצם את חלקו של אייכמן בפרשיות הנידונות ולהציגו כמי שהיה "בורג קטן במערכת" שאולץ למלא הוראות שניתנו מגבוה. 

עתה היה על התביעה להוכיח את חלקו המרכזי של אייכמן בפתרון הסופי.

• 9. האנציקלופדיה של השואה, כרך ראשון, ישראל גוטמן (עורך) ספרית הפועלים, תל אביב, 1990, עמ' 78 – 79.

מדינת ישראל עצרה את נשימתה שעה שגוללו העדים את קורותיהם וזעזעו את השומעים. חלק הארי של באי בית המשפט הורכב מניצולי שואה אשר הייתה זו עבורם הפעם הראשונה שבה יכלו להשמיע את סיפורם ברבים. במהלך חודשי המשפט השמיעו העדים תיאורים קשים ומרגשים שהמוח והלב מיאנו לקבלם. היה בכוחם לסמל תפנית בדרך תפיסת הציבור הישראלית את השואה ואת ניצוליה. חלק מהעדים הפכו לסמלו של המשפט, ובתוך כך לסמלה של שואת יהודי אירופה.

הסנגוריה, ברשותו של ד"ר סרווציוס, לא התכחשה לעובדות העיקריות שהוצגו בבית המשפט ולא ניסתה להטיל ספק באמיתות המסמכים שהעידו על מעורבותו של אייכמן בכל שלביו של הפתרון הסופי. דרך פעולתה הייתה צמצום חלקו של אייכמן עד למינימום האפשרי בכל מנגנון ההשמדה והצגתו כ"בורג קטן" שנאלץ למלא את פקודות הממונים עליו.

 "הסניגוריה תביא הוכחות לטענתה כי הנאשם נמנה לאו דווקא עם שכבת ההנהגה המדינית הקובעת, עם נותני הפקודות, אלא עם מקבלי הפקודות בדרג הנמוך [...] קטע מיוחד יוקדש לטענה שהושמעה, כאילו השתתף הנאשם באופן בלתי אמצעי בהשמדת היהודים. הסניגוריה תביא הוכחות כי אין הנאשם נושא באחריות להשמדות שאירעו. הסתבר שלא הוא ציווה עליהן, אף לא הוא ביצע אותן [...] ולסיום יביע הנאשם את עמדתו באשר לאפשרות שלא להישמע ולסרב להשמע לפקודות שנתנו לו. יסתבר כי לא היו לגביו אפשרויות כאלה [...]"10.

ואכן, אייכמן הסביר ואמר במילותיו הוא את מהות הצייתנות העיוורת למנגנון הנאצי:

 "אדוני הפקד, לו היו אומרים לי בעת ההיא: 'אביך הוא בוגד', ובכן, אבי שלי עצמי הוא בוגד ועלי להמיתו, גם כן הייתי עושה זאת. אני צייתתי אז באופן עיוור לפקודות ומילאתי אחר הפקודות במשמעת עיוורת [...] כפי שזה נקרא וכפי שלא יכולנו לתאר לעצמנו, הרי שום דבר אחר בזה, מלחמת הגורל של העם הגרמני, והיינו הך איזו משימה היו מטילים עלי, אדוני הפקד"11.

הסנגוריה ביקשה להביא ארצה עדים מטעמה, שהיו חלק ממערכת השלטון הנאצי, אך התנתה זאת בקבלת חסינות עבורם, התניה שנדחתה על הסף. וכך קרה שמטעם הסנגוריה היה אייכמן עד יחיד. אייכמן תיאר במשפטים ארוכים גדושים במונחים בירוקרטיים את הסתעפויות הממשל הנאצי, וחזר וטען כי הוא היה חלק ממערכת גדולה ונאלץ למלא בה את תפקידו. ככל שהתארכה עדותו הלך אייכמן וגימד את מקומו ברצח היהודים עד כדי גיחוך.

ועל כך כתב חיים גורי "תחילה חשבנו, כי הוא 'קצין תחבורה', אחר כך הורדנו אותו לדרגת 'סמל רכב'. היום הופיע בתור 'פקידה קטנה', 'כתבנית', המעבירה מכתבים ומברקים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכן לצדדים. אם תימשך עדותו עוד שבוע נפרוץ בבכי מר ונבקש לשחרר אותו, בצרוף סליחה מעומק הלב על חשד שווא, ובצירוף פיצויים"12. דבריו הציניים ממשיכים בקו שבו נקטו כותרות העיתונים עם לכידתו של אייכמן והבאתו לארץ. הם לא הגבילו עצמם במגבלות הסוביודיצה, כפי שביקש מהם שר המשפטים פנחס רוזן, והאשימו את אייכמן עוד בטרם החל המשפט. גרסתה של הסנגוריה נדחתה לאחר שהתביעה הוכיחה כי אייכמן הזדהה באופן טוטלי עם התפקידים שהוטלו עליו. זאת ועוד, בסופה של המלחמה הפכה הזדהות זו לכפייתית בכל הנוגע להשמדת היהודים. עובדה זו באה לידי ביטוי עם שליחותו של אייכמן להונגריה בשנת 1944 לשם ביצוע גירוש היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ. למרות ניסיונותיו של אייכמן לתרץ כי כל פעולותיו נבעו מתוך צייתנות לממונים עליו בפרט ולמנגנון הנאצי בכלל, הרי שגם טענה זו הופרכה.

הופעתם של העדים במשפט

לצורך המשפט נבחרו על ידי האוזנר בשיתוף עם קציני לשכה 06 ובן-גוריון עצמו 110 העדים. מרביתם, כאמור, לא פגשו מעולם עד למשפט את אייכמן, ולסיפורם לא היה קשר ישיר למעשיו. האוזנר העלה את העדים מיד לאחר שסיים ההיסטוריון סאלו בארון את הרצאתו על יהדות אירופה לפני המלחמה. אחד-אחד עלו העדים וסיפרו מעל הדוכן את שאירע ליהודים תחת השלטון הנאצי: מדינה אחר מדינה, גטו אחר גטו ומחנה אחר מחנה. מדינת ישראל עצרה את נשימתה שעה שגוללו העדים את קורותיהם וזעזעו את השומעים. חלק הארי של באי בית המשפט הורכב מניצולי שואה אשר הייתה זו עבורם הפעם הראשונה שבה יכלו להשמיע את סיפורם ברבים.

• 10. המשפט של אדולף אייכמן, רשומות משפט היועץ המשפטי של ממשלת ישראל נגד אדולף אייכמן, כרך א, קרן הקדש של הוצאה לאור של משפט אייכמן, ירושלים, תשס"ג, עמ' 1156.
• 11. שם, כרך א', עמ' 135.
• 12. חיים גורי, מול תא הזכוכית, הקיבוץ המאוחד, ישראל 1962, עמוד 285.

במהלך חודשי המשפט השמיעו העדים תיאורים קשים ומרגשים שהמוח והלב מיאנו לקבלם. היה בכוחם לסמל תפנית בדרך תפיסת הציבור הישראלית את השואה ואת ניצוליה. חלק מהעדים הפכו לסמלו של המשפט, ובתוך כך לסמלה של שואת יהודי אירופה. במהלך המשפט חזר האוזנר ושאל את העדים "מדוע לא מרדתם?", שאלה שנכחה, כאמור, בחברה הישראלית מתום המלחמה ואילך. מנקודת מבטו של האוזנר לא הייתה זו שאלה מתריסה, אלא שאלה שביקשה להבין את המציאות המורכבת של אותה תקופה.

בחודש אוגוסט 1961 הסתיים המשפט, ופסק הדין ניתן בחודש דצמבר שלאחריו. אדולף אייכמן נמצא אשם בפשעים נגד העם היהודי, בפשעים כלפי האנושות ובפשעי מלחמה, למעט חברות בארגון עוין, על יסוד החוק לעשיית הדין בנאצים ובעוזריהם תש"י 1950. אייכמן נידון למוות בתלייה. ערער באמצעות סנגורו על פסק הדין בפני בית המשפט העליון, שדחה אף הוא את הערעור. ב-29 במאי 1962 אישר נשיא בית המשפט, השופט יצחק אולשן, את הכרעת הדין ואת גזר הדין. למחרת, בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני 1962, לאחר שגם נשיא המדינה דחה את הבקשה לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בבית הכלא ברמלה. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

השפעותיו של המשפט על החברה הישראלית בפרט ועל המדינות השונות בעולם היו עצומות. ברוב הארצות הוגדר המשפט כהתגלמות הצדק ההיסטורי. במדינת ישראל נחשף לראשונה הנוער לקורות העם היהודי בתקופת השואה ללא מתווכים, מפיהם של הניצולים עצמם. כעת חִלחלה ההבנה מדוע לא יכלו היהודים להתנגד להשמדתם, והביטוי "כצאן לטבח", שהיה לשגור בפי כול, החל להתפוגג. פועל יוצא של המשפט היה העמדתם לדין של פושעים נאצים נוספים בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה. נוסף על כך, הוגברה ההתעניינות בחקר השואה, וניצולים רבים אזרו כוח להעלות על הכתב את קורותיהם בתקופת השואה.

"לאחר המשפט הזה, שנערך בירושלים, יכול אני, לפחות, לגעת בספרים שלא העזתי לפני כן לגעת בהם. אני מעז לומר דברים אלה מעבר ליראה ולחרפה [...] העולם הזה ישוב אל הסיפור הזה וייעצר מולו. האנושות תמשיך לשאת בתוכה את זכר חדרי הגזים. מבלי להכניע אותו. שנות הארבעים יהיו קו פרשת הזמן שבין העידנים "13.

• 13. חיים גורי, מול תא הזכוכית, הקיבוץ המאוחד, ישראל 1962, עמוד 285.