מידע למבקרים

שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:

מעבר לתמונה: הצגת התיאטרון 'היהודי הנצחי' בגטו וילנה

בלהה שילה

מאיר (מרק) דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, תל אביב, 1951, עמ' 235.
שם, עמ' 230-229.
על-פי דבורז'צקי, כך היה אומר דימנטמן בשעות הקשות בגטו. שם, שם, עמ' 230.
שם, עמ' 234.
המחזה הועלה שוב לאחר עליית הבימה לארץ, בשנת 1928.
דבורז'צקי, ירושלים, עמ' 235.

"הצגות 'היהודי הנצחי' בגטו היו לשעות של התרוממות-הרוח, שסחפה את הכל בלהט עוזה ועוררה לתקווה ולמרי. היו אלה רגעי אורה בל יישכחו בחשכת הגטו. על הבמה עברו הימים האחרונים במלחמת ישראל לחירותו, יגונו של אדם יחיד שלא השתתף במלחמת העם, אבדן העם, לידת המשיח וצאתו של הנביא לדרך הנצחית של קיום אשר תעודתו – בקשת הגואל. וכשמהבימה נפלו קריאות לקרב אחרון עם הרומאים, הבין הקהל מי הם הרומאים בגטו, ומי הוא הנדרש לצאת לקרב נגד הנוגשים. הצגת 'היהודי הנצחי' על-ידי התיאטרון העברי בגטו נתקבלה אז על-ידי נוער הגטו ככרוז דרמתי מסעיר למרי ולהתגוננות".1

כך תיאר בזיכרונותיו "ירושלים דליטא במרי ובשואה", מאיר (מארק) דבורז'צקי, רופא בגטו וילנה וחבר המחתרת, את המחזה "היהודי הנצחי". המחזה הועלה בתיאטרון העברי בגטו וילנה בימיו האחרונים של הגטו ביוני 1943, והיה יוצא דופן לא רק בשל שמו אלא גם בשל תוכנו ואופיו.

התיאטרון העברי היה אחד התיאטראות שפעלו בגטו וילנה. מפעיליו היו חברי אגודת "הברית העברית". בין חברי האגודה היו רבים מאנשי המחתרת, ביניהם מרדכי טננבוים-תמרוף, אבא קובנר ומארק דבורז'צקי. האגודה נוסדה בסתיו 1941 במטרה להגביר את לימוד העברית ולצקת תוכן ציוני בפעולות חינוכיות ותרבותיות. האגודה קמה על רקע מאבקים פוליטיים על אופי החינוך בגטו, בין חוגים ציוניים לחוגים אנטי-ציוניים. ארגון גג זה ריכז תחתיו אירועים תרבותיים מגוונים בשפה העברית. דבורז'צקי וחבריו האמינו כי באמצעות המילה העברית החיה, יוקם חיץ שיגן מפני חיי הגטו העלובים ויביא לתחושת חירות אישית ולאומית. "הברית העברית" ארגנה בין השאר מסיבות לכבוד החגים, הכוללות הרצאה (כולל הרצאות מדעיות), שירה עברית והקראת קטעים מהתנ"ך. דבורז'צקי מתאר כיצד הפכה פעילות "הברית העברית" לפופולארית:

"עד מהרה נתחבבו המסיבות הללו על ציבור הגטו, ומספר הצמאים למלה העברית ולבת קול רחוקה מארץ-ישראל כה גדול היה [..] היו מקרים שמספר המאזינים הגיע לשש מאות איש"2.

בהתאם לעקרונות "הברית העברית", שהאמינו כי "עד ליומו האחרון של הגטו צריכה להשמע בו המלה העברית"3, הועלה המחזה "היהודי הנצחי" בשפה העברית. השחקנים של המחזה היו חברי תנועות הנוער אשר בתום יום עבודה מפרך הלכו לשחק בתיאטרון. בין השחקנים היתה מרים גניאנסקי שנהרגה מאוחר יותר כפרטיזנית.

בחירת "הברית העברית" במחזה ה"יהודי הנצחי" אינה מקרית. מטרת ההחלטה היתה להציג "יצירה שתהא קשורה בבעיות מלחמת השחרור של היהודים ותקוות הגאולה", כך טען דבורז'צקי.4

המחזה "היהודי הנצחי" נכתב בראשית המאה ה-20 על-ידי דוד פינסקי (1872-1959), מגדולי מחזאי היידיש של המאה, והועלה בתיאטרון "הבימה" במוסקבה בשנת 1919, עוד טרם עלה התיאטרון לארץ-ישראל.5 משלא נמצא עותק של המחזה בגטו החליטו דבורז'צקי וחבריו לנסות ולשחזרו, עד שיצרו מחזה המורכב מכמה מערכות ושירים. החברים שקדו רבות על שיפור העברית והאמינו כי "המחזה ירומם את רוחם של בני הנעורים בגטו".6 את ההצגה ליוותה תזמורת ומקהלה, והתלבושות נתפרו מציציות וטליתות, כך שהעניקו לשחקנים מראה המזכיר יהודים בתקופת בית שני.

כותבי יומנים מגטו וילנה מזכירים את המחזה ברשימותיהם, ביניהם זליג קלמנוביץ' והרמן קרוק. עובדה זו מלמדת כי המחזה השאיר רושם רב על תושבי הגטו. יש לזכור, כי שם המחזה – "היהודי הנצחי" עורר בקרב אנשי גטו וילנה זיכרון נוסף; בשנות ה-30 וראשית שנות ה-40 הפיצו הנאצים סרטים והקימו תערוכות על מנת לקדם ולהחדיר את התעמולה האנטישמית. בשנת 1937 הוקמה התערוכה הנודדת "היהודי הנצחי" שהוצגה בכל רחבי הרייך. תערוכה זו, שנדדה במשך שנים (והוצגה אפילו בצרפת), התאפיינה בכל האלמנטים של התעמולה הנאצית ושילבה גזענות עם שנאת יהודים. התערוכה הציגה את היהודי כמזיק ביולוגי, כטפיל שיש להכחידו בטרם ישתלט על העולם. בשנת 1941 הופק הסרט האנטישמי "היהודי הנצחי" שהתיימר להיות "סרט תיעודי על יהדות העולם". הסרט לא זכה לפופולריות רבה בקרב הקהל הגרמני בשל המסרים הבוטים והפשטניים בו.

לאור זאת, העלאת המחזה בגטו וילנה הביאה עימה בשורה ותקווה וסגרה מעגל היסטורי בעל משמעות עמוקה עבור יהודי הגטו. וכך העיד מארק דבורז'צקי במשפט אייכמן:

"הצגנו את 'היהודי הנצחי' מתוך רצון דרך הבמה לקרוא לנוער למרי. היהודי הנצחי יוצא לגלות, לחיי עולם עד שיחזור למולדת שלו. הכנסנו בו מלים שלא היו בטקסט של 'הבימה'. יהודי זה נהפך לקורא למרי ברומאים. אנו ידענו שהרומאים של הגטו הם הגרמנים".

מדרש תמונה:

מהתבוננות בתצלומים ניכר כי הושקעו מאמצים רבים בהפקת המחזה, על אף תנאי הקיום הקשים בגטו והידיעות על ההשמדה שנשאו היהודים הנותרים בגטו, הפקת המחזה מרשימה ביותר; הוא לווה בתוכנייה, מקהלה, תזמורת, תפאורה ותלבושות. שימו לב לעיצוב המודרניסטי של המרכיבים השונים בתפאורה; הסגנון המינימליסטי והעיצוב החדשני מעידים כי מעצבי הבמה היו מודעים לזרמים האמנותיים בעולם המערבי באותה עת, ועיצבו אותה בהתאם לרוח זו. העלאת המחזה בימים האחרונים לקיומו של גטו וילנה מעידה כי נותרו בגטו אנשי תרבות ותיאטרון ששמו להם למטרה לשמר חיי תרבות ורוח בגטו.

נדמה כי על פני השחקנים הבעת געגוע וערגה למקום ולסצנה ההיסטוריים אותם הם המחיזו, וכי הם מגלים הזדהות מוחלטת עם הדמויות.

"היהודי הנצחי" – מה היתה משמעות המחזה עבור יהודי גטו וילנה? האם המחזה היה עבורם חלק מחיי התרבות והתיאטרון בגטו או אולי צו חיים?

1. מאיר (מרק) דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, (תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל), 1951, עמ' 235
2. דבורז'צקי, שם, עמ' 229-230
3. על-פי דבורז'צקי, כך היה אומר דימנטמן בשעות הקשות בגטו. דבורז'צקי, שם, עמ' 230
4. דבורז'צקי, שם, עמ' 234
5. המחזה הועלה שוב לאחר עליית הבימה לארץ, בשנת 1928.
6. דבורז'צקי, שם, עמ' 235