בסוף, כבתחילה, היה מצבם של היהודים שונה משל האחרים.
בשבועות האחרונים שלפני השחרור היו שרויים רבבות היהודים שעדיין חיו תחת שלטונם של הנאצים, בעיקר בשטחי הרייך, בדריכות מתוחה ביותר. החודשים שקדמו לסוף המלחמה התאפיינו בסוג מיוחד של סבל ועינויים, סוג שהיה גרוע כנראה אפילו מכל מה שקדם לו, הכוונה למצעדי המוות. ככל שהצטמקו גבולות השלטון הנאצי כך גורשו אסירי המחנות פנימה, לתוך גרמניה. הגירושים נערכו ברגל – או בריצה – בשלג, ללא הספקת מזון כלשהי ובאכזריות נוראה. יש שנמשכו שבועות. מי שלא עמד בקצב נורה וטורים בני אלפי אסירים הגיעו ליעדם עם כמה מאות של אסירים, כולם על סף התמוטטות. מצעדי המוות שימשו בידי הנאצים כלי רצח, לאחר שמחנות המוות המסודרים פורקו ואתריהם שוחררו בידי הצבא האדום. ניצולי מצעדי המוות לא השלו את עצמם שבהתקרב חורבן הרייך השלישי ימתנו נאמניו את שנאתם.
גם יושבי מחנות שזכו ולא הוצעדו כך בשלג לא הוטב מצבם לקראת השחרור. אדרבה, ההפצצות האוויריות המסיביות של האמריקאים והבריטים הצליחו למוטט במידה ניכרת את המערך הלוגיסטי הגרמני, ועתה נותרו האסירים ללא כל אספקה. בברגן בלזן, למשל, לא ניתנה אספקה לרבים מיושבי המחנה במשך השבועות שלפני השחרור.
במקומות רבים אמרו השומרים הנאצים מפורשות לאסיריהם שאיש מהם לא יזכה לראות את השחרור, וכי ברגע האחרון יירו כולם. ואכן במקומות מסוימים הרגו את האסירים כולם, ובמקומות אחרים רק את מקצתם, אבל לאחרים לא היה ספק שגם תורם יגיע.
האימה, הרעב והתשישות היו מנת חלקם של כל יושבי המחנות, ולא רק של היהודים, אלא שבמקרים רבים היה מצבם של היהודים הגרוע מכל. נאמנים לאידיאולוגיה הגזענית והאנטישמית שלהם, הקפידו הנאצים למקם את היהודים בתחתית השאול של המחנות שהקימו. הקורא את עדויותיהם של הניצולים מתרשם שהתחושה הרווחת ביותר בימים האחרונים לפני השחרור לא היתה ציפייה, אלא דריכות מתוחה, מלווה בעייפות תהומית. מקצת האנשים היו מודעים גם לקשיים המיוחדים שיביא עמו השחרור המיוחל, כשלא יהיה עוד מנוס מלהתמודד עם גודל האבדן.
היהודים הראשונים שעל שחרורם ידוע לנו היו בעיירה הרוסית וייליז', מערבה למוסקבה, יהודים ששוחררו עוד בפברואר 1942. הנאצים הספיקו להקים שם גטו יהודי, ואחר-כך לירות כמעט בכל יושביו, למעלה מאלף איש, אישה וילד. עד ראשית 1945 עתיד היה הצבא האדום לשחרר מן העול הנאצי את רוב שטחי מזרח אירופה עד סמוך לגבול הרייך. הגרמנים ראו את התקדמותם בבעתה; האוכלוסייה המקומית שמחה בדרך כלל על גירוש הגרמנים, אך קיבלה את המשחררים הרוסים ברגשות מעורבים. בעיקר היה כאן החשש הכללי מפני שלטון קומוניסטי אכזרי, אולם אצל רבים קינן גם חשש אישי מאוד. מי ששיתף פעולה עם הנאצים חשש מפני גמול סובייטי; אחרים חששו שהשלטון החדש יראה בהם משתפי פעולה, בין אם היו ובין אם לא. לא כן היהודים. בעיניהם היה הצבא האדום המשחרר הגדול. הדים לכך ניתן היה למצוא בזיכרון הקולקטיבי במשך שנים רבות, ובזיכרון האישי של ניצולים עד עצם היום הזה.
בעלות הברית נכנסו לשטחה של גרמניה עצמה רק בראשית 1945. רוב אסירי המחנות שוחררו שם, רובם בחודשיים האחרונים של המלחמה, כלומר במרס, אפריל ובראשית מאי 1945. חיילים גרמנים העדיפו, עד כמה שהיה הדבר בידיהם, להיכנע לבעלות הברית המערביות, וכך גם האוכלוסייה הגרמנית. שנה אחרי השחרור תסתמן מגמה דומה גם בקרב שארית הפליטה, כאשר מאות אלפים ינהרו מערבה, במיוחד לאזור הכיבוש האמריקאי. באשר לשחרור עצמו, נראה שלא היה הבדל של ממש בין השחרור בידי האמריקאים לשחרור בידי הסובייטים או הבריטים. כ-50,000 ניצולים נמצאו בגרמניה ובמאוטהאוזן שבאוסטריה בסוף המלחמה.
פרימו לוי, שתיאר את המצב ערב השחרור, כתב ש"אף לא יהודי אחד האמין באמת שיישאר בחיים עד יום המחרת". ואכן, רבים מתיאורי יום השחרור משקפים תחושת הפתעה: פתאום נעלמו השומרים הגרמנים; פתאום פרץ מישהו לביתן וצעק שהאמריקאים הגיעו. הרגעים הראשונים היו לעתים נעדרי דרמטיות. ניצולים גררו את עצמם אל שערי המחנות ונשכבו בשדות שמחוץ לגדרות. הדרמות הגדולות התרחשו כשבין המשחררים היו חיילים יהודים. כאן ניכר הבדל כלשהו בין המשחררים מן הצבא האדום לעמיתיהם בצבאות המערב. המשחררים היהודים בצבא האמריקאי והבריטי באו ממשפחות וקהילות יהודיות שלא נפגעו, והיו בעיני עצמם משחררים וגואלים. לעומתם היו רבים מן היהודים בצבא האדום בעצמם ניצולים, שאיבדו מזמן כל קשר עם משפחותיהם ואסירי המחנות המשתחררים היו היהודים הראשונים שראו והסימן הראשון שעדיין נותרו יהודים באירופה.
ביום הניצחון באירופה רקדו ברחבות ניו יורק; במוסקבה ירו מטחי תותחים. במחנות לא רקדו, ולא רק משום שלא היו רחובות בנמצא, וגם לא בערים הסמוכות. לאסירים רבים בא השחרור מאוחר מדי וכוחם לא עמד להם לאחר שנות הסבל הארוכות. אלפי אסירים אחרים מתו מאכילה מופרזת. על-פי הערכה מתו כ-20 אלף אסירים יהודים בגרמניה בשבועות הראשונים לאחר השחרור.
ניצולים שעמד להם כוחם ונקרתה להם הזדמנות, חיסלו חשבונות עם שומריהם, והיו מקרים של הוצאות להורג מיד לאחר השחרור. במזרח אירופה, כשהשתחררו יהודים סמוך לאזור שנרדפו בו, ויכלו לזהות מתוך היכרות אישית את מי שסייעו לרודפיהם, יש שלקחו נקם. ואף-על-פי-כן לא היו כמעט מעשי נקם נרחבים, מחושבים או שיטתיים באוכלוסייה הכללית או הגרמנית - תופעה היסטורית מיוחדת במינה הראויה למחקר.
בקיץ 1993, בסמינר של ניצולי שואה שנערך ביד ושם, בשעה שסיפר על תלאותיו הרבות בשואה, אמר אחד הניצולים "כמה חודשים לאחר השחרור התחתנתי, ואז התחילו הצרות". סיפורים רבים של ניצולי שואה משקפים מצוקה גופנית ונפשית דווקא אחרי השחרור. יש ניצולים שיכולים לספר בפירוט כל מה שאירע להם בעת השואה, אך תקופת החופש הראשונה נמחקה מזיכרונם, או נעלמה במסדרונות המוסדות הטיפוליים. המפגש עם דמותם במראה, לראשונה מזה שנים, היתה לרבים חוויה קשה. יש מי שהיה צריך ללמוד מחדש כיצד לאכול בסכין ומזלג ליד שולחן מסודר. האמונה באדם נפגעה, והם הביטו על סביבתם בחשדנות עמוקה - תחושה שליוותה רבים מהם ﬠוד ﬠשרות שנים - ואולם בשבועות החופש הראשונים היתה לה השפﬠה ניכרת על דרכי התמודדותם ﬠם הסביבה וﬠם החיים שלאחר המחנות. הכישורים שאפשרו להם לשרד לא דמו תמיד למה שנדרש ﬠל מנת להשתקם. שליחי היישוב בארץ-ישראל שהחלו להגיﬠ למחנות הﬠקורים כﬠבור חודשים אחדים נחרדו מﬠומק האפתיה ומרוחם הנכאה של יושבי מחנות הﬠקורים.
לא קשה להבין את התופﬠות האלה. תחת שלטון הנאצים גויסו מﬠייני הנפש והגוף כולם למטרה אחת: ההישרדות המידית. אם כאב שיניים יכול להשכיח מאדם שבﬠ ובריא את כל ﬠולמו, מה נאמר ﬠל אנשים ששאלת השאלות ﬠבורם היתה אם יצליחו לקבל מנת מרק מתחתית הסיר, או רק מים דלוחים מפתחו הﬠליון? אדם מן היישוב יושב שבﬠה ﬠל בן משפחה אחד ומﬠבד את אבלו במשך חודשים; הניצולים איבדו את כל מי שהכירו מבלי שהיתה להם שהות להקדיש לכך כל מחשבה. רק לאחר השחרור ניתן היה להתחיל לתת את הדﬠת ﬠל גודל האסון.
קודם כל ניסו למצוא בני משפחה אתרים שניצלו. מי שהגיﬠ למחנות לאחר שהות ארוכה בגטאות ידﬠ בדרך כלל שאין את מי לחפש, וכי אין ﬠולם שאליו ניתן לחזור. לﬠומת זאת, מי שנקרﬠ מﬠולמו בבת אחת, בדרך כלל יהודי מﬠרב אירופה והונגריה, היה נתון באי-וודאות גדולה, אולי בתקווה.
בכל מקום שהתרכזו בו ניצולים הוקמו תחנות לאיסוף, ריכוז והעברת מידע אודות ניצולים. רבים מאוד נם פנו, מיד כשמצבם הגופני אפשר זאת, בחזרה לבתיהם. יהודי המערב יכלו לחזור הביתה, ורבים ניסו תחילה לשקם את חייהם במקומם הקודם, אפשר שגם יוצאי הונגריה קיוו לעשות כן; יוצאי פולין, אם שבו, ﬠשו זאת מקצתם כדי לחפש שרידים, ולאו דווקא כדי לבנות שם שוב את חייהם. רבים מן השבים - אפילו בדנמרק! - נתקלו בעוינות מצד האוכלוסייה המקומית. יורשיהם המזרח אירופאים של היהודים, שכניהם משכבר, קידמו את פניהם באלימות, וכמה אלפי שבים נרצחו לאחר השחרור.
השיבה הביתה - או שמא "הביתה" - היתה ארוכה ומסובכת. באירופה ההרוסה, חסרת אמצעי התחבורה הסדירים, נעו מיליוני פליטים ועקורים; ממשלות טרם תפקדו כיאות, או שנשﬠנו על כוחות צבא. יש ניצולים שמספרים על אלימות בדרכים, אך אחרים מספרים על אחוות עניים שהקלה את מעברם. זה היה עבורם מﬠין פסק זמן, אבל משהגיעו למחוז חפצם נאלצו להתמודד ﬠם האמת.
בדרך כלל לא חיכה להם איש. במקרים אחרים הסתובב עוד בן משפחה בין החרבות. גם במקרים יוצאי הדופן, כששבו בני זוג ומצאו זה את זו, או ילדים התאחדו עם הורה, היה במיעוט הניצולים כדי להדגיש את גודל האבדהְ את סופיות האסון. בזמן שהאוכלוסייה המקומית ליקקה את הפצעים, ספרה את המתים וקיוותה לשוב ולבנות, ספרו היהודים לא את המתים אלא את הניצולים.
השפה האנושית לא נועדה לתאר פרקים כמו השואה. בבואה לתאר תופעה של הפסקת רדיפה ומצב למצב שבו האדם קובﬠ את גורלו, היא משתמשת במונחים כגון "שחרור" ו"חופש", מלים שמשמעותן חיובית ביסודה. על כורחנו אנו רואים בתופעה המתוארת פרק חיובי, התחלה חדשה, תקווה. ומדוﬠ לא, הרי מדיניות הרצח נסתיימה, ומי שנותרו בחיים, תוחלת חייהם הצפויה גדלה באחת משעות או ימים לשנים או ﬠשורים! ומה טוב יותר ﬠבורנו, שחיים בﬠולם שפוי יותר, מלאזן את סיפורי הזווﬠה בעזרת אחריתם? סיפורי חורבן ומוות ניתן לסיים בסיפורי המשפחות החדשות, השניות. אפשר למתן דימויים של סוף הﬠולם ההוא בתיאורי ההגירה לארצות החופש ובניית חיים חדשים שם. מתבקש במיוחד להתעכב על תרומתם הגדולה של הניצולים לבניין הארץ, שהוא סיפור הרואי כל-כך, היסטורי כל-כך, עד שהוא מסוגל אפילו לאזן את סיפור השואה, הלא כן?
הקורא את סיפוריהם של הניצולים, אם ישים לבו לנאמר ולא לרחשי לבו, ימצא בהם סיפור אחר. סיפור השבוﬠות או החודשים הספורים שמרגﬠ השחרור וﬠד השיבה לחרבות איננו סיפור אופטימי כלל ועיקר. אין זו רק תחילתם של החיים החדשים שלאחר האסון, אלא גם הפרק האחרון באסון ﬠצמו. בפרק הזמן הזה נסגר אמנם המעגל, אן זוהי סגירה טרגית: לאחר שנות ייסורים גופניים ואימה נאלצו הניצולים להכיר סופית באבדן ﬠולמם. לא ניתן היה לדחות ﬠוד את ההכרה הזאת ולא היה אפשר להסתתר ﬠוד מאחורי הרﬠב או החשש לגורלם ביום המחרת. ﬠתה נאלצו להיפרד מהוריהם, בני זוגם, ילדיהם, בתיהם, ﬠריהם, מﬠולמם ומזהותם.
מסורת תלמודית ﬠתיקת יומין זיהתה את איוב כבן דורו של אברהם. מפתה לראות בניצולי השואה את איוב של דורנו, ובהחלטת רבים מהם לﬠלות לארץ - גלגול מאוחר של החלטת אברהם לבחור ארץ חדשה וגורל חדש. איוב ואברהם שלובים זה בזה. הקורא בסיפורי השחרור ייזהר יותר; איוב המודרני לא זוכה להסבר לסבלו ואין לו גם מזור; רבים ﬠזבו אמנם את ארצות הולדתם ואת חרבות בתי אבותיהם. אך לא פנו לארץ-ישראל; ומי שהלך בדרכו של אברהם נדרש לﬠמוד במבחני ﬠקידה נוספים. סיפור השחרור איננו הסוף הטוב של הסיפור הרע, אלא הוא סיפור קשה בפני ﬠצמו. סיום מוצלח של המאבק להישרדות פיזית וראשית המאבק הארוך יותר של ההתמודדות הנפשית.
***
המשתחררים ביקשו קודם כל לתﬠד את סיפוריהם. בלא תיאום ביניהם התחילו לאסוף את הסיפורים במקומות רבים באירופה. ﬠבור רבים היה הצורך לספר אחד המניﬠים לשרד, והם סיפרו ﬠוד קודם שפנו להשתקם. באותה שﬠה קיימו גם סוג אחר של הנצחה, כאשר זיהו קברי אחים וסימנו אותם, או הקימו אנדרטאות למי שנותרו ללא קברים. שתי הפﬠולות דומות, אך האחת פניה קדימה, אל הדורות הבאים, והאחרת פניה לאחור, אל המתים. המתח של ההסתכלות בשני הכיוונים ניכר אפילו במﬠשי ההנצחה הסמוכים לשחרור ﬠצמו.
היסטוריונים אוהבים מסמכים שמהם ניתן ללמוד ﬠל הﬠבר. השחרור מן המחנות היה מטבﬠו אירוע נטול ניירת, שכן ניירת נוצרת במקום שיש המשכיות. המשכיות בשלטון שפקידיו כותבים דוחות, או המשכיות ביחסי בני האדם הכותבים איש לרﬠהו. הנובר בתיﬠוד הנאצי יוכל לﬠקוב אחר מדיניותם ﬠד סמוך להתמוטטות. אבל לא אחר ההתמוטטות ממש. הקורא במסמכי המנצחים, שלא התמוטטו, ימצא התייחסויות הולכות וגוברות למשחררים. שהרי ככל שהכירו בﬠלות הברית בתופﬠה ובבﬠיותיה כן הקימו מנגנוני טיפול. אולם בין אלה לאלה לא נוצר תיﬠוד רב, וגם כשנוצר, לא ﬠסק בכאבי הנפש של המשתחררים, אלא לכל היותר בבﬠיות הלוגיסטיות הﬠצומות. יוצא מן הכלל הזה הוא התיﬠוד הﬠיתונאי, הדיווחי, ובייחוד התצלומים. ואולם התיﬠוד הﬠיקרי לﬠניין השחרור הוא בזיכרונות הניצולים.
אחד המאפיינים הייחודיים של ארכיון יד ושם הוא אוספי הﬠדויות שברשותו. זהו אוסף עדויות השואה הגדול ביותר בעולם, והוא כולל אוספי משנה שנאספו בידי הניצולים סמוך לשחרורם, ואחר-כך במחנות העקורים. ליד אוספי עדויות שניגבו בעיקר בישראל מאז סוף שנות החמישים. גם בשנים האחרונות, משהוקמו מוסדות לגביית עדויות גם במקומות אחרים בעולם, עותקים רבים מגיעים ליד ושם. בסך הכל מדובר ברבבות עדויות. מובן שעדות שנגבתה ב-1945 שונה מאוד מזו שנגבתה ב-1965, ושתיהן שונות מﬠדות הניתנת ב-1995. העדויות הראשונות כוללות מידע עובדתי והן בלתי אמצﬠיות יחסית. ככל שהעדות מאוחרת יותר כך נפגע הדיוק בפרטים, אך הרשמים ארוכי הטווח רק מתחזקים. פחות חשוב לבדוק מה העדים אינם זוכרים, ויותר חשוב לשים את לבנו אל עצמת הזיכרון שאינו ניתן למחיקה לא כעבור 30 שנה ולא כעבור 50.
___
המאמר לקוח מתוך בשביל הזיכרון, כתב העת של בית הספר המרכזי להוראת השואה, שהוקדש לנושא: "50 שנה לשחרור המחנות".
