אסכולת פרנקפורט – רקע ופעילות

שנות ה-20 של המאה העשרים, תקופת רפובליקת ויימאר. הוגי דעות מתחומי החברה השונים התכנסו לכדי קבוצה חוקרת ומפרסמת את מחקריהם במכון לחקר חברתי בעיר פרנקפורט. המכון מומן על ידי כספים פרטיים, והתפיסה שעמדה בבסיס המחקרים כולם הייתה התפיסה המרקסיסטית. חברי אסכולת פרנקפורט נקראים לא אחת ניאו-מרקסיסטים.1

רובם הגדול של חברי האסכולה היו יהודים, בני משפחות משתלבות של יהדות גרמניה, אשר גדלו והתחנכו על ערכי הליברליזם של הבורגנות הגרמנית, והושפעו רבות מהפילוסופיה הקנטיאנית. הם החזיקו בעמדות שמאלניות מרקסיסטיות, והוטרדו מאוד מהמגמה המסתמנת של אובדן הפרט [אינדיבידום] והייחודיות המאפיינת שלו, והתמזגות בתוך מערכות כוללניות אשר מבטלות את הפרט לטובת ההמון.2

• 1.
• 2.

כך, לדוגמה, תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר טענו כי החברה עוברת תהליך של חִפצון [ראיפיקציה] של היחיד תוך מחיקה של המאפיינים הייחודיים לכל אדם באשר הוא. תהליך זה משמעותו כי היחיד מאבד את ייחודיותו לטובת חלק מתוך המון הומוגני.

חברי האסכולה חרגו מעיסוק בפילוסופיה בלבד, ודגלו במחקר בין-תחומי הפורש את מורכבותה של החברה. הם עסקו בין היתר בתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה החברתית והסוציולוגיה, וכן בפוליטיקה, באמנויות, בביקורת הספרות והתרבות ועוד. הם בחנו מחדש את מהות המרקסיזם ואת ביטוייה בנעשה בחברות שונות, בפרט באירופה. בחירה זו בעיסוק אינטרדיסציפלינרי באה על רקע ההבנה כי אין בכליה של אף דיסציפלינה היכולת לבחון לבדה את המכלול החברתי, בוודאי שלא באופן ביקורתי. באמצעות מחקריהם וחיבוריהם הרבים יצרו חברי האסכולה מה שמכונה "תיאוריה ביקורתית", כלומר תיאוריה הבוחנת באופן ביקורתי, דיאלקטי את מושא מחקרה. אסכולת פרנקפורט היא פורצת הדרך בחשיבה הביקורתית של המאה העשרים, ובכך פתחה פתח לתיאוריות הביקורתיות שיבואו אחריה כחלק מהחשיבה הפילוסופית. פרופסור צוקרמן קובע כי הישגה הגדולה של אסכולת פרנקפורט הוא ביצירת תיאוריית תרבות כוללת, המשלבת בין המרקסיזם לבין הפסיכולוגיה הפרוידיאנית. התיאוריה שפותחה על ידי החברים במכון אפשרה ניתוח של החברה בתקופה המודרנית, ובפרט של הקפיטליזם3.

• 3. צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, עמ' 48.

המכון הוקם בעקבות הבנתו של פליקס וייל, מרקסיסט בפני עצמו, שאין די בימי עיון ובכנסים העוסקים בעמדות המרקסיסטיות, אלא יש לעגן מחקר רציף במסגרת קבועה של "מכון למרקסיזם". מקס הורקהיימר הופקד על ניהולו והוצאתו לאור של הפרויקט, ומשפחת וייל מימנה אותו מכספה. פליקס וייל סרב לעמוד בראש המכון או לקרוא לו על שם המשפחה אשר תרמה את הכסף להקמתו, ולכן, לאחר הבנה כי הכנסת המושג "מרקסיזם" לשמו של המכון עשויה להתפרש כפרובוקטיבית, הוא נקרא בפשטות – "המכון לחקר חברתי". פליקס וייל היה לנשיא העמותה שהייתה אחראית לפיקוח של מערכת הכספים והמימון של המכון. המכון קיבל את חסות אוניברסיטת פרנקפורט, וכך הפך למכון מרקסיסטי עצמאי הפועל בחסות האקדמיה. הוא נחנך בפברואר 1923 במבנה ארעי, אולם כבר ביוני 1924 נחנך המבנה החדש ברובע האוניברסיטאי של פרנקפורט. קארל גרינברג, יהודי, פרופסור למשפטים ולמדע המדינה, אשר מונה כמנהל הראשון של המכון, נשא את הרצאת הפתיחה בבניין החדש4.

המכון תחת הנהלתו של גרינברג זכה לביקורות בעייתיות, למרות רצינות המחקר שנעשתה בו. בשנת 1929 התפטר גרינברג מתפקידו מסיבות בריאותיות, ובמקומו מונה לתפקיד ב-1931 מקס הורקהיימר. עם כניסתו לתפקיד עבר המכון שינוי בתפיסתו והתאמה להכשרתו של הורקהיימר, והיה למכון לפילוסופיה חברתית, שאף החל משנת 1932 לפרסם ביטאון עם מאמרים ברוח זו5.

הורקהיימר היה למנהלו השני והבולט של המכון. הוא המשיך בתפקיד זה גם בגלות בארצות-הברית, וגם כאשר המכון חזר לגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הורקהיימר ניהל את המכון עד לשנת 1959, אז הוחלף על ידי ידידו תיאודור אדורנו6. בתקופתו פרח המכון וקיבל את שמו כאסכולה משמעותית ומשפיעה בחשיבה הביקורתית של המאה העשרים. כאשר אנו מדברים על "אסכולת פרנקפורט" או על הניאו-מרקסיזם אנו מדברים על מכלול העשייה והחשיבה במכון תחת ניהולו של מקס הורקהיימר.

• 4. סילפן, פילוסופים מול פני השואה, עמ' 22-21.
• 5. שם, עמ' 24-23.
• 6. שם, שם.

עם עליית הנאצים לשלטון הצליחו חברי המכון להוציא את כספי המימון מגרמניה, ופרסום הביטאון עבר לפאריס ונמשך עד לפרוץ המלחמה בשנת 1939 בשפה הגרמנית. הורקהיימר עצמו פוטר מתפקידו כבר במרץ 1933, וגלה לשוויץ, שם הוא גייס הוגי דעות ואינטלקטואלים רבים שניסו לסייע לו להקים את המכון מחדש מחוץ לגרמניה. מאמצים אלו עלו בתוהו, ובסופו של דבר, בשנת 1934, בעקבות הזמנה שקיבל מנשיא אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עבר המכון לחקר חברתי לאוניברסיטת קולומביה. הורקהיימר התיישב בניו יורק כבר בשנת 1934. אריך פרום והרברט מרקוזה שהו בארצות-הברית כבר משנת 1933. יחד עם הורקהיימר הגיעו גם פרידריך פולוק וליאו לוונטל. פרנץ נוימן הגיע בשנת 1936, לאחר שברח ממחנה ריכוז בגרמניה. ספרו של נוימן "Behemoth: Structure and Practice of National Socialism", אשר פורסם בשנת 1942, נחשב לניתוח הראשון לתופעת הנאציזם. תיאודור אדורנו, קארל ויטפוגל והנריק גרוסמן הגיעו לניו יורק בשנת 19377.

• 7. שם, עמ' 31-27 (ביוגרפיה קצרה של חברי המכון).

ואלטר בנימין, שהיה בקשרים עם חברי המכון ולא אחת נזכר כאחד מן ההוגים החשובים שהשפיעו על כתיבתם של חברי המכון וכאחד ההוגים החשובים של ראשית המאה העשרים, התאבד בפורטבואו על גבול צרפת-ספרד בבורחו מאימת הנאצים בשנת 1940.

המכון פעל בארצות-הברית עד לשנת 1950. חברי המכון אף הוסיפו לפרסם את ביטאונו, אולם בשפה האנגלית, עד לשנת 1941, אז נסגר מאילוצים כלכליים. במהלך השנים הללו חלק מחברי המכון עזבוהו לטובת עבודות אחרות, או משום שדעותיהם לא תאמו עוד את הלכי הרוח שלו. בשנת 1950 התבקש הורקהיימר להחזיר את המכון לאוניברסיטת פרנקפורט. לאחר החלטה לא פשוטה חזרו החברים שנותרו במכון לגרמניה. הורקהיימר קיבל את משרת הפרופסור שנלקחה ממנו עם עליית הנאצים לשלטון. הוא המשיך לנהל את המכון וכן להרצות באוניברסיטה עד לפרישתו בשנת 1959. בשנים שלאחר המלחמה השתנתה משהו הגותם של חברי המכון, והם לקחו את המחקר הביקורתי קדימה8. השואה הפכה להיות אחד מן המרכזיים שבעיסוקיהם.

הגותה של אסכולת פרנקפורט הסתמכה, כאמור, על התיאוריה המרקסיסטית ועל השינויים שחלו בה במהלך השנים. אולם לא בכך טמון ייחודה של האסכולה. אחד מן הרעיונות המרכזיים שחברי המכון פיתחו הוא האישיות הסמכותנית. אישיות זו, לדידם, קיימת אצל רב בני האדם, והיא נוגדת במהותה את הרעיון הדמוקרטי, שכן האדם הסמכותני יעדיף להישלט על ידי אדם אחר, לצד הרצון לשלוט בעצמו בבני אדם או בטבע. כלומר, לא רק שהאדם הסמכותני מבקש להנהיג, הוא גם מבקש להיות מונהג. מתוך מחקריהם בקרב הציבור הגרמני גילו חברי האסכולה טרם עליית הנאצים לשלטון כי רוב הגרמנים יעדיפו שלטון טוטאליטרי על פני שלטון דמוקרטי. 

תפיסת האדנות היא משמעותית כאן, ולפיה ככל שהאדם בתהליך התרבותי הלך והבחין את עצמו מן הטבע, כך הוא גם שלט בו יותר ויותר. האדם הפך להיות אדון הטבע ולא חלק ממנו. בתהליך תרבותי זה הוא החל לאבד את זהותו כאינדיבידום ולהיות יותר ויותר דומה לסובבים אותו. שיאה של ההיפרדות מן הטבע מגיעה בשלב שבו "האדם התרבותי", "האדם הנאור", מתנכר אל הטבע ותופס אותו כאובייקטיביות המוחלטת9. האור של הנאורות, טוענים אדורנו והורקהיימר בדיאלקטיקה של הנאורות, "הוא אור של אסון מנצח"10. אורה של ההשכלה או הנאורות, לכאורה שיאו התרבותי של האדם, כבר טומן בחובו את הסנוור ואת אובדן האפשרות לראות - את העיוורון11. צוקרמן כתב כי דווקא התבונה האנושית "נעשית במידה הולכת וגוברת מכשיר לשליטה מוחלטת על הטבע, אמצעי לכיבושה האדנותי והחמסני של הסביבה"12. משמעות הדבר היא שהחשיבה, דווקא, עוברת תהליך של רידוד ואינסטרומנטליזציה, באופן כזה שהיא לא רק גורמת להתנכרות מן הסביבה או מן הנשלט אלא גם מן האדם עצמו – מעצמיותו. במילים אחרות, האדם מאבד מיכולתו לחשוב באופן ייחודי, יצירתי ומתפתח או פוגע בה. הוא מאבד את עצמו על ידי איבוד האינדיבידואליות שלו.

• 8. סילפן, פילוסופים מול פני השואה, עמ' 31-24.
• 9. צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, עמ' 49.
• 10. מצוטט אצל צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, עמ' 49.
• 11. חנה ארנדט טענה כי התפיסה שהמשכיל הוא גם מוסרי, נסתם עליה הגולל עם מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי עם מלחמת העולם השנייה, ובפרט השואה.
• 12. צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, עמ' 51.

אמנם רוב חברי המכון היו ממוצא יהודי, אולם אין סיבה זו מספקת כדי לכתוב על האסכולה בגיליון זה. מה, אם כן, הופך את יהדותם לכה משמעותית בהגות הפרנקפורטאית, או לחלופין, מדוע הגותה של אסכולת פרנקפורט יכולה להיחשב כמשוקעת ביהדות? האם הנושאים שבהם עסקו חברי האסכולה הם "יהודיים"? כאשר מתייחסים למושג 'האישיות הסמכותנית', שהוא מן המרכזיים שבמושגי התיאוריה הניאו-מרקסיסטית, אי אפשר להתעלם מכך שהיהודים בגלות נמצאו במקום שבו הם נשלטים על ידי שלטון שאינו יהודי, שלא אחת מאפשר רדיפה שלהם. הם ביקשו לאורך ההיסטוריה מחד להתבלט על ידי מצוינות בתחומים שונים שהחברה אפשרה להם להגיע אליהם, ומאידך הם ביקשו להיטמע בתוך החברה ולקבל על עצמם זהות תרבותית בהתאם לסביבתם הלא-יהודית. יהדות גרמניה היא אחת הדוגמאות הבולטות להשתלבות הזו – גרמנים בני דת משה. ראשית הם גרמנים. הזהות המשנית היא היותם יהודים.

אולם לא רק הימצאותם בטווח והצורך להוכיח – לשלוט ולהישלט בו-זמנית, אלא גם היותם מי שנרדפו ונתפסו כאחריםמשמעותי בדיון על האישיות הסמכותנית. היותם אחרים העמיד אותם יחד עם הטבע אל מול התרבות, הנאורות, הייתי רוצה  לומר הגרמניות. ואף יותר מכך: למרות מגמות ההשתלבות, ולמרות הרצון להידמות יותר ויותר לאוכלוסייה הלא-יהודית סביבם, היהודים לעולם ביקשו את התבדלותם מהאוכלוסייה הסובבת אותם ברמות שונות של היבדלות. גם יהדות גרמניה, שנחשבה ליהדות משתלבת, לא נטמעה בחברה הנוצרית עד תום ולא איבדה את צביונה היהודי. עם חברי האסכולה אפשר למנות את פרום ולוונטל כמי שהגיעו מתוך החוגים הדתיים או שעסקו ביהדות. החשיבה היהודית המסורתית שאפשר לזהותה כבר מימי בית שני – חשיבה הנעשית מתוך דיאלוג ונימוק - מאפיינת את החשיבה הפרנקפורטאית. אולם נדמה כי כאן ישנו שילוב של חשיבה עם אורחות חיים, עם עיסוק בנושאים חברתיים, בהם נושאים כגון אנטישמיות, הנוגעים באופן ישיר ליהודים. 

הורקהיימר ואדורנו כותבים על מקומם של היהודים בתוך החברה הלא-יהודית ומנסים להבין את תופעת האנטישמיות ואת מקורותיה, בפרט נוכח הנאורות והחשיבה המשכילה, בחיבורם יסודות האנטישמיות וגבולות הנאורות13: "קיומם ואורח-חייהם של היהודים מעמידים בספק את הכלליות הקיימת, אשר אינה מתאימה להם. הדבקות הבלתי-מעורערת בסדר החיים שלהם יצרה קשר בלתי-בטוח בינם ובין הסדר המושל-בכיפה"14.

אם כן, ההיבדלות הזאת, השמירה על הצביון והזיקה היהודיים, מנעו מן היהודי לקבל על עצמו את החשיבה האינסטרומנטלית וחייבו אותו לנוע בתוך חשיבה דיאלקטית-ביקורתית, אשר במהותה מפתחת את החשיבה ולוקחת אותה קדימה. במובנים הללו היהודי קרוב יותר אל הטבע ולא מובחן ממנו באופן מוחלט, ולכן גם אינו מאבד את ייחודיותו.

חברי האסכולה ניסו להתמודד בכליהם עם תופעת האנטישמיות ועם המבנים החברתיים שמאפשרים מגמות כגון זו. בחיבורם שהוזכר לעיל, לצד הניסיון להבין את הסיבות לאנטישמיות אדורנו והורקהיימר מעלים את הסוגיה כיצד ניתן יהיה להפסיק את האנטישמיות:

האנטישמים עוסקים בהגשמתו של השלילי המוחלט שלהם בכוחותיהם-שלהם. הם הופכים את העולם לתופת, אשר בה דימו עצמם שרויים מאז ומעולם. המפנה תלוי בכך אם הנשלטים, נוכח הטירוף המוחלט, ישתלטו על עצמם ויבלמו את הטירוף המוחלט הזה. רק בשחרור המחשבה מן השלטון, בביטול האלימות, יוכל להתפתח הרעיון, הנעדר זה זמן רב: היהודי גם הוא אדם15.

נדמה כי הציטוט האחרון טומן בחובו את הרעיון הפרנקפורטאי שההתמודדות עם איבוד האינדיבידום ועם תופעות של משטרים טוטליטאריים ופגיעה בקבוצות של אחרים, ביניהם יהודים, יכולה לבוא רק באמצעות החשיבה. באופן פרדוקסאלי דווקא הנאורות, תנועת ההשכלה, שהעלתה את החשיבה התבונית על נס, היא זו שהובילה בסופו של דבר למחיקה ולפגיעה כה קשות באוכלוסיות רבות בשם האידיאולוגיה. אדורנו והורקהיימר, כנציגים בולטים של אסכולת פרנקפורט, מבקשים בחזרה את ההסתכלות על אדם כאדם. אני רוצה להאמין כי הסתכלות זו, המבקשת את החשיבה ואת האדם החושב, שורשיה טמונים עמוק בחשיבה היהודית לדורותיה.

• 13. תיאודור ו. אדורנו ומקס הורקהיימר, יסודות האנטישמיות וגבולות הנאורות [1944] בתוך: מיכאל מי-דן ואברהם יסעור (עורכים), אסכולת פרנקפורט (מבחר), תרגם מגרמנית: דוד ארן, ספרית פועלים, תל-אביב, 1993, עמ' 313-297.
• 14. שם, עמ' 280.
• 15. שם, עמ' 305.