פולמוס ההיסטוריונים (Historikerstreit) הוא הכינוי לויכוח שניטש באמצע שנות השמונים בין היסטוריונים מערב גרמנים בנוגע לעבר הנאצי. עיקר הויכוח נסב על ההתמודדות של גרמניה עם עברה, כיצד תבנה גרמניה את זהותה הלאומית לאור עבר כה בעייתי, האם לגרמנים כבר מותר להיות פטריוטים, איך היסטוריונים יכתבו את ההיסטוריה של עבר שמסרב להיות עבר, ייחודם של פשעי הנאצים וייחודיותה של השואה בפרט. הויכוח היה קשור ישירות למפה הפוליטית במערב גרמניה, כלומר ליברלים נגד שמרנים, או אם תרצו ימין נגד שמאל. באופן גס ניתן לומר שבעוד ההיסטוריונים ואנשי הרוח מימין שאפו ל"נרמל" את הרייך השלישי, כלומר להפוך אותו לעוד תקופה בהיסטוריה הגרמנית כמו תקופות אחרות לפניו, ועל ידי כך ל"נרמל" את הזהות הגרמנית, הרי שהצד השמאלי של המפה גרס שהתקופה הנאצית אינה ככל התקופות ואין תפקידו של ההיסטוריון לבנות זהות, אלא לחפש את האמת ההיסטורית. בנוסף, ניסו ההיסטוריונים השמרנים לפרוק את נטל האשמה הרובץ עדיין מעל גרמניה עשרות שנים לאחר ביצוע הפשעים. לשם כך, הם ניסו להמעיט מאופייה הייחודי של השואה ולהשוות אותה לפשעים וג'נוסיידים אחרים, בעיקר לסטליניזם ולא בכדי, היות ופשעי הקומוניזם זוהו מן הסתם עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. יש כאן חדירה של השיח הפוסט מודרני לכתיבת ההיסטוריה. השיח הפוסט מודרני קובע שאין נרטיב אחד (המילה נרטיב היא פוסט מודרנית לכשעצמה) ושכל נרטיב הוא לגיטימי. מכאן, שחלק מטענות הימין, הנשמעות לעתים דומות לשיח של ניאו-נאצים או של מכחישי שואה, הפכו לפתע ללגיטימיות בדיון בין היסטוריונים רציניים ובעלי שם בגרמניה.
תחילת הפולמוס
ניתן לומר שתחילת הפולמוס בסיפור של בית קברות. בשמונה במאי 1985 מלאו ארבעים שנים לסיום מלחמת העולם השנייה. לציון המאורע הזמין הקנצלר הגרמני הלמוט קוהל את נשיא ארצות הברית רונלד רייגן להניח זר בבית קברות צבאי בעיירה קטנה בדרום גרמניה בשם ביטבורג (Bitburg). בצעד זה ביקש קוהל להחזיר את גרמניה למשפחת האומות, להעניק לגיטימציה ללאומיות הגרמנית ולמעשה לסגור את החלק הזה של ההיסטוריה הגרמנית. ביקור של נשיא אמריקאי בבית קברות צבאי גרמני אמור היה להעמיק את הפיוס בין שתי האומות. עצם העובדה שהיו קבורים שם חיילים מהוורמכט לא נחשבה אז לבעייתית, אך מעשה שטן היו קבורים שם גם 49 חיילי ואפן ס"ס. בעקבות גל מחאה כנגד קיום הביקור הכריז רייגן כי "גם צעירים אלה הם קרבנות הנאציזם... הם היו קרבנות, כמוהם כקרבנות של מחנות הריכוז". הוא המשיך ודיבר על כך שהגרמנים סובלים מרגשי אשמה שלא בדין ושציון יום זה לא אמור לעורר זיכרונות אלא לציין את היום בו התחיל השלום. רק בעקבות גל מחאה אדיר, כולל פניה מצד אלי ויזל, הסכים הנשיא לבקר בברגן-בלזן. אולם הנחת הזר בביטבורג נתקיימה כמתוכנן.
ניתן לומר שמהות הפולמוס נמצאת במקרה זה: המאבק של גרמניה להסיר מעצמה את האשמה ולהתייחס להיסטוריה שלה כמו שכל אומה עושה. הקריאה ל "[...] תודעה לאומית חדשה המבוססת על ראייה חיובית יותר של העבר הגרמני [...]". מה שהעניק משקל לקריאות אלו, שזכו להד נרחב בעיתונות ובפוליטיקה הפנימית בגרמניה, הייתה העובדה שגם היסטוריונים חשובים השמיעו את קולם בכיוון זה, ובעיקר ההיסטוריון חוקר הפשיזם ארנסט נולטה.
עיקרי הפולמוס
מהי הגישה ההיסטורית של נולטה וחבריו (ביניהם יואכים פסט שכתב ביוגרפיה נרחבת על היטלר בשנות השבעים) שניתן לכנות אותם "אנשי ביטבורג"?
-
הם כרכו ביחד את הרוצחים והקורבנות, כמו שעשה רייגן.
-
הם התעלמו מהאחריות הקולקטיבית של גרמניה. מהי אחריות קולקטיבית? "כל עוד קולקטיב של בני אדם שואף להתקיים כחברה או אומה, עליו לקבל את קיומו כקהילה בזמן, ומכאן להכיר שפעולות שבוצעו על ידי סוכניו בעבר עדיין קשורות או מכבידות על הקהילה הנוכחית. קביעה זו מחייבת תיקון עוול שנגרם", למשל הפיצויים שגרמניה שילמה לישראל ולחלק מניצולי השואה. במילים אחרות, ברור שהגרמנים של היום אינם אשמים ברצח היהודים, אך יש להם אחריות כלפי מה שבוצע בשמם או בשם הקהילה שלהם בעבר.
-
הניסיונות לעודד זיכרון קולקטיבי הם אובססיביים. אין לדבר על אשמת "הגרמנים". נולטה טען שדיון ב"אשמת הגרמנים" כמוהו כטיעון הנאצי המרכזי אודות "אשמת היהודים". הדרישה להתאבלות מתמשכת על העבר הנאצי היא מוגזמת. הגיע הזמן שגם העבר הנאצי יהפוך לעבר, להיסטוריה.
-
הפשעים הנאצים אינם כה מזעזעים בהתחשב ברקורד של המאה העשרים: אושוויץ היה זוועתי אבל פצצות האטום? הפצצת טוקיו, המבורג ודרזדן? מעשי הטבח של הסטאליניזם? רצח הארמנים? החמר רוז'? האם הגרמנים "יוצאים יותר רע" מהסיפור בגלל שהרצח היה ממוכן? בגלל שרצח בגז נראה מזעזע יותר מפצצות וכדורים? עניין זה הוא קריטי היות והוא מעלה את הלגיטימיות של ההשוואה, כלי שההיסטוריון אינו יכול להתכחש לו אבל הוא יכול בהחלט לעוות אותו.
נראה שהדאגה העיקרית של ההיסטוריונים מהימין הייתה הזהות הגרמנית וההזדהות של הגרמנים עם המדינה שלהם. סקר מאותה תקופה הראה שרק עשרים אחוזים מהגרמנים גאים להיות גרמנים. בנוסף הם טענו שגרמניה היא דמוקרטיה יציבה הרחוקה מאוד בהשקפת עולמה מהעבר הנאצי ובעלת ברית נאמנה של המערב במאבק נגד הקומוניזם אך אזכורים מתמידים של עברה יפגעו בסופו של דבר בברית זו. לצורך עניין זה ניסה נולטה לגמד את הפשעים הנאצים, לבטל את ייחודם ולמצוא הסברים לאותם פשעים.
הוא טען שלהיטלר היו סיבות טובות להאמין שאויביו היו נחושים להשמידו עוד הרבה לפני אושוויץ. היטלר, כך נולטה, חשש ממתקפה סובייטית ולכן תקף את בריה"מ. למעשה להיטלר היה "תסביך השמדה" שנבע מהדיווחים בעיתונות הגרמנית בתחילת שנות העשרים אודות מעשי הזוועה של הקומוניסטים במלחמת האזרחים ברוסיה. בנוסף הוא חשש שסטלין יעשה לגרמנים מה שהוא עשה לתושבי ברית המועצות.
לגבי היהודים, נולטה מצטט מדבריו של חיים וייצמן בתחילת המלחמה בהם הוא מכריז שהיהודים ילחמו לצידה של בריטניה.
נולטה קבע שכל מעשיהם של הנאצים, למעט עניין הגז, נעשו כבר לפניהם בשנות העשרים בבריה"מ: מחנות השמדה, ירי המוני, גירושים נרחבים, השמדה של קבוצות שלמות רק על פי הגדרתן, רצח חפים מפשע. אם כך, האם הגולאג לא הקדים את אושוויץ? האם רצח מעמדי לא הקדים את הרצח הגזעי הנאצי? נולטה זכה לתמיכה על ידי מאמר של יואכים פסט שהוסיף וטען שרק הרצח הממוכן מבדיל בין הגולאג לבין המחנות הנאציים. פסט נדרש לעניין נוסף.
אחת הטענות לייחודיות השואה היא הטענה כיצד אומה תרבותית כמו גרמניה יכולה הייתה לבצע פשע כה נתעב? על כך ענה פסט שזו אמירה גזענית היות והיא מניחה מראש שלטורקים, הרוסים או הקמבודים אין קודים מוסריים או שהם פחות תרבותיים. ברור שטענות אלו עוררו תגובה חריפה מצד היסטוריונים שמאלנים ובראשם הפילוסוף יורגן הברמס.
באופן ספציפי יותר הרי שלגבי "תסביך ההשמדה" של היטלר אין שום הוכחה לכך שהוא קרא והושפע ממעשי הטבח במלחמת האזרחים בבריה"מ (שבוצעו על ידי שני הצדדים, אגב). היטלר עצמו מעולם לא התייחס לכך וזה לא מופיע בשום ביוגרפיה עליו. לגבי תוקפנות סובייטית גם לכך אין שום הוכחה, מה גם שסטלין עשה הכל כדי לא לתת לגרמנים סיבה לתקוף אותו.
לגבי הטענה הנוגעת לציטוט של וייצמן, אם ישנו טעם כלל להשיב עליה, הרי ליהודים לא היה שום כוח לאיים על היטלר, מה גם שוייצמן התייחס ליהודי ארץ ישראל בלבד. אך הבעיה הייתה שלשיח נכנסו טיעונים של ניאו- נאצים שמצדיקים את הטבח.
הטיעון ה"חזק" יותר של השמרנים נגע לייחודיות השואה, בעיקר אל מול הפשעים של סטלין. אינני מעוניין להיכנס לכל הדיון הזה ולכן אציין מספר דברים ספציפיים: ישנו קשר בין עליית הפשיזם לקומוניזם, הראשון בא כתגובה לשני, אך אין זה אומר שיש קשר ישיר ל"פתרון הסופי". הרצח המעמדי לא נגע כמובן לכל מי שהיה שייך לבורגנות. בכל מקרה, חלק מהמלחמה של הקומוניסטים נגד בעלי הרכוש כללה פעמים רבות הלאמה או החרמת רכוש "בלבד". דבר חשוב נוסף הוא שאצל הנאצים הרצח היה מטרה בפני עצמה וללא סיבה ואילו אצל סטלין נאסרת בגלל סיבה (גם אם שקרית לחלוטין) והתקיים משפט (גם אם מגוחך לחלוטין).
אבחנה חשובה נוספת בין הקומוניזם לנאציזם היא אבחנה של הפילוסוף הצרפתי Raymond Aron שקבע ש "ישנו הבדל בין אידיאולוגיה שההגיון שלה הוא מפלצתי לבין אידיאולוגיה שניתן לפרש אותה באופן מפלצתי".
בנוגע לטענה שזו גזענות לייחס משמעות מיוחדת לכך שהרצח בוצע על ידי גרמנים שנחשבו לבני תרבות, לעומת הקמבודים או הטורקים ניתן לומר שהגרמנים הם אלו שתמיד ראו בבריטים, באמריקאים ובצרפתים נקודת התייחסות להשוואה. אומות אלו ינקו מאותה מורשת תרבותית ולכן אך טבעי שההשוואה תתבצע מולן ולא מול אומות שגרמניה מעולם לא ראתה את עצמה חלק מהן.
אולם מה שחשוב יותר לענייננו הוא המניע להשוואה. ההשוואה לכשעצמה לא נחשבה לבעייתית. זהו אחד הכלים החשובים להיסטוריון, לעתים אין דרך אחרת להבין אירוע היסטורי אלא על ידי השוואתו לאירוע אחר, מה גם שלא ניתן לקבוע שאירוע הוא ייחודי אלא אם כן תשווה אותו לאירוע אחר. הבעיה כאמור הייתה המניע.
התחושה שעולה מהשיח השמרני היא שהם לא שואלים באמת "האם אושוויץ היה כמו הגולאג?" שזו שאלה לגיטימית, אלא העיקר מבחינתם הוא "האם אנחנו לא יכולים להגיד שאושוויץ היה כמו הגולאג?", המניע שלהם לא היה מדעי אלא בעיקר פוליטי.
אם אושוויץ אינה ייחודית, אז ניתן לטעון שהפשע הנאצי אינו חורג מהפשעים האחרים של המאה העשרים ואז העבר הגרמני יהיה כמו עבר של כל אומה. מניע ההשוואה היה להפוך את העבר הנאצי לטריוויאלי יותר.
באופן כללי ניתן לומר שהשמרנים רואים בכתיבת ההיסטוריה כלי לבניית הזהות הלאומית ושיש להיזהר בפירוק מיתוסים בעוד ההיסטוריונים מהצד השמאלי טענו שהדרך היחידה ליצור מודעות לאומית אחרי אושוויץ היא דרך בחינה ביקורתית של ההיסטוריה הגרמנית.
לבסוף נשאלת השאלה מדוע עלו סוגיות אלו דווקא בנקודה זו בהיסטוריה? יש לכך מספר תשובות. ראשית, האומה הגרמנית הייתה עסוקה עד אז בבנייתה מחדש בעיקר מהפן החומרני. ברגע שתהליך זה הגיע לסיום התחילו לעלות שאלות עמוקות יותר בנוגע לזהות הגרמנית.
באמצע שנות השמונים חלו מספר ימי שנה מהותיים: חמישים שנים לעליית היטלר לשלטון וארבעים שנים לפלישה לנורמנדיה ולסיום המלחמה. כל ימי השנה האלו עוררו זיכרונות והביאו לגל פרסומים נרחב בנושא.
באותה תקופה עלו השמרנים לשלטון לאחר שנים רבות בהן שלט השמאל בגרמניה. סביב אווירה זו של ביטחון כלכלי ושלטון שמרני הרגישו היסטוריונים מהימין ששעתם הגיעה להעלות טענות ששנים מועטות לפני כן נחשבו למוקצות. לא שדעות אלו לא היו קיימות, אך אף אחד לא העז להעלות אותן.
למרות שהויכוח גלש לא פעם לפסים אישיים והביא להעלאת שאלות שהלגיטימיות שלהן במחקר היסטורי הוא מפוקפק הרי היה זה ויכוח חשוב בתהליך העיצוב של הזהות הגרמנית המודרנית וחשף נקודות כואבות אצל הגרמנים שעד אז נדחקו הצידה. ואולי ניתן לומר שזה היה הדיון האינטלקטואלי האחרון לגבי העבר במערב גרמניה לפני האיחוד.
הכתבה הופיעה במקור בירחון מגמת הדרכה "מגמתי", בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם, גיליון מספר 24, פברואר 2005 (פרסום פנימי).
