"... למרגלות הגרדום חתכה מלה את עורק פרק כף היד. איש הס"ס, התליין, ניסה לחטוף מידה את הסכין ומלה הכתה בפניו בידה השותתת דם, לעיני כל נשות המחנה. חיילים אחרים חשו למקום בזעם רב: אסירה, יהודייה, אשה, העזה לקרוא עליהם תיגר.
דמותה של מלה צימטבאום (Zimetbaum), היהודייה הראשונה שברחה ממחנה אושוויץ-בירקנאו, הנה דמות מוכרת למדי לעוסקים בתחום. יתרה מכך, בקרב ניצולי ובעיקר ניצולות המחנה הפכה דמותה ל"אגדה מקומית", כאשר סיפורה מופקע מרשות היחיד ומועבר לחלק מדברי ימי המחנה. אולם, בשעה שסיפורה של מלה ידוע יותר בעולם, בתודעה ובמחקר בישראל היא זכתה למספר אזכורים מועט יחסית. לכאורה מעורר פער זה תמיהה. ניתן היה להניח כי גבורתה המדהימה של אשה יהודיה באושוויץ תזכה לאזכורים רבים, ולו בשל המיתוס שבסיפור ויכולתו להשתלב באתוס הנשים הגיבורות ובניסיון לתפוש את השואה כמסכת של שואה וגבורה. אולם למעשה, עובדה זו אינה מתמיהה כלל. למלה אין קול. סיפורה מסופר על-ידי עדותיהם של ניצולי, ובעיקר ניצולות אושוויץ. אותם ניצולים אשר נתפשו כחלק מהשואה, כקרבנות, ככאלה שלפחות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, נתפשו כמי "שהלכו כצאן לטבח". גבורה, וגבורה נשית בפרט במהלך השואה, נתפשה אך ורק כמעשה אקטיבי של לחימה או התקוממות גלויה. הגבורה בגטאות, במחנות העבודה הריכוז וההשמדה, וכן הגבורה במחבוא, נתפשה כמעשה הישרדות טבעי גרידא, ולא כמעשה גבורה. למרות השינויים המהותיים בתפישה זו, בעיקר בחברה הישראלית, סיפורן של חלק מהנשים, ובעיקר גיבורות המחנות, נותר משני ביחס לגבורה הגברית במחנות.
זאת ועוד, דיון מקיף בסיפורה של מלה, המהווה מצרף של קולות נשיים רבים מאושוויץ, מתיישב עם הקביעה ש"לחקר הזיכרון הקיבוצי מנקודת המבט המיגדרית נודעת חשיבות משום שהוא יכול לסייע לשרטט מפה של זיכרון זה, שתהיה פחות הומוגנית ומונוליטית מזו המצטיירת עכשיו. זיכרון קיבוצי, כפי שלימדונו כמה מחוקריו הראשונים, וראש וראשון בהם מוריס האלבוואקס, אינו נוצר דווקא באמצעות דימויים או פרקטיקות כלליים ואוניברסליים; זיכרון זה הוא היסטורי ופרטיקולרי. הוא מכונן באמצעות התנסויות, תפישות ודמיונות של קבוצות. דווקא הזיכרון הלאומי מעוצב במונחים של זהויות פרטיקולריות כאלה: של מעמד, של מיגדר ושל אתניות..." וכחלק אימננטי מקביעתו של האלבוואקס, בקריאת עדויות וספרים אוטוביוגרפיים המזכירים את מלה, אנו מוצאים התפתחות מרתקת של הדרך בה סיפרו את סיפורה של מלה ומכאן כמובן, הדרך בה נארג ומשתנה הזיכרון.
מדוע הרבו כל-כך הניצולות לעסוק בסיפורה של מלה ולהדגישו? מדוע ניתן למצוא בספריהן ובעדותיהן קריאות נואשות כמעט להנצחת שמה, מעשיה וזכרה? נראה כי מגמה זו חורגת מעבר לרצון הבסיסי לשמר את זכרה היקר. בהקשר זה יש לחזור ולציין את העובדה שהיו אלה דווקא ספריהן האוטוביוגרפיים של נשים שיצאו לאור מיד לאחר המלחמה והתקבלו על-ידי החברה מבלי לעורר תגובות נגד קשות, עובדה שקשורה לתפישתן המסורתית כקרבן. היות נשים אלה יהודיות אף הוסיפה לתפישת הקורבן ממד עמוק ו"מובן" יותר. נראה שמתוך תפישה "קרבנית" עמוקה זו מצאו עצמן הניצולות שבות וחוזרות לסיפורה של מלה. כך למשל אמרה רחל אולבסקי-זלמנוביץ: "...את מכירה את הסיפור על מלה? שהיא היתה מקשרת את הפרטיזנים בחוץ, בגלל זה שאלה שעבדו ב"קנדה" העבירו כל מיני – אם זה נשק, אם זה כסף – הביאו החוצה, דרכה... היא היתה אחת מלה שהיתה מעבירה הכל. בגלל זה אני אומרת – מה זה מחנה ריכוז לא היו גיבורים?! [ההדגשה שלי. נ.ש] היו אנשים שעשו. ואני מכירה מקרים שברחו גם.
זאת ועוד, נראה כי לעיסוק הבולט במלה בספרי ועדויות הנשים יש קשר לתחושות האשם הלא מוצדקת כמובן, אך המעיקה, של הניצולים, אותה היטיב לבטא פרימו לוי: "איזו אשמה? משבאו הדברים על סיומם, עלתה בנו המודעות לכך שלא עשינו דבר או לא עשינו די נגד המערכת שבתוכה נטמענו... ההגיון אומר אפוא שלא היה הרבה במה להתבייש. אבל עם זאת הבושה עמדה בעינה, במיוחד מול המעטים, הנציגים הבולטים של ציבור האסירים שיכלו להתנגד ואף ניתנו להם הזדמנויות לעשות כך... ואת השיפוט הזה רואה השורד, או נדמה לו שהוא רואה... במודע או שלא במודע, הוא חש כמי שמואשם ועומד לדין, ונחלץ להצטדק ולהתגונן." היתה זו מלה, שהתנגדה למערכת בתוכה נטמעה. אם אנו מקבלים את טענתו של לוי, הרי שלכאורה, לא צריכות היו הניצולות לשוב ולספר את סיפורה של גיבורה מאחר שהוא מעמידן באור אלו שלא התנגדו. למעשה, דומני כי בחזרה על סיפורה, מוצאות מחברות האוטוביוגרפיות חוויה מזככת שיוצאת נגד תפישת הקרבניות של ניצולי השואה שרווחה בעיקר בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. לשמחתנו, אנו רואים היום שתפישה זו נעלמה כמעט לחלוטין. יתרה מכך, בעיקר לאור חקר השואה והוראתה שנעשו בעשורים האחרונים, אנו יודעים היום כמה גבורה ותעצומות נפש היו במאבק ההישרדות הסיזיפי, היומיומי.
סיפורה של מלה
מלכה צימטבאום נולדה ב-26 בינואר, 1918, ב-Brzesko, בפולין. כשהיתה בת שמונה היגרה משפחתה לבלגיה והתיישבה באנטוורפן. מלה, אחת מחמישה ילדים, הלכה לבית-הספר והיתה חברה ב"נוער הציוני", שבו היתה מאוד פופולרית. חינוכה הופסק כשאביה התעוור והיא נאלצה לצאת ולפרנס את משפחתה. החל מתקופה זו העדיפה מלכה כי יקראו לה מלה, וכינוי זה הפך לשמה.
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה ופלישת הגרמנים לבלגיה ב-10 במאי 1940, החל המצוד אחר יהודים, לכאורה לצורך עבודות כפייה. למעשה נשלחו היהודים למקום ריכוז ב-Malines, משם יצאו משלוחים למחנות השמדה. ב-1942 נתפסה מלה באחד מאיסופים אלה. למרות שערכה תכניות מפורטות לברוח מ-Malines, הטרנספורט עזב מוקדם משחשבה. היא נשלחה לאושוויץ במשלוח של ה- RSHA. המשלוח הגיע למחנה ב-17 בספטמבר 1942 והיו בו 1,048 יהודים. אחרי הסלקציה על הרמפה הורשו להיכנס למחנה 230 גברים ו-101 נשים. שאר המגורשים נרצחו. הבאים קבלו את המספרים 64234-64005 לגברים ו19921-19821 לנשים. מלה קבלה את המספר 19880. בשל שליטתה בכמה שפות נבחרה מלה לשמש כשליחה וכמתורגמנית לס"ס, ובדרך זו זכתה בחופש תנועה יחסי בתוך המחנה ובאמונם של אנשי הס"ס. במהלך שהותה במחנה פגשה מלה את אדק (אדוארד) גלינסקי (Edward Galin'ski) והתפתח ביניהם סיפור אהבה. אדק שנולד ב-15 באוקטובר 1923, הגיע לאושוויץ כאסיר פולני-פוליטי. הוא הובא לאושוויץ במשלוח הראשון שהגיע למחנה ושהורכב מאסירים פולנים מהכלא בטארנוב (Tarno'w) ב-14 ביוני 1940, וקבל את המספר 531.
במקור תכנן אדק לברוח עם חברו למאסר ויסלאב קילר (Kielar), שהגיע יחד איתו במשלוח מטארנוב. אולם לאחר התהדקות הקשרים בינו ובין מלה לא רצה אדק לעזוב בלעדיה. אדק הציע לקילר לברוח עמם, אך קילר הביע חששות מבריחה עם אסירה יהודייה והחליט לברוח אחריהם, אך לא עשה זאת ובסופו של דבר ניצל. ביום שבת, ה-24 ביוני 19444, ברחו מלה ואדק מבירקנאו. אדק התחזה לאיש ס"ס והוביל את ה"אסירה" מלה מחוץ למחנה. לאחר כשבועיים, ב-6 ביולי 19444, נתפסו השניים, הוחזרו למחנה והוכנסו לבלוק 11. אחרי חקירה ארוכה, וכנראה אחרי צפייה לאישור גזר-הדין מהימלר, הם הועברו לבירקנאו לצורך הוצאה פומבית להורג, ב-15 בספטמבר 1944, ההוצאות להורג נעשו במקביל: מלה במחנה הנשים B-Ia ואדק במחנה הגברים העיקרי B-IId. מלה הצליחה לחבל בביצוע גזר-הדין. בשעה שגזר-הדין הוקרא היא חתכה את פרקי ידיה וסטרה לאיש הס.ס Ruitters בפניו עם ידה המדממת, כאשר ניסה לעצור אותה. ההוצאה להורג הופרעה. מלה נלקחה בעגלה לבית-החולים במחנה כדי לעצור את הדימום, כדי שיוכלו להמשיך בהוצאה להורג. על-פי דיווחים של מספר אסירות היא מתה בדרך לקרמטוריום. על-פי דיווחים אחרים היא נורתה למוות בפתח הקרמטוריום. אדק לא הצליח לקלקל את ההוצאה להורג. הוא הופסק כאשר ניסה לדחוף את הספסל תחתיו. כאשר הוקרא גזר-הדין ובוצעה התלייה הוא עוד הספיק לצעוק: "תחי פולין!".
סיפורה של מלה ייבחן אם כן, לא כסיפור גבורה של אשה יחידה שמטרתו להכניס גיבורה נוספת לפנתאון הגיבורות ההיסטוריות, אלא כסיפור של זיכרון מקומי קולקטיבי של המחנה שמשמעותו המרכזית היא בדרך בה זכרו אותה המספרות ובאופני השתלשלות הזיכרון. לכאורה, אין זה פלא, שסיפורה של מלה מוזכר בעיקר על-ידי נשים. כידוע, מחנה הנשים בבירקנאו היה מופרד ממחנה הגברים. למרות שהיה קשר בין המחנות, בעיקר בעזרת אסירים ואסירות בעלי פריבילגיות שונות, התנהלו רוב הזמן שני המחנות כישויות נפרדות. למעשה, כפי שטענתי, נראה כי לנשים היתה מוטיבציה גבוהה יותר מאשר לגברים, לספר את סיפורה של מלה. מטבע הדברים מופיע סיפורה של מלה בצורות שונות בהתאם לזמן ולמקום שבהם סופר ובהתאם להבדלים בין המספרות. מסיבה זו אחלק את הדיון לשתי תקופות: התקופה הראשונה שממנה אנתח עדויות וספרות אוטוביוגרפית שנכתבה מיד לאחר המלחמה ועד שנות השישים, והתקופה השנייה שממנה אנתח עדויות וספרות אוטוביוגרפית משנות השבעים ועד ימינו.
I
התקופה הראשונה: 1961-1945
בכל העדויות והספרות האוטוביוגרפית של תקופה זו מושם הדגש על בריחתה ההרואית של מלה ועל העובדה שאופייה ואנושיותה לא נשחתו. ההרואיות בבריחה נובעת מעונש המוות הצפוי לבורחים שהיו "נושאי סודות", שלא אמורים היו לחזור חיים לעולם, ושנועד להרתיע. פן הרואי נוסף היתה הטענה החוזרת כי מלה לקחה עמה מסמכים המוכיחים את הרצח ההמוני המתנהל במחנה, אותם רצתה להפיץ בעולם. ההרואיות מקבלת חיזוק עקרוני בשל מיעוט הבריחות של יהודים מאושוויץ, על אחת כמה וכמה של נשים יהודיות. מסיבות אלו עוררה בריחתה תקוות רבות ושמחה בקרב אסירות המחנה. אך לחריג ולחריגות הזו משותף עם אספקטים בהתנסות הכללית שתוארה קודם כמו הקשר בין מיקום האסירות באשוויץ ופריבילגיה והקשר בין הא-נורמליה הבסיסית במחנה לעומת ה"נורמליות" היחסית בחייה של מלה במחנה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בבריחתה. העובדה שלמרות היותה אסירה בעלת פריבילגיות וככזו מקורבת ואף אהודה על סגל המחנה הבכיר, היא לא הושחתה אלא נותרה דמות אנושית מוסרית וחיובית. כך למשל העידה במשפט אייכמן רעיה כגן : "את מלה מלה הכרתי עוד מקיץ 1942. היא אז נעשתה לויפירן, שליחה בין הבלוקים והמקשרת בין ה"בלוקפירר שטובה" והקאפו והאסירות. זאת היתה בחורה צעירה, מוצאה מפולניה, אבל היא התגוררה בבלגיה, ובאה עם הטרנספורט מבלגיה. היתה הגונה מאוד. היתה ידועה בכל המחנה, מכיוון שעזרה לכולם. והכוח שלה והשלטון כביכול שהיה בידה לא נוצל לרעה על ידה כמו שזה נעשה לעתים קרובות על ידי הקאפו."
העדות המוקדמת ביותר המצויה בידינו היא עדותה של ביילע כודין-בענדער (להלן: בילה בנדר), שניתנה בביאליסטוק ב-19.11.1945. בנדר מסרה עדות ביידיש המוקדשת למלה והנקראת "המרטירה מלה". היא מציינת, כי ראוי שבהיסטוריה של הגבורה, ובעיקר במרטירולוגיה היהודית, יהיה מקום למלה. ייחודה של העדות הוא בכך שסיפורה של מלה מסופר כאן מנקודת ראותה של אסירה במחנה במעין פאתוס מזוכך, כמעט פשטני, המועבר בלשון דיבור ישירה ומעריצה כאחד. חלק מהפרטים הידועים לנו על מלה כיום נעדרים מהסיפור. ההיעדרות הבולטת ביותר, הניכרת רק בעדות זו, היא היעדרותו המוחלטת של אדק גלינסקי שאינו מופיע בסיפור. סיפור אהבתם ובריחתם המשותפת המופיעים בכל העדויות האחרות, נעדרים לחלוטין. לדבריה, מלה ברחה בעזרת איש ס"ס כשהיא לובשת מדי ס"ס.
מוגבלות נוספת של העדות מופיעה בקשר לממד הזמן. בנוסף לעובדה שבנדר אינה יודעת את משך הזמן בו שהתה מלה במחנה, היא קובעת כי מלה נעדרה מהמחנה כשלושה חודשים, כשלמעשה היא נעדרה במשך כשבועיים בלבד. עובדה זו אינה מפתיעה. תחושת הזמן במחנות הריכוז היתה מוגבלת מסיבות רבות. לאסירים מן השורה לא היתה כידוע גישה לשעונים, עיתונים, רדיו או קשר אחר לעולם החיצון. בנוסף לכך, המאבק לחיים היה יומיומי והורכב מפיסות זמן שנמנו בין "ארוחה" ל"ארוחה" ובין מפקד למפקד. בעדויות רבות מופיעה הקביעה כי האסירים חיו משעה לשעה ומיום ליום. למעשה, היתה זו דרך חיים חיונית להישרדות. הן העבר והן העתיד נתפשו כמושגים מופשטים שלעתים קרובות מסוכן היה להרהר בהם. כאשר כן הרהרו או שוחחו אודותם התרכזו האסירים פעמים רבות, בתיאורי אוכל או ארוחות מפוארות. אולם גם במסגרת מחשבות אלו נתפשו זמן העבר והעתיד כרחוקים וכבלתי מושגים. בנדר אף מדגישה את מה שיתפתח בהמשך ל"לגנדה" סביב מלה ומתארת כיצד בנוסף לשמחה שעוררה הבריחה היא אף העלתה תקוות רבות בשל העובדה כי מלה ידעה הרבה על המתרחש במחנה ובזכותה העולם כולו ידע ואולי יעשה משהו. כפי שאראה, נושא התקווה שמעוררת בריחתה של מלה יחזור בעדויות ובספרים האחרים כאשר הוא מתעצם והולך. אם בנדר מתארת רק את העובדה שמלה היתה מה שהגרמנים כינו "נושאת סודות" (Geheimnisträger), הרי בעדויות אחרות כבר מסופר כי היא גנבה מסמכים המוכיחים את הרצח המתנהל באושוויץ.
גם סופה של מלה מתואר אצל בנדר באופן שונה מאשר בשאר המקומות. עולמה של בנדר הוא עולם אסירה צר והיא מתארת זאת באופן ברור: "עברו שלושה חודשים. כל הסיפור של מלה כמעט ונשכח... ביום אחד הוכרז על מפקד מיוחד. בעולם הנשים שלנו [ "אונזער פרויען-וועלט"] פירוש הדבר היה צרות...". בנדר אינה מתארת את הבאתה של מלה למחנה ואת חקירתה, אלא את המפקד בלבד. בשעה שבאזכורים האחרים לא מעורר המפקד פחד של שאלת חיים ומוות, אצל בנדר הוא מקבל ממד מיוחד, מאחר שהיא לא ידעה כי מדובר במפקד עונשין מיוחד בו תוצא מלה להורג. לדבריה, פירוש המפקד ב"עולם הנשים שלהן" היה שאלה של חיים ומוות, ולכן הן התכוננו למסדר וניסו לשפר את מראן: "האדם חייב היה להראות טוב... שכן אחרת סופו היה בתנור". משפט זה מדגיש את חוסר הידיעה המוחלט והפחד מפני כל שינוי שכן פירושו עשוי היה להיות סלקציה. למפקד נקראות היהודיות. ונאמר כי יהיה זה מפקד עונשין. הן אינן יודעות עד שהן מגיעות למגרש המסדרים מי עומדת להיענש. בנוסף לחוסר הידיעה, גם סדר ההתרחשויות שונה אצל בנדר. לדבריה, מלה סוטרת למפקד הבלוק לפני שהיא חותכת את ורידיה. לאחר השפלה זו לגרמנים, אשר היוותה לדברי בנדר, נקמה קטנה לאסירות, נותנים למלה עזרה ראשונה והבלוקפיהרר (Blockführer). מחליטה שעונשה יהיה חמור יותר – היא תישרף חיים. לדברי בנדר, הממונה על המשרפה מחליט לעשות עם מלה חסד אחרון ויורה בה בטרם תישרף. בנדר מסיימת את עדותה בסוג הפאתוס בו החלה אותה: "היא חיה בגבורה ומתה כגיבורה".
בניגוד לעדותה מלאת הפאתוס של בנדר, ספרה ועדותה של רעיה כגן יובשניים יותר. כגן, ילידת וילנה, התגוררה בצרפת עם פרוץ המלחמה, נאסרה ב-1942 בשל חשדות שהיא חברה במחתרת, וב-26 ביוני של שנה זו נשלחה לאושוויץ, במשלוח הנשים הראשון של יהודיות שהגיעו מצרפת וכשלושה חודשים בלבד לאחר שהחלו להגיע משלוחי נשים לאושוויץ, שלושה חודשים לפני הגעת מלה, וכחודשיים לפני העברת מחנה הנשים מאושוויץ I לבירקנאו. יומיים לאחר הגעתה נבחרה לעבודה באחת משלוחות המחלקה הפוליטית (Politische Abteilung) שהיתה אחראית על רישום המיתות במחנה. מחלקה זו לא עברה לבירקנאו אלא נשארה במחנה אושוויץ I. עד ה-25.2.1943 נרשמו במחלקה כל המיתות שבמחנה, מלבד המתות בגזים. אחרי תאריך זה הופסק רישום פטירות האסירים מלבד אסירים יהודים שמתו מוות "לא טבעי", כלומר, התאבדות, בריחה כביכול וכדומה. אך מיתות שנרשמו קודם לכן כמחלה, אפיסת כוחות וכדומה, לא נרשמו יותר.
סיפורה של מלה מופיע אצל כגן בשלושה מקורות שונים הנפרשים על-פני תקופה של כחמש-עשרה שנים. האזכור הראשון מופיע בספרה נשים בלשכת הגיהנום, שיצא לאור ב-1947 והיה מבוסס על רשימות שערכה בין השנים 1945 ו-1946. שני האזכורים האחרים מופיעים בעדותה במשפט אייכמן. הראשון, בתצהיר בלשכה 06במשטרה ושניתן ב-29.5.1961 לקראת משפט אייכמן , והשני במשפט אייכמן עצמו. באופן כללי שומרת כגן על רצף קוהרנטי ונטול סתירות בשלושת המקורות. הפעמים הבודדות שבהן ניתן למצוא סתירות בדבריה הן לגבי חילופי הדברים עם מלה לאחר שנאסרה, ובנוגע לאדק. בעוד שבשתי העדויות שלה אומרת כגן כי היתה זו היא אשר דיברה עמה, בספרה היא אומרת כי היתה זו מישהי מפלוגתן. אולם נראה כי סתירה זו נובעת מבעיות תרגום וכפי שהיא אומרת בעדותה במשטרה: "נמצאים בידי רשומים שעשיתי בשנים 1946-1945 בשפה הרוסית ששימשו יסוד לספרי "נשים בלשכת הגיהנום", שתורגם לעברית עוד לפני שאני עצמי שלטתי בשפה העברית ויש בו קטעים בלתי מדויקים." באשר לאדק, בשעה שבספרה שיצא בשנת 19477 יודעת ומכירה כגן את שמו ומראהו של אדק, בעדויותיה המאוחרות יותר היא מתכחשת להיכרות זו. כאחת האסירות הוותיקות במחנה, שעבדה במקום מרכזי ומעין צומת מידע באושוויץ, ובשל היותה אסירה שחיה בתנאים שונים, וטובים בהרבה, משל רוב האסירות, התמונה שמשרטטת כגן על מלה רחבה ומדויקת למדי ונטולה כמעט לחלוטין, מיסטיפיקציה. בדומה לעדויות אחרות, מתארת גם כגן את מלה כאדם וכאסירה מיוחדת. אך בניגוד לרוב העדויות האחרות בהן היתה היכרות העדות עם מלה שטחית בלבד, או כזו שנבעה רק משמועות, עובדה שתרמה להאדרת דמותה, הכירה כגן את מלה כבר בקיץ 1942. בעדותה במשפט אייכמן מתייחסת כגן מפורשות לזכויות היתר של מלה: "את מלה מלה הכרתי עוד מקיץ 1942. היא אז נעשתה לויפירן, שליחה בין הבלוקים והמקשרת בין ה"בלוקפירר שטובה" והקאפו והאסירות. זאת היתה בחורה צעירה, מוצאה מפולניה, אבל היא התגוררה בבלגיה, ובאה עם הטרנספורט מבלגיה. היתה הגונה מאוד. היתה ידועה בכל המחנה, מכיוון שעזרה לכולם. והכוח שלה והשלטון כביכול שהיה בידה לא נוצל לרעה על ידה כמו שזה נעשה לעתים קרובות על ידי הקאפו. היא סבלה את הסבל. אמנם היו לה אפשרויות יותר גדולות, היא היתה יכולה להתרחץ בבירקנאו."
על בריחתה של מלה לומדת כגן משיחת טלפון שהיא שומעת מחדרו של אחד מבכירי הס"ס במחלקה הפוליטית. כלומר, ממקור ראשון ובאופן המדויק ביותר: "ובקיץ 1944 פתאום שמעתי – אני ישבתי על יד חדרו של המנהל שלי, שם היה טלפון – פתאום שמעתי שמצלצלים ומזעיקים את כל ה"קריפו" וה"סטאפולייטשטלה", כל תחנות הז'נדרמריה, ושמעתי את השם של האסירה מלה ברחה. הבריחה היתה מאורגנת. היא ברחה במדים של ס"ס, אשה של ס"ס-אאופזהרין, הבריחה נעשתה בשבת אחר הצהרים כשהמשמר במחנה היה מוקטן. ברח אתה גם עוד פולני. הם נפגשו אחרי המחנה ופניהם היו לסלובקיה. אנחנו קיווינו, היתה לנו תקווה רבה, כל בוקר כשקמנו, שאולי היא תצליח."
בנקודה זו כגן עוסקת במה שהיא מכנה "הלגדנה" סביב מלה. בעוד שרוב העדויות האחרות מוסיפות נדבכים שונים, בעדותה של כגן ניכר ניסיון לתת תאור מדויק ונטול פניות ככל הניתן. עיקר האגדה סביב מלה נוגע לגניבת המסמכים. בעדויות רבות חוזרת האמירה כי מלה גנבה מסמכים ממפקחת הס"ס דרקסלר המוכיחים את רצח היהודים, וכי מטרת הבריחה היתה לפרסם זאת בעולם. כך מספרת כגן בספרה: "מעשה בריחתה הפך נושא לאגדות. סיפרו, שלא הרצון להשתחרר גרם לבריחתה, אלא רצון איתן להודיע לעולם על המעשים הנעשים באושביץ ובירקנאו. ועוד סיפרו, כי לשם-כך הוציאה מלה ממשרדה של דרקסלר את רשימות ה-ז.ב [ Sonderbehandlung – "טיפול מיוחד", יופמיזם לרצח ההמוני. נ.ש] של יהודי אונגאריה." ובמשפט אייכמן: "חשוב לדעת שלמלה היו אפשרויות רבות, היא היתה יכולה לראות את המסמכים. ואמרו שהיא גנבה מסמכים מה"בלוקפירר שטובה" הנוגעים לס"ד, ושהיא רוצה לפרסם את זה בעולם. אני מוכרחה לעשות כאן הערה שגבורתה היתה ידועה, אבל יש גם לגנדה מסביב למלה, ואינני בטוחה אם נכון הוא שהיא הצליחה לגנוב את המסמכים, אבל אמרו עליה שהיא מסוגלת." כגן נדרשת פעם נוספת לנושא "הלגנדה" סביב מלה בתארה את הוצאתה להורג. בשעה שההוצאה להורג עצמה מתוארת באופן דומה למדי בכל העדויות: כינוס המפקד המיוחד של האסירות היהודיות; נאומה של מריה מנדל; חיתוך הוורידים והסטירה לאיש הס"ס ריטר, הרי שמילותיה האחרונות של מלה מופיעות בגרסאות שונות. גיזה ויסבלום, בת דודתה של מלה, מתארת במאמרה רצף של דברים הרואים. לדבריה, לאחר שסטרה לריטר צעקה מלה: "רוצחים! בקרוב תשלמו עבור סבלנו! אל תפחדו בנות! קצם קרוב. אני בטוחה בכך. אני יודעת. אני הייתי חופשייה!". ולאחר שהובילו אותה לבית-החולים לחבוש את פצעיה היא אמרה לאחת האסירות: "אל תבכי. יום הנקמה קרוב. את שומעת אותי? זכרי כל מה שהם עוללו לנו!" כאשר צעק לה בתגובה לדברים אלה אחד מאנשי הס"ס, "שתקי חזירה!", ענתה לו מלה: "במשך שנתיים שתקתי. כעת אני יכולה לומר מה שברצוני." בעדותה של רחל אולבסקי-זלמנוביץ, היא אומרת שמלה צעקה לגרמנים: "איר בקומט מיך איינה הלבה לייכה" – "אתם מקבלים אותי כבר חצי גוויה." בהידרשה לדבריה האחרונים אומרת כגן כי ייתכן וגם כאן היתה אגדה. כגן לא היתה נוכחת במסדר העונשין ודברים אלה נמסרו לה על-ידי עדי ראייה: "מלה הובאה לבירקנאו. היא השיגה תער, ובחשאי פתחה לעצמה את ורידי-הדם. עכשיו עמדה חיוורת ואדישה. אחד הבלוקפיהררים ניגש אליה ואחז בשערותיה. מלה סטרה על פניו בידה השותתת דם. הס"ס שנפגע ריסק את ידה. האגדה מספרת, שהיא אמרה לס"ס:, אני אפול כגיבורה ואתה תגווע ככלב."
אולם בשעה שבמקומות אחרים מנסה כגן לקעקע את האגדה סביב מלה, או לפחות לעמוד על הסתירות הרווחות בסיפור, בתארה את שיחתה עם מלה בבונקר החקירות תורמת כגן בעצמה למיתוס שסביב מלה. בעדותה במשפט אייכמן אמרה כגן את הדברים הבאים בתשובה ליועץ המשפטי לממשלה: ת. "... את מלה לקחו לבירקנאו. החקירות היו שוב באושביץ ואנחנו ראינו אותה.
ש. את דיברת אתה?
ת. כן, שאלתי אותה מה שלומה.
ש. נכנסת אליה?
ת. לא. היא היתה בצריף קטן, שם חיכו אנשים לחקירות.
ש. מה היא עשתה?
ת. בשלווה ובגבורה היא אמרה, בקצת אירוניה: 'לי – אני תמיד חיה בנחת'.
אב בית-הדין: באיזו שפה היא אמרה זאת?
ת. בגרמנית.
ש. מה היא אמרה?
ת." Mir geht es immer wohll'’.
אם ננתח את עדותה של כגן נוכל להצביע על מספר נקודות מעניינות. ממחקרים שנתפרסמו בנושא עולה כי הסיפור המובא בעדות הנו נכון ברובו. למרות זאת, ולמרות ההסתייגויות שהיא מביעה, מסופר סיפורה של מלה, הן בספר והן בעדויות, בפירוט ואף במידה של הרואיות. בשעה שהיא מנסה להעמיד את סיפורה ב"פרופורציה" כלשהי, היא משלבת בדבריה מילים כ"גבורה", "תקווה", "עזרה לכולם" ו"הגונה". למרות העובדה שהיא אומרת כי ייתכן וגניבת המסמכים על-ידי מלה היתה אגדה, הרי בעדותה במשפט אייכמן היא מדגישה כי היו לה אפשרויות רבות, והיא היתה יכולה לראות את המסמכים המדוברים. כן מצטטת כגן מדבריה של מלה בעת שישבה במעצר, שצוטטו לעיל, בדרך המוסיפה למיתוס סביב גבורתה. בנוסף לכך, בשעה שבספרה שיצא בשנת 1947 יודעת ומכירה כגן את שמו ומראהו של אדק, בעדויותיה המאוחרות יותר, לקראת משפט אייכמן ובמשפט עצמו, היא מתכחשת להיכרות זו. בספרה היא קוראת לו אמנם "אהובה הפולני" ו"... אדק, הפולני יפה-התואר", אך משמיטה את תיאור הוצאתו להורג ואומרת רק כי את אדק תלו במחנה הגברים. בעדותיה היא קוראת לו "פולני" בלבד: "ברח אתה גם עוד פולני", ומציינת ביובשנות את תלייתו באושוויץ. ייתכן כי הבדלים אלה נעוצים בשכחה. אולם לאור ההתאמה בין שאר הפרטים שהופיעו בספר המוקדם ובין העדויות, דומני שאין כך פני הדברים. למעשה, מודעותה של כגן לנושא ההבחנה בין נשים וגברים במחנה עולה כבר בפתח עדותה במשפט אייכמן, בתשובותיה לשאלות היועץ המשפטי: "ת. לאחר הסלקציה שעשה דנקר עצמו הוא בחר נשים צעירות ובריאות. אנחנו הופרדנו משאר הנשים, הוכנסנו לענף של הקסרקטין שהיה עד אז ריק ושם חיכינו לדפורטציה. ש. כולם היו יהודים? ת. כולנו היינו יהודיות. ש. נשים יהודיות? ת. נשים יהודיות..." . בסופה של העדות היא מרחיבה את העיסוק בהתנסות הנשית כ"חיובית":
היועץ המשפטי: "יחסי אנוש בין העובדים, בין האסירים, את יכולה לומר על כך כמה מילים? ת. בתופת הזה של אושביץ, אנו בחלקנו נשארנו בחיים הודות לזה שהיתה רעות. כמה שזה לא נראה מוזר, במקום הזה היתה רעות, היו יחסים של סולידריות רבה מאוד. לא בכל מקום. ההבדלים היו רבים מאוד. במקום ששם היה משתף פעולה כמו הקאפו שלנו --- ש. בתוך היחידה שלך? ת. סחבנו חולים, חולי טיפוס עם 40 חום, סחבנו אותם למשרד כדי שלא יישארו במחנה פן יוכלו ליפול בסלקציה. ש. זה השאיר אתכם בחיים, יחסי אנוש הדדיים, רעות --- ת. ומסירות נפש ללא גבול."
לדעתי, וכפי שנמצא גם בעדויות אחרות מתקופה זו, מנסה כגן, להדגיש את דמותה וחשיבותה של מלה, כאשה וכגיבורה יהודיה. בדרך זו מצטיירת מלה הן כיוזמת הבריחה והן כמי שההתנסות במחנה לא יכלה לה. הדמות הגברית הופכת למשנית. נפשה וגופה של מלה לא רוסקו, היא נשארה דמות שמסוגלת לבחור. אם ב-1947, שנת יציאת ספרה האוטוביוגרפי לאור, לא הדגישה כגן את מוטיב יכולתם של הנפש והגוף הנשיים לא לקרוס תחת ההתנסות במחנה, כעת דומה שהיא חשה צורך לברוא, או להדגיש, דמות של אשה יהודייה הרואית, כזו שלא "מכרה" את גופה ואת נפשה למציאותו המרסקת של המחנה.
דגשים אלה אף מתחדדים לאור העובדה שבמקורות הפולניים העוסקים בסיפור מודגש סיפור האהבה בין יהודייה ופולני וכן לאור הטינה שהתעוררה כלפי מלה במהלך השנים בפולין, וקודמה בעיקר על-ידי אביו של אדק .
נשיותה של מלה, כפי שהיא מופיעה בשלב זה, נעדרת לחלוטין מיניות ותשוקה. מלה היא אמנם אשה, ובמספר מקומות אף מצוין שהיתה אשה יפה. אך סיפור אהבתה לאדק, נעדר כמעט לחלוטין. אהבתם, שהיתה ככל הנראה, אחד הכוחות המניעים החשובים בבריחתה של מלה, ושהיו בה מרכיבים של מיניות ותשוקה נשית, נעדרת או מובלעת במסגרת הסיפור המתרכז בדמותה ההרואית של מלה. ההבדלים הבולטים בין שתי התקופות הם בעיקר בנושאים אלה. כפי שאראה, מיניותה ונשיותה של מלה יופיעו באופן גובר והולך בספרים ועדויות שנתנו החל משנות השישים המאוחרות, בעיקר באמצעות התרכזות בסיפור אהבתה לאדק. במקביל, תהפוך ההרואיות של דמותה לסיפור בעל מוטיבים בולטים של מיתוס.
II
התקופה השנייה: עדויות וספרות אוטוביוגרפית שנכתבו החל משלהי שנות השישים
בתקופה זו באו לידי ביטוי כמה מגמות בולטות. ראשית, המגמה שתוארה לעיל של היעדר חוסר הדיוק ההיסטורי הגובר והולך בקשר לסיפורה של מלה. היעדר דיוק המלווה במיתולוגיזציה של מלה, אם כי, גם כאן, הסיפור מטיל אור על היבטים בהתנסות הכללית. שנית, הוספת מרכיבים של מיניות, ארוטיקה ותשוקה לדמותה של מלה, שבאו לידי ביטוי בעיקר בכל הנוגע לסיפור האהבה בינה ובין אדק. ה"סיפור הנגדי המשלים" שבתיאור דמותה של מלה מקבל כאן המחשה ברורה. עד כה ראינו כיצד הגוף הנשי במחנה הופך לאחד משניים: או שהוא נתפש כא-מיני ונטול ארוטיקה, או שהמיניות והארוטיקה שבו משתלבים בתהליכי הריסוק הכלליים של המחנה: כחלק מדה-ההומניזציה של הנאציים שהופכת אותם לחלק ה"מותר" בגוף האשה שנתפש כעת כגוף נטול צלם, או שהם מהווים חלק מההרסנות הנפשית והפיזית במחנה כפי שהם באים לידי ביטוי באסטרטגיות ההישרדות הנשיות, ובעיקר, "מכירת" הגוף הנשי תמורת מזון. כעת, בסיפורה של מלה, חוזר הגוף הנשי להיות בעל מאפיינים "נורמליים" של יופי, מיניות וארוטיקה נשית. שלישית, הדגש ששמו הניצולות על הצורך ועל רצונן להכניס את דמותה של מלה לפנתאון גיבורות השואה משקף מגמות משתנות שראינו גם בקשר לנושאים אחרים.
כך למשל כתבה פניה פנלון: "הימים חולפים, מאלה באה שוב לראות אותנו. לא בגלל אהבת המוסיקה, בחייה יש מקום לשתי אהבות בלבד: אהבת החופש ואהבתה לאדק. הם נפגשים לעתים בבלוק שלנו, כל רגע – מיוחד במינו. היא נכנסת, עוברות כמה דקות, הוא נכנס. הם מסתכלים זה בזה אך אינם מתקרבים, מטר או שניים מפרידים ביניהם ומרחק זה נראה כמאחד אותם. אינם נוגעים זה בזה, אינם מדברים... הם מתבוננים זה בזה והכל מתלהט... אהבתם היא רגע של יופי, של עולם שנתגלה מחדש." בפסקה הבאה מרחיבה פנלון את הגישה המקבעת את מלה כ"אשה" על-פי מיטב המסורת הפטריארכלית. בתשובה לשאלתה של פנלון האם היא חולה, עונה מלה: "כן, תמיד אחרי סלקציה, חולה מגועל-נפש, מזעם, חולה מרישום מספרי החברות הנשלחות לגז... זה מוכרח להסתיים! אינני יכולה עוד. צריך לעשות משהו, העולם מוכרח לדעת, שתיפסק הזוועה הזאת!". ופנלון ממשיכה: "אבל איך? מה את רוצה לעשות?". ותשובתה של מלה: "עדיין אינני יודעת. אדק יידע, הוא ימצא!".
שרה נומברג-פרישטיק מביאה את השילוב בין ארוטיקה וקיטש לשיאם. בתארה את ההוצאה להורג ממשיכה נומברג-פשיטיק בתיאורה הפנטסטי ובעיוותים ההיסטוריים. היא מתארת כיצד אילזה קוך, שהיתה לדבריה מפקדת המחנה, ניהלה את ההוצאה להורג. כידוע, מפקדת מחנה הנשים היתה מריה מנדל, ואילו אילזה קוך היתה אישתו, הידועה לשמצה גם היא, של מפקד בוכנוואלד. נומברג-פשיטיק ממשיכה וקובעת, כי היתה זו אילזה קוך אשר ניסתה למנוע ממלה להמשיך ולחתוך את ורידיה ובתגובה סטרה לה מלה. התיאור כמעט ומגיע לשיאו לאחר שמלה נלקחת לקרמטוריום. נומברג-פשיטיק מעוותת כאן לחלוטין את כל הידוע לנו ומתארת את סופה של הטרגדיה השייקספירית שאותה טוותה: "האסירים אמרו לנו שכאשר הביאו את מלה דרך השערים שהפרידו בין מחנה הנשים למחנה הגברים, התנדנדנה גופתו של אדק על השער. 'להתראות אהובי', לחשה מלה בשפתיים גוועות... זו הדרך בה מלה ואדק מתו... האוהבים של אושוויץ. יפים, אמיצים טרגיים באהבתם ובמותם. אהבתם ומותם יכולים להפוך לסיפור טרגי שנכתב בזמנים עתיקים."
אם נסכם את הספרות האוטוביוגרפית ואת העדויות שניתנו בתקופה שנדונה לעיל, הרי שנוכל להצביע על כך שעם חלוף הזמן הפכה דמותה של מלה נשית, מינית ומיתולוגית יותר. דמות שהדחף ההרואי שלה, שתואר בתקופה הראשונה, לבשר לעולם על המתרחש במחנה באמצעות בריחה שעלולה להסתיים במותה, הולך ונעלם, ואת מקומו תופסת נשיות סוערת ומתפרצת שגדולתה ההרואית נעוצה הן בבריחתה ומותה והן בעזרתה הרבה לאסירות אחרות. המיתוס המורכב ההולך ומתגבש סביב דמותה הופך בה בעת, אנושי ונשי יותר מחד גיסא, ומיתולוגי, מורם מעם, מאידך גיסא. לכאורה, נראה שילוב זה כהתפתחות בעלת סתירה פנימית. הרי בשעה שהדגש על נשיותה של מלה, בין היתר באמצעות תיאורים מפורטים של סיפור אהבתה לאדק, הפך אותה לדמות "אנושית" ו"מושגת" יותר, הרי שמגמת המיתולוגיזציה של דמותה הרחיקה אותה מדמויות ניצולות "רגילות". אך האמנם מדובר כאן בסתירה? אם נעמיק לבחון את המהפך שעברה דמותה בתקופה זו נמצא כי ההסבר מורכב יותר, ולמעשה, שני המאפיינים הנראים כסותרים משלימים האחד את השני.
הדגש על נשיותה של מלה "עזרו" לניצולות להתגבר על תחושת הבושה של הניצולים שהוזכרה בראשית המאמר ושאפיינה את השנים הראשונות לקיום מדינת ישראל. למעשה, רק "הורדתה" של מלה ממרום מושבה כאשה אצילית, אמיצה וחריגה, לדמותה של אשה מינית, בשר ודם, "קרבן" כמותן, ההולכת אחר אהובה, אפשרה לניצולות להפחית מתחושת הבושה שלהן על שהן לא "עשו דבר" לכאורה, כדי ללחום במצב האנושי העלוב בו חיו בכלל, ובגרמנים ועוזריהם בפרט. במובן זה, הופכת מלה לאחת מהן והן הופכות להיות דומות לה. תופעה זו דומה להתפתחויות אותן ראינו בדיון בקורפוס המחקר של עבודה זו. אם בספרים האוטוביוגרפיים המוקדמים אנו מוצאים פחות, אם בכלל, התייחסות מודעת לדעת הקהל או לפרשנויות ההיסטוריונים, הרי שבספרים המאוחרים יותר היא נוכחת באופן ניכר וכך גם בהתפתחות סיפורה של מלה. בשעה שהסופרות והעדות המוקדמות ניסו לתאר את סיפורה של מלה ככל שמעמדן במחנה התיר להן, הרי שבמקבילות המאוחרות שלהן אנו מוצאים קריאות מכוונות הן לציבור הרחב והן לקהיליית החוקרים. כפי שציינתי, דומה שהיום, בעיקר בעקבות התפתחות מחקר הנשים והשואה, רבות מהניצולות כבר אינן צריכות להתמודד עם רגשות אשם לא מוצדקים.
ההתפתחויות שעבר סיפורה של מלה במהלך השנים ממחישות את מורכבות עיבוד ההתנסות באושוויץ. עיבוד זה נעוץ היה לא רק בזמן ובמקום, אלא גם במעמדה האישי והסוציו-אקונומי של הניצולה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה והיה סובייקטיבי ומורכב. זאת ועוד, ההתפתחויות בסיפור מאירות את היחס לגוף והיבטים בהתנסות של אושוויץ כהתנסות של הגוף. מן התיאורים הראשונים לאחרונים, הגוף של מלה הוא שעובר שינויים, אך בכל מקרה, הוא הופך לחלק אימננטי מתיאור ההתנסות שלדברי זילברשטיין, "נגעה לכולנו."