הוראה בין-תחומית של השואה
"אסור להשאיר את השואה בתחום המספרים הגדולים והדיבור המוכלל. העדים וההיסטוריונים הניחו את המסד והטפחות, ועתה הגיעה השעה ליצירה"
מורים רבים נתונים בדילמה: כיצד ללמד את נושא השואה? הוראת השואה היא נושא מורכב אשר עלול לעורר קשיים רבים. קשיים אלו נובעים מכמה גורמים:
- השואה במהותה היא אירוע קיצוני וטראומטי, ובה העמיד הרוע את הקרבנות בדילמות נוראיות ובמצבים קשים. כיצד אפשר להעביר את הסיטואציות הללו לתלמידים, ובתוך כך לשמור על בריאותו הנפשית של הילד?
- לימוד השואה כרוך פעמים רבות בתיאורי זוועות. רוב התיאורים קשים למבוגרים, לא כל שכן לילדים. כיצד נעביר לתלמידים את סיפור השואה בלי לעורר טראומה?
- היום, כשישים שנה לאחר השואה, רוב הניצולים אינם עמנו עוד, ובתוך שנים ספורות ייעלם דור הניצולים, ואתו ייעלמו העדויות החיות מאותה תקופה נוראה.
דווקא בגלל הקשיים האלה אין השואה יכולה להיות נחלתם של מורי ההיסטוריה בלבד. הוראת השואה צריכה להיות בין-תחומית ולהקיף דיסיפלינות רבות ככל האפשר. לימוד ההיסטוריה חשוב מאוד להבנת הרקע, לידיעת העובדות ולהעברת הידע, אך אין זה מספיק. כדי להתמודד עם הקשיים הנזכרים לעיל, יש להרחיב את לימוד הנושא ולהגיע אליו מתחומי דעת שונים - ספרות, אמנות, פילוסופיה ועוד. נקודות ההשקה של נושא השואה עם תחומים אלו רבות, כפי שאמר פרופ' גרשון שקד: "כוחה של האמנות הוא בדרך כלל בריבוי המשמעויות, בראיית הקשת האנושית על כל גווניה" (מתוך הרצאה שנשא ביד ושם בנובמבר 1995, בטקס מתן פרס בוכמן לסופרת אידה פינק). כאשר לימוד השואה יטופל מכמה צדדים, ייטיבו המורים ללמדו בדרך המעמיקה והמקיפה ביותר.
הוראת השואה באמצעות ספרות
במאמר זה ייבחן נושא הוראת השואה באמצעות ספרות. מגוון החומרים בנושא רב ועצום. יצירות על השואה כתבו ניצולים רבים, אך גם בני הדור השני והשלישי - הם מצאו פורקן ודרך להתמודדות עם הנושא באמצעות הכתיבה והשירה. על פי אפלפלד, הספרות היפה בנושא השואה היא דרכם של הניצולים לספר, להזכיר ולתאר מה שהיה "שם". לדבריו, "הזיכרון וההנצחה היו לימים הכוח המניע של הניצולים. השבועה לספר עד תום, לא להשאיר פינה זנוחה, להקיף את האימה מכל צדדיה..."
יצירות הספרות שכתבו הניצולים מעידות בשמם ומסייעות בהעברת המידע לדורות הבאים. הוראת הספרות תמלא את מקומו של הניצול ותשמיע את קולו של היחיד.
מהו יתרונו של לימוד השואה באמצעות הספרות?
ראשית, באמצעות שיר או סיפור קצר גם תלמידים אשר חשים קושי בהתמודדות עם נושא השואה בשיעורי ההיסטוריה יכולים למצוא דרך להתחבר לנושא. שימוש ביצירות ספרות בכיתה מסיט את העיסוק בזוועות השואה אל תחושות ורגשות של הקרבנות.
כאמור, לעתים תיאורים קשים של מעשי הנאצים ביהודים יכולים לגרום לתלמיד לאטום עצמו מלעסוק ולשמוע על הנושא. לעומת זאת, ברוב יצירות הספרות, גם אם יש תיאור של זוועות, הרי הוא מעודן יותר ואינו ישיר כמו בספרי ההיסטוריה והעדויות. הסיבה לכך נובעת לעתים מקשיי הסופרים והמשוררים עצמם, ניצולי השואה, לתאר במפורש את שעברו. המשורר דן פגיס מטיב לתאר את התופעה הזאת של יוצרים ניצולי שואה, שרק לאחר שנים של יצירות מצליחים לגעת בנושא נגיעה אישית יותר, ואפילו בצורה מאופקת, ולא כמסתכלים מהחוץ. לדבריו, "[...] החל מהספר השלישי ניסיתי לא רק לבטא את האימה אלא גם להתמודד איתה ולהישאר איכשהו בחיים [...] לקח לי בסופו של דבר חמישים שנה עד שהצלחתי לכתוב את המילים – 'נולדתי במחוז בוקובינה' ".
כמו כן, יצירת ספרות מעבירה את הדגש מהעיסוק בהיסטוריה הכללית אל תיאור מקרה בודד, אולי אף "שולי" (מבחינה היסטורית כמובן) אשר מתמקד באדם הפרטי, ביחיד, ולא כחלק מקבוצת אנשים אשר פקד אותם גורל דומה. התלמיד יוכל לנסות להכיר ולשחזר את עולמו הפנימי של גיבור הסיפור, את סיפור חייו, את הדילמות שאתן נאלץ להתמודד וכולי. דרך זו תקל על התלמיד לגלות אמפטיה כלפי גיבורי הסיפור וללמוד דרך הסיפור על המאורע ההיסטורי שהתרחש.
ננסה להראות כיצד הדברים באים לידי ביטוי בשלושה קטעי ספרות - שני סיפורים קצרים ושיר. בכל אחד מן הקטעים מבט שונה על לימוד השואה והצעת דרך אחרת ללימודה. בחרנו קטעים מפרי עטם של סופרים ניצולי שואה, אשר עוסקים בנושאים מהותיים כגון: שחרור, הצלה והחברה הישראלית והשואה. על יתרונם של סופרים ניצולי שואה דווקא בכתיבת הנושא אומר פרופ' שקד: "גדולתם של הסופרים מדור הניצולים נעוצה בהבנתם שאי אפשר להתמודד עם המציאות של השואה התמודדות חזיתית. הדרך הייתה להתמודד עם חטיבות קטנות של פרטים המייצגים את הכול" (מתוך הרצאה שנשא ביד ושם בנובמבר 1995, בטקס מתן פרס בוכמן לסופרת אידה פינק).
הקטעים שנבחרו מציינים מעין תהליך היסטורי שחוו רוב הניצולים לאחר השואה. תחילתו בשחרור ובכאב האבדן והחורבן שהתלווה אליו, המשכו בטראומות המלחמה והמסתור שהמשיכו ללוות את הניצולים גם שנים רבות לאחר תום המלחמה וסופו בהתמודדותה של החברה הישראלית עם השואה.
ישנם קטעי ספרות שונים המתאימים לגילאים השונים, אך במאמר זה בחרנו להתמקד בקטעים המתאימים לתלמידי התיכון.
חורבן ואבדן
אידה פינק נולדה בזבָרָאש שבפולין בשנת 1921. היא למדה מוזיקה בלבוב, אך נאלצה להפסיק את לימודיה ב-1941 עם כניסת רוסיה למלחמה בגרמניה הנאצית. בזמן המלחמה היא הייתה בגטו בזְבָרָאש ומשם ברחה והתחזתה לארית .ב-1957 עלתה לארץ.
הסיפור "עשירי למניין" מתאר עיירה יהודית לאחר המלחמה, שאליה חוזרים שרידי הניצולים. לאט-לאט שבים לעיירה יהודים יחידים. יהודים אלו נושאים בגופם ובנפשם את טראומת השואה. הסיפור מתאר את הקושי לקבץ עשרה גברים למניין תפילה, ובכך הוא ממחיש את חורבנה של הקהילה.
"[...] העיר התחתית הייתה כולה יהודית, גם בעבר וגם בימי הגרמנים, אבל איש לא ידע מה יהיה בגורלה עכשיו, לאחר שיהודיה אינם עוד. חיים הנגר היה ראשון החוזרים...
[...] מדי יום ביומו, לקראת הערב, היה סוחר הבדים יוצא מביתו ופוסע לעבר תחנת הרכבת. אישתי חוזרת היום – הסביר לשואלים. הרכבות טרם החישו מהלכן.
חוכר החווה, יהודי אדוק, היה מרבה לעמוד בחלון בציפייה לעשירי למניין – וכי אז יוכלו לערוך על חורבות בית הכנסת תפילה לזכר הנרצחים. הימים חלפו בזה אחר זה, ריחניים, בהירים, תנועת הרכבות נתחדשה. האנשים בעיירה חדלו להעלות סברות ולחשב חישובים. פני החוכר החיוורות כסיד הבהבו בחלון לעיתים רחוקות יותר. רק סוחר הבדים לא הפסיק הליכותיו אל תחנת הרכבת. הוא עמד שם, ממתין באורך רוח, וחיוך על פניו. איש כבר לא שם לב אליו"
הסיפור מתמקד בגורלה של קהילה יהודית אחת קטנה עם תום המלחמה ומנסה להמחיש את הנתונים ההיסטוריים המדברים על השמדתם של שישה מיליון יהודים, כשליש מהעם היהודי. המציאות ההיסטורית הופכת ממספרים יבשים ומעובדות לחוויה ממשית, אליה יכול התלמיד להתוודע בסיפור, על ידי ספירתם של אותם מתי מעט שחוזרים "משם" טיפין-טיפין. התלמיד יכול לראות את הציפייה להשלמת המניין, ציפייה אשר מתנפצת בסוף הסיפור, ומובילה אל ההתפכחות המרה כאשר מתבררים ממדיו העצומים של האסון. זו הטרגדיה של עם שלעולם ימתין בתחנות סמליות לרכבות המשיבות חיים שאינם עוד. האנונימיות של העיירה מעצימה את ההרגשה שהסיפור יכול היה להתרחש בכל מקום שהוא באירופה. העיירה חסרת השם מייצגת בכך את העיירות היהודיות ואת חורבנן; סיפור אחד מני רבים של עיירות בתום המלחמה. המניין החסר מבטא את השבר שאי אפשר לאחות. עם שאלתו של גרשון שקד: "איך אפשר לקחת מיליוני אנשים שהפכו למספרים ולהחזיר להם את הזהות והצלם?" מבקש להתמודד סיפור זה.
השחרור נתפס לעתים כסופה של המלחמה, סופו של הסבל. אבל חלק מהניצולים מעידים שהשחרור היה בעבורם פרק כואב בפני עצמו, לפעמים יותר מכל המלחמה עצמה. עם תום המלחמה נאלצו הניצולים לקום מתוך ההריסות, פשוטו כמשמעו, לשקם את גופם ואת נפשם ולבנות את עולמם מההתחלה, לעתים קרובות לבדם לגמרי. סיפור זה יכול לעזור למורה לנסות ולתרגם לתלמיד את משמעותה של הבדידות שבה מצאו את עצמם יהודים במקומות שונים בסוף המלחמה. יהודים שבו לבתיהם ומצאו לעתים שלא רק שאף לא אחד מבני משפחתם לא חזר, אלא כל האנשים שהיו קשורים לחייהם, במעגלים החברתיים הרחבים יותר, אינם עוד. לחלקם לא נותר שום אדם מוכר מחייהם הקודמים! זוהי הרגשה כמעט בלתי נתפסת על ידי אדם שלא חווה זאת, הרגשה אשר הנתונים המספריים בלבד מתקשים להעביר. הסיפור, לעומת זאת, בשקט מצמרר, מעצים את הספירה האטית - אחד ועוד אחד ועוד אחד - ולבסוף מדגיש את הקבלה המרה של המציאות שבה אין האנשים מחכים עוד ואיש לא יחזור.
אך גם לאחר ההשלמה עם המציאות, זיכרון האימה של המלחמה ממשיך ללוות את הניצולים, כפי שאפשר לראות בסיפור הבא של אידה פינק "המחבוא".
לסיפור המלא.
מצילים וניצולים
בסיפור "המחבוא" מתארת פינק פגישה ברכבת עם שני בני זוג יהודים הנמצאים בדרכם לחנוכת הבית של מציליהם בתקופת המלחמה. הם הגיעו בעיצומה של המלחמה לביתם של בני הזוג, התחננו לפניהם שייתנו להם מקום מסתור והבטיחו שאם ייוותרו בחיים בתום המלחמה, יממנו בניית בית חדש לזוג המסתירים. בעל הבית בונה לזוג מחבוא קטן, אליו הם יורדים בשעת סכנה. לאחר המלחמה הם מקיימים את הבטחתם ושולחים למציליהם סכום כסף בכל חודש לבניית הבית החדש, אך כאשר הם מגיעים לחנוכת הבית, הם נדהמים לראות שבני הזוג בנו בתוך ביתם החדש מחבוא, אם וכאשר יצטרכו להחביא אותם שוב. "מחווה" זו מזעזעת מאוד את בני הזוג היהודים.
"[...] בידי הפצועות משיחי יער חשתי את אצבעותיה היבשות והחזקות והתחננתי בפניה כמי שמתפלל אל אלוקיו. האצבעות התגמשו – הלב התרכך. היא פתחה את דלת המחסן ואמרה: 'חכו עד שבעלי יחזור'.
צנחנו על השקים. בו בלילה שוחח אולק ארוכות עם בעל הבית. הכסף שברשותו הספיק למחיית שני אנשים למשך חודשיים-שלושה [...] התחייבנו שאם נצא חיים נממן את עלות הבית החדש. בליל המחרת ניגש בעל הבית לבנות את המחבוא [...] זה היה מחבוא עשוי לבנים – במרתף, קיטון צר ששני אנשים מצאו בו מקום בדוחק. אי אפשר היה לשכב שם. צריך היה לשבת כל הזמן. [...] את הסכום הראשון שחסכנו שלחתי לדודים, וכך במשך שלוש שנים [...] באביב סיימו לבנות את הבית החדש [...] [...] התחלנו מן המטבח, אחר כך חדר המגורים, חדר השינה ועוד חדר של הבן שבא מהצבא. כבר רצינו לפנות בחזרה, אבל אז הם אמרו: 'וגם אתכם זכרנו – הנה, בבקשה!'. בעל הבית מזיז את הארון, אני מסתכלת ורואה קיר לבן וחלק. אבל כאשר בעל הבית התכופף ונגע ברצפה – אחזתי בזרועו של אולק [...] הוא הרים קרש משוח בדונג אדום והורה לנו להסתכל. 'הנה, עכשיו, אם יקרה משהו, לא תצטרכו להתכופף כמו תרנגולות, הנה לכם מחבוא יפה כמו ציור, עם כל הנוחיות!'. התכופפתי וראיתי מדרגות שמוליכות אל חדרון קטן, חשוך, חסר חלונות, חסר דלתות. עמדו שם שתי מיטות, שני כיסאות ושולחן... [...] זה מה שכל כך מחריד אותי. להכין מחבוא מרוב טוב לב! את תופסת מה פירוש הדבר? שם, בבית, כאילו רכנתי על הקבר של עצמי [...]"
סיפור זה מנסה לבחון את נקודת מבטם של המצילים ומעלה סוגיות שונות על מורכבות היחסים בין המצילים לניצולים בתקופת השואה ולאחר המלחמה.
מסצנה סתמית ונינוחה ברכבת במהלך נסיעה שגרתית, חוזר הסיפור אל ימי המלחמה ואל הפחד העצום של זוג יהודים אשר מחליטים להפקיר את גורלם בידי אחרים ולנסות לפנות לעזרה. הסיפור מציג מעין "עסקת הצלה" - הכפריים מסכימים להחביא את בני הזוג תמורת תשלום בעתיד! כלומר, הם מבינים שייתכן שהם לא יקבלו את כספם, ובכל זאת הם מסכנים את חייהם בהסתרתם. בני הזוג המתחבאים יודעים שהסיבה העיקרית שזוג הכפריים מסכימים להסתכן ולהחביא אותם היא סיבה כלכלית, ובכל זאת, כמעט בכל הסיפור ניכרת הכרת התודה וההערכה העמוקה של בני הזוג אל מציליהם. הם מכנים אותם "דודים", כינוי המעיד על הרגשת קרבה משפחתית אליהם. כמו כן, כאשר האישה מתארת את הסיטואציה של סוף המלחמה שבה ביכה המסתיר את "ביתו האבוד" בעקבות מצבו הקשה של אולק (הבעל היהודי), לא נשמעת שום נימה שיפוטית בדבריה.
הסיפור מעלה שתי נקודות חשובות שאפשר לדון בהן בכיתה:
-
סוגיית ההצלה בתחום האפור*: האם בני הזוג המצילים מתאימים לקטגוריה של "חסידי אומות העולם"? מצד אחד יש קריטריונים ברורים הקובעים מי הם חסידי אומות העולם: "חוק זיכרון השואה והגבורה ('יד ושם') מחייב את יד ושם לטפל במצילים לא-יהודיים שסיכנו את נפשם בתקופת השואה להציל יהודים נרדפים בארצות שהיו בשליטה של הנאצים ושל משתפי פעולה. לצד 'יד ושם' פועלת ועדה ציבורית שקבעה מספר קריטריונים להענקת התואר והם: חשיבות הניסיון להציל ומעורבות אקטיבית של המציל, בין אם ניסיון ההצלה הצליח ובין אם לאו; סיכון נפש למציל בעת ביצוע מעשה ההצלה; מניע הומניטרי כדחף עיקרי; אי-קבלת תמורה חומרית כתנאי להצלה; עדות מסייעת של הניצולים על המעשה ו/או חומר ארכיוני אמין"
עם זאת, במקרה זה, זוג המצילים התנו את ההצלה בתשלום. האם אפשר לשפוט אותם על כך? והרי בתקופת המסתור דאגו המצילים לכל צורכיהם של היהודים - מזון, לינה ואפילו תרבות (ספרים, משחקי קלפים) - ובסופו של דבר בזכותם הם שרדו. כיצד יש להתייחס אליהם? הסיפור יכול להעלות אצל התלמיד את השאלה אם רק מי שעונה על הקריטריונים של חסיד אומות העולם זכאי להערכה. הסיפור מכריח אותנו לנקוט עמדה על מקרי ההצלה המצויים בתחום האפור, שגם אותם יש להגדיר. לאיזו קטגוריה שייכים מקרים כאלו של הצלה? כיצד להגדיר מקרה ביניים כזה?
סוגיית ההצלה יכולה להתפתח בכיתה לדיון על ימינו אנו: ערכי המוסר וההומניות שצריכים להיות מושרשים בכל חברה; חברה אשר לא יכולה להתקיים כאשר החלש או השונה בה מושפל ואין אף אדם המתערב לטובתו. חשוב להדגיש שאין מדובר רק במעורבות ממשית שהייתה יכולה להציל יהודים, אלא גם בקול זעקה שהיה צריך להקים לנוכח מעשי הזוועה. כאשר נשאל פרופ' יהודה באואר אם האפיפיור היה מצליח להציל יהודים לו השתמש בכוחו ומתערב לטובתם, ענה באואר שאין לו תשובה מוחלטת על כך, אבל לפחות דבר אחד יכול היה האפיפיור להציל: את נפשו...
* הביטוי "התחום האפור" נמצא בספרו של פרימו לוי השוקעים והניצולים.
-
תחושותיהם של הניצולים והיחסים בינם לבין מציליהם אחרי המלחמה.
מה מערכת היחסים בין המציל לניצול, כפי שהיא עולה מהסיפור?
המחבוא החדש מזעזע את זוג הניצולים. הטראומה הזאת עוזרת לבחון את מערכת היחסים בין שני הזוגות ומעלה שאלות על יחס העולם אל היהודים: מדוע בני הזוג בונים מחבוא דווקא ליהודים בתוך ביתם? איזה לקח נלמד מסיפור השואה? מה מקומו של היהודי לאחר השואה – האם תמיד יהיה נתון בסכנה של רצח ולא יהיה מי שימנע זאת? המחבוא החדש מסמל בעצם את הנצחתו האירונית של מצבו הקיומי של היהודי, כמי שיזדקק בזמן זה או אחר למקום מסתור, כמי שתמיד יהיה נרדף, כמי שלעולם לא ישתחרר...
התקווה הגדולה על הלקח שנלמד מהשואה מפנה את מקומה בסוף הסיפור לא רק לחשש מהִישנותה אלא גם להבנה המצמררת שהישנותה אפשרית והגיונית, אפילו בעיני "אנשים טובים דורשי שלומינו". האם גם הסופרת מאמינה בכך? שאלה זו נותרת ללא מענה...
לסיפור המלא.
השואה והחברה הישראלית
טיוטת הסכם לשילומים / דן פגיס
טוב טוב, אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל עצמות,
וכבר תרקמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עיתון ערב.
הנה הנכם! הכל העוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד ייתלש
מעל החזה
ויהגר
לשמים.
השואה היא פצע פתוח בנפשם של הניצולים לאורך חייהם לאחר המלחמה. אל מדינת ישראל הצעירה הגיעו שני שלישים מניצולי השואה כדי לבנות בה את חייהם החדשים, ולכן לא היה סיפור השואה מנותק מהוויי החיים בארץ. אירועים הקשורים לשואה עוררו במהלך השנים סערות ציבוריות וויכוחים פוליטיים שנגעו בכל שכבות החברה הישראלית.
אחד האירועים האלה היה הפולמוס על השילומים מגרמניה: לפי הסכם השילומים, התחייבה גרמניה לשלם לישראל ולארגונים השונים כ-8000 מיליון דולר כדי לממן חלק מהוצאות השיקום של יהודים נפגעי רדיפות הנאצים. ההסכם גם הקצה פיצויים אישיים ליהודים שנפגעו מהנאצים. לחתימת ההסכם בין גרמניה לישראל קדמה מחלוקת חריפה בציבור הישראלי. שוללי ההסכם טענו שאסור למכור את הקרבנות תמורת כסף ובכך לעזור לגרמניה לנקות את מצפונה. מחייבי ההסכם טענו שעל גרמניה לשלם על פשעיה, והדבר נצרך בעיקר בתקופה זו שבה המדינה הצעירה הייתה נתונה במצוקה כלכלית. (ואכן, כספי השילומים שהתקבלו לבסוף, הצילו את ישראל מפשיטת רגל והיוו גורם מכריע בביסוס המשק.)
דרך השיר "טיוטת הסכם לשילומים" אפשר להמחיש לתלמידים את הלוך הרוח ששרר ברחוב הישראלי. נושא הוויכוח היה רגיש מאוד ולו רק בשל העובדה שהתרחש כשש שנים לאחר המלחמה, כאשר הכעס והחורבן – האישי והלאומי - היו טריים כל כך. הוויכוח על השילומים נסב על שני עניינים: האם יש בכסף כדי לכפר על מעשי הזוועה וההרג ביהודים, והאם ראוי לקבל מענק כספי אשר ללא ספק יקל על גרמניה לשוב ולהצטרף למשפחת העמים.
דן פגיס נולד בראדוץ, בוקובינה, ב-1930. בשנים 1941-1944 הוא היה במחנה כפייה. בשנת 1946 עלה לארץ, התחנך בחברת הנוער במרחביה ואחר כך עבר לקיבוץ גת ועסק בהוראה. שירו מביע התנגדות להסכם השילומים; במילותיו הוא מנסה להעביר את תחושת הזעם וחוסר האונים יחדיו – האם הכסף יוכל להחזיר הכול למקומו "סעיף אחר סעיף"? האם יוכלו מעשי הזוועה להימחק? התיאור המדהים בשיר הוא בעצם התהליך ההפוך של ההשמדה: "הצעקה אל תוך הגרון, שיני הזהב אל הלסת, העשן אל הארובות" וכן הלאה, עד שהגוף יחזור לממשות ולהוויי חיים רגיל. כמובן שהשאלה הינה רטורית. אין שום סכום אשר יוכל לכפר ולפצות על המעשים שנעשו. השיר מתאר חזרה מן המוות לחיים - משאלה בלתי אפשרית - וכך מסביר כי אין דרך חזרה, דבר לא יתקן את המעוות. הקושי של הניצולים לקבל את הרעיון, שכסף יוכל להוות פיצוי כלשהו על מה שעברו ועל בני משפחתם שנספו, היה גדול. הציבור נחלק בוויכוח זה לשני מחנות, והוויכוח גם גלש למישור הפוליטי.
השיר יכול, מעבר ללימוד הנושא ההיסטורי עצמו, לפתח את הדיון על מקומה של השואה ועל מקומם של הניצולים בחברה הישראלית והשפעתה על תהליכים חברתיים ופוליטיים, זאת תוך שילוב אירועים אחרים הקשורים לנושא, למשל משפט קסטנר.
בחיבור זה ניסינו להציג לפניכם כמה דרכים להוראת השואה בעזרת יצירות ספרות. כאמור, המגוון רחב ומקיף, ואפשר לבחור סיפורים ושירים רבים כדי להעביר לתלמיד סוגיות שונות, דילמות ואירועים היסטוריים הקשורים לשואה. בחרנו להביא לפניכם קורטוב מאותו מגוון עצום, בתקווה שאלו יעזרו לכם להמשיך הלאה בדרך זו של העברת החומר אשר תתרום ללימוד מעמיק, לקירוב התלמידים לנושא ולשילוב מורים רבים ככל האפשר בהוראת השואה.
קטעי הספרות לקוחים מיחידת הלימוד בנושא ספרות השואה "עדות אחרת", ובה מקראה - לקט יצירות של ספרות שואה, מדריך למורה וקלטת וידאו.
