הם סיימו זה עתה את ארוחת הערב והאישה הסירה את הצלחות מהשולחן, נשאה אותן אל המטבח ושמה אותן בכיור. האור שבמטבח היה עמום עוד יותר מהאור שבחדר, הוא היה צהוב כמעט לגמרי, הקירות היו זרועים כתמי רטיבות. כבר שבועיים גרו כאן וזו היתה דירתם השלישית מאז פרצה המלחמה, את שתי הקודמות עזבו בבהילות.
אחר כך חזרה האישה אל החדר והתיישבה אל השולחן. הם ישבו שלושתם: היא, בעלה וילדם בן השלוש, ילד שפניו עגלגלות ועיניו כחולות. לאחרונה הרבו לשוחח על-אודות עיניו הכחולות ופניו העגלגלות של הילד. הילד ישב זקוף והביט באב, אבל ניכר בו שהוא מתקשה להחזיק מעמד ושאינו רוצה אלא לישון. הגבר עישן סיגריה, עיניו היו אדומות והוא מצמץ בהן בצורה מצחיקה. הוא התחיל למצמץ בעיניו מאז בריחתם הבהולה מהדירה השנייה.
השעה כבר היתה מאוחרת, עשר, היום הסתיים מזמן ואפשר היה לשכב לישון, אבל לפני כן היה עליהם למלא את חובת המשחק, המשחק שעליו הם חוזרים ערב-ערב כבר שבועיים, כי עדיין לא הכל דפק. ואף-על-פי שהגבר השתדל מאוד - תנועותיו היו זריזות וגופו גמיש - דווקא הוא שעיכב, לא הילד. הילד היה נהדר. כשראה את האב מכבה את הסיגריה, נע על מקומו ופקח עוד יותר את עיניו הכחולות. האישה, שלא השתתפה במשחק, ליטפה את שערו.
"נשחק עוד פעם אחת במפתח, רק היום, נכון?" פנתה אל הגבר. הוא לא ענה, כי לא היה לו כל ביטחון שזו אכן תהיה החזרה האחרונה. עדיין פיגר בשתיים שלוש דקות. הוא קם ופנה אל הדלת המוליכה אל חדר האמבטיה. אז השמיעה האישה בקול שקט את הצלילים: "דינג-דונג" - היא חיקתה את צלצול הפעמון יפה להפליא, ה"דינג-דונג" שלה נשמע ממש כמו הצליל השקט המתנגן של הפעמון. לשמע הצלצול הערב כל-כך מפי האם זינק הילד מכיסאו ורץ אל דלת היציאה, שפרוזדור צר הוליך אליה מן החדר. "מי שם?" שאל.
האישה (רק היא לא קמה מהשולחן) כיווצה את עיניה בבת- אחת ובכוח, כמי שנתקף פתאום כאב חריף.
"תיכף אני פותח, אני רק מחפש את המפתח," נשמע קול הילד שנית. אחר-כך נכנס אל החדר במרוצה וברקיעות רגליים קולניות. הוא הקיף את השולחן בריצה, משך מגירה מהמזנון והחזיר אותה למקומה בחבטה עזה.
"תיכף, עוד רגע, אני לא יכול למצוא, אני לא יודע איפה אמא שמה אותו," קרא הילד בקול רם מאוד, גרר כיסא, טיפס עליו והושיט יד למדף העליון של הכוננית.
"או, או, הנה! מצאתי!" פרץ בתרועת ניצחון עליזה.
אחר- כך ירד מהכסא, גרר אותו בחזרה אל השולחן, ובלי להביט באמו ניגש בצעדים מתונים אל דלת היציאה. משב צינה וריח לחות עלו מחדר המדרגות.
"תסגור, חמודי," אמרה האישה בקול נמוך, "עשית את זה נהדר, באמת."
הוא לא שמע את דבריה. הילד עמד באמצע החדר ומבטו נעוץ בדלת הסגורה של חדר האמבטיה.
"תסגור את הדלת," חזרה ואמרה בקול עייף ועמום. ערב-ערב חזרה על אותן מילים, וערב-ערב היה הוא נועץ מבט בדלת הסגורה של חדר האמבטיה. לבסוף נשמע חריקה. הגבר היה חיוור ועל בגדיו היו כתמים לבנים של סיד ואבק. הוא עמד בפתח ומצמץ בעיניו בצורה מצחיקה.
"נו, איך זה?" שאלה האשה.
"עדיין חסרות לי כמה דקות, הוא היה צריך לחפש קצת יותר זמן. אני משתחל על הצד, אבל אחר כך... כל-כך צר שם, וכשאני צריך לסובב את הגוף בחזרה... ושיעשה יותר רעש, שירקע יותר ברגליים..."
הילד לא הסיר את מבטו ממנו.
"תגיד לו משהו," אמרה האישה בלחש.
"מצוין, עשית את זה מצוין, קטנצ'יק שלי," אמר בנימה מוכנית. "כן, כן," קראה האישה, "אתה באמת עושה את זה נהדר, חמוד שלי. אתה בכלל לא ילד קטן. אתה מתנהג כמו גדול, אתה ילד גדול, נכון? אתה הרי יודע שאם מישהו יצלצל באמת בשעות היום, כשאמא בעבודה, הכל יהיה תלוי בך, נכון? ומה תגיד כשישאלו על ההורים?"
"אמא בעבודה..."
"ואבא?"
הילד שתק.
"ואבא?" צעק הגבר בחרדה.
הילד החוויר.
"ואבא?" חזר הגבר ושאל והנמיך את קולו.
"מת," ענה הילד והשליך את עצמו אל אביו העומד בסמוך וממצמץ בעיניו בצורה מצחיקה, אבל גם הוא עצמו מזמן היה בגדר מת מבחינתם של מי שיצלצלו באמת.
אידה פינק, "משחק במפתח", הגן המפליג למרחקים, ספרית פעולים, 1988.
