שימוש בסיפוריה של אידה פינק בהוראת שואה

"אני רוצה לספר על פיסת זמן שאינו נמדד בחודשים. מאז ומעולם רציתי לספר על הזמן הזה, ולא כמו שאעשה זאת עכשיו ולא על רק פיסה אחת ... את הזמן הזה שאינו נמדד לא בחודשים כי אם במילה. מיהו שאמר, זה קרה בחודש מאי היפהפה -- אנחנו אמרנו: זה קרה אחרי האקציה הראשונה, או אחרי השנייה או לפני השלישית. היו לנו אמות מידה אחרות של זמן, לנו הנבדלים, נבדלים תמיד, טבועים תמיד בחותם השוני."
אידה פינק, פיסת זמן1

כיצד ניתן להתחיל לספר על הזמן המסוים ההוא "שאינו נמדד בחודשים כי אם במילה", דהיינו, הזמן של השואה? כמלמדי סיפור כמעט בלתי יסופר, מורים להוראת השואה נדרשים להתמודד עם אתגר קשה: הם מחויבים להעביר לתלמידיהם הן את המורשת ההיסטורית והן את הממד האישי של "אמת המידה האחרת של הזמן" המאפיינת את השואה. מתוך שאיפה לבצע את המשימה נאמנה, אנשי חינוך רבים פונים לכלים מגוונים אחרים ––  כדי להציג את הנושא הנבדל הזה. לעתים קרובות הם פונים דווקא לעולם הספרות.

מתוך מגוון יצירות הספרות העוסקות בנושא השואה, יצירתה התמציתית והנוקבת של אידה פינק היא זו המאפשרת גישה אידיאלית להוראת השואה דרך הספרות. הסיפורת של פינק פותחת שער ייחודי להכרת עוצמתה של הספרות ככלי מרכזי במערכת המשאבים הפדגוגיים להוראת השואה. הפרוזה הזכה והעדינה של פינק מתמקדת באופן מיוחד במוטיבים של כניסה: דלתות, מעברים, גבולות וספים מתרבים לאורך יצירתה בקורפוס ספרותי שמשרת כְסף אמנותי בין עדות ליצירה, בין חוויותיו של הניצול להבנת הלומד, ובין עולם החיים לצלמוות של השואה. מסה זו סוקרת כמה תכונות בולטות בספרות של אידה פינק תוך התמקדות במוטיב השער ביצירתה, ומתארת את חשיבות ספריה במפגש החינוכי בין נוער לבין עולם השואה.

סיפוריה של אידה פינק יצאו לאור כארבעים שנה אחרי התרחשות האירועים והחוויות האישיות שעליהם הם מבוססים. רבים מסיפוריה מתחילים בתיאור של צעירים טיפוסיים במצבים רגילים על רקע של משבר מתקרב. כך, לדוגמה, קבוצת בנות מתכנסת בגינה פסטורלית כדי לדון בעתידה האבוד ב"אחר-הצהרים על הדשא". המעבר לעידן חדש ותודעה אחרת קורה באופן זהיר וכמעט לא מוחשי. באופן זה פינק מעלה שאלות מהותיות להוראת השואה, וביניהן השאלה כיצד ניתן לאתר את המעבר בין החיים לשואה: היכן ומתי מסתיימים חיים נורמליים ומתחילה אימת השואה? איך חוצים צעירים את הגבול בין הזדהות עם הקורבן היחיד ועדותו לבין התמודדות עם ההיקף ההיסטורי של השואה? איך מגבשים מתוך פיסות בודדות ומבלבלות של נרטיב הבנה מלוכדת וקוהרנטית של "הטקסט" הגדול של המאורע? בספרותה העשירה על התהום האיומה ועל המעבר הפתאומי מחיים רגילים לעולם של אימה, אידה פינק חיברה אוסף של סיפורים שמסייע למחנכי השואה לנווט את המעבר שתלמידיהם חווים במפגש פדגוגי מול השואה.

אידה פינק, ניצולה-סופרת ישראלית, נולדה בזבארז' שבמזרח פולין, כיום אוקראינה, בשנת 1921. פינק ואחותה נמלטו מהגטו בעזרת ניירות אריים מזויפים, וחוויותיהן במשך שנתיים וחצי במסווה ובמחבוא בין כפריים ואיכרים פולנים שימשו כתשתית הפיקציה של פינק. אף שעלתה לארץ מפולין עם בעלה ובתה בשנת 1957 והיא מתגוררת מאז בחולון ובתל אביב, פינק המשיכה לכתוב בפולנית. יצירתה מייצגת תרומה חשובה של השוליים לספרות הישראלית2. הסיפורים שלה הם גם חלק אינטגרלי מהספרות הישראלית וגם עומדים מחוץ לקנון הלאומי. הן בת בית בישראל והן סופרת זרה בתוך גבולות הארץ, אידה פינק היא סופרת הסף – היא בעת ובעונה אחת בפנים ובחוץ. היא סופרת נבדלת שמתמקדת רק בנושא הנבדל, השואה, ויוצרת של אוסף הטקסטים המתאים ביותר לתלמיד הנכנס לזירת ההתמודדות עם השואה.

גם בסגנון הסיפורת שלה פינק מייצרת פרספקטיבה כפולה של בפנים ומחוץ. במקום להציג מבט רטרוספקטיבי של ניצול זוכר, הכתיבה של פינק מדמה את הזווית גם מתוך וגם מחוץ לחוויית הקורבן. בסיפורה "בוקר אביבי"3, אחד מהסיפורים הדוקרים הנוקבים ביותר שלה, פינק מעבירה לצד מידע אובייקטיבי על חיסול יהודי עיירה אחת גם את זווית הראייה הפנימית של יהודי בודד, אב לילדה קטנה, שמת באותו יום תוך כדי ניסיונותיו הכושלים להציל את בתו. המילים של היהודי נמסרות על ידי עד-ראייה אטום שאומר לחבריו: "תארו לעצמכם, הבן-אדם עומד מול המוות ובראש יש לו בירה." המידע משרת כעוגן לסיפור הרבה יותר מכאיב ומורכב שפינק מגלה. דברי האב המתוסכל: "'לא יכולנו לדעת,' אמר בקול רם. 'אם היינו יודעים לא היינו מביאים אותה לעולם." כך, בתכסיס יצירתי אבל אופייני לה, פינק גם מדווחת את ההערות המחוספסות של פולני אחד הניצב מן הצד, וגם מדמיינת את המחשבות של אחד הקורבנות הנרצחים באותו יום.

איך יוצרת פינק את הפרספקטיבה הכפולה הזו? הפרוזה שלה משתדלת לשחזר את תחושות הבלבול והחרדה שחשו הקורבנות בשעת הייסורים שלהם. כך, לדוגמה, המספרת של "פיסת זמן" מייצגת את זווית הראייה של יהודים המומים בעת ה"אקציה" (מצוד) הראשונה בעירם הקטנה. הנרדפים לא שמעו אף פעם את המונח "אקציה": "אינני יודעת מי היה הראשון שהשתמש במילה הזאת", אומרת המספרת. לפי דבריה, יהודי קהילתה נאספו על פי צו הנאצים בכיכר השוק "בבקר צח ויפה" רק אחרי "ארוחת בוקר... על שולחן שהיה ערוך כרגיל." האבדון מגיע ללא התראה וללא הפסקה מהשגרות הטיפוסיות של חיי היומיום. לכן הגבול בין נורמליות לבין שואה כמעט לא מוחש: "עדיין לא התחוללה בנו תמורה, עדיין חיינו מתוך הרגל בזמן הישן." פינק מבטאת כאן את תחושתם של הרבה יהודים בעת שהנאצים פרשו את צלם ברחבי אירופה.  לקורבנות עצמם לא היה מונח או שם לכנות בו את האימה שהם חוו. בתולדות העולם לא התרחשה שואה שהייתה יכולה לספק ליהודים מסגרת לפרש את המאורעות המתפתחים סביבם במהירות.

אבל באותו רגע שפינק מתארת את מבט הקורבנות וכוללת את המספרת בתוכם, הסיפור מרחיק את המספרת מהאקציה ומציב אותה בעמדת עדת-ראייה נפרדת מקורות הנרטיב: "אמרתי 'עלינו' ואין זה נכון, כי אני עצמי לא עמדתי בשורה", אומרת המספרת. היא מתחבאת במסתור מול האקציה ומשמשת כצופה בגורל בני קהילתה. המספרת מתווכת בין חוויית מקור-ראשון של מציאות חדשה שלא ניתנת לקריאה בשם, לבין ניתוח אובייקטיבי על תהליך השינוי. כמו בהרבה סיפורים של פינק, המספרת היא גם בתוך וגם מחוץ לנסיבות הנרטיב, מדברת עם רגל אחת בתצפית שלווה של התבוננות רגועה ורגל שנייה בליבת המבוכה המפחידה.

באותה מידה הסיפור של פינק "הסוף" מגשר בין שני עולמות: העולם טרום המלחמה ותקופת השואה. הסיפור עוסק במעבר בין נעורים רגילים לאיום עלום וחסר תקדים דרך מבטו של זוג אוהבים צעירים בלילה הקסום האחרון שלהם. "אני לא ילדה קטנה, אז אל תדבר אלי כמו אל תינוקת4, מתלוננת הגיבורה הצעירה בסיפור לאהובה בהכרזה שמשקפת את הדרישות והשאיפות של כל צעיר לחתור להבנה של מבוגרים. "אתה זוכר מתי זה התחיל?", היא ממשיכה לשאול, אולי ביחס להבשלת הקשר הרומנטי ביניהם או ביחס להשתלשלות הקורות המאיימות סביבם. "הסוף" מתאר סף חיים שמייצג גם תום עניינים קודמים והתחלת עידן חדש. הדמויות נאבקות עם הכרת העולם החדש שעולה עם השחר בסוף הלילה האחרון שלהן. "את רואה, לא קרה כלום", מבטיח הבחור התמים לפני שהוא נרדם וצולל בשנתו לחלומות שכעת הם כבר הרוסים. חברתו, לעומת זאת, מתעקשת לקבל את המציאות החדשה. במשפטים קצרים וקשים שסוגרים את הסיפור, הצעירה נשארת ערה ליד החבר שלה, "שומרת על הרגעים האחרונים של שנתו השלווה. השחר הבשיל, והשמש עלתה. כבר חמש-עשרה דקות הייתה מלחמה."

יצירתה של פינק בוחנת את האינסטינקט לשמר נורמליות בסביבה כאוטית ומפחידה. דמויות סיפוריה צוברות כוח רגשי עז בשל רצונן החזק להמשיך לחיות את החיים במלואם אפילו בצל המוות (אייברשטאדט)5. בתגובה לאבדון המקיף אותן מכל עבר, הדמויות מתעקשות לחיות – לא כגיבורים, מכיוון שפינק לא כותבת על אנשים שנועדו לגבורה, אלא כבני אדם רגילים6. תוקף ספריה של פינק נובע לא "מההיקף הגדול של היסטוריה, אלא בפיסות של כל דקה ודקה, הפיסות הקטנות שמתגבשות לא רק כחיים מאוחדים אלא כחתיכות הזיכרון שנשארות"7. הצגת דמויות צעירות השוקקות לדעת אהבה לפני שימותו מוסיפה כוח וצער מיוחד לספרותה של פינק.

סיפור בולט שמאפיין את המעבר החד-סטרי מנעורים תמימים לבגרות עוינת, ומשאננות של בורות לייאוש של ידיעה נושא את השם ההולם "הסף". הסיפור מתאר את אלז'ביטה, צעירה יהודית שמיאנה להצטרף למעגל קרוביה המבוגרים, שמודעים למצב הגורלי שהם נתונים בו. כל ערב הקרובים של אלז'ביטה מתכנסים בחדר אחורי כדי לשתף זה את זה בחדשות על הזוועות של הרציחות האחרונות שהתרחשו. אלז'ביטה מסרבת לחצות את הסף לחדר הקרובים. במקום להצטרף לחבורתם, אלז'ביטה מתבודדת: "היא התבדלה מהם, מענייניהם הנוראים והלא נתפשים, הסתגרה לה בעולמה ואסרה על זרים להיכנס אליו."

עם התדרדרות המצב – בראשית יולי 1941 ו"רק שבוע קודם לכן עזבו הרוסים את העיר. רק שבוע קודם נכנסו הגרמנים. הפוגרום הראשון כבר נערך" – אלז'ביטה ממשיכה בהתנגדותה להכניס את הנסיבות החדשות לתודעתה. אבל הבורות העיקשת והמכוונת שלה מתנפצת פתאום כאשר שני חיילים בני גילה מהאס.אס. פורצים לבית המוקף והאטום של משפחתה ("ואילו החלונות היו מוגפים דווקא, על אף מזג האוויר הקיצי"8) ובוזזים את הבניין. בעת יציאת אנשי האס.אס. מהבית הם מזהים חייל סובייטי בודד ולא חמוש שנעזב מאחור על ידי גדודו, שנטש את העיר מזמן. אלז'ביטה מנסה להתערב למען הסובייטי אבל הגרמנים עונים, "Schau mal, das ist so einfach," "תביטי, זה כל כך פשוט"9, ורוצחים את החייל הצעיר. בלילה ההוא, מתוך היכרות ישירה עם המוות שמרחף באוויר ועם הסכנה העומדת מולה, "אלז'ביטה נכנסה לחדר וחרש התיישבה אל השולחן" עם הדודים וקרובים שלה, וביחד הם מהרהרים על גורלם.

המוטיב של חציית ספים בסיפוריה של פינק מסמן מעבר בלתי הפיך. סיפור אחרון מעיד על כוחם המתמשך והקבוע של מעברים אלה. "וריאציות ליליות על נושא" מייצג ניצול שחוצה את הסף הסמלי ביותר מכל הכניסות הקשורות לשואה, השער של אושוויץ. שלוש פעמים האיש יוצא ושלוש פעמים חוזר הטקסט, "הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACH FREI. אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידע מימיו."10 שלוש פעמים הסיפור מתרחש בווריאציות על אותו חלום. מכל מקום, בכל פעם החלום החזוי מסתיים בסיוט שמחזיר את האסיר המשוחרר דרך מסלול אחד או מעקף אחר לאותו שער נורא שממנו יצא. הסיפור מזכיר לנו שבהנצחת השואה ובהוראתה כל ידע שנרכש, אפילו כשהוא נרכש בפיסות קטנות ובקטעים נבדלים, נושא אותנו מעבר לסף אל תוך עולם אחר, גדוש כניסות וגבולות – אבל חסר יציאות. לתלמידים שניגשים לראשונה ללמידת השואה, הספרות של אידה פינק מציגה כניסה בטוחה ומשמעותית שמתאימה למגוון גילים. לו היינו מסוגלים לספק לתלמידינו גם דרך יציאה מהמציאות המרה הזאת, היינו מחזירים אותם לעולם שבו לא ידענו את השואה. אבל כפי שפינק מספרת לנו, השער ההוא כבר נעול.

• 1.
• 2. בסרט תיעודי העוסק בפינק המתרגם שלה דוד וינפלד טוען שהשוני / זרות שלה במישור הלשוני הועיל לאומנותה: "אידה היא לא בת בית בספרות העברית וזה אולי חבל, אבל יש לזה גם יתרונות גדולים. והיתרון הגדול ביותר הוא שהריחוק שלה מהספרות העברית פוטר אותה מכל הקלישאות והמילון של ספרות המרטירולוגיה העברית – וזה רק לטובה" (רות וולק, הגן המפליג למרחקים, 2004).
• 3. אידה פינק, כל הסיפורים, תרגום דוד וינפלד, תל אביב 2004, עמ' 37.
• 4. שם, עמ' 9.
• 5. Eberstadt, Fernanda. “Images of an Extinguished World.” Review of Traces. New York Times, 24 August 1997: 12
• 6. רות ולק, הגן המפליג למרחקים, 2004.
• 7. Budick, Emily Miller. “‘A Conversation,’ ‘Aryan Papers,’ and Ida Fink’s Scraps of Time.” The Call of Memory: A Teacher’s Guide. Ed. Karen Shawn and Keren Goldfrad. Teaneck, NJ: Ben Yehuda Press, 2008: 265-270
• 8. אידה פינק, כל הסיפורים. תרגום דוד וינפלד, תל אביב 2004, עמ' 20
• 9. לדיון על שפות זרות כנוכחות זרה בטקסטים של פינק, עיין ב Wilczynski, Marek. “Trusting the Words: Paradoxes of Ida Fink"
• 10. אידה פינק, כל הסיפורים. תרגום דוד וינפלד, תל אביב 2004, עמ' 161.