בית חינוך לאידיאלים - חינוך יהודי במזרח אירופה

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ."1

"בתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה, התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע."2

הפסוק המצוטט מספר משלי הוא הציווי הערכי למקומו של החינוך במסורת ובתרבות היהודית. המילים האלה של חז"ל מניחות את היסוד לעיגונו של ערך החינוך במסגרת החברתית, ולמעשה מרחיבות את האחריות המוטלת על ההורים לכך שילדיהם ילמדו תורה ומצוות במוסדות שייעשו ברבות הימים למערכת חינוך מגוונת.

גיליון זה של העיתון המקוון עוסק בחינוך יהודי בחלוף העתים, תוך התמקדות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בשורות הבאות נסקור בקצרה את ההתפתחויות המרכזיות בחינוך היהודי תוך התמקדות ביהדות מזרח-אירופה; מן החדר ועד לרשתות החינוך המודרניות שהתקיימו בעולם היהודי שלפני השואה.

חלק ממרקם החיים היהודיים במזרח אירופה היה ה"חדר", שעד ראשית המאה העשרים עוד היה המוסד היסודי שבו התחנכו רוב דרדקי ישראל במזרח-אירופה. בהמשך למסורת החינוך היהודי בימי הביניים ההוראה בחדר התמקדה בלימודי קודש. החדר ליוה את הילדים מגיל ינקות ועד בר-המצווה. הונהגה בו שיטת לימוד הדרגתית, מהקניית כישורי קריאה, דרך חמישה חומשי תורה ועד לימוד גמרא מגיל 7 לערך. התלמידים המוכשרים שיכלו ורצו להמשיך בלימודיהם לאחרי גיל בר-מצווה, עשו זאת בבתי מדרש רבניים או בישיבות הגדולות. החדרים התפתחו במסגרת חיי הקהילה המסורתיים והתאימו לאורח חיים זה.3

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3

מורות בבית יעקב, חלמנו, פולין, לפני המלחמה.

תלמידים ומוריהם בבית הספר "תרבות" על סף הכניסה לכיתה ו', גרודנה, פולין 8 ביוני, 1938.

שתי תנועות דומיננטיות התוו את השינויים המהותיים בתולדות עם ישראל במאה ה-18: החסידות וההשכלה. במידות שונות, שתי התנועות נאלצו להתמודד עם הפערים בין העולם הערכי המתגבש של כל אחת מהן לבין אופיים של מוסדות החינוך הקהילתיים-מסורתיים. במידה מסוימת מוסדות חינוך מהווים ססמוגרף לסוגיית הלכידות החברתית של הקהילה. המשבר הגובר בין העולם היהודי המסורתי הישן לבין תנועות החסידות וההשכלה ניכר במובהק בתנודות ובשינויים שעברו מוסדות החינוך היהודיים עד לפיצול המוחלט בין ישן לחדש.

התסיסה החברתית-כלכלית והפוליטית במאות ה-19 וה-20 בשטחי האימפריה הרוסית הביאה יהודים רבים לחפש את מקומם בהתארגנויות פוליטיות שייטיבו עם מצבם החברתי והחומרי. תהליכי המודרניזציה, שלא פסחו על היהודים, הולידו ניסיונות "תיקון" עצמי בקרב העם היהודי - קריאות לרפורמות חברתיות וחינוכיות, להשתלבות בחברה המודרנית ועוד. תוצר מובהק של תהליכים אלה הוא "החדר המתוקן", מסגרות חינוך מפלגתיות, בעיקרן ביידיש או בעברית.

רוחות חדשות שנשבו ממערב-אירופה מן ההשכלה היהודית, גם הן השפיעו על עיצובם של מוסדות חינוך יהודיים חדשים, הכוללים לימודי יהדות ולימודים כלליים שפניהם להשתלבות בחברה הכללית. דוגמה אחת לתהליך זה היא "חברת מפיצי השכלה", שנוסדה בפטרבורג שברוסיה בשנת 1863 ופעלה להפצת התרבות הרוסית בין היהודים ולקידום ערכי ההשכלה. מספר החברים בה הלך וגדל. לפני מלחמת העולם הראשונה מניין החברים עמד על כ-6,000 איש. החברה פעלה עד לשנת 1917. הברון גינצבורג, מפטרוניה של החברה, פעל לשכנע את השלטון ברוסיה להעניק רישיונות לפתיחת "חדרים" לכל דורש. עובדה זו תרמה לפתיחתם של "חדרים מתוקנים" ברחבי האימפריה הרוסית בעידוד "חברת מפיצי השכלה". באותה עת פעלו בתי-ספר וארגונים חינוכיים יהודיים נוספים, כגון רשת בתי-הספר של הברון הירש, שנוסדה ב-1891 באזור בוקובינה, אור"ט (נוסדה ברוסיה ב-1897). ברוסיה פעלו גם בתי-ספר ממלכתיים ליהודים כבר ב-1873.5

"החדר המתוקן" או "החינוך המתוקן" נולד באימפריה הרוסית בשטחי תחום המושב (החל בשנת 1899). חינוך זה דגל בהוספת תכנים כלליים לאלה שנלמדו בחדרים המסורתיים. אף-על-פי שראשיתו של מוסד זה היא ברצון לתקן את החינוך המסורתי, החדר המתוקן הוא בעיקרו תופעה ציונית. בגרסתו הציונית החדר המתוקן כלל את לימודי השפה העברית ואת הפחתת השימוש ביידיש במהלך הלימודים או הפסקתו. התומכים ב"תיקון" ציינו ששיטת הלימוד המסורתית, שהייתה נהוגה בחדרים ובה מתרגמים את כתבי הקודש ליידיש, פוגעת בהבנת הכתוב או אף מסלפת את הטקסטים. מאחורי ה"תיקון" עמד גם הרצון להתערות בחברה הכללית. ההוספה ההדרגתית של לימודי החול לתכנית הלימודים אמורה הייתה להקל תהליך זה. זאת אף-על-פי שהשלטונות הרוסיים אסרו על הנהגת לימודים כלליים בחדרים.6 יש לציין כי האורתודוקסים ראו בחדר המתוקן הציוני איום על החינוך המסורתי שהם ביקשו להנחיל לילדים וגורם מקדם של תהליכי החילון והמודרניזציה.

"החדרים המתוקנים לא באו לבטל את החדרים, שהם בתי-ספרנו הלאומיים היחידים ואין לנו לעת עתה תמורתם אבל באו לתקן את החדרים למען לא יתבטלו. הם חפצים לשפר ולשכלל את החדר העברי בחיצוניותו ובפנימיותו... הלאומים רואים שהחדר, החינוך העברי, נופל ויורד וסופו שיתבטל; על כן שמו לב להחזיר את העטרה ליושנה. כלומר לתקן ולפשר את החדר למען ימשוך גם את לב ההורים המשכילים המואסים בחדר, ובפרט שהשעה מוכשרת לכך והאינטרס ליהדות גבר ברבים מן המשכילים. לתכלית זאת קמו (בעצת אחד העם וסיעתו, ובכלל כל העבודות הלאומיות פה הן על פי כחו או בא – כחו) לייסד חדר כזה על יסודות רחבים."7

מלחמת העולם הראשונה מסמנת את תחילתו של עידן חדש בחינוך היהודי. המלחמה טלטלה את החברה האירופית ושינתה את מפת אירופה בתזוזת גבולות, בנפילת אימפריות ובהיווצרותן של מדינות חדשות. חוזי השלום של ורסאי, שסיימו את המלחמה, הכילו גם חוזה מיעוטים המסדיר את זכויותיהם של מיעוטים אתניים ודתיים במדינות החתומות על ההסכם. במסגרת זו הרפובליקה הפולנית שקמה לאחר המלחמה הייתה מחויבת להקמת בתי-ספר בלשונות המיעוטים בתמיכה ממשלתית. עם זאת, ניסוח ההסכם היה כזה שאִפשר פרשנות שנמנעה מיישום סעיפי החוזה בדבר תמיכה ממשלתית במוסדות החינוך למיעוטים. כמו כן עלתה סוגיית ההכרה הפורמלית בחינוך שניתן בבתי-ספר אלה.

את התפתחות בתי-הספר שנוסדו במזרח-אירופה בין מלחמות העולם מאפיין החוקר שמואל רוזנהק, להלן: "בית-הספר היה לא רק בית לימוד, אלא גם בית חינוך לאידיאלים השונים של הציבור היהודי הרב גוני".8 כך בתי-הספר נוצרו או שויכו, במידה כזאת או אחרת, לתנועות ולמפלגות היהודיות השונות. אחד מהביטויים לכך היה נעוץ בשפת ההוראה המוצהרת בבית-הספר, אם כי לעתים קרובות התקיים פער בין האידיאלים לביטוי בשטח, והשפה לא תמיד ביטאה את השקפת העולם העומדת בבסיס המוסד החינוכי.

התפלגות התלמידים בבתי-הספר של רשתות החינוך השונות בפולין:9

מה רשתות חינוך ובתי-ספר יהודיים פעלו במזרח-אירופה בשנים אלה. רשת בתי-הספר ציש"א (צענטראַלע ייִדישע שול־אָרגאַניזאַציע - הארגון המרכזי של בתי-ספר ביידיש) הוקמה על ידי המפלגות היהודיות הסוציאליסטיות בפולין בשנת 1921, והייתה סוציאליסטית וחילונית ברוחה. שפת ההוראה בבתי-הספר של ציש"א הייתה יידיש, ומחנכיה הדגישו את חשיבותה של הסולידריות עם מעמד הפועלים.

• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7
• 8. 8
• 9. 9

תלמידים בתלמוד תורה, בורשצ'וב, טרנופול, פולין.

בית הספר העממי "יבנה", 1929-1930, אליטוס, ליטא.

גן ילדים, מלוריטה (Maloryta), פולין, לפני המלחמה.

תנועת אגודת ישראל, שהוקמה בקטוביץ ב-1912, נדרשה גם לנושא החינוך, ובמסגרת זו לקחה חדרים ותלמודי תורה רבים תחת חסותה ואיגדה אותם ברשת החינוך "חורב". אך היוזמה המהפכנית יותר הגיעה בשנת 1917, כשיסדה שרה שנירר את בית הספר "בית יעקב" בקרקוב. רשת בתי-הספר התרחבה במהרה ונועדה לתת מענה למשפחות חרדיות שלא רצו לשלוח את בנותיהן לבתי-הספר הכלליים והמעורבים. שכן בהיעדר מערכת חינוך יהודית אורתודוקסית לבנות, נאלצו התלמידות ללמוד בבתי-ספר פולניים כלליים או בביתן. תכנית הלימודים בשתי הרשתות נשארה נאמנה לערכים המסורתיים, ולימודי החול הוכנסו רק בהתאם לדרישת הרשויות בפולין.

בעקבות המהפכה בפברואר 1917 גברו היוזמות של חינוך עברי. "השפה העברית כשפת התחייה הונחה כיסוד עיקרי בתוכנית הלימודים, מתוך אמונה עזה שאפשר להחיותה ולקיימה אף בארצות הגולה".10 בפגישה שנערכה באביב 1917 במוסקבה, אנשי "חובבי שפת עבר" החליטו לשנות את שם ארגונם ל"תרבות" ויזמו תכנית לייסוד בתי-ספר עבריים ולעשייה תרבותית ברוח דומה. אולם משך הפעילות של "תרבות" ברוסיה היה קצר כתוצאה מהאילוצים ומהתנאים המשתנים שברוסיה בתקופת המהפכה הבולשביקית.

עם זאת, רשת "תרבות" בפולין הייתה פעילה עוד משנות העצמאות הראשונות של פולין ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. רוב בתי-ספר של "תרבות" התרכזו בגבולותיה המזרחיים של פולין, בשטחים שבעבר השתייכו לרוסיה. הכנס הראשון של "תרבות" בפולין התקיים בורשה בדצמבר 1921, ובו השתתפו 178 נציגים מרחבי המדינה. אלה הכריעו בסוגיות העקרונות הפדגוגיים והנחיות ההוראה למוסדות "תרבות". ארבעה כנסים נוספים התקיימו ב-1924, 1927, 1931 ו-1934. מרבית הזרמים הציוניים הפעילים באותה תקופה לקחו חלק בעבודה החינוכית של רשת "תרבות" ועיצבו אותה.

בתי-הספר החילוניים של "תרבות" הנהיגו לימודי יהדות ולימודים כלליים – הומניסטיים ומדעיים. תכנית הלימודים שיקפה נטייה ציונית. בין המטרות החינוכיות היו הוראת היסטוריה, ספרות עברית מן העבר והכשרת התלמידים בעבודה גופנית הנחוצה לקראת העלייה לארץ ישראל. לימודי פולנית התווספו בהתאם לתקנות הממשלתיות שדרשו מ"בתי-ספר של מיעוטים" ללמד את השפה, הספרות, הגיאוגרפיה וההיסטוריה הפולניות.

בתי-הספר של רשת "תחכמוני" של תנועת המזרחי קדמו לייסודה של רשת "יבנה" ב-1927. בתי-הספר של "יבנה" אופיינו במגמה דתית-ציונית, המשלבת בין המסורתיות של אגודת ישראל לבין הציונות של רשת "תרבות". למרות הדגש הערכי שהושם על השפה העברית, למעשה, לצד העברית שפות ההוראה היו יידיש ופולנית. לימודי היהדות נלמדו במתכונת דומה לזו שהונהגה בחדרים המסורתיים. על כן יכלה "יבנה" להתחרות עם בתי-הספר של אגודת ישראל במידה מסוימת. עם זאת, בתי-הספר של "יבנה" כללו גם לימודי חול שיסייעו לתלמידים להשתלב בחיים האזרחיים אם בגולה ואם בארץ ישראל.

כל הזרמים שהוזכרו לעיל ראו את הפוטנציאל הטמון בחינוך בהפצת רעיונותיהם ובעיצוב הדורות הבאים לפי השקפת עולמם. רוזנהק כתב כי "מותר להגדיר את מוסדות ה'אגודה' כבית-הספר של העבר, את אלו של ה'בונד' – כבית-הספר של ההווה, ואילו את מוסדות הציונים – כבית-הספר של העתיד".11

גם אם הבחנה זו חדה ומתעלמת מן הדומה והמשותף לתנועות השונות, היא מעניקה לנו תובנה מסוימת על תמונת העולם שלהן. בין אם שמו דגש על המשכיות המסורת, על תיקון ושיפור חיי ההווה במציאות המשתנה או על חזון ששורשיו בעבר אך צמרתו בעתיד, רשתות החינוך השונות השקיעו משאבים בהקמת סמינרים למורים שיכשירו את דור המחנכים הבא.

• 10. 10
• 11. 11

תצלום קבוצתי מבית הספר בית יעקב, קוזיצה, צ'כוסלובקיה, 1933-1934

מורה ותלמידיו בעת שיעור בבית ספר עברי, דז'יז'וניוב (Dzierzoniow), פולין.

תערוכת ציש"א (ייִדישע שול אָרגאַניזאַצִיע) , גרודנו, פולין.