לאחרונה, אירעו כמה אירועים שכמו שבים ומעלים את הסוגיות הקשות אשר כרוכות ביחסי ישראל-גרמניה לקדמת הבימה. לפיכך דומה, כי תשס"ז הינה מועד ראוי לעיון בכמה מציוני הדרך ההיסטוריים של היחסים שבין שתי המדינות. נראה כי לאחר שעברו כ-55 שנה מאז החתימה על "הסכם השילומים" [לוכסמבורג (10 בספטמבר 1952)], שהיתה ציון דרך מרכזי בתולדות היחסים שבין ישראל לגרמניה, חלף די זמן כדי להרהר על לקחים אישיים וציבוריים בפרספקטיבה היסטורית.
התפתחות היחסים בין ישראל לגרמניה החלה, כנראה, כבר באותם מהלכים, שהוביל פרופ' חיים וייצמן (שהיה אז נשיא הסוכנות היהודית ולימים נשיאה הראשון של ישראל) לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה. וייצמן שיגר כבר ב-20 בספטמבר 1945 מזכר ל"ארבע מעצמות הכיבוש" שפעלו אז בגרמניה ובו תבע לפצות את העם היהודי בסכום של כשני מיליארד ליש"ט, על הנזקים החומריים שנגרמו לעם היהודי כתוצאה מהשואה. במשך הזמן חברו לנושא אישי-ציבור יהודיים נוספים, כמו ד"ר נחום גולדמן, הנרי ד'אביגדור גולדסמיד ואחרים.
באותה תקופה היו גם מי שדרשו לקיים נתק רשמי מוחלט בין העם היהודי ומדינת ישראל הקמה לבין גרמניה, בדומה לחרם ההיסטורי בעקבות גירוש היהודים מספרד. היו גם שהרחיקו לכת והשוו את היחס הראוי לגרמנים לחרם המקראי על עמלק.
גישה זו הייתה בין הגורמים לכך, שכאשר דיווח ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון לכנסת, ב-7 בינואר 1952, כי הממשלה עומדת לקיים משא ומתן עם גרמניה על שילומים, התחוללה מחוץ לכנסת הפגנה קשה ואלימה. למרות זאת, הכנסת קיבלה החלטה להמשיך במשא ומתן ברוב של 61 כנגד 50 והסכם השילומים התממש.
יש לציין, שסמוך לתקופה שלאחר קום המדינה, הצריכו העניינים המנהליים הקשורים, הן בטיפול בשארית הפליטה והן הטיפול ביחסים אחרים עם גרמניה (כגון הנפקה ובקרה של אשרות ותעודות), קיום של משלחת קונסולרית רשמית למחצה, שמטעמים שונים נמצאה דווקא בעיר מינכן, וזאת למרות שעיר זו, בירת בוואריה, נחשבת לעיתים קרובות לערש הצמיחה של הנאציזם והגזענות ולידה הוקם (ב-10 במרס 1933) מחנה הריכוז הנאצי הראשון: דכאו.
בעוד שמערב-גרמניה בראשות קונרד אדנאואר, ראתה מקום לפצות את העם היהודי ואת ניצולי השואה, הרי שיחסה של הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (ובראשי תיבות DDR /GDR), הידועה בשם גרמניה המזרחית, היה שונה. גרמניה המזרחית, לא נענתה לפניות למשא ומתן על פיצויים ליהודים ו/או למדינת ישראל, מאחר שהיא ובריה"מ - פטרוניתה, ראו בפניות אלה בקשות של גופים מערביים שהיו מוגדרים בעיניהם כ"פאשיסטיים". ההתרחקות בין גרמניה המערבית לבין מזרח גרמניה הובילה, בין היתר, לשנים של מתיחות בין גרמניה המערבית לבין מדינות מזרח-אירופה, עד כדי סירובן של אלה האחרונות להכיר בגרמניה המערבית.
יחד עם זאת, ראוי להדגיש, כי בנושא המלחמה בנאצים ובמשתפי הפעולה שלהם, קבעה גרמניה המזרחית עמדה קשוחה מזו של אחותה שבמערב, שאף תאמה את עמדתם של מרבית מנהיגי היהדות בעולם ומנהיגי מדינת ישראל. וכך מתאר זאת אלברט ריקרל: "לדברי התובע הכללי בגרמניה המזרחית נענשו עד סוף 1976 12,861 אנשים שנמצאו אשמים בפשעי מלחמה פאשיסטיים ובפשעים נגד האנושות". בנושא זה שונה הייתה תגובתה של מערב גרמניה. המשפטים נגד הנאצים ובמיוחד נגד מי שהיו "משתפי-פעולה סבילים" עם הנאצים התנהלו במערב גרמניה, לעתים, בחוסר נחרצות (חוקרים רבים מצאו עקבות לכך בניסיונות אמריקניים, דאז, להתעלם, ככל האפשר, מעברם של מי שהיו נאצים, במטרה לשלבם במאמצי ההתארגנות כנגד ההתעצמות וההתפשטות של "הגוש המזרחי" , שבראשו התייצבה אז ברית המועצות. אנשים כאדנאואר וחבריו, אף הם העדיפו למצוא שפה משותפת עם "שחורים" כלומר, עם מי ששיתפו פעולה עם הנאצים, מאשר עם "אדומים" כלומר, עם סוציאליסטים, שהיו חשודים בנהייה אחרי הקומוניזם). כדוגמא לכך, ניתן להביא את מקרהו של המשפטן הנס גלובקה. גלובקה, נמנה על מחברי הפרשנות הרשמית של חוקי נירנברג: פרשנות שהבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים שיהודים יהיו מנועים ככאלה מהחזקת אזרחות ברייך השלישי ומכהונה במשרה ציבורית כלשהי. לגלובקה מיוחס הרעיון של חיוב הוספת שמות פרטיים אחידים ליהודים ("ישראל" לגברים ו"שרה" לנשים) כאמצעי של השפלה והקלה בזיהוי. אף על פי כן לא נמנעה העסקתו של גלובקה לאחר המלחמה בתפקיד רגיש של הממונה על כוח אדם בלשכת ראש הממשלה המערב- גרמנית עד ראשית שנות השישים והוא לא הועמד לדין בגרמניה, כיוון שבאופן רשמי לא היה חבר במפלגה הנאצית.
כאמור, אבן היסוד החשובה ביחסי שני העמים, מאז השואה, היתה הסכם השילומים. על פי הסכם זה, הכירה ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב גרמניה, דאז), בחובתה לפצות את נרדפי השואה בכלל ואת מדינת ישראל בפרט, כקולטת חלק לא קטן משארית הפליטה. היו בישראל מי שטענו אז, ב-1952, כי חתימתם של ד"ר נחום גולדמן ומשה שרת על הסכם השילומים עשויה בעיקר לסייע לחותם השלישי - רה"מ הגרמני, קונרד אדנאואר - במאמציו הבלתי נלאים, לכלול מחדש את גרמניה בתוך "משפחת העמים". ואכן, הוויכוח הקשה שניטש בישראל למתן ההיתר לאותה התקבלות גרמנית בינלאומית, היווה בשעתו יסוד למחלוקת קשה ומרה. רבים ראו בגולדמן ושרת כמי שחצו לא מעט קווים אדומים בכל הנוגע ליחס הראוי לגרמניה.
תאריך יסוד נוסף שראוי לציון בנוגע להפשרת היחסים בין שני העמים הוא פגישת דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר בשנת 1960, אשר הובילה לעליית מדרגה ביחסים שבין ישראל וגרמניה: כחמש שנים לאחר הפגישה האמורה החלו הקשרים, שנרקמו עוד לפני קום המדינה, להיכנס למסלול שגרתי, ובין השאר מעידה על כך הקמתה של שגרירות גרמניה בתל-אביב ב-12 במרס 1965.
ברם, במקרה של יחסי ישראל-גרמניה, כיסתה שיגרת קיום השגרירויות והקונסוליות אך בקושי על הדילמות הערכיות הקשות שעמן התעמתו מקבלי ההחלטות באותה תקופה, כמו גם, תושבי הארץ בכלל וניצולי השואה בפרט. שורשי היחסים בין שני העמים, לאחר השואה, ואף הוויכוח על היחס הראוי לגרמנים, החלו מיד עם כיבושה של גרמניה על ידי כוחות הברית בתום מלחמת העולם השנייה. באותה עת הגיעו נציגי הישוב היהודי בארץ לגרמניה במאמץ לכוון את "שארית הפליטה" לעלייה לארץ- ישראל.
עד לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה המערבית, בשנת 1965, הוצבה משלחת השילומים הישראלית, בעיר קלן ולא בבירה דאז, בון. כך נמנע מהמשלחת הביטוי הרשמי לקיומה כנציגות ה"כמעט" בלעדית של ישראל בגרמניה. עם זאת, התרגלו רבים במשך הזמן לראות ב"משלחת השילומים" משהו שהוא מעין שגרירות של ישראל, כשראש המשלחת, אליעזר פ' שנער, מכהן למעשה כ"שגריר".
עם זאת, אין להסיק מעצם כינון היחסים הדיפלומטיים כי חלפה באחת ההתנגדות בקרב יהודים רבים, תושבי ישראל או מדינות אחרות, לקיום יחסים נורמליים בין מערב גרמניה וישראל.
צעד נוסף בפיוס בין שני העמים נעשה כאשר וילי ברנדט, היה לראש הממשלה הגרמני הראשון שביקר בישראל, ביוני 1973. עוד לפני ביקור זה זכה ברנדט לתשומת-לב תקשורתית רבה כאשר, בעת ביקור בוורשה, בירת פולין, בתחילת דצמבר 1970, כרע על ברכיו נוכח האנדרטה לזכר הגטו בבקשת סליחה מהקורבנות היהודיים של הנאצים. המחווה שזכתה להדים ניכרים הייתה כנראה בין הגורמים לכך שברנדט הוכתר עוד באותה שנה כ"איש השנה" של השבועון "טיים", ואף זכה בתחילת דצמבר 1971 בפרס נובל לשלום.
כעשרים שנה אחרי החתימה על הסכם השילומים, במה שנראה בגרמניה דאז כהצלחה ארגונית וספורטיבית מרשימה באירוח האולימפיאדה העשרים במינכן (1972), התרחש אירוע הטרור בו נרצחו י"א הספורטאים הישראליים על ידי טרוריסטים פלסטינאים. כזכור, השתלטה קבוצת טרור על מגורי הספורטאים הישראליים. בהשתלטות ובניסיון החילוץ הכושל של הגרמנים, נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. תחושות קשות ליוו את הכישלון. היו רבים שטענו, גם אם לא מקרב חוגים רשמיים, כי לא נעשה די כדי למנוע את האסון. אחרים חשו שההחמצה הביטחונית הנוראה רומזת על תחושות זילות וזלזול בכבודם של משתתפים יהודים וישראלים. והיו אף שהרחיקו לכת והתייחסו לאסון כאל קנוניה בין המשטרה הגרמנית לבין הטרוריסטים.
כשלושה עשורים לאחר האירוע הטרגי באולימפיידת מינכן, ממשיכות לנשב רוחות אנטישמיות, כנגד מדינת ישראל בפרט וכנגד יהודים ברחבי העולם בכלל. בתקופה האחרונה אנו גם עדים לביטויים (הזוכים להד תקשורתי נרחב) של הכחשת שואה. יש מקום לשער, כי הפיתוי להכחשת השואה בשיח הבינלאומי האנטי-ישראלי הינו כיום, רב מתמיד – כאשר בתוקפם של תהליכים טבעיים הולך ומצטמצם מספרם של מי שיכולים להעיד על השואה מהתנסותם האישית. אחת הדוגמאות לכך היא אחמדינג'אד, ראש ממשלת אירן, שפנה בחודש יולי 2006 אל ראש הממשלה של גרמניה, אנגלה מרקל, והחמיא לפועלה הרם של גרמניה בתחומי המדע, האמנות, הפילוסופיה והפוליטיקה והדגיש את הצורך להזים את "תעמולת הזוועה היהודית" שדרבנה את בעלות הברית להרוס את גרמניה ו"להביך" את עמה, לעולמים. לצד הידיעה פורסמה גם תמונה של אחמדינג'אד המרים כף יד בתנועת הצדעה הדומה ל"מועל יד" נאצי. בתקשורת נמסר,כי מרקל השיבה שאינה מתכוונת לענות למכתב הנ"ל באופן רשמי.
בגרמניה עצמה עיצוב זיכרון השואה והיחס ליהודים כיום מגוון: המיצג של יוכן גרץ על "מצבות הזיכרון הנעלמות" בסאארבריקן והאנדרטה שהוקמה במרכז ברלין בתמיכה כספית של הממשלה הגרמנית – מהוות דוגמא לבולטות זיכרון השואה בשיח הציבורי הגרמני. לעומת זאת, נתקלים לעתים ניסיונות של יהודים לאתר את בתיהם מלפני המלחמה שנותרו בגרמניה, בהתנגדות. דוגמא לכך היא עמותה ירושלמית בשם "בית אשכנז" במסגרתה נעשים ניסיונות לחשוף בגרמניה אתרים בהם התקיימו החיים הקהילתיים היהודיים עד לשואה. במקרים מסויימים קיבלה העמותה סיוע כספי גרמני לפעולותיה, ובמקרים אחרים נעשו ניסיונות לקלקל את מאמצי העמותה באיתור בתי הכנסת. ניכר שלעתים יש ניסיון להסוות את חוסר שיתוף הפעולה, מתוך החשש מהבעת עמדה שלילית על יהודים בפרהסיה.
במהלך השנים מתרבים גילויי אי-הנחת מהמאמצים של יהודים לאתר שרידים לחייהם טרם השואה בגרמניה. גילויים אלה מצטרפים לכתובות גרפיטי ניאו- נאציות אותן ניתן למצוא על קירות חלק מתחנות הרכבת התחתית (למשל בתחנת ליכטנברג). נוסף לכך, צעירים גרמניים רבים מצטרפים לתנועות וארגוני שמאל המפגינים על מה שמכונה "הכוחנות והתוקפנות" של ישראל. מאידך, יש גם חוגים בגרמניה כמו ארגון "אות הכפרה" המגייס מתנדבים גרמניים, מגיל 188 ומעלה לשהות מבוקרת בישראל, ומסייע גם לישראלים שמעוניינים להשתתף בשירות התנדבותי, להגיע לגרמניה לתקופה מוגדרת. בישראל נשלחים מתנדבי הארגון בין היתר לעבודה במוסדות לקשישים – שחלק מיושביהם הם ניצולי שואה. ישנם גם מתנדבים שמגיעים כדי לסייע למוסדות ההנצחה והמחקר על השואה.
בשנים האחרונות, התווסף מימד חדש ליחסי ישראל-גרמניה: היו מקרים לא מעטים שבהם נעזרה ממשלת ישראל בגרמנים לשם תיווך בינה ובין ארגוני טרור במדינות שכנות. בהקשר זה, ניכר כי גרמניה ערה למשמעות ההיסטורית של מגע בלתי-אמצעי בינה לבין ישראל. לאחרים, כמו לשר החוץ הגרמני, נראית עצם האפשרות של קיום מגעים כאלה כאות הצלחה נוסף במאמצי ה"נרמול" של גרמניה והפיכתה לאומה שווה לכל אומות העולם, למרות זיכרון השואה.
נושא הנצחת השואה בגרמניה קיבל את ביטויו בשנים האחרונות במוזיאון היהודי החדש שנחנך בברלין ובאנדרטת הזיכרון לנספים שהוקמה בלב הבירה הגרמנית. הקמת האנדרטה לוותה במאבקים ציבוריים. בנייתה החלה באפריל 2003 והסתיימה ב-10 במאי 2005.
האנדרטה עוצבה ע"י האדריכל פטר אייזנמן, ובשטחה העצום (19,000 מ"ר) מוצבים 2,711 עמודי בטון, מצבות סמליות על קרקע משופעת כמדרון המעניקה למבקר תחושת אי שקט. מתחת לאתר ממוקם היכל זיכרון ובו גישה למאגר המרכזי לשמות קורבנות השואה של יד ושם.
הדיונים הציבוריים והמחלוקת שהתעוררה סביב הקמת האנדרטה בלב ברלין, העלו בקרב גרמנים רבים את שאלת הנצחת השואה ונוכחותו המתמדת של הזיכרון במיקום כה מרכזי בעיר. באופן סמלי ממוקמת האנדרטה באזור הקנצלריה ששימשה את היטלר בימי שלטונו. המתנגדים להקמתה טענו שאין צורך להנכיח את זיכרון העבר בלב החיים הציבוריים של תושבי ברלין ואף מדובר בשטח בעל ערך נדל"ני רב. רבים מהמתנגדים טענו, במובלע או באופן ישיר, שיש להניח לעבר שאינו חלק מ"גרמניה האחרת", החדשה. סוגיה זו מאירה היבטים חשובים ביחס הגרמני העכשווי לזיכרון השואה. לעובדה שהאנדרטה הוקמה לבסוף בבירה הגרמנית ועל פי התוכניות המקוריות, ישנה משמעות רבה.
לסיכום, בדיון על היחסים בין ישראל לגרמניה מתעוררת שאלה שכוחה יפה הן לפתיחה והן לסיכום: האם אפשר וצריך להמתין לגורם מזמן לשם דיון על יחסי ישראל-גרמניה? האם אין בזמן שעבר ובנסיבות הבינלאומיות שתוארו לעיל, בכדי לעמעם את זכר השואה מחד ולהפוך את יחסי ישראל-גרמניה ליחסים בין שתי מדינות ידידות שהעבר אינו מעיב על יחסיהן אלה? דומה שהתשובה ברורה, יש לעסוק בנושא גם ללא גורם מזמן וזאת כדי שהלקח לא יישכח.
שאלות נוספות שעשויות לעלות לדיון נוגעות לביקורת המתפרסמת לעתים בגרמניה על מדינת ישראל וכן לעיצוב וזיכרון השואה (האם וידויו המתוקשר של חתן פרס נובל גינתר גראס בקיץ 2006 על כך שהיה חייל ב"וואפן ס"ס" מצביע על פתיחות הולכת וגוברת לעבר הנאצי?).
אירוע רודף אירוע ושאלות ותהיות ממשיכות לצוץ. דומה, שבתחזית לעתיד יחסי ישראל-גרמניה יש כיום יותר סימני שאלה מקביעות נחרצות, על הדרך בה יתפתחו הדברים.
לקריאה נוספת:
- האנציקלופדיה של השואה, ערכים כמו "(ה)רפובליקה הפדרלית הגרמנית","מרכזי תיעוד", "משפטים" [ור' במיוחד , משפטי נירנברג "המקוריים" – 1946] "שלומים".
- האנציקלופדיה העברית, ערכים כמו "ג' גראס" כרך מילואים (טורים 806 - 808 ) "שלומים", כרך ל"א.
- אבינרי שלמה,"כל התקווה ,העלבון והטרגדיה של יהודי גרמניה בתמונה אחת" במוסף "ספרים" של "הארץ" 16 באוגוסט.
- מנחם בגין "דברים" בישיבת כנסת מהתאריך ט' בטבת תשי"ב- 7 בינואר 1952. באתר האינטרנט של מרכז מורשת בגין מעיד קונראד אדנאואר [בתרגוםם לעברית]: "אני קובע שהעם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה. אני קובע שהעם הגרמני ברובו המכריע לא השתתף בפשעים האלה."
- איתמר אייכנר ואלדד בק : "שגרירויות תחת אש", ידיעות אחרונות, עמ' 14 –15, 6 באוגוסט 2006 : "גרמניה הרשמית אומנם מתייצבת לצד ישראל בקונפליקט, אבל דעת הקהל בה נוטה דווקא לגנות אותה- ואת הלך הרוח הזה שיקף השבועון הנפוץ 'שטרן', שהקדיש את עמוד השער בגיליון האחרון לשאלה : "מה הופך את ישראל למדינה כל כך אגרסיבית?". אלדד בק, "סוף הפח", 7 ימים , מוסף ידיעות אחרונות 25 באוגוסט 2006 עמ' 58 – 61.
- אלון הדר "ירושלים אלכסנדרפלאץ" מוסף "הארץ" 25 באוגוסט 2006 ,עמ' 46 – 50.
- אתר האינטרנט Y-net "שגרירויות תחת אש" / ידיעות אחרונות בחלק החדשות עמ' 14- 15 אוגוסט 2006. עם תיאור עמוד השער של השבועון הגרמני "שטרן" ובו השאלה בתרגום לעברית]: " מדוע ישראל תוקפנית כל –כך?".
- אשר בן נתן, החוצפה לחיות, פרקי חיים, הוצאת משרד הביטחון, 2002.
- ישראל גוטמן (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי ,הוצ' יד ושם 1996.
- שמואל גורן, "מינכן. נקמה?" ב"מבט מל"מ" מרס 2006,עמ' 28.
- אהרון האס, בצל השואה, הד ארצי, 1999.
- שמעון ויזנטל, משפט ולא נקם, הוצ' מעריב 1991.
- יחיעם ויץ באתר האינטרנט של המרכז לטכנולוגיה חינוכית/"קתדרה", משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה.
- יחיעם ויץ, "הצבר נולד בגרמניה", במוסף תרבות וספרות של "הארץ", 18 באוגוסט 2006.
- יחיעם ויץ,"האב המייסד" ומשפטו של הצורר: יחסו של בן- גוריון למשפט אייכמן [תדפיס(בעברית) / לקראת פירסום].
- דוד זילברקלנג "תגובות בעלות הברית לשואה" מחניים (9) כסלו, תשנ"ה (ור' גם באתר "דעת").
- "טריבונה" (TRIBUNE), שנת 2000 (באנגלית) ור' למשל: עמ' 38 – 47.
- "טריבונה" (TRIBUNE), שנת 2005 (באנגלית) ר' במיוחד עמ' 33 - 38.
- לני יחיל, "המוות הוא רב-אומן מגרמניה", עמ' 211 – 215, בקובץ על נאצים, יהודים ומצילים, הוצאת יד ושם 2002, ובמיוחד הקטע הנועל בעמ' 215 המתחיל במשפט : "אולם על אף הכל שנת 1993 איננה שנת 1933".
- סבינה לוהמן ב"ידידי אות הכפרה והשלום בישראל", בית בן יהודה, רח' עין גדי 28 ירושלים.
- נתנאל לורך, היום יפנה- שבעים שנותי הראשונות, הוצאת משרד הבטחון 1997, עמ' 319.
- שלומית לן, "עד כמה היה שוקן לחוץ למצוא שותף? העבר הנאצי לא רודף את שוקן", גלובס, 16 – 17 באוגוסט 2006.
- מירון מדזיני ונורית גבוה-ברוורמן, קובץ מסמכים בתולדות המדינה, הוצ' משרד הבטחון
- 1981, במיוחד במבוא למסמך מס' 30 , עמ' 112.
- ארי שביט " לפעמים זה גורם לי עצבות", מוסף "הארץ" 25 באוגוסט 2006 עמ' 38- 44.
- דינה פורת, "לקרוא לילד בשמו", מכתב למערכת הארץ (בפרשת דומונט) 22 באוגוסט 2006
- מריון פרוידנטל, מכתב למערכת מוסף "הארץ" 8 בספטמבר 2006.
- שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד 1997, עמ' 292 - 298.
- מאיר ומרים שוורץ, מדור לדור, ירושלים, תשס"ה.
- מאיר שוורץ, "הקורבנות הנעדרים מספרי היזכור של קורבנות השואה בגרמניה בשנים 1933 - 1945 [תזכיר (בגרמנית)] הוזכר ב- Lauber (בגרמנית), עמ' 228.
- עמוס שוקן, "הכאב לא יקהה לעולם, אך יש להביט קדימה בתקווה", ב"הארץ" 17 באוגוסט 2006.
- סילבן שלום ויושקה פישר, "60 שנה לאחר השואה : היחסים בין ישראל לבין גרמניה יציבים ומוצקים", "הארץ" 18 במאי 2005.
- אליעזר פ' שנער, בעול כורח ורגשות, בשליחות המדינה, יחסי ישראל גרמניה, הוצאת שוקן, 1967.
- אניטה שפירא(עורכת), עצמאות- חמישים השנים הראשונות, מרכז זלמן שזר 1998.
