מחברת שחורת-כריכה: ניצול נזכר בילד שהיה. איתמר יעוֹז- קֶסְט פוגש את פֵּטֶר קֶסְט שנית.

הקדמה

מאת: ג'קי מצגר

איתמר יעוז-קסט נולד ב-1934 בסַארְוַאש (עיר הצבי), הונגריה, בשם פטר קסט. לאחר שהגרמנים פלשו להונגריה במרץ 1944, הוא החל את מסע הייסורים שלו. למזלו הוא היה מוקף בבני משפחתו (הוריו ואחותו) בעת מאסרם במחנה ברגן-בלזן שבצפון גרמניה. כנגד הסיכויים, הוריו ושני ילדיהם שרדו למעלה משישה חודשים במחנה. על פיסות נייר שהוריו השיגו עבורו במחנה, הוא החל לכתוב את שיריו הראשונים, כילד בן עשר במחנה ריכוז גרמני. עתה, ב-2014, איתמר יעוז-קסט מתגורר בתל-אביב, בעל משפחה ולזכותו נזקפת יצירה רבת שנים כמשורר וכמתרגם.

הסיפור שלהלן צורף בפתיחת אסופה משירתו כילד שיצאה לאור בעברית ב-2006 בתרגום מן המקור בהונגרית. זהו סיפור סוחף של המבוגר הנזכר בהתחלות הסוערות שלו כמשורר צעיר, התחלות הטומנות בחובן את נגעי אי-האנושיות של הבריות.

מחברת שחורת-כריכה1

מאת: איתמר יעוז קסט

מחברת שחורת-כריכה ומסורבלת ובה שירים קצרים ומחורזים בכתב-ידו המטושטש של ילד, וגם דפים מספּר, תלושים כנראה מתוך מחברת אחרת, ובדפים – שיר ארוך, באותו כתב-יד עצמו, אך המילים כתובות מתוך סערת-נפש ניכרת היטב.

מתי קיבלתי לראשונה את המחברת שחורת-הכריכה הזו? – התלבטתי לא-אחת בתקופה האחרונה; כלומר, מאז שהתחלתי להתפייס עם שירי-הילדות הרשומים במחברת הישנה ובדפים המצהיבים והמקומטים, המצורפים אליה. ולפתע הבזיק בתוכי שבר-זיכרון:

ימים ספורים לאחר השחרור מידי הגרמנים העבירו אותנו, קבוצת פליטים הכלואים בקרונות-רכבת, שעשו דרכם ממחנה ברגן-בלזן לעבר הבלתי-נודע, ואשר היו על סף ההוצאה להורג – לעיר-נופש שהיתה שייכת למנגנות הפקידותי של היטלר, בשם הִילֶרְסְלֵבֶּן, תוך פינוי תושבי הבתים הגרמנים של העיר. זאת היתה פעולתם של הכוחות האמריקאיים המשחררים.

שם עמדנו, בדירות מפוארות וגדושות בכל טוב – ואנחנו צללי-אדם מכונמים, שגם החיילים המשחררים חוששים מפניהם. כבר היתה שעת אחר-צהריים של תחילת אביב, ואבא קרע לרווחה את החלון המרכזי של חדר-האורחים ונתן עיניו ביערות הרחוקים העוטרים לנוף. צלצלו בדלת, אך אבא סירב לגשת ולפתוח אותה. במקום זה הוסיף להזין עיניו בשקיעת-השמש השקטה, כאומר בנפשו: אכן, יש עוד שקיעות-שמש רוגעות ושלֵווֹת בעולם...

חלפו כמה רגעים ונשמעו צעקותיה של אישה מן הרחוב, מול החלון הגדול: "אדון! אדון! אני רוצה את כלי-הבית היקרים שלי, הם עשויים חרסינה, כלים משפחתיים..." צעקה האישה בגרמנית. מן-הסתם האישה שהתגוררה בדירה עד לפני שעות אחדות. מבטו של אבא נח על פניה של האישה. לבסוף הוא השמיע בקול משועשע במקצת: "חכי גברת... עוד מעט... עוד מעט!" וניגש אל מזנון-העץ החום והחל לשלוף מגירות מגירות ולהעלות מהן צלחות, ספלי תה וקפה, תיבות ושאר שכיות-חמדה. אגב-כך נתקלה ידו גם במחברת, בעפרונות ובקסת-דיו. תקוף-בולמוס אמר לי: "קח לך, פֵּטֶר... את אלה תיקח לך לעצמך!" לאחר מכן חפן בזרועותיו הארוכות את כלי-הבית שהעלה מן המזנון, ניגש אל החלון הפתוח וקרא: "גברתי! גברתי! אנא קבלי בבקשה את הסרוויזים היקרים שלך..." שתק והוסיף: "גם לנו היו פעם סרוויזים יקרים!" והשליך מן הקומה השנייה את הצלחות, את הספלים ואת שאר כלי החרסינה היפהפיים לרגליה של האישה הגרמנייה – עובדת המנגנון הפקידותי של הפירר. קול שבירת הכלים בקע מן הרחוב. הקול צלצל והתגלגל ברחוב. נדמה, כל רחובותיה של עיר-הנופש הִילֶרְסְלֵבֶּן עונים בהד.

דמעות זלגו מעיניו של אבא – דמעות שמחה. אחר-כך גם צחק. לא שמעתי אותו צוחק זה מכבר.

"את המחברת לקחת?" שאל בסוף, "תעתיק לתוכה את השירים שכתבת במחנה," העיר.

זה זמן רב לא נגעו ידי בנייר טוב ובמכשירי-כתיבה השייכים לבית-ספר. צורתם כמעט נשכחה מלבי.

השירים היו רשומים על קרעים-קרעים של ניירות-אריזה. הורי השיגו אותם מידי אסירים שבצריף שלנו בברגן-בלזן, או בצריף סמוך לנו, תמורת מנות-לחם – כדי שאוכל למלא את זמני בין 'אַפֶּל לאַפֶּל' [מסדר], ואגב פליית כינים מבגדי, שהפכתי אותה לכעין משחק: אני מצד זה והכינים מצד זה והמערכה נטושה בינינו.

תוך התנגדות פנימית מסויימת וגם תוך התרגשות ניגשתי למלאכה. לא אהבתי את השירים, שהרי הם הזכירו לי ימים של שְחור. ואף-על-פי-כן טרחתי על עיצוב האותיות במאמץ להתגבר על הכיעור שבכתב-ידי – מה שהביא עלי, פעמים רבות (בעבר הרחוק, לפני ה'מבול'), עונשים הרבה בבית-הספר היהודי-הניאולוגי שבו למדתי בעיר-הולדתי סַרְוַאש (עיר הצבי).

אם כן, ישבתי ושקדתי על השירים הקצרצרים – חלקם על-אודות רעב, מצוקה ופחד, וחלקם על-אודות נושאים משעשעים-מבדחים מימים עברו, במטרה להפיג את המועקה הרת-הגורל שסביבי בצריף.

עתה ראיתי שמעיני אמי נוטפות דמעות. היא שמחה על שבנה נראה שוב כתלמיד בית-ספר קטן. היה זה לפני שנודע לה על רצח הוריה בידי יחידת ס"ס באוסטריה, מה שנטל ממנה את יכולת השמחה לשנים ארוכות והמיט קדרות על הבית כולו; (ראה ספרי בחלון הבית הנוסע, רומאן).

לקראת סתיו 1945 חזרנו לעיר סַרְוַאש שבהונגריה. זמן קצר לאחר שובנו שאל אותי אבא: "מדוע לא תתאר בשיר ארוך את כל 'דרך-הייסורים שלנו', את כל הדֶפּורטאציה (הגירוש)?"

משכתי בכתפי. לא חשתי כל רצון להיזכר ב'מסע' הארוך. הלא שבנו לעיר-ההולדת שבהונגריה, וגם אבא עצמו ניסה להתאקלם מחדש במציאות שהשתנתה, ניסה להכות שורשים במשטר הסוציאליסטי המתהווה.

אך מקץ זמן הוא נטל שניים-שלושה שירים מתוך מחברתי, ובלי לשאול את פי שלח אותם לעיתון יומי נפוץ בהונגריה בשם הונגריה העצמאית, תוך תיאור קצר של הנסיבות שבהן הם באו לעולם. עברו שלושה-ארבעה שבועות – ובעמודו האחרון של העיתון נדפס שירי "רעב", כשהוא מלווה בערה מטעם העורך (ד"ר איוואן בוֹלדיז'אר). עורך העיתון כתב בשולי השיר: "קשה להאמין כי שיר זה נכתב על-ידי ילד כבן עשר שנים, אך אם נכונה עובדה זו – הרי שהילד מצטיין בכישרון רב." הערה זו הפיחה בי ביטחון-עצמי, לצד ההפתעה למראה שירי המודפס. ואמנם החלטתי לשמוע בקולו של אבא שעודדני להעלות על הכתב את קורות ה'גירוש' בחרוזים, בתבנית של פואמה כביכול. כאמור, המעשה היה בסמוך לשובנו לעיר הולדתי סַרְוַאש, בחורף 1945. למען האמת, את השורות הראשונות של ה'פואמה' כתבתי בעודנו בגרמניה במחנה ובעיר הִילֶרְסְלֵבֶּן, תוך ציפייה לצאת לדרך – חזרה לאדמת הונגריה. אך הכניסה לאווירת הגירוש והמאמץ לשחזרה – שמו מחנק לגרוני ואני משכתי ידי מן הכתיבה.

לא כן בעיר סַרְוַאש עצמה. שם נשאלתי על-ידי חברי החדשים לכיתה, בבית-הספר הממלכתי – אליו רשמו אותי הורי: "היכן היית במרוצת כל השנה החולפת?" הם שאלו את שאלתם – ספק מתוך העמדת-פנים וספק מתוך שמחה לאיד בלתי-מוסתרת. ואני שוב חשתי גלי אנטישמיות האופפים אותי כמו לפני ה'גירוש'. נדמה, דבר לא השתנה פה. או-אז ישבתי וכתבתי את 'מאורעות הגירוש' מהחל ועד כלה, כמי שכותב ספק אדמה מסויטת וספק תיעוד – בפרספקטיווה של שנה, שנה וחצי. אולם סירבתי לחשוף את 'פרי-רוחי' לעיני חברי ומורַי - עקב אירוע פתאומי:

אמי, בהיוודע לה דבר רצח הוריה, שקעה במרה-שחורה וישנה רוב שעות היום – ואילו אני... אני ביקשתי לחיות את חיי תוך הדחקת העבר, ואפילו הצטרפתי לתנועת נוער שפעלה במסגרת בית-הספר. במפגש סביב מדורה, שהתקיים בחורשה העירונית, החל המדריך לדבר על 'צירקוּמיזציה' (ברית-מילה) הנהוגה בקרב עמים מסוימים, בעודו נושא אלי את עיניו – נדמה, מבקש להדגים את הנושא הלכה למעשה. חשתי: רגלי רועדות והלב הולם בחזי בחוזקה. קמתי ונטשתי את המקום כל עוד נשמה באפי. דפי-הפואמה נותרו חסויים בתוך כיסי.

לאחר זמן קצר עברה המשפחה לעיר הבירה בודפשט, מתוך תקווה כי שינוי המקום ישפיע לטובה על מצבה הנפשי של אמי. אבא, שהיה חובב ספרות מנעוריו, התיידד עם סופרים ועם עיתונאים במטרופולין, ושוב דאג למסירת שיר משירי – למערכת עיתון. הפעם בהסכמתי האילמת. השיר נקרא "פגישה עם המוות". עורך השבועון המשקיף – מר וַאשַארְהֶאִי, הדפיס את השיר בעמוד הראשון של עיתונו, על רקע מאמר פוליטי ארוך. על פרסום זה כתבתי בספרי בחלון הבית הנוסע: "עמדתי על מדרגות החשמלית. 'אתה יורד?', שאל אבא בפתיעה ובשמץ עלבון; 'חכה!' הוסיף. הוא שלף מכיסו גיליון של העיתון רב-התפוצה 'המשקיף', ופרש אותו מול עיני. לתמהוני ראיתי בו שיר משירי, אותם כתבתי על רקע המלחמה. שיר ילדותי מאוד, אך הוא לווה במאמר שכוונתו העיקרית היתה פוליטית. הבטתי בשיר בתימהון. הבטתי במאמר הכתוב בידי העורך בכבודו ובעצמו, ואשר נשא את הכותרת 'הילד והמוות'. קראתי את ראשיתו: 'רוצה אני לדבר על-אודות הילד שפסע בנתיב-הייסורים ופגש את המוות. ילד קטן היה עוד, אך חש בנפשו את אין-קץ הטרגדיה של המופקרים לגורלם על-ידי משטר רשע, אשר כלאהו, יחד עם בני-משפחתו, ברכבת-הדמים. עתה שואל אני את הילד, והוא משיב לי בעיניים מצועפות...' עד כאן קראתי בעיתון והשלכתיו אותו מידי בזעם.

'מדוע לקחת ממני את השיר... הרי אוסף של פטפוט כאן... וגם השיר... מעכשיו ודאי שלא אוכל להופיע בבית-הספר... הרי מעכשיו כל אחד יידע שאני... כל אחד יידע שאנחנו... שאנחנו לא...'

'מה?...' שאל אבא בשקט. 'אתה מסתיר שאנחנו יהודים? עכשיו?... אחרי המלחמה?'

פניו הביעו תמיהה. הוא לא נזף בי אך השיב את העיתון אל כיס מעילו, באין אומר-ודברים". (ראה ספרי בחלון הבית נוסע)

למעשה, אירוע זה שם קץ לזיקתי אל מחברתי שחורת-הכריכה למשך שנים רבות. וגם כשעלינו ארצה בראשית 1951, התעלמתי מקיומה ולא שאלתי מה עלה בגורלה – אף-כי הוספתי לכתוב שירים. אלא שנושאי שירַי היו רחוקים מהווית השואה, גם כשעברתי לכתיבה עברית. שהרי רציתי לחיות ככל חברי לכיתה ה'צברים' בבית-הספר התיכון ע"ש טשרניחובסקי בעיר נתניה. וגם כשמחנכי קרא לי (מתוך כוונה טובה!) 'ילד שואה' – מחיתי בכל התוקף וטענתי כי הזמן שעשיתי במחנה המוות ברגן-בלזן הוא ענייני הפרטי בלבד. כעין 'תקלה' במהלך הילדות.

רק ב-1959 החל הסכר להיפרץ, ואני כבר אדם נשוי, המדפיס שירים ברוב הבמות הספרותיות בארץ – ומאחורי – קובץ שירים דק.

ואולם באותה שנה קראתי רומאן לצורך תרגום מהונגרית לעברית. הספר תיאר קורותיו של רופא ובני-משפחתו, על רקע הגירוש למחנות מערי-השדה שבהונגריה. חשתי טלטלה עזה בתוכי. הלא גם אבי היה רופא והיה דמיון רב ברקע, בדמויות ובאירועים. אם כן, לשווא טרחתי להרחיק ממני כל מגע עם עולם השואה – לפתע נסדק בתוכי סדק עמוק, ובתוך שבועות מספר כתבתי את מחזור "נוף בעשן – פרקי ברגן-בלזן" – כעין פואמה שעוררה תהודה חזקה בעיתונות העברית של הזמן (1962) ושובצה גם בתכניות הלימודים בבתי-ספר תיכוניים בארץ. ואף-על-פי-כן, הצורך הנפשי באסכּפיזם, עדיין לא הירפה ממני גם לאחר כתיבת מחזור השירים הזה, שיש בו משום עמידות פרונטאלית, אם כי רומזנים, מול מאורעות השואה, ורק בלחצה של אשתי – ילידת הארץ – הסכמתי לצרף לפואמה את המילים "פרקי ברגן-בלזן", המצביעות במישרין על הנושא. לאחר הופעת הפואמה "נוף בעשן" שאלה אותי אמי אם מעוניין אני לקחת ממנה את מחברתי שחורת-הכריכה עם השירים שכתבתי בילדותי, במחנות? השתוממתי לשמע דבריה. שהרי לא ידעתי שהיא אכן שומרת מחברת זו מכל משמר. ואף-על-פי-כן, דחיתי את הצעתה. כאילו עלול אני לאסוף אל ביתי החדש, יחד עם המחברת, את כל העולם האצור בה. וכך קרה ששוב חל נתק רב-שנים ביני לבין עולם השואה. רק אמי הוסיפה לחיות את העבר ללא-הרף, וכשנשאלה פעם על דבר יום השואה... האם הוא נחוץ, לדעתה? – השיבה כי היא זקוקה ליום אחד בשנה ללא שואה.

כיום אני יודע שהתהליך שאני מספר עליו הינו טיפולוגי לבני-דורי (כלומר לילדי השואה) – תהליך של בריחה ושיבה לאחור לחילופין. סבורני שרק מותה של אמי שם קץ אחת ולתמיד לתנודות הללו. חפציה של אמי, לאחר פטירתה, עברועברו ברובם לרשותה של אחותי וביניהם גם המחברת שחורת-הכריכה. אחותי שאלה אם רוצה אני להחזיק בשירי הילדות שלי. אך אני עוד עמדתי בסירובי ושמחתי ביותר על צוואתה של אמי, בסמוך למותה, להעביר ליד ושם את כל החפצים הקשורים בנושא השואה והמצויים בדירצה, לרבות אותו כד-אפר שניצב בחדרה כל השנים, ובו הקליעים שבהם נרצחו סבי וסבתי באוסטריה, על סף השחרור. כד-אפר שהקדיר את שנות ילדותי ונעורי.

ואף-על-פי-כן, בשנת 1983, בעת עורכי מבחר מתוך שירתי, חשתי צורך לתרגם מהונגרית לעברית שיר או שניים משירי הילדות הגנוזים שלי – והשמורים אצל אחותי – ולצרף אל סוף הספר, בתור מדור נפרד שכיניתיו "מסמך", כשאני מבקש להקיף חיץ ברור בין כתיבתי הספרותית – לבין עדותו הבלתי-מודעת של ילד קטן.

ואמנם המחברת שבה לבסוף לבעליה. אך האם אני בעליה באמת? – שאלתי את עצמי מעת לעת. הלא גם שמי אינו זהה לשם הילד המופיע על המחברת. וגם לשון כתיבתי השתנתה...

וכי מה נותר בתוכי מן הילד פֵּטֶר קֶסְט, שרשם שורות-שורות על קרעי ניירות בתוך האפילה, כדי להעביר את הזמן החולף אל הרִיק, בעוד הכינים עוקצות את בשרו וטיפוס-הבהרות משתולל מסביב? רק מקץ שנים רבות ניסיתי לתאר ילד זה המשחק בברגן-בלזן, וחבריו למשחק הם היצורים הזערערים העוקצים ומפיצים מגפה:

אכן, טעם ה'משחק' עוד שמור בי. אצבעותי מדפדפות במחברת המתפוררת לאט-לאט – אף-כי שמורה היא ביד ושם בתוך תא-זכוכית קטן, בתערוכה הנקראת "אין משחקים ילדותיים" – ואני יודע שכל אשר כתבתי במרוצת חמישים שנה ומעלה, מוביל בסופו-של-דבר אל מחברתי שחורת-הכריכה, אשר אמי שמרה עליה מכל משמר ובה השיר "רָעָב" – כסמל וכמשמעות לכל השירים שכתבתי לאחר מכן.

הרשימה מאת ג'קי מצגר הופיעה במקור באנגלית בעיתון המקוון העוסק ביהדות הונגריה:
At the Last Moment: The Tragedy of Hungarian Jewry, Teaching the Legacy vol. 31. 

• 1. איתמר יעוז-קסט, על כף-ידו של חורף. שירי הילד פטר קסט 1944-1945 ברכבות, במחנה ברגן-בלזן וסמוך לשחרור, הוצאת עקד ויד ושם, 2006.