הגיליון הנוכחי עוסק בפן ייחודי של תגובה יהודית בתקופת השואה: הצלת יהודים על ידי יהודים. למרות חשיבותם של מעשי ההצלה בתקופת השואה הנושא זכה להתייחסות מועטה יחסית בהיסטוריוגרפיה ובשיח הציבורי הישראלי. אנו נענים לקריאתם של ניצולי שואה שמבקשים להכיר תודה לאותם יהודים, בעצמם יעד לרדיפות והשמדה, שפעלו - אם כיחידים ואם כחלק מקבוצה – על מנת להציל את אחיהם. בחרנו לתאר את מעשי ההצלה בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, מתוך שאיפה להביא את הפנים והשמות שמאחורי הסיפור ההיסטורי.
רבות דובר ונכתב על התגובה היהודית בתקופת השואה, ובפרט על ההתנגדות היהודית בשנים אלה: בשנים הראשונות לאחר המלחמה עמד נושא ההתנגדות המזוינת במרכז השיח הציבורי. לאורך שנות השישים והשבעים הורחב מושג "ההתנגדות" ונכללו בו גם ביטויים של עמידה רוחנית ומוסרית, קרי "קידוש החיים". המושג "התנגדות" טומן בחובו גם ביטויים של מאמצי הישרדות - הצלה הוא אחד מהם. המקרים המובאים בגיליון זה מסתמכים על הגדרתו של פרופסור דן מכמן למושג "הצלה": "מעשה שנעשה לחילוץ יהודים מן הסכנה המיידית של הנאצים או חילוץ מוחלט מהתחום לשם יד הנאצים הגיעה". על פי הגדרה זו משתמע שנדרשת עבור הצלה בקנה מידה גדול הפנמה של המציאות במידה שתאפשר תגובה. אופן פעולתה של גרמניה הנאצית משנות השלושים ואילך, שגזר את גורל יהודי אירופה לנידוי, השפלה, עינויים ומוות לא אפשר ליהודים לצפות את "הפתרון הסופי".
אופני ההצלה הושפעו מגורמים רבים, כגון מיקום גיאוגרפי, משך הכיבוש הנאצי ואופיו, מעמדה של המדינה הנכבשת, וטיב היחסים בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה המקומית. ההצלה לרוב התבצעה על ידי גניבת גבולות (בעיקר ממדינות הגובלות עם מדינות ניטראליות), זיוף מסמכים, מסתור וחיים תחת זהות שאולה: כך למשל, ארגון האוז"ה בצרפת פעל, בין היתר, להסתרה ולהברחת ילדים לגבול השוויצרי; האחים ביילסקי בביילורוסיה, עבורם הפעילות הפרטיזנית היתה בסיס להקמת מחנה משפחות ולהצלת יהודים מרדיפות; אנשים פרטיים, בעלי תושיה, כמו דב שמעוני (הונגריה) ושמואל רופאייזן (ביילרוסיה) שלא השתייכו לארגון רשמי והונעו מדחף פנימי להציל כמה שיותר יהודים; קבוצת העבודה בראשותם של גיזי פליישמן והרב מיכאל דב וייסמנדל מסלובקיה פעלה להצלת יהודים, תחילה על ידי מתן שוחד למדינאים סלובקים, ומאוחר יותר, עם הבנת סכנת החיים הנשקפת ליהודים, על ידי ניסיון שלא צלח לפדות יהודים תמורת כופר נפש. פרשת ההצלה המפורסמת ביותר היא זו המוכרת בכינוי "רכבת קסטנר" - במהלכה ניהלו מנהיגים יהודיים מבודפשט משא ומתן עם אדולף אייכמן על מנת לאפשר ל - 1,648 היהודים שברכבת לעבור לספרד. המקרה האחרון יוצא דופן ושנוי במחלוקת בגלל מספר סיבות: עצם המשא ומתן עם הנאצים, העובדה שניתן היה להציל מיעוט קטן מתוך כלל היהודים, ומשום שההחלטה לגבי מי יוכל לצאת ניתנה בידי קבוצת אנשים מצומצמת.
לכאורה ניתן היה לצפות שפעולות הצלה בסדר גודל כזה יזכו לתשומת לב ציבורית, לפחות כמו זו שניתנה לתנועות המרי או לפועלם של חסידי אומות העולם. פעולות ההצלה היהודית בתקופת השואה, מטבע המציאות בה נעשו, הציבו את העוסקים בהן במצבים מורכבים ומול דילמות שפתרונן אינו חד משמעי. פעמים רבות ננקטה בדיעבד עמדה שיפוטית כלפי ניסיונות הצלה שונים. פרופסור לני יחיל כותבת במאמר שעוסק בהצלה, כי "בעיית ההצלה בימי השואה היתה ל"שיבולת" בכל הנוגע להערכת התנהגותם של בני אדם, יהודים כלא יהודים, הצלה נחשבה כפעולת התנגדות בין שבוצעה בידי היהודים עצמם בין שהיתה פרי יוזמה וסיוע מצד אחרים.....משום כך משווים לה ערך מוסרי, ואילו העדרה מעוררת תרעומת מוסרית". ואכן בשנות החמישים והשישים ההתייחסות בארץ לנושא ההצלה הייתה, לרוב, על דרך השלילה בבחינת השאלה "מדוע לא נעשה יותר". המקרה של הצלת היהודים מהונגריה עלה לכותרות לאחר שבשנת 1953 התגלגלה תלונתו של ישראל קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד לבית המשפט, ובשנת 1954 היא הייתה ל"משפט קסטנר". הפרשה נדונה בבית המשפט ובסיומה הואשם קסטנר בגין פעולות ההצלה כמי ש"מכר נשמתו לשטן".
ייתכן שפעולות ההצלה היהודית בתקופת השואה נתפסו במבט רטרוספקטיבי על ידי החברה הישראלית כתגובה מובנת מאליה המתבקשת מקבוצה בעלת גורל זהה. על מנת לבחון נושא זה יש להתייחס לאופן התמודדותה של החברה הישראלית עם נושא השואה לאורך שנותיה ובפרט בעשור הראשון לקיומה: " ההתייחסות לשואה היתה במישור של המסות הגדולות: שישה מיליון יהודים, אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה. השואות הפרטיות של שארית הפליטה, שנמצאו בקרבת מקום, לא שימשו נושא לדיון או להתעניינות. הזיכרון הקולקטיבי שימש כסות שהעלימה מתחתיה את הזיכרון הפרטי, את החוויה האישית." מדבריה של פרופסור אניטה שפירא עולה כי בשנות החמישים יכולה היתה השואה להגיע לדיון הציבורי רק כאירוע שאירע ליהודים כקולקטיב ולא כפרטים. הפרטים שקיבלו במה ולגיטימציה להשמיע את קולם היו לרוב בוגרי תנועות הנוער והמחתרות אשר יצגו סיפור של מלחמה נואשת שחיזק את האתוס הציוני, הלא הוא סיפור מצדה. הדימויים בשיח סביב נושא השואה נעו בין "כצאן לטבח" – גורלה של רוב יהדות אירופה, לבין "תמות נפשי עם פלישתים" – נחלתם של מיעוט קטן שנוכח המוות הוודאי בחר להילחם מלחמה אחרונה. פעולות ההצלה נמצאו מחוץ לתחום המושגים הללו, והן בבחינת שטח אפור מעצם אופיין: הן דרשו התגנבות, הסתרה, מגע עם רשויות; העוסקים במלאכה נדרשו להעמיד פנים שהם חיים חיי שיגרה נורמאליים. הם עשו בחירה שהיא ניסיון לדבוק בחיים ובתוכה גם הצורך להתמודד עם ההשלכות של מעשיהם בהמשך חייהם הפרטיים והחברתיים. אנו מבקשים לשפוך אור על האנשים שלקחו חלק בפעולות ההצלה, ועשו זאת למרות הידיעה שבמעשים אלה הם מקטינים את סיכוייהם לשרוד.
תודה למיכל סטרנין על העזרה בהכנת הכתבה.