מעבר לתמונה: דרשות הרבי מפיאסצ'נה בגטו ורשה

"מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, קולי שמעת אל תעלם אזנך, לרווחתי לשוועתי".1

פסוק זה פותח את קובץ הדרשות "אש קודש" של הרבי מפיאסצ'נה – רבי קלונימוס קלמיש שפירא. הפסוק נושא בחובו אמירה הנוגעת למכלול הדרשות בספר, ומייצג את עמדתו של הרבי, כנושא ונותן לא רק עם קהלו, כי אם גם עם ריבונו של עולם.

ביום שני, כ"ו טבת תש"ג2, ה-3 בינואר 1943, טרם אקציית ה-18 בינואר3, נכתב בגטו ורשה מכתב מאת רבי קלונימוס שפירא אל אחיו שבארץ-ישראל, ר' ישעיה שפירא - "האדמו"ר החלוץ". במכתב נכתבה בקשתו, ולמעשה צוואתו, של הרבי - לפרסם את כתביו מגטו ורשה מהשנים 1940-1942 (ת"ש - תש"ב):

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3

"[...] לכבוד אחי ורעי הנצמדים בלבי מאז שיחיו.
את הקונטרס [...] התחילו להדפיס קודם המלחמה, ונפסק בפרוץ המלחמה, ועתה כשאנו בסכנה חס וחלילה בכל יום, הנני מבקש מכם אהובי ויקירי, שכשיעזור ה' ויגיעו לידכם הקונטרסים [...] משנות הזעם ת"ש תש"א ותש"ב תואילו להשתדל להדפיסם, [...] אני מבקש ומתחנן לפני כל אחד מישראל שילמד בספרי, ובטח זכות אבותי הקדושים [...] יעמוד לו ולכל ביתו [...]. והנה בהקדמה [לספר] הצגתי הזכרה לזוגתי הצדקת ז"ל בלבד, כי אז עוד היה טוב לי, ואז היתה אמי מורתי הרבנית הצדקת זצ"ל, בני הקדוש הרב זצ"ל וזוגתו כלתי הקדושה הרבנית זצ"ל בחיים; אבל עתה שלדאבוני ולגודל שברי אבדתי בעוונותי המרובים את כל יקר הזה, וחשכו מאור עיני לא עליכם [...].
וה', ירחם ויאמר די לצרות ישראל ולצרותי, וישיב לי את בתי היקרה והנחמדה מרת רעכיל יהודית שתחיה לחיים טובים וארוכים, כי נחטפה ממני ביום ב' בראש חודש אלול [...] תשב [זמן הגירוש הגדול, ב.ש.]
[...] יותר לא אוכל לכתוב. [...] דברי אוהבכם אחיכם ורעכם המתגעגע אליכם, ישראל העמוקים עד תהום רבה הנשבר והנרצץ מצרותי ומצרות וגבוהים עד שמי שמים והמצפה לישועת ה' כהרף עין קלונמוס".4

המכתב נמצא בשנת 1956 על-ידי ברוך דובדבני, שליח הסוכנות, במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בעקבות מציאת המכתב, נבר דובדבני בארכיון המכון ולמחרת מצא את כתבי הרבי מפיאסצ'נה - "חידושי תורה משנות הזעם ת"ש - תש"א - תש"ב". היה זה קובץ דרשות שכתב מראש-השנה ת"ש (ספטמבר 1939) ועד אב תש"ב (אוגוסט 1942) בגטו ורשה. קובץ הדרשות הוחבא בכדים יחד עם שאר ארכיון "עונג שבת" ברשותו של ד"ר עמנואל רינגלבלום. דובדבני צילם את הכתב למיקרופילם5 והדרשות יצאו לאור במדינת ישראל בשנת 1960 תחת קונטרסט אחד - "אש קודש".

חייו

הרב קלונימוס קלמיש שפירא, נולד בגרודזיסק מזובייצקי (Grodzisk Mazowicki) שבפולין, בי"ט באייר תרמ"ט (1889), והיה נצר לשושלות האדמו"רים מליז'נסק, קוז'ניץ ומוגלניצה.6 בגיל 166 נישא לרחל חיה מרים, בתו של האדמו"ר מקוז'ניץ. הוא נתמנה לאדמו"ר חסידות גרודז'יסק בגיל צעיר (1909), לרב (1913) העיירה פיאסצ'נה (Piaszecnoo) שליד ורשה, וייסד את ישיבת "דעת משה" בוורשה (1923). הרב קלונימוס שפירא היה איש חינוך, ופרסם את משנתו במספר ספרים, המפורסם בהם "חובת התלמידים", בהם הציג בין השאר את חידושיו בתחום החינוך החסידי.7

כפי שמתואר במכתב ובהקדשותיו לספר, הרבי איבד את אשתו (עוד קודם למלחמה), ומיד לאחר פרוץ המלחמה איבד בהפצצות הגרמניות המסיביות על ורשה את בנו אלימלך בן ציון, כלתו גיטל, גיסתו ואמו בתוך חודש ימים. למרות הטרגדיה האישית, המשיך לפעול למען פליטי פיאסצ'נה; הוא דאג להקמת מטבח ציבורי עבורם על-ידי הג'וינט, מטבח שפעל גם בתוך גטו ורשה.8 בגטו המשיך בהנהגתו הרבנית; הוא דאג שיתקיימו בריתות, מיקווה והתיר אכילת קטניות בפסח.9 דרשותיו בשבתות וחגים נסובו בהתאם למאורעות הימים, ונמשכו עד קרוב לגירוש הגדול.10 משהחל הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942, נלקחה ממנו גם בתו רעכיל יהודית, שארת בשרו היחידה, והוא נאלץ להירשם כעובד ב"שופ" של שולץ11, ומשם המשיך את הנהגתו. ישנה עדות המתארת כי בשעת תיקון הנעליים ב"שופ", היה הרבי לומד תורה עם ראש ישיבת לובלין, הרב מקוזיגלוב.12 הרבי מפיאסצ'נה גורש למחנה העבודה בודז'ין שליד לובלין, ונספה בחודש חשון תש"ד (נובמבר 19433), בפוניאטוב או במיידאנק13 במסגרת מבצע "חג הקציר"14.

משנתו

בקריאת דרשותיו אי אפשר שלא להיסחף לתוך עולמו הרוחני העשיר, מלא הייסורים והדילמות, כמנהיג רוחני וכאדם דתי. הרבי אינו חושש להראות את חולשתו לנוכח המציאות הבלתי נתפשת, ולהביעה במילים המרטיטות את לב הקורא. האמונה המוחלטת באל היא נושא מרכזי בדרשותיו לפני הציבור, והיא מקבלת מקום מרכזי ככל שהמציאות הולכת ונעשית בלתי נסבלת; העובדה כי יש מי שיודע ומנהל את העולם מעניקה לרבי וקהלו נחמה, כי יש מהלך רחב יותר שאינו נהיר להם לעת עתה, שסיומו יהיה בגאולה וישועה כפי שהובטח עוד לאברהם אבינו. יחד עם זאת, כפי שהרבי דורש מהציבור להאמין אמונה מוחלטת באל הוא אינו מרפה ממנו, ושח עם קונו ומתדיין עימו ודורש תשובה:

"ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל-כך הרבה צעקות, ואילו בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים 'זו תורה וזו שכרה[?]' וענתה בת קול מהשמים, אם אשמע קול אחד אהפוך את העולם למים. ועתה ילדים תמימים, מלאכים טהורים, אף גדולים קודשי ישראל הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מהמלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות ואין העולם נהפך למים, רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר חס וחלילה"15.

דברים קשים אלה דרש בשבת חוקת תש"ב, ערב הגירוש הגדול, נקודת שבר בחיי הגטו שהשפיעה על דרשותיו. אך על פי העולה מן הדרשות, כבר מימי המלחמה הראשונים הרבי לא יכל להישאר אדיש לסבל הציבור והוא הבין היטב את חומרת המציאות. בשבת פרשת וישב ת"ש דרש על הסברו של רש"י לפסוק:

"'וישב יעקב' ופרש רש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה וכו'"

בדרשתו יצר הבחנה בין האדם האילם לאדם המחריש. המחריש הוא בעל דברים אך עוצר עצמו מלומר אותם, לעומת האילם השונה במהותו:

"כשהאיש הישראלי [היהודי] חס וחלילה כל כך נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר, לא משיג ולא מרגיש, אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה להרגיש, אז אין זאת חרישה [חרש, שתיקה] רק אילמות, כאלם שאין לו דיבור. אבל יש שכשהאיש ישראלי רואה שחס וחלילה מוכרחה עת צרה לעבור בקטנות נפילה ושבירה, אז מתחזק ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם, ואומר לעצמו הן אילם אני עתה, אבל גם האילם מדבר מעט לפי אילמותו ברמיזה, וגם אני מעט אדבר, ארמוז באילמותי"16.

כבר בשלב זה, מתוך מציאות שאינה מובנת ומתוך אמונה שלמה באל, הרבי מתאר את הקושי לשאת דברים לנוכח היומיום. אך דווקא בעת זו, לשיטתו, למרות האילמות יש לרמוז כפי שאילם מנסה לדבר ברמז, ולא לאבד את האמונה. לאורך כל התקופה, הרבי ניסה לעודד את הציבור מתוך מודעות לקשיים האובייקטיביים בקיום המצוות. במובן מסוים, לא היתה לו ציפייה, כבעבר17, שהמצוות יקוימו בתוך חומות הגטו, אך האמונה באל היתה הכרחית, מתבקשת ומנחמת דווקא בתוך הזוועות. כך דרש על אותו הפסוק שנה מאוחר יותר, בפרשת וישב בשנת תש"א:

"ועתה אנחנו, שקשה לנו כ"כ לסובלם, הן [כן] צריכים להתפלל, לצעוק ולהתחנן לפניו יתברך שיעבירם ויסירם תכף ומיד מאתנו, [...] אבל כל זמן שעודם בנו צריכים לקבלם באהבה, וכשדומה לנו שבעוד חודש יחלפו, ועבר החודש ולא חלפו, לא נתרגז בשביל זה חס וחלילה, רק צריכים לדעת שהוא יתברך יודע יותר מאתנו והוא אב ישראל, הוא ליבן של ישראל – והלב יודע מה נעשה בכל גוף וגם סובל עמו. גם כשרואים את החורבות בדת ועבודת ה', אשר היסורים עושים [...], הצרות מהרסות ועוקרות אותן עם שורשן, הן בענייני מאכלות הכשרות והן בענייני השבת, מיקווה, חדר והחינוך בכלל וכו', הזהר שגם אז חס וחלילה לא תפגום אמונתך בה' כחוט השערה. [...] צריכים להתפלל אליו יתברך, שירחם ויגאלנו תכף ומיד, אבל אם חס וחלילה נמשך עוד שבוע ועוד חודש, אין רשאים שיפול רוחנו בנו, ומכל שכן שחס וחלילה לא יעלה שמץ של הרהור ופגם באמונה [...] אבל אם שוהה [האל] עוד יום ושבוע, אין צריכים להתעקש בזה"18.

הרבי ראה את האל ואת עם-ישראל כישות אחת ובמטאפורה - כגוף ולב. על-פי תפישתו האל סובל יחד עם עמו, ולכן ישועתו תגיע בקרוב, גם אם נראה שהיא מתעכבת. חששו העיקרי היה שהצרות והקשיים 'יפגמו' באמונה.

ביום האזכרה הראשון למות בנו, יום שני של סוכות תש"א - יום האושפיזין של יצחק אבינו, דרשת הרבי עסקה בייחודו של היום, תוך שימת דגש על עקידת יצחק:

"העקדה לא נסיון ליצחק לבד היתה, רק התחלה לעבודה של מסירת נפש לה' ולישראל, וכיוון שנסיונו של אברהם ויצחק היה רצון ומחשבה שלא נשלמו בפועל לגמרי, כי אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו', לכן כל מעשה ישראל הנהרגים על ידי עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות=גויים] שהוא להיפך, מעשה בלא מחשבה, תשלום עקדת יצחק היא, ששם היתה ההתחלה מחשבה ורצון וכאן הסיום והפעולה, היינו שהעקדה וכל הנהרגים מבני ישראל אחר כך, מעשה אחד הוא. לכן רק לעתיד שיהיה במהרה בימינו, שכבר ישלמו בפועל הנהרגים לה', שהוא תשלום עקדת יצחק, יאמר יצחק 'הא קריבית נפשי קמך' [הרי הקרבתי נפשי לפניך], בפועל עם כל אלו שהשלימו פעולתי – פעולת ההקרבה, מה שאין כן מקודם שלא נשלם עוד כל מעשיו של יצחק ובניו"19.

הזדהותו של הרבי עם סיפור העקדה נבע לא רק מהיותו עד לנוראות הגטו, אלא גם בהיותו אב ששכל את בנו בנסיבות המלחמה. הרבי מציג תפישת עולם בעלת פריזמה רחבה, הפורצת את גבולות הגטו. על פי תפישתו, הגטו הוא רק חלק ממהלך כולל שהחל עם עקידת יצחק, שלא הגיעה לכלל מעשה. העקדה תושלם רק עם הקרבתו הפיזית של הקורבן - השכול היומיומי בגטו. אז יוכל יצחק להתייצב לפני האל ולומר כי הקריב עצמו, וכי נשלמה העקידה. הרבי ראה מהלך אלוהי בעל טעם, ועל כן הוא גם יסתיים בסופו של דבר, גם אם בתוך הגטו לא ניתן לפענח אותו. הוא מוסיף:

"לכן ביום כזה ובימים כאלו צריכים אנו לשוב, כי גם כשהקריבו קורבן בהמה היו צריכים לשוב, מכל שכן בקורבנות קדושים כאלו. וכשחס וחלילה אין שבים ואין מקבלים על עצמם לעבוד את ה' מעתה, אפשר שואלים נפשות אלו במרום - אם כן למה נתקרבנו?"

זוהי נקודת מבט מנחמת בה מתקיימת סיבה למוֹת הקרבנות. אך על מנת שזו תתקיים ושהקרבנות לא ימותו מוות שווא, דרושה אמונתם של החיים. למרות קשייו האישיים, אותם חשף גם במכתב, אמונתו האיתנה והציפייה לישועה הם חלק מכל דרשה ודרשה. הרבי נשא את דבריו מנקודת חשיבה חינוכית, שאינה רק עכשווית, אלא בעלת מסר כלפי הדורות הבאים. משפט הסיום של מכתבו האחרון משקף את מנהיגותו כרב בגטו ורשה; למרות היותו 'נשבר ונרצץ מצרותי ומצרות ישראל העמוקים עד תהום רבה וגבוהים עד שמי שמים', הרבי מפיאסצ'נה נפרד ממשפחתו בארץ כשהוא 'מצפה לישועת ה' כהרף עין'.

• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7
• 8. 8
• 9. 9
• 10. 10
• 11. 11
• 12. 12
• 13. 13
• 14. 14
• 15. 15
• 16. 16
• 17. 17
• 18. 18
• 19. 19