פרשת קסטנר והשפעתה על החברה הישראלית

ישראל רז'ה קסטנר

במחצית הראשונה של שנות החמישים שימש זיכרון השואה אחד מעמודי היסוד שעיצבו את אופייה של החברה הישראלית הצעירה. בין היתר היוותה השואה יסוד מעצב של הזירה הפוליטית באותן שנים, ומפלגות שונות השתמשו בה, בקורבנותיה ובהנצחתה באופן פוליטי. המחלוקות הפוליטיות שעירבו בתוכן את זיכרון השואה היו רוויות מתחים וטעונות רגשות. אחת ממחלוקות אלו, פרשת קסטנר, הפכה לפרשה מרכזית בתולדות הפוליטיקה הישראלית1. פרשה זו הייתה קשורה קשר הדוק לסיפורה הטראגי של יהדות הונגריה והשמדתה בתקופת השואה.

גיבור הפרשה היה ישראל רודולף (רז'ה) קסטנר, יליד העיר קלוז' שבטרנסילבניה.

עם חלוקת טרנסילבניה בין רומניה להונגריה בשנת 1940 סופחה קלוז', שהייתה בצד הצפוני של המדינה, להונגריה; או אז חלה תפנית במצבה של הקהילה היהודית בה. כבר בחודש ספטמבר 1940 פורסמו חוקים וצווים נגד הציבור היהודי. קסטנר, שמצא עצמו, יחד עם עיתונאים אחרים, ללא עבודה, עבר לבודפשט. 

בקיץ 1941, לאחר פרוץ "מבצע ברברוסה" ותחילת הרצח ההמוני בשטחים המזרחיים, זרמו פליטים רבים להונגריה. בחודש דצמבר 1941 התקיים כינוס בהשתתפות דמויות מרכזיות בקרב יהדות הונגריה, ומטרתו הייתה לסייע לפליטים אלה. בכנס תיאר קסטנר באוזני המשתתפים את מעשי הזוועה הנאציים המתרחשים בשטחים המזרחיים הכבושים, מידע ששאב מעדויות פליטים, אולם השומעים התייחסו בספקנות לדבריו וסירבו לנקוט יוזמה.

• 1. יחיעם וייץ, הממד הפוליטי של זיכרון השואה בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל, כרך 6, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1996, עמ' 272 – 273.

אוטו קומולי ורודולף קסטנר בשנת 1944

באביב 1942 החלו לזרום להונגריה המוני פליטים מסלובקיה, רבים מהם בלתי לגאליים, ובה החל לראשונה יישום מדיניות "הפתרון הסופי" עם שילוחם של יהודיה לאושוויץ. פליטים אלו נזקקו לתעודות מזויפות, למקומות מגורים ולאמצעי מחיה. אחד הצעדים שננקטו לשם כך היה הקמת גוף בשם "ועד העזרה וההצלה", שעסק בעלייה ובטיפול בפליטים. בראשו עמד אוטו קומוי, ובפועל ניהלו אותו יואל בראנד, ישראל קסטנר ושמואל שפרינגמן, חברי מפלגת האיחוד העולמי של מפא"י. זמן קצר לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, ב-19 במרץ 1944, יצר הוועד, בהמלצתו של הרב וייסמנדל מסלובקיה, קשר עם איש הס"ס דיטר ויסליצני, שהיה חלק מקבוצת הס"ס בראשותו של אדולף אייכמן, מי שהיה היה אחראי על שילוחי היהודים. קסטנר ובראנד העלו בפניהם הצעת תשלום של שני מיליון דולר בתמורה לאי גירוש היהודים מהונגריה. בעקבות המידע מסלובקיה סברו קסטנר ובראנד שעל ידי דמי כופר תיפתח  אפשרות הצלה גם ליהודי הונגריה. הם החלו בהעברת סכומי כסף גדולים לנאצים, אך התקשו להגיע לסכום המבוקש.

אדולף אייכמן במדים

בתקופה זו העלה אייכמן את התכנית הידועה בשם "סחורה תמורת דם", ויואל בראנד נסע לקושטא (איסטנבול) כדי לרתום את אנשי הסוכנות היהודית שישפיעו על בעלות הברית לתמוך בתכנית. למרות הבטחתו של אייכמן שגירוש היהודים ייעצר עד לחזרתו של בראנד, התנהלו ריכוז היהודים בערי השדה וגירושם במהירות חסרת תקדים, וזאת למרות שהותו של בראנד באיסטנבול והמידע על התפתחות חיובית במשא ומתן. ואף על פי כן המשיכו קסטנר ואנשי ועד ההצלה לנהל שיחות עם אייכמן ואנשיו בצל ההשמדה ואווירת האימים. לבסוף, בחודש יוני 1944, הצליח קסטנר לקבל את הסכמתו של אייכמן להוציא לחופשי רכבת מבודפשט ועליה 1,685 יהודים, תמורת 1,000 דולרים לנפש, כמחווה של רצון טוב מצִדו של אייכמן כלפי בעלות הברית. מסעה של הרכבת היה ארוך ועמוס קשיים: אנשיה נשלחו לברגן בלזן, ולאחר שהייה במחנה יצאו בשני טרנספורטים לשוויץ רק בסתיו 1944.

על הרכבת היו שלוש קבוצות עיקריות של יהודים: האחת הורכבה מציונים ומאנשי תנועות הנוער החלוציות, השנייה כללה 388 מאנשי קלוז' שהיו בעלי רישיונות עלייה וכן רבנים, סופרים, עיתונאים, אמנים ואנשי מדע, ובשלישית היו מעשירי הקהילה, שמימנו את מרבית כופר הנפש. בחירת האנשים לא הוטלה על אדם אחד, וכל קבוצה בחרה את אנשיה בנפרד:

"388 אנשי גיטו קולוז'וור נמנו עם הקבוצה. את הרשימה שלהם הרכיבו ד"ר יוסף פישר, ראש קהילת העיר, ז'יגמונד לב וד"ר ארנו מרטון. את הרשימה של הניאולוגים הכין שמו שטרן, את זו של האורתודוכסים – פיליפ פרוידיגר. [את] הבולטים באנשי הרוח בחרו אוטו קומוי וארנו סילאג". ברכבת נמצאו גם אשתו של קסטנר, אביה ואמה ובני משפחה  נוספים, למעט קסטנר, שבחר להישאר בבודפשט ולהמשיך בניסיונות הצלה. כל נוסעי הרכבת ניצלו. תקוותו של קסטנר להוציא יהודים נוספים מבודפשט בדרך זו נגוזה.

דיטר ויסצליני במהלך משפטו

במהלך שלוש השנים שלאחר המלחמה העיד קסטנר פעמים מספר במשפטי נירנברג לטובת אנשי הס"ס דיטר ויסליצני וקורט בכר, שעִמם היה בקשרים בתקופת המשא ומתן. בתצהיר שכתב, תיאר קסטנר באופן כרונולוגי את עיקרי האירועים נגד יהודי הונגריה, ואף רמז על מערכת היחסים בינו לבין קצינים נאצים בכירים שמאוחר יותר העיד לטובתם. כך הוא תיאר בפני בית המשפט המחוזי בירושלים את השתתפותו במשפטים: "משווייצריה הלכתי לנירנברג. בתחילת 1947, לפי הזמנת גנרל טיילור, הקטיגור הראשי של בית המשפט הבינלאומי. הייתי יועץ הקטיגוריה בענייני השמדת יהודים, גם השתתפתי בחקירות ובחיפושים אחרי אייכמן ומספר עוזריו שנעלמו. עבדתי בנירנברג עד אוגוסט 1947. מנירנברג חזרתי לשווייצריה כדי לעלות ארצה". ואכן, בשנת 1947 עלה קסטנר לארץ, ועם קום המדינה התמנה לדובר משרד המסחר והתעשייה ואף היה מועמד לכנסת מטעם מפא"י2.

חמש שנים לאחר עלייתו ארצה, באמצע שנת 1952, הואשם קסטנר על ידי מלכיאל גרינוואלד, ניצול שואה שאיבד את רוב משפחתו, בשיתוף פעולה עם הנאצים. גרינוואלד היה עורכו של עלון קטן, "מכתבים לפועל המזרחי", שאותו כתב והפיץ בעצמו ובו היה מעלה על הכתב את דעותיו לגבי אישים ופרשיות שונות, לעתים עלומות, בפוליטיקה הישראלית העכשווית. רוב העלונים שהופצו לא זכו להתייחסות מצד נמעניו, ביניהם עיתונאים שונים, אך עלון מספר 17, שראה אור בחודש אוגוסט 1952, הכיל מידע שלא ניתן היה להתעלם ממנו.

 "אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחי היקרים [...]", השתלח גרינוואלד בקסטנר. "בגלל מי ועל חשבון מי נסעת בשנת 1946 בסתר וכגנב בלילה לנירנברג, כדי להשתתף במשפט פושעי המלחמה הגדול ביותר בתולדות העולם, והפעם כעד סניגוריה לטובת אס.אס אוברשטורמבנפיהרר קורט בכר, רוצח שודד שניצל את אחינו בהונגריה ומצץ את דמם [...] אני נותן לכם תשובה והסבר: את עצמו הוא רצה להציל, כדי למנוע שבכר יגלה לפני בית המשפט הבינלאומי את 'העסקים' ומעשי השוד המשותפים [...] היכן המיליונים מכספי יהודי הונגריה שלא נמסר עליהם דין וחשבון?[...] לא פחות מ-52 קרובי משפחתו הציל ומאות יהודים אחרים [...] קנו אצל קסטנר את הצלתם בתשלום מיליונים! כך הציל קסטנר את חברי מפא"י [...] כמה בעלי פרוטקציה שמהם הרוויח קסטנר אלפים, אבל אלפי ציונים ותיקים, אנשי מזרחי ויהודים חרדים, השאיר קסטנר בגיא צלמוות"3.

לטענתו של גרינוואלד, קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בתקופת כיבוש הונגריה, סייע לקצין הס"ס קורט בכר להתחמק מעונש בכך שהעיד לטובתו במשפטי נירנברג והתחלק עִמו ברכושם השדוד של יהודי הונגריה.

מפלגת חרות, שניצלה כל הזדמנות לקעקע את שלטונה של מפלגת מפא"י, נדרשה מיד לעניין זה בביטאונה המפלגתי "חרות"– "כבר שלוש שנים, מאשימים רבים מיוצאי הונגריה אדם בעל תפקיד רשמי בעדות לטובת פושע נאצי, עסקים אפלים ורווחים שמנים על חשבון הצלת יהודים. מדוע אין הוא מנקה את עצמו?"4, שאל יואל מרקוס, כתב הביטאון. 

כאמור, לרוב לא זכו עלוניו של גרינוואלד לכל התייחסות, לא מצד מפלגות שונות ולא מצד עיתונאים למיניהם, אך אזכורה של מפא"י בכתב האשמה החריף של גרינוואלד ותהיות בנושא מגורמים שונים, לא הותירו כל ברירה בפני היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, אלא להודיע לקסטנר כי עליו לפעול לטיהור שמו או לקחת עליו את האחריות ולהתפטר, וזאת כדי למנוע את הכתמת שמה של מפלגת מפא"י כולה. "העניין האישי של קסטנר לא עניין אותי", אמר לימים חיים כהן, "אותי עניין העניין [...] בתור היועץ המשפטי לממשלה ראיתי כאחד מתפקידי לרסן את העיתונות..."5. נוסף על כך טען כהן כי"לא יתכן שיגידו על פקיד בכיר בממשלה ששיתף פעולה עם הנאצים בלי שתבוא על כך תגובה".6 

בתחילה התנגד קסטנר למהלך זה. "רז'ו לא רצה את המשפט", סיפרה מאוחר יותר אלמנתו אליזבט (בודיו), "אך הוא היה במצב אכזרי. הוא הועמד בפני ברירה חסרת רחמים. נאמר לו שעליו להסכים להגשת משפט הדיבה נגד גרינוואלד או שעליו להתפטר [...]"7 . וכך, לאחר התלבטויות רבות, הסכים קסטנר בסופו של דבר להגיש תביעת דיבה נגד מלכיאל גרינוואלד.

• 2. מבוסס על יחיעם וייץ, האיש שנרצח פעמיים - חייו, משפטו ומותו של דר' ישראל קסטנר, כתר, 1995, ירושלים.
• 3. שם, שם.
• 4. רוני שטאובר, "הוויכוח הפוליטי על משפט קסטנר על פי העיתונות המפלגתית", הציונות, מאסף י"ג, עמ' 226.
• 5. תום שגב, המיליון השביעי – הישראלים והשואה, כתר, חסרה שנת הוצאה, עמ' 248.
• 6. ראו גם הערה מס' 2, עמ' 101.
• 7. דן עפרי, "בעלי אמר רק את האמת", ידיעות אחרונות (שבעה ימים) 17.3.67, עמ' 5.

עורך דין שמואל תמיר

כך, באחד בינואר 1954, נפתח משפטה של המדינה נגד מלכיאל גרינוואלד בבית המשפט המחוזי בירושלים, בראשותו של השופט בנימין הלוי. עם פתיחת המשפט הניחו רבים כי הוא יסתיים תוך זמן קצר; המשפט לא עורר עניין בימים הראשונים, וסיקורו בעיתונות הכתובה היה שולי. גם העובדה כי לתפקיד התובע מונה פרקליט זוטר, אמנון תל ששימש סגן פרקליט מחוז ירושלים, העידה על כך שאף אחד, כולל היועץ המשפטי עצמו, לא חזה שהמשפט עתיד להפוך למשפטה של מפלגת מפא"י וסופו להיזכר כאירוע שזעזע קשות את החברה הישראלית8. 

בתפקיד הסנגור שימש שמואל (כצנלסון) תמיר. תמיר היה ממייסדי תנועת חרות, איש ימין מובהק וידוע בדעותיו האנטי ממסדיות כמו גם האנטי מפא"יניקיות. "תמיר" היה כינוי שניתן לו בעת פעולתו במסגרת האצ"ל, עת שימש סגן מפקד הארגון בירושלים. הוא היה, במידה רבה, אחראי להפיכתו של משפט גרינוואלד, שהחל כמשפט אלמוני, משפט דיבה שגרתי, למשפט בעל מודעות ציבורית רחבה. "אך קיבל תמיר לידיו את הסנגוריה של הנאשם מלכיאל גרוינוואלד", כתב שלום רוזנפלד, אחד מהעיתונאים שסיקרו את המשפט מראשיתו, "ומיד אמרה לו האינטואיציה הפוליטית שלו כי הנה ניתנת כאן לראשונה ההזדמנות להעלות בפני בית המשפט בישראל – ובאמצעותו בפני הציבור כולו – את כל סבך הבעית הפוליטיות והמוסריות הכרוכות בשואה ובהצלה"9. 

• 8. יחיעם וייץ, "משפט אייכמן ומשפט קסטנר והשפעתם על החברה הישראלית", משפט והיסטוריה, ד. גוטוויין ומ. מאוטנר (עורכים), מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1999, עמ' 405.
• 9. שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124, קרני, 1955, עמ' 21.
• 11. ראו הערה מס' 8, וכן ליאורה בילסקי, משפט קסטנר, בתוך: חמישים לארבעים ושמונה, הקיבוץ המאוחד, ירושלים, עמ' 125 – 127.

מלכיאל גרינוולד בבית המשפט

מהלך המשפט

הראשון שעלה לדוכן העדים היה ישראל קסטנר. בעדותו גולל את הרקע לשואת יהודי הונגריה ואת פעילותו במהלך שנת 1944 כחבר מרכזי בוועד העזרה וההצלה. הוא תיאר כיצד לאחר כישלונה של עסקה כוללת להצלת יהודי הונגריה הוא הצליח לרקום עסקה משלו עם אדולף אייכמן, שבמסגרתה הורשה להעלות 1,685 יהודים על רכבת לשוויץ. קסטנר תיאר כיצד מאוחר יותר, אף ששהה במקום מבטחים בשוויץ, חזר לגרמניה כדי להיפגש עם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של הס"ס, ולנסות להציל יהודים נוספים. לאחר המלחמה ועם פתיחת משפטי נירנברג נסע קסטנר, כאמור, להעיד לטובתו של קורט בכר – "אין כל ספק שבכר נמנה עם מנהיגי האס.אס המעטים שהיה להם העוז להתייצב נגד תכנית ההשמדה ואשר עשו ניסיון להציל חיי אדם",הצהיר קסטנר בנירנברג, "על כן לא פקפקתי אף לרגע בכוונותיו הטובות, גם אם הצורה והבסיס של המשא ומתן שלנו היה בהם טעם לפגם [...] ראוי בכר להתחשבות האפשרית המלאה ביותר"12. עדותו הרחבה והמפורטת של קסטנר בפני בית המשפט הותירה רושם חיובי באוזני השומעים, ביניהם השופט הלוי, אשר הציע לגרינוואלד לחזור בו מטענותיו נגד קסטנר. האחרון השיב בשלילה13.

כאשר סיים קסטנר את עדותו החלה ההגנה בחקירה נגדית. הסנגור תמיר היטיב, כבר בתחילת המשפט, לנצל את חולשותיו של קסטנר, ביניהן הגזמות בתיאור מעשיו וחשיבותו ו"עיגול קצוות" במקרים שונים. פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט, שהיה שותף לראשיתו של המשא ומתן עם אייכמן, תיאר את קסטנר כ"[...] דיקטטור, מקנא בכל פעולה הנעשית על ידי אחרים, רואה הכל מנקודת מבט מפלגתית, בעל אמביציה להיות שליט יחיד על מיליון נפש"14.תמיר הצליח להציג את קסטנר כלא אמין, לחשוף נקודות תורפה רבות בעדותו ובעצם להפוך את התובע לנאשם ו"להכניס את העד למבוי סתום"15.פעמים רבות במהלך עדויותיו נמצא קסטנר כלא מדייק וסותר את עצמו. לעתים העלים עובדות חשובות והעלה אותן רק כאשר דחק אותו תמיר לפינה. בכמה מן המקרים מסר קסטנר גרסאות שונות לאותו אירוע16. דוגמה טובה לכך הייתה חקירתו בעניין הצהרת קסטנר לטובת קורט בכר במהלך משפטי נירנברג:

"[...] תמיר: ואני אומר לך, ד"ר קסטנר, שבכר שוחרר מנירנברג תודות לאינטרווציה האישית שלך!".
קסטנר: זה שקר!
[...] תמיר: אתה מכיר את המכתב הזה, ד"ר קסטנר?
קסטנר: כן, זה המכתב שכתבתי לשר האוצר מר אליעזר קפלן בקשר לפיקדון של בכר.
תמיר: ד"ר קסטנר, במכתב הזה אתה כותב 'בכר שוחרר תודות להתערבותי האישית'. האם אתה מאשר שכתבת זאת?
קסטנר: כן.
תמיר: לפני רגע אמרת לי שזה שקר שבכר שוחרר בנירנברג תודות להתערבות האישית שלך. האם אתה עדיין עומד על כך?
קסטנר: אני עומד על מה שאמרתי בבית המשפט.
תמיר: ובמכתבים לשרי ישראל אתה גם כן כותב את האמת?
קסטנר: כן. במכתבים לשרי ישראל אני כותב את האמת.
תמיר: ובבית המשפט אתה גם כן מעיד את האמת?
קסטנר: כן, אני מעיד רק את האמת פה [...] אם הייתי אשם בניסוח בלתי זהיר של המכתב, אני מוכן להודות בכך. אני מקבל על עצמי אחריות לשגיאות הניסוח שלי.
תמיר: במילים אחרות, במכתבך לשר האוצר שיקרת?
קסטנר: אין כאן שקר [...] מה שכתבתי לקפלן היה מוגזם."17

• 12. ראו הערה מס' 9, עמ' 248.
• 13. ראו הערה מס' 2, עמ' 128.
• 14. ראו הערה מס' 9, עמ' 349.
• 15. שם, עמ' 242.
• 16. משה קרן, בעיות חולפות ובעיות של קבע – הערות על פסק דין קסטנר, הוצאה עצמית, ירושלים, 1978, עמ' 192.
• 17. מצוטט על פי שלום רוזנפלד, ראו הערה מס' 9, עמ' 242 ואילך.

משפטי נירנברג

נסיעתו של קסטנר למשפטי נירנברג מומנה בחלקה על ידי הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. אלה האחרונים חששו מייצוג בלתי הולם של העם היהודי, שלא היה מיוצג בבית המשפט בנירנברג, והחליטו להעסיק את קסטנר כאדם שהכיר אנשים בצמרת הנאצית ויכול היה להעיד על פעילותם וכן לדווח לארגונים היהודים על הנעשה בבית המשפט. מתוך החומר הארכיוני עולה כי לסוכנות היה חלק במסירת התצהיר של קסטנר18.עובדה זו שימשה את תמיר כדי להפוך את המשפט על פיו. קסטנר, טען תמיר, ידע על כוונת הנאצים להשמיד את יהודי הונגריה ולא הזהירם מראש, דבר שהיה יכול להציל לפחות את חלקם. את "רכבת המיוחסים" קיבל קסטנר מידי הנאצים תמורת שתיקתו ועזרתו בהרגעת יהודי הונגריה. זאת ועוד, קסטנר השתייך בהונגריה למפלגת האיחוד, שהייתה מזוהה עם מפא"י. מכך עולה, טען תמיר, כי קסטנר פעל בתיאום עם מפא"י ובהנחייתה. קסטנר ומפלגת מפא"י שיתפו פעולה עם הנאצים, הכריז תמיר באוזני יושבי אולם בית המשפט, באותו אופן שבו שיתפה ממשלת ישראל פעולה בחותמה על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. ולא רק זאת, אלא שבאותן שנים שבהן הושמדה יהדות אירופה, הסתירה מפא"י, כמו גם קסטנר, את המתרחש מפני היישוב היהודי בארץ כדי להמשיך ולשמור על שלטונה. שיתוף הפעולה של קסטנר עם הנאצים, כפי שכינה זאת תמיר, היה המשך ישיר, לדעתו, לשיתוף הפעולה של הנהגת היישוב עם הבריטים כנגד האצ"ל והלח"י; "כשחבריך שיתפו פעולה עם הבריטים ואתה שיתפת פעולה עם הנאצים", הטיח תמיר בקסטנר, "יצאנו אנחנו להלחם על הצלת היהודים"19. עד כדי כך הפך תמיר את קסטנר מתובע לנאשם, עד כי שמו של גרינוואלד לא הוזכר כלל בעת הדיונים והחקירות. בעיתון "העולם הזה" נכתב: "לנוכחותו של גרינוואלד בבית המשפט לא הייתה כל סיבה נראית לעין; הוא נשכח לגמרי... אותה שעה כבר חרגה הפרשה מהגבולות המצומצמים של סכסוך גרינוואלד-קסטנר והפכה למשפט של תקופה שלמה"20. 

כדי לסתור את התזה של תמיר, העבירה התביעה בפני דוכן העדים רבים מאנשיה כדי לתמוך בגרסתו של קסטנר. על עדים אלו, שהיו רובם ככולם אנשי מפתח בניסיונות ההצלה של היישוב בתקופת השואה, הוטל להשלים את סיפורו של קסטנר ולהציג את פועלה של ההנהגה היהודית בארץ, קרי מפלגת מפא"י, למען הצלת היהודים במלחמת העולם השנייה. בין העדים היו מנחם בדר, גזבר ומזכיר ועד הצלה בקושטא, אהוד אבריאל, פעיל מרכזי ב"הגנה" ובתנועת הבריחה, שהיה מעורב בשליחותו של יואל בראנד להצלת יהודי הונגריה, ועדים נוספים שהיו קשורים למפלגת השלטון. מהלך זה התגלה כמוטעה, מכיוון שבעוד שכל עדי התביעה היו אישים ידועי שם, בחר תמיר, שהפך את המשפט לפוליטי יותר ויותר, להעלות ניצולים עלומי שם אשר, כפי שנראה מיד, חיזקו את התדמית של "אלה מול אלה" - ההמון היהודי מול הידועים בעלי הכוח השלטוני21.בשלב זה של הדיונים כבר היה צריך להעביר את הדיונים לאחד האולמות הסמוכים לבית המשפט העליון; המונים החלו לפקוד את אולם בית המשפט, ועיתונאים רבים צבאו על פתחו כדי לסקר את המשפט, שהפך בן רגע למשפט החשוב ביותר שידעה המדינה הצעירה22.

• 18. שושנה אישוני-ברי, פרשת קסטנר – ניסיון להסבר אחר, ילקוט מורשת, גיליון נ"ט, מורשת ובית העדות על של מרדכי אנילביץ, ניסן תשנ"ה, עמ' 91 – 92.
• 19. ראו הערה מס' 9, עמ' 51.
• 20. העולם הזה, 18 במרץ, 1954. עיתון זה היה בשנות ה-50 לאחד ממוקדי האופוזיציה המרכזיים נגד שלטון מפא"י והפך לעיתון הבית של עו"ד תמיר בעת המשפט.
• 21. ליאורה בילסקי ,משפט קסטנר, בתוך: חמישים לארבעים ושמונה, הקיבוץ המאוחד, ירושלים, עמ' 129.
• 22. ראו הערה מס' 2, עמ' 134, וכן ראו הערה מס' 16, עמ' 212 – 213.

יואל פלגי

אחד מאלו שהעידו בשם התביעה היה יואל פלגי, אחד מן הצנחנים שנשלחו על ידי  הנהגת היישוב היהודי בארץ לאירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה. פלגי צנח ביוגוסלביה יחד עם הצנחן פרץ גולדשטיין, וכעבור חודשיים הם עברו את הגבול להונגריה, שם פגשו בקסטנר, שביקש מהם להציג את עצמם בפני הגסטאפו כשליחי הסוכנות היהודית כדי לברר האם הגרמנים אכן רציניים באשר להסכמתם להוצאת רכבת ועליה יהודים מהונגריה. קסטנר רצה במעשה זה להראות לנאצים שהסוכנות מתייחסת ברצינות להצעה "סחורה תחת דם". לשם כך היה צורך שוועדת ההצלה תודיע לגסטאפו על בוא הצנחנים, ולאחר מכן היה על הצנחנים להסגיר את עצמם לידיהם. כמובן שרעיון זה הוצג בפני הצנחנים, והם החליטו לממשו. פלגי נתפס בסופו של דבר על ידי הגסטאפו, נחקר ועונה ונשלח לגרמניה, אך הצליח לברוח, לשוב לבודפשט ולהמשיך במאמצים להצלה עד לסיומה של המלחמה. התביעה ראתה בפלגי קלף מנצח; מלבד היותו גיבור לאומי, הרי שחיבתו אל קסטנר הייתה גלויה וידועה לכול. תמיר ניסה במשך כל חקירתו של פלגי להוכיח כי גם הוא, הצנחן הגיבור הבלתי מעורער, היה בעצם משתף פעולה ; בדיוק כמו קסטנר וכל מפלגת מפא"י – "הצגת את עצמך כאדם המוכן לשרת את האינטרסים הנאציים", הטיח תמיר ביואל פלגי. השופט הלוי אישר כיוון חקירה זה, אף שלכאורה לא היה קשר ישיר בינו לבין עניין התביעה, וקבע: "הסניגור אינו עוסק בהשמצה אלא חוקר את הפרשה, ובית המשפט מעוניין בגילוי האמת"23.בסופו של דבר עדות זו לא רק שלא הועילה לתביעה, אלא הציגה את פלגי כאדם הכורע תחת נטל הזיכרונות ורגשות האשם, ובכך הזיקה לחיזוק עמדתו של קסטנר.

• 23. ראו הערה מס' 2, עמ' 137.

יואל ברנד במשפט קסטנר

בתוך שיירת העדים הועלה לדוכן גם יואל בראנד. בראנד, כאמור, יצא בחודש מאי 1944 לקושטא שבטורקיה כדי להביא את פרטי ההצעה הנאצית בפני המוסדות הציוניים. בדרכו לחאלב לפגוש את משה שרתוק (שרת), ששימש אז כראש המחלקה המדינית של הסוכנות, נעצר בראנד על ידי שירות המודיעין הבריטי. תמיר ביקש להוכיח כי הסוכנות היהודית היא זו שהסגירה את יואל בראנד לבריטים, מכיוון שהקשרים עם הבריטים היו בראש מעייניה ולא הצלת יהודים באירופה. במהלך זה "רצה תמיר להעלות את המשפט לרמה פוליטית גבוהה, להשתמש בכל עד חדש של התביעה כבמדרגה, לעלות עד לפסגת ההנהגה של הסוכנות, להוכיח שהיא שיתפה פעולה עם הבריטים בארץ ישראל ועם הנאצים באירופה"24. תמיר לא היסס לשרבב את שמו של משה שרת, שכיהן באותם ימים כראש ממשלה, כאשם בהכשלת שליחותו של יואל בראנד ובהסגרתו לבריטים. בראנד העיד מטעם הסנגוריה ואף הזהיר את תמיר כי "אשבח את פעולות הוועדה וגם רבים ממעשיו של קסטנר"; אך תמיר היה מעוניין "להוכיח לעולם את חלקם של ראשי הסוכנות באסון. אני משוכנע באשמתם... להם הייתה חשובה יותר השלווה בארץ והשליטה על היישוב מהצלת המיליונים...". גם לעדותו של בראנד, כמו לאחרות, לא היה קשר לפעולתו של קסטנר בבודפשט, אך תמיר השתמש בה כדי "להעתיק את מעגלי הזרקורים מן ההתמודדות גרינוואלד-קסטנר אל זירות רחבות יותר". ואכן, עדותו של בראנד הותירה את הרושם כי הסוכנות היא זו שהסגירה אותו לידי הבריטים25. 

לאחר עדותו של בראנד יצא בית המשפט לפגרה של חודשיים. לאור הסתבכותה הבלתי צפויה של מפלגת מפא"י במשפט וניסיונו של עו"ד תמיר להושיב את מפלגת השלטון על ספסל הנאשמים לצִדו של קסטנר, העלה משה שרת את הצורך להחליף את אמנון תל במישהו מנוסה יותר, מחשש שמא יהיו למשפט השלכות מרחיקות לכת וכך החליט היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן להיכנס לנעלי התובע. 

עם חידוש הדיונים באחד ביוני 1954 העלה תמיר שוב לדוכן העדים את קסטנר, פלגי ובראנד. אולם בית המשפט היה גדוש עד אפס מקום ונכחו בו גם חברי כנסת ואישים מצמרת משרד המשפטים. תמיר חקר שוב את קסטנר בעניין עדותו החיובית במשפטי נירנברג עבור קורט בכר. עדות זו ניתנה, לדברי קסטנר, לא רק מפיו אלא גם מפי הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. "מי נתן לך בשם הסוכנות היהודית לא רק להעיד אלא להוסיף אינטרווציה?" שאל תמיר את קסטנר; גם הלוי החרה-החזיק אחריו: "מי נתן לך רשות להצהיר בשם הסוכנות היהודית?". קסטנר טען בתגובה כי הוא פעל בברכתם של אליהו דובקין, שעמד בראש מחלקת העלייה של הסוכנות בתקופת מלחמת העולם השנייה ועסק בהצלת יהודים והעלאתם לארץ, וחיים ברלס, שהיה נציגה של הסוכנות היהודית בקושטא שבטורקיה ופעל אף הוא להצלת יהודים. כדי לאמת את גרסתו של קסטנר, העלה תמיר לדוכן העדים את אליהו דובקין; "לא, לא זכור לי דבר כזה...", הכחיש דובקין את גרסת קסטנר. לטענתו, לא רק שלא נתן לקסטנר אישור לחתום על ההצהרה בשמו, אלא שעד עתה כלל לא שמע על מישהו בשם קורט בכר. הייתה זו "המכה האחרונה שקסטנר ספג מידידיו"26.מי שהיו שותפים לו בפעולות ההצלה וכן שותפיו למפלגה, ביניהם גם משה שרת, זנחו אותו מחשש שגם בהם ידבק כתם שיתוף הפעולה עם הנאצים.

גם פלגי הוצג על ידי תמיר בחקירתו השנייה כמי שדבק ב"קסטנריזם", ומגיבור בעל ערכים לאומיים הלך בדרכו של קסטנר והפך למשתף פעולה עם הנאצים. " אתה היית בחור אידיאליסט, שעזב את הארץ כדי להציל יהודים ולשרת בצבאות בנות הברית וסיכנת את עצמך. אולם כשהגעת לבודפשט, ושם היה מצב חמור ובהשפעתו של קסטנר ובלחצו ובלחץ הנסיבות, החלטת לשתף פעולה עם הגסטאפו כדי להציל את חייך. ולכן אתה נשארת בחיים [...]"27. עדותו של פלגי סיימה את שמיעת עדי התביעה.

• 24. משפט: משיא אל שיא, העולם הזה, 1 באפריל 1954.
• 25. יואל והנזי בראנד, השטן והנפש, תל אביב 1960, עמ' 129 – 130, 134, וכן ראו הערה מס' 1, עמ' 148 – 150.
• 26. ראו הערה מס' 2, עמ' 174.
• 27. שם, עמ' 180.

חנה סנש

עדה נוספת מטעם ההגנה הייתה אמה של הצנחנית חנה סנש, קתרינה. עדותה הותירה רושם רב באולם בית המשפט והוצגה כאחת מנקודות השיא של המשפט בעיתונים שונים28. סנש תיארה בדמעות כיצד ניסתה, ללא הצלחה, להיפגש עם קסטנר על מנת שינסה לשחרר את בתה מהכלא ההונגרי. מעבר לסיפור הדרמטי שהציגה, הרי שעדותה, קובע ההיסטוריון יחיעם וייץ, סייעה להצגת התמונה המקוטבת שבה ניצבים מצד אחד היודנרט ואִתם קסטנר ומפלגת מפא"י, ומן הצד השני ניצבים הצנחנים, ביניהם חנה סנש, כסמל לגבורה ולהקרבה. בדיוק במקום שבו נכשל יואל פלגי שהובא מטעם התביעה, הצליחה חנה סנש, בדמותה של אמה, מטעם ההגנה. חשוב לזכור שבמדינת ישראל של שנות ה-50 הוצגו אלה מול אלה היודנראטים משתפי הפעולה מול הפרטיזנים ומורדי הגטאות, ובתווך ניצבו המוני היהודים כ"צאן ההולך לטבח". הצנחנים שויכו כמובן לצד הגבורה.

מכה נוספת ניחתה על ראשו של קסטנר עת עלו להעיד בני עירו, קלוז'. ההגנה ייחסה חשיבות רבה לעדותם; על ידי כך רצה תמיר להראות כי השקטתם והרגעתם על ידי קסטנר ודומיו גרמו לכך שיהודי הונגריה עלו על הרכבות לאושוויץ ללא כל התנגדות או ניסיון בריחה. בתמורה לשתיקתו של קסטנר בדבר קיומם של מחנות השמדה ניתנה לו, כאמור, "רכבת המיוחסים", שבה הציל חלק ממשפחתו וחבריו. בין העדים היו יחיאל שמואלי, פקיד בוועד הקהילה בקלוז', אירנה הירש, אלמנתו של עורך דין ידוע מקלוז', שרגא הירש, מי שהיה מזכיר ועד הקהילה בעיירת הגבול שרוואר, דוד רוזנר, אחד מחברי מפא"י, ואחרים.

"תמיר: האם פקידי היודנראט הזהירו אתכם שאתם מובלים לאושוויץ?
יחיאל שמואלי: לא.
תמיר: שמעת מהם איזו מילה שהיא על אושוויץ, על סכנה של השמדה?
שמואלי: שום דבר.
תמיר: האם עלה על דעתך אז שאתה ומשפחתך נלקחים להשמדה בכלל?
שמואלי: לא.
[...] תמיר: לו ידעת שמובילים אתכם לאושוויץ, הייתם יכולים לברוח מקלוז'?
אירנה הירש: אני אולי לא כיוון שהייתי חולה, אבל אנשים אחרים – אולי כן. כשהפציצו את הגטו היו הזדמנויות [...]
תמיר: כשהכנסתם את היהודים לגטו, ידעתם שצפויה לכם השמדה?
שרגא הירש: לו היינו יודעים, הייתי מתנגד. היינו עושים איזה מאמצים... הפקודה הייתה שאין לנו מה לפחד, אנחנו צריכים להיות שקטים, לדאוג שהיהודים לא יהיו מרוגזים, להישמע לכל ההוראות והפקודות ולא יעשו לנו כלום. והם היו שקטים... וכולם הושמדו... [...]
הלוי: למה אמרת שהיו הורגים את קסטנר אילו בא לקלוז'?
דוד רוזנר: מפני שהוא היה הגורם שפיתה את היהודים.
הלוי: מנין אתה יודע?
רוזנר: זאת הייתה הדעה הכללית.
הלוי: למה דווקא קסטנר ולא המועצה היהודית?
רוזנר: תמיד לוקחים את הראש [...]
אילו ידענו. היינו קמים על הז'נדרמים... היינו אנשים צעירים, בריאים, ובסך הכל היו רק עשרים ז'נדרמים. יכולנו להתקיף ולהרוג אותם [...]"29

• 28. שם, עמ' 186.
• 29. ראו הערה מס' 9, עמ' 96 – 100.

מבט אווירי על קלוז'

קסטנר ניסה להכחיש את המשתמע מעדויות אלו: "לכל מי שדיברתי איתו , בשני הביקורים, לא אמרתי להם: יהודים, אתם תלכו לאושוויץ להשמדה, זאת לא ידעתי. אמרתי: יהודים, חייכם בסכנה, קיימת סכנת גירוש וגירוש עם השמדה, עליכם לברוח, עליכם להסתתר"30.אך הרושם שהתקבל מעדותם של עדים אלו, אנשים פשוטים שתיארו כיצד הובלו לאושוויץ ואיבדו בו את משפחתם, היטיב לשרת את מטרת ההגנה והראה שכביכול אפשרויות הבריחה וההתנגדות לא היו לחלוטין מן הנמנע ויכלו להתבצע, אילו רק נאמרה האמת על מטרתם של הגרמנים. שאלותיו של תמיר ניצלו את הכעס הטבעי שהצטבר אצל אותם ניצולים שלא זכו לעלות על רכבת הצלה. הנקודה אליה חזר תמיר שוב ושוב נועדה להראות שהייתה אלטרנטיבה, שהייתה ליהודים האפשרות למרוד או לברוח ולא לעלות על רכבות הגירוש. "מה היית עושה לו ידעת על אושוויץ?", חזר תמיר ושאל את הניצולים. התשובה שביקש לשמוע הייתה הכרזה ברורה שאילו ידעו, לא היו עולים לרכבות. כל תשובה אחרת שניסתה להראות את מורכבות המצב, את מצבם של היהודים באותו זמן, את התקווה שעוד הייתה קיימת אצל רובם שמא באמת שולחים אותם לעבודה, נתפסה כתשובה מתחמקת שנועדה להגן על קסטנר. "... אילו הייתה לך ידיעה שהרכבת נוסעת לאושוויץ, איך היית מתנהג ביחס למשפחתך וביחס לעצמך?", שאל תמיר את הלל דנציג, שהיה קשור ליודנראט בקלוז'. דנציג ענה: "אינני יודע... אני יכול לחשוב על זה היום ולתת תשובה, אבל אין לזה שום קשר עם המצב ההוא, עם מה שהייתי עושה במצב ההוא... מפני שאנחנו יושבים היום במצב אחר לגמרי. מה ששואלים ועונים כאן במדינת ישראל, אחרי עשר שנים – אין לזה שום קשר עם המצב שהיה אז"; עדות זו נזכרה על ידי השופט הלוי כעדות שקר בלתי אמינה...

• 30. פרוטוקול, 19 באוגוסט 1954, עמ' כ"ו 37.

יהודים שהגיעו מהונגריה ברכבת שארגן ישראל רז'ה קסטנר, שוויץ, 1944

מתוך 1,685 נוסעי "רכבת קסטנר", שחייהם ניצלו בזכותו, לא עמד ולו אחד והעיד לטובתו במהלך המשפט. "מה שפעל לאורך כל השואה, פעל גם לאורך המשפט", אמרו ארבעה מנוסעי הרכבת שנים לאחר מכן, "כולנו אמרנו: זה לא יכול להיות, הרי ברור שזו עלילת שקר! [...] שתקנו ולא עשינו אז מה שהיינו צריכים לעשות – לא הבענו את דעתנו". אחד מנוסעי הרכבת התבקש מפורשות להעיד לטובת קסטנר. היה זה הרב יואל טייטלבאום, האדמו"ר מסאטמר; אך הוא השיב בשלילה31.

סיכום המשפט

לפני נאומי הסיכום ניתנה לקסטנר הזדמנות לשאת דברים אחרונים בפני השופט.

 "אני רוצה לחזור ולהדגיש כי במסגרת האפשרויות המוגבלות עשינו כמיטב יכולתנו", אמר קסטנר. "בהשוואה עם ממדי הקטסטרופה, זה היה מעט מאד... הטענה שהושמעה כאן – שאילו היינו מתנגדים, היו ההונגרים באים לעזרתנו, היא פשוט עלילה... בכל אופן, כוונתנו אז הייתה למלא חובה... לא לי ולא לחברי אין מה להסתיר בפרשה זאת ובמיוחד אין לנו מה להצטער שפעלנו לפי מצפוננו, על אף מה שנעשה לנו במשפט הזה... אני רוצה לקוות שאולי במסגרת לא משפטית תינתן לנו האפשרות לעשות בירור מלא על התקופה הטראגית הזאת"33.

• 31. עדנה קוברסקי, גם "ילדי קסטנר" שתקו, חותם, 4 באוקטובר, 1985, אמנון ברזילי, האדמו"ר סירב לעזור, הארץ, 16 ביוני 1994.
• 32. ראו הערה מס' 2, עמ' 186.
• 33. ראו הערה מס' 9.

חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה

לאחר מכן נשמעו נאומי הסיכום. הקו המנחה שליווה את כהן במהלך נאומו, שנמשך כמעט שבע שעות רצופות, היה קו עקרוני שלפיו "[...] אין איש מאיתנו – ובית המשפט בכלל זה – רשאי למתוח ביקורת על האנשים שתהום ההשמדה היה פעור בפניהם, במידה שאין אנו מסוגלים אפילו לעלות על דעתנו"34. כהן, כיועץ המשפטי לממשלה, נדרש בנאומו לא רק להגן על ישראל קסטנר, אלא גם על כל מפלגת מפא"י והנהגת היישוב בתקופת המלחמה.

בסוף נאומו ציטט כהן מדבריו של הרב וייסמנדל: "... אחינו בני ישראל, האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים?...". כהן פנה אל השופט הלוי ושאל: "האם השתגעו אדוני הנשיא? מי הם שבאים לשפוך ניבול פיהם על אנשים אשר נתנו מדמם? אבקשך אדוני הנשיא להרשיע את הנאשם [גרינוואלד] בעבירה שהואשם"35.

תמיר, כראוי לסנגור, נשא את דבריו לאחר כהן, אך נאומו, שארך חמישה ימים, היה כנאום תובע, וכך ראה את עצמו במהלך המשפט. בנאומו התייחס לכל הסוגיות שהועלו בדיוני המשפט והציג את דבריו בצורה ברורה וחותכת. "כיצד התדרדר צעיר ציוני, חבר תנועה המאמין באידיאולוגיה שלה, שהתחיל את פעולתו במסגרת שלה, אדם הלקוי אמנם בחולשות ניכרות אך גם מחונן במעלות ובכישרונות", פתח תמיר ושאל, "כיצד התדרדר צעיר כזה והפך לאיש אמונם של ראשי הנאצים באירופה בשנת 1944 – 1945?"36. תמיר השיב לשאלתו, הרטורית כביכול, של כהן - כיצד אנו יכולים לשפוט אותם – בהביאו את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שנחקק ארבע שנים קודם לכן, "חוק שעל פיו הביא היועץ המשפטי המלומד הזה עשרות אנשים לבית הדין והם נידונו למוות ולמאסר עולם... ומי נידון? קאפו'ס קטנים... אנשים שכל תחום פעולתם היה מצומצם. כל כוח עצמתה של המדינה גוייס נגדם, ולשופטים נאמר אתם זכאים וחייבים לדון אותם. האמנם, אדוני, טוויים חוקי הצדק במדינה הזאת כך שרק הדגים הקטנים יילכדו ברשתם?"37. הקו המנחה בנאומו של תמיר היה הקו שנקט לאורך המשפט – קסטנר הלך בדרכם של חברי מפא"י, ששיתפו פעולה עם הבריטים על חשבון הצלת יהודי אירופה, ושיתף פעולה עם הנאצים על חשבון הצלת יהודי הונגריה. כל פעולתו של התובע הייתה, לדבריו, להוות "נציגה של ממשלת ישראל" ולהגן עליה ועל מעשיה בכל פה38. "אני חושב שביודעין חיפו על שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים. לא הייתה להם ברירה אחרת. הם היו אחוזים בצבת קסטנר לבל יגלה הוא את הידוע לו על שיתוף פעולה אחר, שיתוף פעולה שלהם עם הבריטים שהמיט אסונות בפרשת ההצלה [...] כאן, בארץ, המוסדות הרשמיים נכנעו לשלטונות הבריטיים. הם לא היו מוכנים להסתכן ואחזה בהן צרות מוחין ואי נכונות לוותר על השלטון הפנימי, ובגלל כל אלה בא מה שאני נאלץ לכנותו הפקרה של יהדות אירופה בשעה היותר קשה שבאה עליה"39. בהתייחסו לפרשת הצנחנים, אותם גיבורים לאומיים בעיניו אשר נפלו קורבן לתכניותיו של קסטנר, שכל מה שרצה היה לשמור על רגיעה בקרב הציבור היהודי בהונגריה, טען תמיר: "... לא זו בלבד שהגולה הופקרה, לא זו בלבד שהשואה הושתקה אלא מתוך אבדן חושים מלא, מתוך כניעה לשליט, מתוך חוסר אומץ לב... עשו אפילו מעשה אקטיבי, אשר חיבל בסיכויי ההצלה", דהיינו, הסגרתו של יואל בראנד לידי הבריטים40. בדברו על הרגעת היהודים בתקופת השואה ראה תמיר את היודנראטים כולם, ללא יוצא מן הכלל, ואת קסטנר בתוכם, כמשתפי פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים; "למרות שביודנראטים רבים היו יהודים טובים, למרות שהיו יודנראטים יוצאים מן הכלל, הרי מכשיר זה שנקרא יודנראט בכל רחבי אירופה היה מכשיר בידי הנאצים בחלק מתוכניות ההשמדה [...] אין ספק שמבחינה אובייקטיבית היודנראטים – וגם היודנראט בבודפשט – שיתפו פעולה עם הגרמנים". קסטנר הגדיל לעשות, לדבריו, מכיוון ש"הם היו חסרי אינפורמציה בהשוואה לקסטנר... כל תהליך ההרגעה שמייחסים אותו ליודנראט, יונק ממנו. כי הוא המקור"41.

בסיכום דבריו פנה אל השופט וביקש:

"כאן הסניגוריה מזמינה את בית המשפט להשתחרר מן ההווי שבו הוא חי, לעקור עצמו מתוכו, להתרומם לרמה גבוהה יותר, להיות מוכן לחרוץ דין על ציבור שלם, על הנהגה של ציבור שהוא חי בקרבה ומאמין בה. זהו קושי פסיכולוגי כביר... ואם כי כל המעמסה כבדה אולי מכוח אדם יחיד לשאתה, מזמינה הסניגוריה את בית המשפט לחרוץ דין לאור עובדות בלבד, אשר בפניהן שום דבר לא יכול לעמוד"42.

• 34. שם, שם.
• 35. שם, עמ' 308.
• 36. שם, עמ' 313.
• 37. שם, שם.
• 38. שם, שם.
• 39. שם, עמ' 317, 332.
• 40. שם, עמ' 346.
• 41. שם, עמ' 322, 357.
• 42. ראו הערה מס' 2, עמ' 231.

השופט בנימין הלוי

תשעה חודשים שקד השופט הלוי על פסק הדין. ביולי 1955 נערכו הבחירות לכנסת השמינית ולרשויות המקומיות ועלתה התמיהה, המעושה בחלקה, בקרב מפלגות ועיתוני האופוזיציה, מדוע מעוכב פסק הדין במשפט גרינוואלד-קסטנר. כחודש לפני הקראת פסק הדין, ב-21 במאי 1955, בחרה הקבוצה ההונגרית של מפא"י את קסטנר כמועמד לרשימת מפא"י לכנסת. אך הוא התבקש לוותר על מקומו, מחשש שמא מועמדותו תשמש מטרה נוחה לחִצי היריבים. קסטנר הודיע לשאלות העיתונות בנוגע לפרישתו: "מטעמי  בריאות. יש לי צרות רציניות עם הכליות... אין שום קשר בין ויתורי לבין המשפט"43.

ב-22 ביוני החל הלוי בקריאת פסק הדין. המשטרה נערכה לקראת האירוע והפקידה משמר מיוחד בבית המשפט העליון, שבו נערכה ההקראה. פסק הדין הורכב מ-207 עמודים, וקריאתו נמשכה משמונה בבוקר עד לשעות הערב המאוחרות אך זמן קצר לאחר תחילת הקראת פסק הדין היה ברור לכול מה דעתו של השופט ולאן נושבת הרוח; בהגיעו להאשמת שיתוף הפעולה של קסטנר עם הנאצים, שיתוף פעולה שנקנה במתן רכבת המיוחסים, אמר השופט משפט שנחקק לדורות: "... ניתנה לקסטנר האפשרות הממשית להציל לעת עתה 600 נפש מהשואה הקרובה לבוא... ולא 600 נפש סתם, אלא אותן הנפשות החשובות והראויות בעיניו ביותר להצלה... אם ירצה – קרוביו, אם ירצה – ידידיו, אם ירצה – חברי תנועתו... בקבלו את המתנה הזאת, מכר קסטנר את נפשו לשטן"44.

• 43. שם, 237 – 242.
• 44. ציטוט ישיר מנוסח פסק הדין,לקוח מתוך שלום רוזנפלד, ראו הערה מס' 9, עמ' 415.

פסק הדין

הלוי קיבל שלושה מתוך ארבעת סעיפי טענות גרינוואלד כנגד קסטנר – שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין או הכשרת הקרקע לרצח של יהודי הונגריה והצלת בכר מעונש לאחר המלחמה. בסעיף של שותפות גזל עם בכר לא הואשם קסטנר. היה זה ניצחונו המובהק של תמיר, אשר הצליח להעביר את אור הזרקורים אל קסטנר ולהפכו לנאשם ואשם הלכה למעשה.

אחרית דבר

בינואר 1957 נפתח הדיון בפני בית המשפט העליון בערעור שהגישה המדינה על פסק הדין של השופט בנימין הלוי. הוחלט כי הערעור יישמע בהרכב של חמישה שופטים בראשות השופט יצחק אולשן, שעמד על כך שהדיון יהיה ענייני ולא יחרוג מהמסגרת המשפטית המקובלת - "לא לתת להפוך גם את הערעור למשפט ראווה".

קסטנר היה סמוך ובטוח כי בית המשפט העליון יטהר את שמו, לאור ההתנהלות החיובית של הדיונים בבית המשפט העליון; "הדיון בבית המשפט המחוזי היה אומלל", אמר קסטנר, "פרקליטות המדינה טיפלה בנושא בצורה לא נכונה. אנשים עליהם המלצתי לא נקראו לבוא ולהעיד [...] יראו מהחומר שלא הייתי רוצח המונים". 

אך קסטנר לא זכה לחזות בטיהור שמו; בלילה שבין השלושה לארבעה במרץ 1957 ירה זאב אקשטיין בישראל קסטנר ליד ביתו ופצעו קשה. קסטנר התנדנד בין חיים למוות במשך עשרה ימים, ובסופם הלך לעולמו והוא בן 51. קביעתו של חיים כהן לאחר מתן פסק דין בבית המשפט המחוזי כי הלוי "חשב שהוא משחק במילים אך בפועל שיחק באש" הפכה למציאות. פחות משנה לאחר הרצח, בחודש ינואר 1958, זיכה בית המשפט העליון את קסטנר זיכוי מוחלט45.

• 45. ראו הערה מס' 2, עמ' 318 – 346.