ליאון אנגלסברג: צייר מול הרי ירושלים

האמנים הניצולים שעלו לארץ מצאו עצמם לא אחת קרועים בין הרצון לתעד את המוראות שחוו לבין הצורך להתרחק מעברם ולהתחבר לארץ ישראל כדי לחיות חיים חדשים. כך יצירתם נעה על ציר זה, בין ה-"שם" ל-"כאן". מעניין במיוחד לבחון בהקשר זה דיוקנאות עצמיים שציירו הניצולים, מהם משתקפת זהות דואלית ומציאות חיים מורכבת. ברשימה זו נתרכז בציוריו של ליאון אנגלסברג המביעים באופן מרגש ומתוחכם קונפליקטים ומצוקות אלה שהיו מנת חלקם של הניצולים.

אנגלסברג נולד בוורשה ב-1919 למשפחה מהמעמד הבינוני. מלבד אחיו, וולודז'ימיז', שעימו ברח בפרוץ המלחמה ללבוב, שהיתה באותה עת תחת שלטון סובייטי, כל משפחתו נספתה בתקופת השואה. אחיו הבכור, פאול, נהרג בתחילת המלחמה בהפצצות, הוריו ואחותו התאומה שנאסרו בגטו וורשה נרצחו ככל הנראה בטרבלינקה. אנגלסברג עצמו חבר לאוגדת חיל הרגלים של הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ברלינג שלחם בגרמנים בחזית הרוסית ואף זכה באותות הוקרה על השתתפותו במבצעים שונים. הוא נפצע בעינו ובצווארו ואף הוכר כנכה מלחמה בשיעור חלקי. לאחר המלחמה, למד ציור באקדמיה בוורשה וחבר לאיגוד האמנים שם. באפריל 1957 עלה לישראל ובסתיו באותה שנה עבר לגור בירושלים.1  
אנגלסברג השתקע בשכונת אבו תור, בה התגורר עד למותו בשנת 1998. ב-41 השנים בהם פעל בארץ, התמקד בציורי נופים, דיוקן עצמי ובמידה מוגבלת יותר בנושא השואה. 

טראומת השואה אותה חווה בפולין היוותה חוויה מעצבת עבור האמן ולאורה ניתן לבחון את יצירתו בארץ. ראשית, הנופים, נופיה של הרי ירושלים הניבטים משכונת אבו תור, אותם צייר בעקביות לאורך השנים, מהווים שיר הלל למולדתו החדשה. אך מעבר לסגידה לארץ וליופייה, הם מצביעים גם על רצון להתנתק כמה שיותר מאדמת אירופה המקוללת וליצור עתיד במקום אחר, ראשוני ובראשיתי. 

• 1. 1

לעומתם, ציורי השואה מבטאים את הצורך של האמן להתמודד עם עברו, עם הטראומה שחווה בפולין ואובדן משפחתו. הציורים בסדרה זו, המוגבלת ביחס לאחרות, מציגים שפה אישית רוויה בסמלים אותה האמן פיתח עם השנים. אולם, מלבד הכאב, הקושי והיגון הניכרים בציורים אלו, עולמם החזותי נותר עלום עבור הצופה. זוהי שפת סתרים המובנת בעיקר ליוצרה אך נותרת חתומה ואניגמטית בפני זרים. 

ואילו ציורי הדיוקן העצמי, לרב על רקע נוף ירושלמי, יוצרים מעין סינתזה בין העבר להווה, בין ה-"שם" ל-"כאן", ונותנים ביטוי לרגשות סותרים של האמן, בין הרצון שלו להשתקע ולהרגיש כבן-בית בארץ, לחוסר היכולת שלו, כניצול שואה, לממש זאת באופן מלא.

דיוקנאותיו העצמיים של אנגלסברג מבטאים את זיקתו לארץ ושאיפתו להיטמע בה מחד, ומנגד את הקושי שחש בתור ניצול שואה, תחת תחושת הבדידות וחוסר היכולת להשתייך לחלוטין לחברה הישראלית.2  ניגוד זה מקבל ביטוי בציורים רבים בהם האמן חילק את הקומפוזיציה לשתיים, כאשר בדרך כלל צד אחד מתואר בצבעים כהים האוטמים את הרקע ומנתקים את דמותו של הצייר מהסביבה בעוד שהצד השני של הציור מציג נוף פתוח, צבעוני ושופע אור. קומפוזיציה זו ניתנת להבנה כמייצגת את המאבק הפנימי של האמן אשר שואף להתחבר לארץ ישראל, מהלל ומאדיר את נופיה אך עדיין איננו יכול להתמסר להווה ולזהותו החדשה בשל עברו המכביד עליו. 

• 2. 2

כיצד האמן מתאר את עצמו בדיוקנאות-העצמיים? במקרים רבים - הוא לבוש במדי חאקי, ביטוי לזהות שלו בתור חייל בתקופת המלחמה. מדי החייל משתלבים היטב במציאות הישראלית רוויית אנשי הצבא, הקיבוץ ותנועות הנוער. לבוש מדי החאקי יוצר מעין תעתוע עבור הצופה. במבט ראשון בגדים אלה מתפרשים כשייכות להווי הישראלי שכן הם מסמלים את טובי שחקניה הפעילים בחברה, אך במבט שני הם מבטאים בעצם את זרותו של אנגלסברג, הצייר והניצול אשר לבוש במדים של צבא אחר, מתקופה שחלפה, ממנה מתקשה הוא להשתחרר. מראה בגדי הצבא הפולני על רקע הרי ירושלים יוצרת דיכוטומיה שרק דמותו של האמן הניצבת באמצע מסוגלת לגשר עליה.

בדיוקנאות אחרים האמן מחריף את תחושת הניכור ואף מציג עצמו כמעין מוקיון. כובע החאקי שהוא נוהג לחבוש הופך עם הזמן לכובע חרוט הדומה לכובע ליצן ובנוסף, בגדיו משלבים אט אט צבעים שונים ואסימטריים בדומה לדמותו של פולצ'ינלה מהקומדיה דל-ארטה או לליצני חצר כלשהם. תווי פניו קפואים ומודגשים כאשר העיניים והגבות השחורות בולטות תמיד, כאילו היו מאופרות, וכך מקנות לראשו אופי של מסיכה. בנוסף, גופו המגושם והמפורק בו זמנית, בעל כפות ידיים קטנות ודיספרופורציונאליות, מזכיר מריונטה. במספר ציורי דיוקן מסוג זה מופיע גם כינור, עליו ניגן הצייר באדיקות, ובכך מחזק את האינטרפרטציה של איש הבידור והליצן. כפי שציינה תמר מנור פרידמן, ייתכן כי אנגלסברג, כמו אמנים רבים במאה ה-20 חש הזדהות עם דמותו של הליצן, המסתכל באירוניה על העולם, שייך ולא שייך לחברה הסובבת, מתבונן עליה בביקורתיות אך נתון לחסדיה כדי להתקיים.3 
לפירוש זה ניתן אולי להוסיף, שמבחינה איקונוגרפית, כובע החרוט מרמז גם לכובע המחודד שהיהודים נאלצו לחבוש בימי הביניים כאות זיהוי וגנאי. כך, תחושת הניכור מקבלת משמעות חריפה אף יותר כאשר אנגלסברג  מציג עצמו, ביודעין או בלא יודעין, כיהודי גלותי נרדף על רקע הרי ירושלים. אנגלסברג, ניצול השואה, איננו יכול להתחבר לארץ באופן מלא וניכר כי הוא מרגיש זר על אדמתה. ברם, עצם בחירתו החוזרת ונשנית של האמן להציג עצמו דווקא בלב הנוף הישראלי, למרות תחושת הניכור והזרות הנלוות, חושפת למעשה את שאיפתו להיות בכל זאת חלק מהארץ ולהשתייך אליה. ראוי גם לציין, שהצייר לרוב מציג את עצמו חזיתית מול הצופה באופן המזמין את מבטו ומחפש את שיפוטו. תיאור זה החוזר בעקביות מהווה מעין הצהרה של האמן, המחפש תיקון לתלישות היהודי הגלותי, הנרדף והנודד. אנגלסברג מנסה אפוא להכות שורש בארץ אבותיו גם אם הדבר נראה קשה ולא טבעי.  

האמביוולנטיות העולה מהדיוקנאות העצמיים על רקע נופי ירושלים חוזרת ומופיעה גם בסדרה של ייצוגים עצמיים עם מוטיב הצבר. בדיוקנאות עצמיים אלה האמן מציב את הצבר בסמוך לפניו, לראשו, לידו או לרגלו באופן שנראה כאילו הוא יוצא וצומח מאיבר שבגופו וממשיך אותו. הבחירה בסמל הישראליות המובהקת, השורשית והילידית ודאי שאיננה מקרית. זוהי דרכו לבחון את מידת היטמעותו ולהגדיר עצמו מול סמלו של היהודי החדש. כפי שנסחה זאת היטב מנור- פרידמן :

"אנגלסברג כיוון כנראה למיתוס 'הצבר' ובאמצעותו ניסח, באופן מפוכח ועוקצני, את משאלתו להתמזג בנוף הפיזי-תרבותי של המקום."4  

לכאורה המיזוג בין היהודי הגלותי אשר שרד את התופת של אירופה לבין הישראלי המתחדש צלח עד כדי כך שענף הצבר צומח מעצם גופו. אולם אם נחשוב לרגע על משמעות הדימוי ניווכח שחיבור זה מוביל בהכרח לכאב. בשלב מסוים הצבר הקוצני ידקור את איבריו. שוב אנו מוצאים את הדואליות בדימוי, אותו ניתן לפרש באופן של צמיחה ומיזוג על אף הקושי הברור, או בצורה שלילית, בכך שלכתחילה הדימוי אותו בחר האמן הינו בלתי אפשרי פעמיים: ראשית במראה העל טבעי שענף צומח מגוף אדם, ושנית בגלל הקקטוס הדוקרני אשר אינו מאפשר באמת מגע וחיבור. בדימוי מורכב זה, מבטא האמן שוב מחד גיסא את חיבורו לזהות ולתרבות הישראלית ומאידך גיסא את חשיפותו ופגיעותו המונעות ממנו התאקלמות אמיתית.
באחד הדיוקנאות העצמיים מהסדרה, אנגלסברג הולך אף צעד אחד נוסף וממקם את הצבר מעל לראשו כך שהצורות האליפטיות של עלי הצמח מדמות הילה או מספר הילות של קדושים. אך כאשר מבינים שמדובר בעלי צבר, הדימוי מתכתב עם זר הקוצים של ישו. גם ראשו הרכון של הצייר המשדר ענווה תורם לזיהוי איקונוגרפי זה כמו גם המוטיב של 'ציון' -  העיר ירושלים, המרומזת באופק בקו המבנים המשתקפים מחלון ביתו של האמן הפונה להר ציון וכפר סילואן. אולם צבעי המים הרכים והשקופים מקנים אווריריות לציור ויוצרים קו אלכסוני העובר מהכתף, לראש ולעלים, ועד לפיסת השמיים ובכך מרמזים על יכולת גדילה ועל אפשרות להתעלות רוחנית. אנגלסברג צייר עצמו בדומה לקדוש מעונה מסוג חדש, כזה שעל אף סבלו מסוגל להתפתח ולצמוח. 

למעשה, כבר בדיוקן העצמי הראשון של אנגלסברג בארץ,5  ניתן לראות השפעה איקונוגרפית נוצרית. בציור זה, האמן מציג את עצמו עם ידיים מורמות, חשוף חזה, כאילו גופו בוקע מהאדמה על רקע גיא בן הינום. תנוחת גוף זו מזכירה ציורים של קדושים נוצריים המקבלים בעת ההתגלות את הסטיגמטה, אותם פצעים בידיים, ברגליים ובגוף, שישו סבל מהם בגלל צליבתו.6  הופעת פצעים אלה אצל מאמינים נוצריים היוותה סימן לבחירה אלוהית והקנתה להם מעמד מיוחד.
כבר ברישומי ההכנה לציור ניתן לראות חיזוק ורמז למוטיבים אלה. הענפים הסכמטים שברישום, שהאמן מחזיק בידו, מזכירים את קרני האור המופיעים לעיתים קרובות בציורים המתארים את קבלת הסטיגמטה.7  בנוסף, זר הענפים על ראשו של האמן שבאחד הרישומים, יכול להוות אזכור לזר הקוצים של ישו. בכך ממשיך אנגלסברג מסורת שהחלה במאה ה-19 וממשיכה עד היום של אמנים יהודים וישראלים המשתמשים בדמותו של ישו כסמל לסבלות העם היהודי.8 
אך אם נעמיק עוד בתיאור ובמשמעותו ניווכח שגם לנוף ההררי ברקע ניתן לתת פרשנות ייחודית מעבר לסיבה הסתמית שזהו נוף הניבט מחלון ביתו של הצייר. האמן מצייר עצמו כקדוש מעונה על רקע גיא בן הינום, שממנו נגזר השם 'גיהינום', בשל פולחן עבודת המולך שהתקיימה שם בתקופת הנביאים.  בהקשר זה, ראוי לציין שהנביא ירמיהו קרא למקום "גיא ההריגה" וחזה כי המתים בחורבן יהיו כה רבים עד כי ימלאו את כל הגיא:

"וקברו בתופת מאין מקום, והייתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (ירמיה ז, לב-לג).

וכך, על רקע עברו של אנגלסברג בשואה בפולין, זיהוי המקום מקבל משמעות מצמררת.
שוב ניתן לפרש את הציור בשני אופנים מנוגדים. מצד אחד עברו של הצייר רודף אותו גם כאשר הוא משתקע בסביבה החדשה, השונה בתכלית מנופיה של פולין. טראומת השואה רודפת אותו עד כי כל פרט פיזי או רעיוני יחזיר אותו אליה מבחינה אסוציאטיבית. כך יקרה אפילו למול הנוף הנשקף ממעונו החדש. אך מנגד, הציור יכול גם להתפרש כהבנה שבכך ששרד, הוא יחיד סגולה הדומה לאותם קדושים הזוכים להתגלות, שעצם סבלם מקנה להם את מעמדם המיוחד כנושאי הבשורה. נראה כי בעבור אנגלסברג יש בחשיפה לנוף של עיר הקודש משום התגלות, וביכולת ליצור כאמן, למרות הייסורים והאובדן שחווה בצל המוות והחורבן, הוא רואה משום סגולה. 
הצייר אנגלסברג בדיוקנאותיו העצמיים על רקע נוף הרי ירושלים מביע אפוא את מורכבות תחושותיו וזהותו בהיותו אמן ניצול שואה השואף להשתקע בארץ. לשם כך, הוא משתמש לרוב בשפה איקונוגרפית מערבית נוצרית, אשר חושפת את עולמו הזר למציאות הישראלית. אולם בהציגו את עצמו על רקע נוף ישראלי השופע אור ועתיר בסמליה, בטופוגרפיה ובצמחייה של המקום, הוא גם מבטא את התפעלותו מארצו החדשה ושאיפתו להכות בה שורש. כך פיתח אנגלסברג שפה ייחודית משלו, בה תרגם על הקנבס בצורה אקספרסיבית את הרגשות העזים והעוצמה שחש מול המראות התנ"כיים אותם אימץ כתבנית נוף מולדתו ובכך הטביע חותם על האמנות הישראלית. 

• 3. 3
• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7
• 8. 8