"הביוגרפיה היא סוגה ספרותית עתיקה. בראש וראשונה [...] הרי היא חלק מן ההיסטוריוגרפיה. הביוגרפיה אינה מבדילה הבדלה מתודולוגית בין מדינאי, גנרל, אדריכל, עורך-דין, ואדם שאינו ממלא שום תפקיד ציבורי. והשקפתו של קולרידג' כי כל חיי אדם, יהיו חסרי חשיבות אשר יהיו, יהיו מעניינים אם יספרום כאמיתותם, הריהי מבוססת למדי"
לא וולק וורן ובוודאי לא קולרידג', תיארו לעצמם עד כמה יכולים חיי אדם להיות "חסרי חשיבות" במאה העשרים. בכתבה זו אעסוק בשני כותבים, שאול פרידלנדר ושלמה ברזניץ. שניהם ניצולי שואה שהוסתרו במנזרים, פרידלנדר בצרפת, וברזניץ בצ'כיה וכך שרדו. שניהם הפכו לימים להיות חוקרים בעלי שם, איש איש בתחומו. חיי שניהם הוגדרו בתקופת השואה, בשל היותם יהודים, כ"חסרי חשיבות". שניהם מבקשים לשחזר באמצעות כתיבה אוטוביוגרפית את התקופה בה נמחקה זהותם.
כתיבה אוטוביוגרפית היא כתיבה השואפת לאמנתיות, עסוקה במבע הספרותי וכפי שנראה, הכותבים בהם נעסוק מעוררים את מודעות הקוראים למלאכת הכתיבה. במילים אחרות, הכותבים במקרה זה מחוייבים לחיות מחדש את עברם כילדים ובו זמנית להגיב אליו כמבוגרים, ככותבים וכאנשי מקצוע.
פרידלנדר, מביע ספק לגבי התועלת שבכתיבת זיכרונותיו:
"...כשאני מסתכל בדפים האלה, תופס אותי ייאוש גמור: לעולם לא אצליח לבטא מה שרציתי לומר; אני יודע שהשורות האלה שהן לעתים קרובות מסורבלות, רחוקות מאוד מן הזיכרונות שלי, ואלה הרי מכסים רק קטעי אקראי מחייהם של הורי, ממה שהיה עולמם, ממה שהיו ימי ילדותי. היום, אני מוכרח לומר, המחשבות האלה מעיקות עלי יותר מאשר בדרך כלל. האם עלי להמשיך?"
לייאוש, לחוסר הביטחון בכתיבה, המבוטא בצורה כה גלויה, לספקות לגבי עצם היכולת לספר את הסיפור, יש מקום במרחב האישי, אך במרחב "המקצועי", "האקדמי", הניטראלי כביכול, סוג ההתבטאות הזה נעקר מן הכתיבה.
המוטו של ספרו של שאול פרידלנדר, "עם בא הזכרון..." לקוח מספרו של גוסטב מיירינק, "הגולם". סיפור הגולם הוא סיפור שעוסק ביצירה, בכוח שגלום בה מחד ובחרדה מפני אבדן השליטה על התוצר מאידך. באחת הגרסאות שמביא פרידלנדר לסופו של הסיפור, הגולם לא נהרס לחלוטין, אלא ממשיך להסתובב בלילות החורף בגטו היהודי בפראג. פרידלנדר רואה בדמותו של הגולם המת המשוטט מטאפורה ל"מהות העיקרית של הקיום היהודי בזמן הזה חרדה הנמצאת כל הזמן בתנועה, כל הזמן במין חיפוש, תהייה". כשמתבוננים במכלול יצירתו של פרידלנדר קשה להתעלם מבחירתו בקריירה שמתנועעת, מחפשת ותוהה על האירועים שערערו והרסו את העולם המחבק בו חי לפני המלחמה.
ספרו של מיירינק שייך לספרות הפנטסטית ומשתמש באגדת הגולם מפראג על מנת לגולל את הרפתקאותיו ההזויות של גיבורו אתנסיוס פרנת. המלים שנשארו חקוקות בזיכרונו של פרידלנדר מספרו של מיירינק נאמרות על ידי שמעיה הלל, הארכיבר הידען אליו מובל אתנסיוס לאחר שהגולם תקף אותו. הנימה בה נאמרות המלים הללו מפי הארכיבר משיבות לאתנסיוס את מנוחתו הנפשית והוא חש בטוח "כמו ילד חולה היודע שאביו מצוי לידו." בזיכרונו של פרידלנדר "הגולם" קשור קשר הדוק בדמותו של אביו: "זה היה אגב, אחד הספרים היחידים שלקח אחר כך אתו; לא פעם היינו יושבים יחד ומדפדפים בעמודים האלה, המחוספסים כלשהו. "עם בא הידיעה, בא גם הזיכרון, אט אט. ידיעה וזיכרון אחד הם" הוא המשפט שבחר פרידלנדר לצטט מן הספר של מיירינק כמוטו לספרו, ואשר שימש השראה לשם ספרו. הקשר שבין ידיעה לזיכרון כפי שהוא בא לידי בציטוט מספרו של מיירינק הוא למעשה רעיון אפלטוני. את הרעיון שההגעה לידיעה היא למעשה שחזור של זיכרונות, או היזכרות במה שמלכתחילה טמון בנשמת האדם ביטא אפלטון בדיאלוג בין סוקראטס למנון:
"לאחר שהטבע כולו ממוצא אחד הוא, והנשמה למדה לדעת את הכל, הרי אין כל מניעה בדבר שמי שיזכירו לו דבר אחד בלבד – הוא שנקרא "לימוד" בפי בני האדם – יעלה בעצמו את כל השאר, אם אדם אמיץ רוח הוא ולא יאמר נואש בדרך חיפושיו; שהרי החיפוש והלימוד כולו זכירה".
בהקשר מפעל חייו של פרידלנדר, אשר הקדיש עצמו לחקר ההיסטורי של השואה, ורק לאחר שפרסם מחקרים העוסקים ביחסה של ארצות הברית להיטלר בטרם הצטרפה למלחמה (1963), באפיפיור פיוס ה-12 ויחסיו עם הרייך השלישי (1964), בדמותו של קורט גרשטין (1967) באנטישמיות הנאצית (1971), בקשר בין היסטוריה לפסיכואנליזה (1975) ראה אור ספרו הביוגרפי, "עם בא הזכרון...". כלומר, פרידלנדר התפנה לשחזר את זיכרונותיו, רק לאחר שלמד לעומק את ההיסטוריה של השואה. במובן זה ישנה התאמה מסוימת בין הרעיונות האפלטוניים לכתיבה האוטוביוגרפית שלו: ראשית למד ותיאר את היסטוריית השואה "הכללית" ורק לאחר מכן כתב את ההיסטוריה האישית שלו באותה התקופה שכבר היתה חרוטה בזיכרונו, באופן אישי ופוצע (כמובן שאפלטון התכוון לידע שהוא מהותי לנשמה, המועבר באופן מיסטי, אך בכל זאת העובדה שחלק גדול ממחקרו של פרידלנדר קדם לעיבוד הזיכרונות האישיים מזכירה במשהו את העיקרון הזה, שאדם לומד כדי להגיע לדבר מה שכבר נמצא בו מלכתחילה).
דמות האב, המועלית באמצעות ספרו של מיירינק, דומיננטית במיוחד בחג החנוכה האחרון שחגג פרידלנדר בחיק הוריו וידידיהם. בתחילה התיאור ניטראלי, יורד לפרטים ועובדתי לחלוטין, וכאשר פרידלנדר נוגע בבחירתו של אביו להעביר לו את סיפור החנוכה מסית פרידלנדר את הדיון לדיון פילוסופי בבחירה להתייחס למסורת בתקופת משבר. לאור אירועי התקופה המסורת העתיקה שימשה כנחמה, העבר הקולקטיבי מיקם מחדש את אותם היהודים, כמו אביו של פרידלנדר, שהיו בעלי זהות יהודית רופפת. "הדיבורים הרגילים ליד השולחן [...] פינו מקום לסיפור, שמתוכו תפסתי רק את העובדות העיקריות, אבל במרוצת השנים התקשרו בו הרבה שאלות, בגלל עצם הנסיבות שבהן שמעתי אותו". הסיפור הקולקטיבי מתקבל כקרש הצלה להיאחז בו בעת משבר, ערעור עליו מהווה איום על האמונה בהמשך הקיום: העברת הסיפור מדור לדור היא שנותנת תוקף לקיומו של הפרט, שאמור להיות אף הוא חלק מן השלשלת. לסיפור הקולקטיבי של היהודים בתקופת השואה הקדיש פרידלנדר את הקריירה האקדמית שלו.
עם תום המלחמה, קיבל על עצמו זוג מפריז את האפוטרופסות על פרידלנדר. בבית זה, נהגו לשוחח באופן קבוע על המלחמה. פרידלנדר הנער, שאף להגיב בכתיבת שירה לסיפורים:
"מבין כל הסיפורים, אלה שנגעו למחנות עצמם הרשימו אותי כמובן יותר מן היתר. השמות בלזץ ומאיידנק השפיעו עלי במיוחד. רציתי לכתוב [...] התבוננתי בשעוונית שעל שולחן האוכל, שעוד היו עליה פירורים וכתמי שומן, אחר כך נעצתי את מבטי בסימני העובש שעל הקירות. ניסיתי כאילו להתהפנט, להיכנס למצב של הזיה, כדי שסוף סוף יופיעו המלים הראשונות של שיר. שום דבר. הכתמים נשארו כתמים, ובלזץ כמוה מיידאנק שקעו בתוך ערפל רחוק, למרות כל הדברים שהצלחתי להעלות בדעתי. רק הרבה יותר מאוחר, כשחשבתי על המאמצים האלה, הבנתי שהבעיה לא היתה הכשרון הספרותי שלי, אלא דווקא איזו יכולת של הזדהות. בין המאורעות וביני המסך לא נקרע. אני חייתי בשולי הפורענות; מרחק שאולי אינו ניתן למעבר הפריד ביני ובין אלה שנלכדו ממש בתוך מערבולת ההתרחשויות, ולמרות כל מאמצי נשארתי בעיני עצמי צופה יותר מאשר קורבן. נגזר עלי, אם כן, לנדוד בין עולמות אחדים, שאני מכיר אותם, מבין אותם – אולי טוב יותר מרבים אחרים – אבל בכל זאת בלי שאהיה מסוגל לראות, לתפוס ולהשתייך באופן מיידי ומוחלט. מכאן – האומנם יש צורך לומר? – הקושי העצום בכתיבת הספר הזה."
במלים אחרות, המאורעות כפו על פרידלנדר זרות נצחית: התהפוכות שעבר בחייו מנעו ממנו הזדהות מוחלטת עם אי אילו מהזהויות השונות שלו: היהודית, הצ'כית, הצרפתית והקתולית. העובדה שלא נשלח למחנה מנעה ממנו תחושת קרבניות וכך גם לגבי תקופת המלחמה, נקודת המבט שלו נתפסת אצלו כחיצונית לאירועים.
אולם, בסופו של דבר, פרידלנדר כן עסק בכתיבתו באתרי ההשמדה ובעולם המחנות אותו לא חווה. כאשר כתב את שני הספרים המהווים את פסגת עבודתו כהיסטוריון: גרמניה הנאצית והיהודים – שנות הרדיפות 1933-1939 וגרמניה הנאצית והיהודים – שנות ההשמדה 1939-1945 יישם פרידלנדר טכניקות ספרותיות: "בתיאור האירועים מנקודת מבטם ובמונחיהם של המשתתפים בהם – הרודפים, העומדים מן הצד והנרדפים – הוא חותר להגיע אל 'ההתנסות' עצמה, שבה וממנה, ולא במסמכים, אנו מוצאים את המשמעות האמיתית, האנושית, של ההיסטוריה 'כפי שהתרחשה באמת' " על מנת להתקרב אל אותם אירועים ומקומות שבתיאורם נכשל כנער, השתמש פרידלנדר במילותיהם של מי "שהיה שם", וזו הקרבה הגדולה ביותר אליה יוכל להגיע אל אותם מקומות אשר בשכמותם נרצחו הוריו.
בדומה להוריו של פרידלנדר, גם הוריו של שלמה ברזניץ החליטו לפרק את משפחתם על מנת להגדיל את סיכויי ההישרדות. מסיבה זו הם מסרו את בנם ואת בתם יהודית למנזר. הם עצמם נתפסו על ידי הנאצים ונשלחו לאושוויץ. אביו נספה, אך אימו שרדה והתאחדה עם ילדיה בסוף המלחמה. על מנת לרכך את רגע הפרידה, החליט אביו של ברזניץ לשלוח אותו לשחק שח-מט עם אחד הילדים היתומים השוהים במנזר בתקווה שהמשחק יסיח את דעתו של בנו מן הפרידה. כמובן שבנוגע לגלגלי ההיסטוריה חד הוא אם בעת מסירתו של ילד לבית היתומים שיחק שח-מט או מונופול, אך בתודעתו של ברזניץ, קשור המשחק באובדן הוריו. עד לאותו ביקור במנזר, היה משחק השח-מט אמצעי בידי ברזניץ הקטן לרצות את אביו ולהוות בעבורו מקור לגאווה. מכיוון שהפרידה מן ההורים הסיחה את דעתו מן המשחק, נפל ברזניץ למלכודת שטמן לו השחקן היריב, ואיבד את הצריח:
"עולם השח-מט הוא עולם צודק מיסודו, ולמזל אין בו דריסת רגל. בתור שכזה הוא מפלט מושלם, תחליף מציאות מושלם, ההתמכרות הטהורה מכולן. למרות שהתחלתי את דרכי כילד-פלא, הישגי בשח-מט לא יתפתחו לעולם מעבר לרמה מסוימת. בתחרויות, לאחר הישגים ראשונים כנגד שחקנים טובים, הייתי מפסיד, בלא סיבה מובנת, לחלשים מהם. אובדן פתאומי זה של ריכוז, מעין "עיוורון רגעי", הייתכן כי מקורו במשחק ראשון בית היתומים? הן משחק השח-מט אמור להיות מערכת סגורה, אך הפרצה שנפערה על-ידי עולמי המתמוטט לא נסגרה לעולם."
ברזניץ מתייחס כאן לא רק למשמעותו של המשחק ברגע הנתון, לא רק לאופן שבו נוסף למשחק מטען חדש – אובדן האב, אלא להשלכות אותו משחק על העתיד לבוא: משחק השח-מט אשר הגדיר את זהותו של ברזניץ-הילד כילד פלא, לא יהיה שוב כה מרכזי בחייו, והצלחותיו בתחום זה ייקטנו. את מקומו של כשרון השח-מט שאבד לו ביחד עם הפרידה מהוריו, יתפוס זכרונו המצוין של ברזניץ שאפשר לו לזכור בעל-פה תפילות רבות בלטינית. הגמון העיר אליו הובא ברזניץ על מנת להפגין את כשרונו החליט שילד יהודי שלמד את התפילות הקתוליות כה מהר, הוא אות משמים, וכי ילד יהודי זה יעלה לגדולה ויהפך לאפיפיור.
בחודש מרס 1945, המשיכו הגרמנים בחיפושיהם אחר יהודים, למרות שתבוסתם היתה ברורה. ולכן נכנסו למנזר בו הוסתר ברזניץ בנסותם לאתר קרבנות פוטנציאליים. אחת הנזירות מסתירה אותו במיטה הנמצאת באולם השינה הריק ובנקודה זו בוחר ברזניץ לסטות מן הסיפור האישי שלו:
"אני משוכנע כי אילו הייתי מבוגר יותר והכרתי את סיפור סמרקנד, הייתי חושב עליו באותו רגע, תחת שמיכתו של הנס. לאחר ששמעתיו, הוא נחרט בזכרוני לעולם ועד, מבטיח כי לא תינתן לשום אשליה דריסת רגל במוחי ולא תשהה בו יותר מן הזמן הנדרש להיזכר בפשטותו המפחידה: אדם מהלך בשוק ולפתע פוגש במוות המפנה כלפיו תנועות מאיימות. מבולבל וחרד הוא רץ לאדונו ומבקש את עצתו. וזה משיב: "עליך לעזוב את המקום מיד, ולהרחיק עד לסמרקנד, כדי שהמוות לא יוכל למצוא אותך." זמן קצר לאחר שהאיש עוזב פוגש האדון במוות ומתלונן באזניו על איומיו. והמוות משיב: לא איימתי עליו; פשוט הופתעתי לראותו כאן ביודעי שנקבעה לנו פגישה למחרת בסמרקנד."
במאמר המסביר את יתרונות העכבה בכתיבת ספרות זיכרונות העוסקת בטראומה, מביא ברזניץ את סיפור סמרקנד כדוגמא לאופן שבו ניסה ליצור מרחק בין הקורא לסיפור, מרחק שיעמעם את העוצמה של התגובה הרגשית ויפנה מקום לתגובה מחשבתית. מטרתו של סיפור סמרקנד, לטענתו של ברזניץ, היא הכנסת חומר למחשבה בטקסט דווקא כאשר המתח הרגשי בשיאו כך מנסה ברזניץ להשיג את האפקט הרצוי מבחינתו על הקורא.
הן פרידלנדר והן ברזניץ שוזרים בסיפורם מאורעות מזמן ההווה של הכתיבה. פרידלנדר מתייחס למלחמת יום הכיפורים, לבואו הצפוי של סאדאת לישראל, לאופן שבו הוא חי שוב את ילדותו במקביל להתבגרותם של שלושת ילדיו. ברזניץ מציין בפני הקורא כי ספרו נכתב על רקע מלחמת המפרץ ומציין כי "חוקי המשחק נרמסים ממש תוך כדי כתיבת שורות אלו". האיום בהשמדה כימית וחוסר האונים המוחלט אל מול האיום מאיימים לפגוע במרחק עליו מבקש ברזניץ לשמור על מנת שיוכל לכתוב באופן מדוד, תחת שליטה. בכך חושף ברזניץ את הרעיון שבה במידה שהוא כותב על טראומה שהתרחשה בתקופת ילדותו, הסיפור אינו יכול להיות מנותק ממה שמתרחש בזמן כתיבתו. כך גם פרידלנדר, המשלב קטעי יומן משנת 1977. אירועי הילדות של השניים מהדהדים בהמשך ההיסטוריה האישית שלהם, ויש להניח כי זיכרון הילדות הזו מקבל משמעות שונה בחלוף השנים והאירועים.
נקודות לדיון חינוכי
- האם ניתן להתייחס לספרות זיכרונות כמסמך היסטורי?
- במה תורמת הכתיבה האישית להבנת ההיסטוריה?
- שני הספרים אותם הבאנו נכתבו עשרות שנים לאחר המלחמה. מהי הבעייתיות הטמונה בפער השנים גדול בין האירוע לכתיבה עליו? האם בהמתנה יתרונות?
- אם ספרות הזיכרונות הנכתבת בדיעבד משלבת בתוכה תובנות והגיגים שלאחר מעשה, והתייחסות לארועים האקטואליים בזמן בו נכתבים הזיכרונות (כמו למשל התייחסותו של ברזניץ למלחמת המפרץ או חששו של פרידלנדר כי ישראל לא תסכים להתפשר עם המצרים על רקע הודעתו של סאדאת כי הוא יבקר בישראל) עלולה ליצור תמונה מעוותת אצל הקורא ביחס להיסטוריה?
