בהקדמה לספרו אמנות האהבה, פותח אריך פרום, פסיכואנליטיקן ופילוסוף יהודי, בדברי אזהרה:
"הקריאה בספר זה סופה לאכזב כל אדם המבקש לו דרך קלה באמנות האהבה. ספר זה מכוון להוכיח כי האהבה איננה חוויה שכל אדם מסוגל להתנסות בה, ותהי רמת בגרותו אשר תהיה".
הקורא את "יומנה של תמרה" מגלה כי תמרה לזרסון, נערה צעירה מגטו קובנה שבליטא, חוותה אהבה ברבדים שונים, למרות גילה הצעיר והמציאות שבה חיה. מושאי אהבתה של תמרה נעו בין משפחתה, חברותיה ואהובה. אהבתה של תמרה לא הייתה פשוטה, והיא התייסרה והתאוותה לזכות בה. תמרה הייתה נערה רגישה, נבונה ובוגרת, שבדומה לאנה פרנק, כתבה יומן החושף את רגשותיה ואת חוויותיה כנערה המתבגרת בצל המלחמה. אך בניגוד לפרנק, תמרה ניצלה והמשיכה לכתוב בתקופת הבדידות הנוראה שעברה עליה לאחר המלחמה.
תמרה גדלה בבית משכיל וליברלי, שיחד עם אישיותה אפשר לה לעצב עולם פנימי עשיר ועצמאי בגיל צעיר יחסית. היא הייתה הצעירה מבין שלושת ילדי משפחת לזרסון. המשפחה השתלבה היטב בחברה המקומית: אביה, וולף ולדימיר, היה רופא פסיכיאטר ופרופסור לפילוסופיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה הממשלתית בקובנה, ואמה רגינה הייתה רופאה. ביתם היה בשכונת "הכפר הירוק" בקובנה, הרחק מהשכונה היהודית. תמרה נשלחה ללמוד בבית-הספר היסודי הליטאי והתעתדה ללמוד בגימנסיה.
טרם כניסת הגרמנים לקובנה ביוני 1941 פתחו ליטאים בפרעות בשכונת סלובודקה, רובע היהודים בעיר. כ-10,000 יהודים נרצחו. הרציחות נמשכו, למעשה, עד לסגירת הגטו באוגוסט 1941. כבר בימי המלחמה הראשונים הבין אביה של תמרה, שהייתה אז בת 12, שהם מצויים בתקופה היסטורית, ועודד את ילדיו לכתוב יומן. תמרה החלה לרשום את רשימותיה בינואר 1942 במחברות ששרדו, למעט אחת. אהבתה הגדולה של תמרה הייתה לימודים וקריאה בספרים. משנאלצה המשפחה לעבור לגטו באוגוסט 1941, חסרו לה הספרים ובית-הספר, והדבר גרם לה לעוגמת נפש רבה. היא הלינה על כך שוב ושוב:
"21 בינואר [1943] (יום ה')
מאוד רטוב. אולי כבר אביב? [...] עתה יש לנו יותר ספרים. אך בכלל עצוב לי, אולי מתגעגעת אני אליך, קזיס? אינני יודעת".
"[...] 24 בינואר [1943] (יום א')
קיבלתי 'משרה'. כל יום אני מביאה לשכנתנו שלושה דליי מים ומרוויחה מרק אחד ליום. גם זה שכר! אה, כל זה אפס! אני מתגעגעת לחברים, מתגעגעת לאהבה. אני נסערת, כועסת, אש בוערת בתוכי, בעצמי איני מבינה מה מתרחש כאן.
אהבה – ציפורים מזמרות
אהבה – לוחשות החורשות
אהבה, אהבה – רן הלב שירת נעורים תדובב".
"[...] 7 במרס [1943] (יום א')
זה יותר מחודש שלא כתבתי. מדוע? איני יודעת. יתכן שאני חולה, אך לא בגופי אלא בנפשי. אני מפחדת שבגללי עלולה לבוא כליה על כולם. אבוי, מצב רוחי רע. לכן חזרתי שוב אל הדפים האהובים. ראשי סחרחר, איני יכולה עוד לשאת את זה. אכזבה... ממה? לא, לא מאהבה. או, החיים! אוי כינור החיים! אך לא לי הוא ינגן, לא לי. אהבה, אולי? אך לא, טרם נשכח קזיס. אך ריקנות, ריקנות, הכל ריק לחלוטין. הייתי רוצה להימלט מהעולם, מהאנשים, להיות לבדי, אתו בלבד. אך ק[זיס], הן אתה שכחת אותי".
בדומה לתמרה, ילדים רבים עברו את השואה תוך שהם חווים תהליך התבגרות מואץ נוכח המציאות הקשה שאליה נקלעו, והיו ל"ילדים מבוגרים", ועל כתפיהם הצרות הוטלה לעתים אחריות כבדה. רשימה זו, מה-7 במרס 1943, נכתבה בטרם מלאו לתמרה 14 שנים. היא מבטאת בה אכזבה וכעס בשל חוסר היכולת לפענח את המתרחש. לצד החיפוש אחר עבודה מזדמנת, ניסתה תמרה להתמודד עם המציאות הקשה שאליה נקלעה. ייתכן כי רגשות האשם שאותם חוותה עלו בעקבות האחריות שגילתה כלפי משפחתה, והיא חשה שהיא עלולה להמיט עליהם אסון. כאב רב נגרם לה בעקבות געגועיה לחייה הקודמים, לחבריה ובעיקר לקזיס. חששה היה כי עולמה יישאר ריקני בלעדיו. מאידך, נראה כי היא מבינה שלמען האהבה תצטרך להתגבר על קזיס. מיהו אותו קזיס? הקורא את יומנה יקבל רמז בהמשך הקריאה בו.
כבר ביום הראשון למלחמה הוכתה משפחת לזרסון בטרגדיה כאשר רודיק (רודולף), הבן הבכור בן ה-15, יצא לפגישה עם מורהו ולא חזר עוד. המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, והתקווה כי יחזור לא פסקה. פעמים רבות התערער מבנה המשפחה היהודית בשנות המלחמה, וכך גם מרקם החיים בבית משפחת לזרסון; היעלמותו של רודיק האהוב, המעבר הכפוי לגטו והניתוק מחייהם הקודמים, אי יציבות כלכלית בשל פיטורי ההורים מעבודתם הקבועה וגזל הרכוש, שינוי המסגרות ושבירתן– אלו וגורמים נוספים השפיעו באופן עמוק וקשה על בני הבית, ומטבע הדברים, על הילדים בעיקר. געגועיה העזים של תמרה לרודיק עולים שוב ושוב ביומן:
"22 ביוני [1943]
שנתיים של גיהינום נורא, שנתיים של מלחמה וחיי כלב, ואנו חיים עדיין. שנתיים, שנתיים – חוזר הלב, והנך מסרב להאמין. האומנם שנתיים? האומנם השנה השלישית כבר על המפתן?
הה, אחי, במשך השנים האלה לא נמחקת מזיכרוני, אני זוכרת אותך, ופניך כאילו חיים לנגד עיני. היכן אתה? האם אתה חי? אולי חולה? אינני יכולה, אינני יכולה לשאת זאת! אה, לבה של אם! כמה היא סובלת! רחם, חזור! למי אני אומרת זאת? אולי לקבר הקר? אי שם בצדי הדרך, מתחת לעץ ליבנה, בארץ נוכריה, אולי שם אתה מונח, אחי היקר?...
כואב. הפצע שהגליד נפתח שוב. החיים ריקים, אין רצון לחיות. אולי שטות היא, אך אין אושר נשמתי נתמלאה על גדותיה מכאובים וצרות. נשמתי הרגישה נרעדת מכל כאב חדש. ומסביב רק מכאובים וסבל. מצב רוחי גרוע. האדישות השתלטה עלי. מוטב אילו הייתי אז טובעת, כה קרובה הייתי למטרה זו. הה אלי! הרי אלה אינם חיים כלל. עלי למצוא לי מטרה ולהגשים אותה. רק אז יהיו לי חיים ויבוא הקץ לנדודי".
תמרה מבכה את אחיה ודואגת לו כאם הדואגת לבנה. על פי דבריה, קיים טשטוש בין עולם המבוגרים לבין עולמה הילדי - היא מזכירה את אמה הכואבת ומעיזה לדמיין את אחיה קבור בבדידות. היא חוששת כי הכאב המתחדש בצרות היומיום יגרום לה לגלות אדישות כלפי סביבתה וקהות חושים כלפי המציאות הקשה. היא מחפשת לעצמה מטרה שתמלא את חייה. כנערה מתבגרת הנעה בין השאיפה להיות עצמאית לבין הצורך התלותי בהוריה, מצאה עצמה תמרה, כמו בני נוער מתבגרים אחרים בשנות השואה, מול הורים שתפקודם ההורי מוגבל בשל היותם קורבנות טרור ואשר חייהם הקודמים ניטלו מהם, ויכולתם לכלכל את ילדיהם ולדאוג להם נפגעה. מחסור זה ושבירת מסגרות יציבות נוספות, כמו סגירת בתי-הספר, יצרו בקרב בני נוער רבים קשרים אלטרנטיביים, שהתהוו לא פעם על רקע תנועות הנוער או מסגרות חברתיות אחרות שהם השתייכו להן. כבני נוער רבים, גם תמרה נאלצה לעבוד לשם פרנסת המשפחה כבר בימים הראשונים בגטו. בזמן כתיבת הרשימה לעיל, ב-22 ביוני 1943, יצאה תמרה לעבודה יומיומית במקביל ללימודיה המקצועיים, שבהם השתלמה במטרה לעבוד כגננת בגטו. היא למדה עברית, ובסופו של דבר התמסרה לטיפול בילדים פליטים. עבודה זו גרמה לה סיפוק רב. יומה התמלא, מעבר לעבודה וללימודים, בפעילות בתנועת הנוער "ארגון בני ציון". היא העריצה את מדריכתה מהתנועה – רשה. בהמשך לרשימתה מיום ה-22 ביוני תמרה חושפת אותנו לאהבתה החדשה, האחרת – אהבת הנפש, רשה:
"ובכלל, נדמה לי שהנני עומדת להתאהב שוב. נמאס לי [להיות] לבד. לעת עתה אני אוהבת רק נערה. רשה, אני אוהבת אותך באהבה לוהטת. כנראה שאת תהיי המלאך השומר על נשמתי. בעזרתך איחלץ מביצת החיים הזאת. הייתי יכולה להתעלות הרבה יותר, אבל חסרת אונים אנוכי".
נדמה כי באין אהבה אחרת, היא בוחרת באהבה שבה היא חשה בטוחה. קשריה עם רשה הלכו והתחזקו והפכו משמעותיים מאוד עבור תמרה:
"20 בספטמבר [1943] (יום ב')
ערפל מסתיר את השמים והעצב את הלב. מצב רוח מדוכא. [...] לנגד עיניך מראה קודר של המוות. הגטו חי את השלב האחרון והמסוכן ביותר. החזית קרבה, הלב פועם באי שקט. מצב רוחי רע. המוות נראה איום –החיים מושכים. היום צריך המצב להתברר סופית: שני מצבים נאבקים. איזה ינצח? החיים או המוות? קווה גם קווה כי בתקווה חייך. קווה וחכה היהודי הנצחי!
שלשום היתה לי שיחה גלויה עם רשה. חשפתי לפניה את לבי: ספרתי לה על משאת נפשי, עבודתי. היא נדמה, מרוצה ממני. אני מאוד אוהבת אותה. רשה, מפרפר הלב, הנה, זהו אדם! ואת לעומתה תולעת, מייסר אותך הלב. [...]
אחרי מותי למסור לרשה את החלק הזה של לבי (יומני)".
המוות מוחשי מאוד עבור תמרה, היא אינה בטוחה איזה "צד ינצח" – האם יהא זה הרצח מה פורט התשיעי שהצל על הגטו, או אולי תעלה עליו עוצמת החיים. את פחדיה הקמאיים ביותר היא מעיזה לבטא על לוח לבה – יומנה, שאותו היא מבקשת להנחיל במעין צוואה לרשה, אם היא לא תשרוד. רשה המדריכה הייתה מודל לחיקוי עבור תמרה: ראי ומקור של כוח, תמיכה וזהות אלטרנטיבית במציאות שבה נוצרו חברויות משמעותיות ביותר בשל ההתפוררות הכללית. לא תמיד חברות זו הכילה את כל צרכיה; אז קיבל היומן תפקיד משמעותי עבורה:
"26 במאי [1943] (יום ד')
מזג אוויר קיצי נפלא. הציפורים מצייצות בשמחה רבה, השמש הטובה כה מחממת ומאירה. [...] השמים כחולים, ענני טללים לבנים מרחפים בתכלת הרקיע... כמה מקסים, איזו הרמוניה! חסרה רק רומנטיקה, אהבה... אולי כדאי להתאהב? צריך לשקול. אינני יכולה למצוא לי חברות, לכן, יומני האהוב, אני מספרת הכל לך. אני אוהבת את לאה, כמו כן את שרה. רק שתי נערות אלה מוצאות חן בעיני. אלי, איש אינו מבין אותי, כולם אווילים כל-כך".
כנערה בגיל ההתבגרות, תמרה התמודדה עם השינויים הגופניים והנפשיים שעברה במציאות המשתנה ממילא של הגטו. אין פלא, אפוא, כי חשה שאיש אינו מבין אותה ושהיא לבדה. מאידך, גילויי החברות בינה לבין רשה העמידו בפניה תמונת מציאות אחרת, נורמטיבית לכאורה, שבה הן דיברו על חוויותיהן האוניברסליות:
"8 אוקטובר [1943] (יום ו)
[...] אתמול שוחחנו [...] על נושא מעניין – ערכנו דיון יסודי בשאלת האהבה. הכל פסיכולוגיה. לא לשווא אומרים שנשים מתעניינות בפסיכולוגיה. ר[שה] אף היא רושמת רשימות. זה חדש בשבילי. נתקפתי תשוקה להכיר את נשמתה, מאוד הייתי רוצה לדעת מה היא חושבת, מה עובר עליה, ובכלל מה מתרחש בנפשה".
נדמה כי האהבה העסיקה את תמרה לאורך כל תקופת הישרדותה בגטו. היא מילאה את לבה, וכשהיא חסרה, השאיפה למלא את מקומה יצרה בה תקווה שריפאה את הפצעים שנפערו ברגעי הייאוש. כך היא הצליחה לסדוק את חומת הבדידות:
"7 באפריל [1943] (יום ד')
שמחה! שמח, אוי שמח לבי! השפתיים נישקו את פיסת הנייר הקטנה מאת קזיס. חשבתי שכבר שכח אותי, אך לא! הוא שלח לי פריסת שלום. איני יכולה להתאושש משמחה זו. זהו הרומן היפה ביותר, הרומן המעניין ביותר, אלה חיי, רומן אהבתי. מטורפת מאושר, אהבה ושמחה, כתבתי שיר שבו משתקף יפה מצב רוחי המבולבל:
שמש החליקה ימה,
מסתתרת מהרוח,
על גבעה שבנו, באנו
להסתודד וגם לשוח
אך פתאום הלם הרעם,
השתולל בהר הסער,
לחשו שפתי בלהט
רק אותך אוהב, הנער".
בתיאורה של תמרה עולה כי פריסת שלום בפתק קטן מקזיס גרמה לה להיות "מטורפת מאושר", ולהאמין שזהו הרומן היפה והמעניין ביותר בחייה. עדיין לא ברור לנו, הקוראים, מיהו קזיס. נראה כי תמרה אינה מתראה עמו. אהבתה של תמרה עוברת טלטלות, וכחודש וחצי לאחר מכן היא רושמת:
"13 במאי [1943] (יום ה')
[...] מקזיס לא קיבלתי יותר מאשר שני מכתבים. כבר היתה עשויה האהבה להשתלהב בלבי, אך הוא כיבה אותה. ובכן, לעזאזל! הלאה".
מצב רוחה של תמרה הולך ונעשה רע עם ההתדרדרות בגטו. ככל שמגיעות שמועות על-ידי פליטים על המתרחש מחוץ לגטו, כך היא מאבדת את אמונה בעולם:
"'העולם ערמומי ונבזה – לחש הזקן בלאט. העולם נפלא כזה – קרא הילד הקט'. אמרה נכונה היא. אני חוזה זאת בבשרי... באהבה העולם נראה יפה, באכזבה – מגעיל".
ניסיונה לוותר על אהבתה לקזיס אינו קל עבורה, והמחשבות עליו אינן מרפות, אולי מפני שקזיס ייצג עבורה את העולם הנורמטיבי שאבד:
"נמאסה כבר המלחמה הזאת. מזג אויר נפלא, השמש מחממת, השמים כחולים, בהירים. אני שוכבת בצל ומהרהרת. רוח קלה מנשקת אותי. אני חושבת על נעורים, מוות, חיים. אני חושבת על הימים החולפים, העבר, ויתכן גם על קזיס. אבל הוא הכזיב את ציפיותי. הרבה תקוות גדולות תליתי בו. אך עכשיו איני אוהבת אותו יותר".
אחד התיאורים הקשים העולים מעדויות רבות מתקופת השואה הוא חוסר היכולת לדעת מה יילד יום, חוסר שליטה בחיי היומיום והאכזבה שעלתה שוב ושוב מהגילוי החוזר כי הנורא מכל טרם התרחש. מצבה של משפחת לזרסון החמיר יחד עם השקיעה הכללית של הגטו. לאחר שנים של חוסר ידיעה באשר לגורל רודיק, המשפחה קיבלה את הבשורה הקשה:
"18 בספטמבר [1943] (יום ז')
מצב רוח רע. [...] האסון הגדול הוא בלתי נמנע. לדאבוננו... נורא, כשלא יודעים, מה יהיה כעת: יירו בנו? נחיה? נורא. מוטב כבר המוות! הלב דואב. איני יודעת מה לעשות.
ויטס הביא את הידיעה הרעה, כאילו רודיק נורה. ויטס נפגש עם אדם שהיה יחד אתו בפורט. לא! לא! איני רוצה, איני מאמינה. לא! לא יתכן! לבי, ולא שפתי, אומר, זועק לי - שלא! וכי מעטים הם האנשים הקהים. אינני רוצה. אלי כמה נורא! אחי עודך חי, הרי אני יודעת! לבי מאשר כי לא! דממה, דממה איומה".
רבים הגיבו בהכחשה לרצח, אם בשל חוסר היכולת להפנים את הזוועות, אם בשל חוסר ההשלמה עם כך. ההפנמה העמוקה בתודעה כי הנורא מכול היה למציאות אינה מובנת מאליה. כמו רבים, גם תמרה סירבה להאמין לידיעות בדבר מות אחיה. ייתכן כי הודאה במותו הייתה עבורה גזר דין מוות עליה ועל משפחתה נוכח השמועות על חיסול הגטו.
"5 בדצמבר [1943] (יום א')
דצמבר. שלג עמוק מכסה את האדמה. בחוץ קר למדי. ויטס היה אצל קזיס. הביא לי פריסת שלום. מחפש בשבילי מקום [להתחבא]. [...] אני מתלבטת, לנגד עיני ארבע אפשרויות, באיזו דרך לבחור? [...] קזיס בכיתה השישית; עוד שנתיים והוא מסיים. [מחשבה זו] כמו סכין הננעצת בלב. ומה אתי? מה אהיה אני? הפצע הישן נפתח – לימודים, לימודים. שלוש שנים אבודות! [...] קשה לי להירגע. אבל רק אל תרצחו! אל תרצחו אותי ואני עוד אשיג את שלי! אני עוד יכולה להיות מועילה לאנושות".
אחיה ויטס הצטרף לתנועת הפרטיזנים. הוא נכנס ויצא מתחומי הגטו על פי הצורך. באחת מיציאותיו הביא לתמרה דרישת שלום מקזיס. בנקודה זו אנו מגלים את זהותו של קזיס, אהובה של תמרה; קזיס היה נער ליטאי, בן השכנים, שמטבע הדברים חי מחוץ לגטו, ושמר על קשריו עם תמרה למרות הכול. אהבתם לא הייתה פשוטה, ומָלאה בעליות ומורדות. התעקשותה של תמרה לשמור על קשריה עם קזיס מעידה על ניסיונה להיאחז בחייה הנורמטיביים והמלאים שקדמו לחיים בגטו. מרשימה זו, מיום ה-5 בדצמבר 1943, עולה כי מחפשים לתמרה מחבוא, אך לא ברור מיהו המחפש – ויטס או קזיס.
בסוף חודש מרץ 1944 התרחשה בגטו קובנה אקצייה לילדים, שבה נרצחו כ-1,500 ילדים בפורט התשיעי לאחר המכה הקשה הגטו לא שב להיות כשהיה, ויהודי גטו קובנה מיאנו להתאושש. בעקבות האירועים הרצחניים הוריה של תמרה פעלו להברחתה אל מחוץ לגטו, ואכן נמצא לה מחבוא, והיא חיה, בסופו של דבר, בזהות שאולה באחוזה מרוחקת. בתום המלחמה שבה תמרה לבדה לקובנה והיא בת 15. היא ניסתה להשלים את לימודיה שהופסקו בשנות חייה בגטו, תוך מאבק יומיומי בחיפוש אחר פת לחם. תמרה הייתה לבדה; הוריה, שנשלחו למחנות בגרמניה, נספו, ואחיה ויטס החליט להתגייס לצבא הסובייטי. רק לאחר השחרור החלה תמרה להתמודד עם תוצאות המלחמה, ביניהן הבדידות הקשה:
"12 באוקטובר [1944] (יום ד')
[...] זה חמישה חודשים שהשלכתי מעלי את האזיקים. המשחררים הגיעו. אך אבוי לי! רק קומץ יהודים הצליח להינצל מכל המחנה הגדול. אודים אחרונים מהמדורה הגדולה. המסכנים האלה! חיי פנו שוב בכיוון אחר. אני יתומה גלמודה בעולם, כמו אבן. קשה היא דרך החיים. הורי הוצאו בימי הקיץ הזהובים. הם נספו. אה, מסכנים שלי! אבא מסכן שלי! אמא! הם לא יכלו להימלט [...] אך ויטוקס הקטן, היקר שלי, חי! עדיין אינני בודדה. יחד איתי ישנו חברי לאסונות ולשמחות – אחי האהוב! כמה מאושרת אני שהוא הצליח להימלט! ואף איש יותר, רק שני נצרים מגזע עתיק ימים".
למרות הקשיים והעובדה שלעתים קרובות רעבה ללחם, תמרה הצליחה להשלים את לימודיה והייתה לתלמידה מצטיינת. לא זו בלבד שתמרה לא אפשרה למאמצי ההישרדות להכניע אותה, היא פתחה במאבק כנגד פולש ליטאי שפלש לבית המשפחה בזמן המלחמה. ואכן, מאבקה נשא פרי, והיא זכתה בביתה מחדש. תמרה עברה לגור בבית לבדה. הצלחות אלו לא נתנו מזור לסבל ולכאב שהיו מנת חלקה:
"11 באפריל [1945]
רכשתי לי נעליים חדשות ומרגישה קצת יותר מאושרת. אבל הטרגדיה נמשכת. הלב סובל, הנשמה שותתת דם. [...] האם אני רוצה באהבה, האם אני מעניקה אהבה? אולי הייתי רוצה לאהוב, אך אינני יכולה. ולמי בעצם נחוצה אהבתי? טפו, איזו ילדה טיפשה! נעשיתי קפריזית לגמרי. הנך שבעה, לבושה, חם לך, את לומדת, מה את רוצה עוד? אה אדם כפוי טובה, מדמדמת על איזו אהבה! תביני פעם לתמיד – אין אהבה. לשם מה, אם כן, לחפש אותה? [...] ישנה רק התקשרות! [...] אך מדוע, ילדתי, את גועה בבכי? רק ישבת וכבר מעוותת את פניך, והעיניים כבר זולגות דמעות גדולות. בת כמה את? בת 16. מצאה את הזמן לבכות! אכן, חשקה נפש הילדה באמא וגעתה בבכי. ובכן, מה מתרחש כאן? הסי! דרושה לך קצת משמעת עצמית. אוי, חלפו עברו ימי הילדות המאושרים, נעלמו לנצח. את רודיק המיתו בירייה, אבא ואמא נספו, ויטס ייפול בחזית, ולסיום תמרה תישאר המנצחת היחידה. ומה בצע בחיים כאלה? נניח שאני אינני רגישה, אני מרשעת, עצבנית, מאוד לא טובה; אך האהבה! אני משתוקקת לאהוב ו.. לא אומר יותר".
תמרה החלה ללמוד באוניברסיטה בקובנה, שם פגשה את מי שהיה לימים בעלה, מיכאל רוסטובסקי, ואתו עלתה ארצה בשנת 1971. לזוג נולדו שתי בנות. כיום חיה תמרה בחיפה.
נראה כי היכולת לאהוב ולהיות נאהבת, למרות הכאב והסבל שעברה, לא חדלו להתקיים בחייה של תמרה. השתוקקותה לאהבה ליוותה אותה בכל הקשיים, גם ברגעי הייאוש הגדולים ביותר (כפי שניתן לראות ברשימתה מיום ה-11 באפריל 1945). היא הרבתה לעסוק בה, לחלום עליה ולחשוק בה. קיומה היה עבורה כעוגן של חיים. וכשזו חסרה, מצאה לה מפלט ביומן, או כפי שהיא מכנה אותו - "לבי". באותם רגעי משבר היא התכנסה בתוך עצמה, אספה את כאבה וייאושה לתוך היומן, אך מעולם לא ויתרה על האהבה, ואולי באופן זה גם לא על עצמה. נראה כי היומן שימש עבורה הרבה מעבר למחברת רשימות: מעידה על כך החבאתו בתיבת מתכת מתחת לחלון ביתם בגטו. בתום המלחמה שבה תמרה עם אחיה ויטס לחורבות הגטו השרוף והצליחה למוצאו, מלבד, כאמור, המחברת היחידה שאבדה.
"יומנה של תמרה" מלמד אותנו יותר מכול כי גם בתקופות החשוכות ביותר עבור המין האנושי, כאשר חוסר האונים, חוסר הוודאות לגבי העתיד, הבדידות, השפלת האדם, הרעב והרצח שלטו בעולם, הצליחו נערים ונערות רבים לשמור על רוחם, על פריחת נעוריהם. נראה כי תשוקתם לחיים הניעה אותם לעלות מעל פני הקרקע העכורה של המציאות הקשה, ולבנות לעצמם איים של חיוּת ועוצמה.
