מסע בעקבות משפחה במקדוניה

את ביקורי הראשון במקדוניה התחלתי בעיר ביטולה (מונסטיר לשעבר)1, יחד עם בני הצעיר ובן-זוגי, בשנת 2009, 90 שנה לאחר שנולד בה אבא שלי, יעקב ז'ק קלדרון ז"ל (בארץ עיברת את שמו לקדרון), ו-32 שנים לאחר מותו החטוף בתאונת דרכים בארץ. הפרטים שידעתי היו מעטים מאוד, וגם אותם למדתי בעיקר ממקורות היסטוריים ולא מסיפוריו של אבא. כמו רבים מהניצולים, אבא שלי לא דיבר על השואה, וכתוצאה מכך כמעט לא דיבר על העבר בכלל. האכזריות והאבדן שחווה השתיקו לא רק את סיפורי האסון, אלא את הזיכרונות כולם, והחיים שלפני המלחמה כוסו בערפל, טושטשו, עד שלא ברור אם היו או היה זה חלום. זוהי תופעה מוכרת בחקר הטראומה. אחד התסמינים הפוסט-טראומטיים הוא הימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את האירועים שחוללו את הטראומה, כמנגנון הגנה שתפקידו להקטין את המצוקה שנובעת מן ההיזכרות הבלתי נשלטת בהם וחוויתם מחדש שוב ושוב2 . הגעתי לביטולה כמו חוקרת בחפירה ארכאולוגית – חושפת שכבה אחר שכבה של ידע, שמידי פעם מתערבבים בו זיכרונות חלקיים ומטושטשים מהדברים המעטים שאבא סיפר בילדותי. היה קיץ, והעיר, שהפתיעה אותי בשילוב שבה בין עליבות ויופי, נאנקה תחת השמש הקופחת. רחוב מרכזי אחד, בתי קפה קטנים שאינם מעניקים מפלט מהחום, אוכל זול להפליא אך פשוט ובסיסי, והכל דל ולא מטופח בצד מבנים היסטוריים ויופי ישן ונוסטלגי. במובנים מסוימים ביטולה הזכירה לי קצת את ישראל של שנות החמישים: מפוזרת ונטולת חן, ובכל זאת יפה ומעוררת כיסופים. ובכל מקום – שיחי ורדים. הם מילאו את כל העיר – את הפרוורים, את המרכז, את החצרות, המדרכות, אזורים פרטיים וציבוריים; לעיתים מאובקים בצדי הדרכים, לעיתים מטופחים ביד אוהבת. בכל מקום וְרָדִים - אדומים, ורודים, צהובים, פריחתם זקופה ועדינה, מעט מכונסת, לא מתפרצת אל המסתכל לכפות את מראיה, ובכל זאת נדיבה כל כך, מציעה מיופייה בשקט אצילי. רבים נראים כצומחים מתוך ההפקר, בלי לבקש רשות, והם מציפים בי זיכרונות ילדות על ורדים כאלה בדיוק שצמחו בחצר של הורי במושב שבו גדלתי. הייתכן שאהבת הוורדים נולדה בי כאן? ירושת ארץ שלא הכרתי?

• 1. תחת שלטון האימפריה העותומנית, ששלטה במקדוניה עד מלחמת העולם הראשונה, נקראה ביטולה מונסטיר, על שם המנזרים הרבים שהיו בה מעברה הביזנטי. גם השם ביטולה נובע מאותו מקור ופירושו במקדונית מנזר.
• 2. עירית קינן, כאילו היא פצע נסתר, טראומת מלחמה בחברה הישראלית, תל אביב: עם עובד, 2015.

במקדוניה, הצליחו הגרמנים להשיג את זממם – הם הפכו אותה לJudenrein , "נקיה" מיהודים. כ-7,8000 היהודים שחיו בה ערב מלחמת העולם השנייה, כמחציתם בביטולה, הושמדו כמעט כולם. 7,1444 מתוכם בטרבלינקה והאחרים ברחבי יוגוסלביה. החיים היהודיים במקדוניה הגיעו לקיצם ב-11 במארס 1943, כשנה לאחר השמדתם של יהודי סרביה, קרואטיה ובוסניה.3 בודדים נותרו בחיים – 328 בעיר הבירה סקופיה, 57 בביטולה4. בעת ביקורי בביטולה לא נותר בה ולו יהודי אחד. כמעט כל הבודדים שנותרו בחיים במקדוניה עזבו אותה, רובם לישראל. כיום חיים ברחבי מקדוניה רק כ-250 יהודים, כמעט כולם בעיר הבירה, סקופיה5 . גם תיעוד היסטורי ואדריכלי כמעט ולא נשאר. פה ושם אפשר לראות מגן דוד טבוע במעקה ברזל של בית שהשתייך פעם ליהודים, ומלבד זאת רק שלט זיכרון בתחנת הרכבת שממנה גורשו יהודי ביטולה לסקופיה בדרכם לטרבלינקה, שער בית-הקברות העתיק, ופינת הנצחה קטנה במוזיאון העיר. מסמכים לגבי היהודים לא ניתן למצוא כלל, גם לא בארכיון המקומי. כך גם בסקופיה – אין זכר ליהודים. מה שלא הרסו הגרמנים ועוזריהם, הרסה רעידת האדמה בשנת 1963. ניצני זיכרון הופיעו בשנים האחרונות, כאשר כחלק מהסכם בין שרידי הקהילה היהודית לבין הממשלה, הוקם בסקופיה מוזיאון שמתעד את שואת יהודי מקדוניה. השתתפות המדינה במימונו מהווה תמורה ותחליף להחזר הרכוש היהודי שהממשלה היוגוסלבית מיהרה להלאים בתום מלחמת העולם השנייה.

החוויות במסענו בביטולה הלכו והתעצמו בקְרֶשְׁצֶ'נְדוֹ. תחילת היום הייתה מאכזבת. במרשם האוכלוסין, אליו הלכנו בתקווה למצוא זכר כלשהו לדורות של משפחתי שחיה במקום, לא מצאו דבר, והפקידים הפגינו לבקשתנו יחס אדיש, אם לא חשדן. הם נראו כשרויים בעייפות קיומית, ויחד עם התורים, התיקים המתפוררים, והשיחה השבורה והמקוטעת בשל הצורך לתרגם את שאלותיי לאנגלית המוגבלת של מדריך מקומי ששכרנו, וממנה למקדונית, גרמו לי לחוש לכודה בתוך ספרו של ז'וזה סאראמאגו, "כל השמות"6 . שמחתי לצאת משם.

• 3. ג'ני לבל, גאות ושבר, ירושלים: מורשת, 1986. להלן: לבל, 1986.
• 4. לבל, 1986, עמוד 7.
• 5. נתוני המוזיאון היהודי בסקופייה.
• 6. ז'וזה סארמאגו, כל השמות. תל אביב: הספרייה החדשה. 2002.

במוזיאון מצאנו פינת הנצחה ליהודי ביטולה ובה תמונה של עלייתם לרכבת, וקיר הנצחה עם שמות המגורשים. נדהמתי למצוא ביניהם 61 שמות שנשאו את השם קלדרון, וזאת רק בביטולה. לא ציפיתי למצוא בין השמות קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שכן משפחתו של אבא עברה מביטולה לסקופיה בשנת 1938, ושם צורפה אל רכבת ההשמדה. אבל היו שם קרובים רחוקים יותר, וחשבון מהיר הראה שרק משפחתו הישירה של אבא, על עשרת אחיו ואחיותיו, בני זוגם וילדיהם, הוסיפה לרשימת הקלדרונים שהושמדו במקדוניה עוד עשרות שמות.

בדרכנו למוזיאון עברנו ברחוב הראשי היחיד של העיר. למרות קסמו המיוחד, הוא לא עורר בי תחושה של שייכות. לא הצלחתי לדמיין את אבא שלי מתרוצץ בו כילד, או את חיי היהודים בכלל. והנה אליזבת', אחת המלוות שלנו עצרה לומר שלום למוּחָ'רֶם, אדם ממוצא טורקי, שאמו לימדה בבית הספר הצרפתי לבנות, וסבו לימד בביה"ס הצרפתי לבנים. אמרתי בליבי שאולי בכל זאת אמצא כאן סימנים. מוּח'רֶם עשוי להיות הקשר הראשון בעיר בין ההווה לעבר, שכן זכור לי במעורפל שבביה"ס היסודי אבא למד בבית הספר הצרפתי לבנים. הייתכן שהיה תלמיד של סבו של מוּחָ'רֶם?

כיצד נראו חייו של אבא שלי בילדותו? מעט הפרטים שיש בידי אינם מספיקים כדי לטוות תמונה של ממש. אני יודעת שהיה למשפחה בית קטן בביטולה, עם חצר ובה באר מים, שהסעירה את דמיוני בילדותי, וצבעה את התמונה שלא הייתה לי בצבעים פלאיים ורומנטיים של פגישות על פי הבאר כבסיפורי התנ"ך. גיבור ספרו של זבאלד סחרחורת7, מייעץ לא לרכוש תמונות של מראות ונופים שרואים בנסיעות, משום שעד מהרה יחליפו התמונות את הזיכרון הממשי. אבל לי לא היה זיכרון ממשי מבית ילדותו של אבא, וגם לא תמונות, לא של הבית, לא של אבא עצמו ולא של חייו מלפני המלחמה. התמונה שנחרטה בזיכרוני, הייתה אם כן תמונת הרהורי ליבי בלבד, משאת לב של ילדה להאיר במשהו את עברו האסוני של אביה. שנים האמנתי שאמצא את הבית בלא כל קושי בזכות אותה באר.

כמו במקומות אחרים בעולם, גם בביטולה חיו בה היהודים ברבעים משלהם. ב- 1897, פרצה שריפה גדולה שהרסה את הרובע היהודי כולו וכמחצית מהעיר. היו שמועות שנציגי הרשויות הטורקים שפכו נפט סביב הרובע היהודי כדי ללבות את האש ולהשמידו לחלוטין, ואחר כך הטילו מס מיוחד על עשירי היהודים כדי לבנות מחדש את בתי העניים שנותרו חסרי כל8. היהודים נאלצו לעבור לאזור אחר, אבל גם אז העדיפו לחיות יחד, ברובע משלהם. אל הרובע הזה שמנו את פעמינו. היה חם מאוד. מידי פעם חלפה צמרמורת בעמוד השדרה שלי. שנים שבהן העליתי בדמיוני את המקום שבו גדל אבא, ושבו חיה המשפחה שלא זכיתי להכיר, התנקזו בבת אחת למסע הרגלי אל משהו שלא ידעתי מהו.

• 7. ווינפריד גיאורג זבאלד, סחרחורת, הוצאת כתר 2013, עמוד 12.
• 8. שלמה אלבוחר, לל"ת. ארכיון תולדות העם היהודי בירושלים, עמוד 52

לאט לאט התחלתי להבין שהבאר הפלאית של דמיונות ילדותי לא הייתה אלא כורח של חיי עוני, תחליף למים זורמים. באחד הרחובות נתקלנו בבית שיד הזמן כמו לא נגעה בו. בית דו-קומתי, שנראה נטוש למרות הכביסה הדלה שהייתה תלויה מחלון הקומה השנייה. על קירותיו המקולפים זכר ישן של צבע ירקרק, שפעם ביקש כנראה להקרין שמחת חיים, דלת עץ דהויה שאיננה נסגרת כראוי, ואפשר לשמוע את ציריה חורקים עוד טרם מנסים לפתוח אותה, והכל קטן כל כך. בקומה הראשונה כיור גדול, יצוק על הרצפה, שריד מהימים שלפני מלחמת העולם, שבו נהגו לשמור מים שהובאו מהבאר שבחצר. השינוי היחיד שנראה לעין הוא ברז שהוצמד אליו בצורה מגושמת. משם מעבר צר, שאדם גדל גוף יתקשה לעבור בו, אל החדר היחיד בדירה, שכולו בטון חשוף. בחצר, גן מוזנח. עצי פרי לא מטופלים, צמח ורדים שזקוק נואשות לגיזום וטיפול, עשב בכל מקום, ובכל זאת גפן רזה מצליחה להצמיח עלים ירוקים שמרככים מעט את המראה הדל. ובתוך כל זה - שרידי באר, שלא דמתה כלל לתמונה הרומנטית שהצטיירה בדמיונות ילדותי. הדייר הבודד שמתגורר בקומה הראשונה סיפר לנו שלפני המלחמה גרו שם יהודים, וכעת הוא פשוט חי כאן, למרות שהדירה איננה שלו. בקומה השנייה חיה כנראה משפחה מקומית, גם היא בעוני מרוד. לדבריו, בעבר בכל החצרות הייתה באר, וכיום רוב הבארות אינן, ובכל מקרה זה לא יעזור לי לזהות את הבית. הבארות היו מעין בור באדמה שכוסה במכסה שטוח. לא היה כל דמיון ביניהן לבין הבאר העגולה, ששביל כניסה עטור ורדים מוביל אליה, והיא מוקפת קירות גבוהים, שעליהם דמיינתי את אבא יושב עם אחיו ואחיותיו.

הרובע שבו גרו היהודים היה מחולק לאזורים. צ'יפטליק (בלדינו - אחוזה, משק) היה האזור העני ביותר, ובו חיו בבקתות דלות יהודים חסרי כל, חלכאים ונדכאים. קבוצה נוספת, גם היא של אביונים, אך לא נואשים וחסרי כל כאחיהם בצ'יפטליק, גרו בלוס קורטיז'וס,9 סגנון מגורים אופייני לחלק מערי הבלקן בתקופת השלטון העותומני, שבו גרו מספר משפחות בבניין שלו חצר פנימית משותפת. יהודים שהצליחו להימלט מן העוני גרו באזורים, שחלקם נקראו לפי התעסוקה של יושביהם: ב"לה בוסטאניקו" חיו מגדלי פירות, ומעבדי העורות חיו ב"לה טאבאנה". אזורים אלה היו טובים יחסית, ודייריהם לא נאלצו להשתמש בחצר אחת, בתנור פחמים אחד ובבאר אחת. אך גם הן חיו בצפיפות בבתים קטנים, יחד עם הצעירים שנישאו ולא יכלו לממן שכר דירה לעצמם, כי לרוב הוא היה בגובה שכר העבודה שלהם. הרובע היהודי כולו הוקם לאורך הדרגור, נהר קטן שעד היום עובר דרך ביטולה, ואשר מעבדי העורות נהגו לעשות חלק ממלאכתם בתוך מימיו. רק האמידים המעטים, בדרך כלל חלפנים וקבלנים שסיפקו את צורכי השלטונות, חיו באזורים טובים ממש, ברובם מחוץ לרובע היהודי. הבורסקאים, בעלי חנויות זעירות, סנדלרים, חייטים, רוכלים ומעבדי מתכות, נחשבו למעמד הבינוני של היהודים, אך למעשה היו עניים למדי, ובהשוואה לחלקים אחרים של יוגוסלביה באותו זמן, עניים מרודים.10 ידעתי שמשפחתנו עסקה בעיבוד עורות מזה דורות רבים, ולכן קיוויתי שהאזור בו חיו היה אכן טוב יותר.

• 9. חצרות גדולות. בלדינו "איל קורטיז'ו" [אסתר בנבסה ואהרון רודריג, (2001). יהודי ספרד בארצות הבלקן : במאות החמש-עשרה-העשרים, ירושלים:מרכז זלמן שזר לחקר תלדות העם היהודי. להלן: בנבסה ורודריג, 2001. עמ' 48]; בטורקית – מאחלה, חצר גדולה [יקיר אבנטוב (1971), תולדות יהודי יוגוסלביה, תל-אביב: דביר. להלן: אבנטוב, 1971. עמ' 134].
• 10. מסמך על ביטולה, ארכיון אבנטוב, הארכיון ההיסטורי של התאחדות עולי יוגוסלביה, 13-B. להלן: אבנטוב 13-B.

הביטולאים זוכרים את היהודים לטובה, וקיבלו את פנינו בחמימות. אך זכר לחיי הקהילה – אין. בבית-העלמין שלושה קברים, שרידים יחידים, מדגישים את החידלון. המצבות שהציבו אבלים בדם ליבם מאז גירוש ספרד, אינן. הן נבזזו פעמיים. לראשונה בזמן המשבר הכלכלי בסוף שנות העשרים, דבר שהביא לבניית הגדר שעדיין ניצבת סביב המגרש הריק. בפעם השנייה וההרסנית, ב-1941, נבזז ונהרס המקום כולו על-ידי צבא בולגריה, בת בריתה של גרמניה. החיילים הבולגרים ריצפו במצבות אוהלים ושבילים, ואף את מגרש המסדרים וקירות השירותים במחנות שלהם. מלאכת הביזה הושלמה על-ידי תושבים מקומיים, וכיום רק שער הכניסה ניצב כצלקת זיכרון ל-500 שנות חיים יהודיים בעיר.

אמנם, מראש ידעתי שכך. ובכל זאת המראה הפיל עלי מועקה כבדה. נגוזה התקווה לחפש בין המצבות רמזים לתולדות המשפחה. מחשבותיי נדדו למנהגי קבורה בדתות ובעמים שונים. ייתכן שמנהג שריפת הגופה הוא זכות יתר של מי שאיננו נדרש לנדודים, שתולדות אמותיו ואבותיו שמורים בתמונות ובארכיונים שעומדים על כנם, וזיכרונותיו מוגנים מפני דחיקתם המבוהלת לצרור על הגב כשהרודפים בפתח. לראשונה הבנתי את הרצון להציב מצבה ולחרוט באבן פרטים על המת. לא מפחד שכחה נבנים בתי-קברות. האבלים אינם זקוקים לאבן שתזכור את המת החרוט בליבם. זהו צורך אחר, מעין ארכיון מאבן, סימני-דרך לדורות הבאים. הבטתי במילים העבריות על השער: "בית החיים משנת 5257 – 5689 ביטולה". חמש שנים מהגירוש, וכבר בנו המגורשים חיים חדשים, הקימו קהילה ובנו בית-קברות.

במובן מסוים היו יהודי ספרד בני מזל. הם "רק" גורשו מביתם ומארצם חסרי כל, בשעה שיהודים באזורים אחרים באירופה באותו תקופה, לא רק גורשו ועונו, אלא גם נרצחו11. אך "מזלם" לא עמד להם 500 שנה מאוחר יותר, כשיד השנאה חסרת הפשר השיגה אותם. הרהורי לקחו אותי למחוזות כלליים יותר: מה יש בהם בבני האדם, חשבתי לעצמי, שבכל תקופה הם מייצרים קטסטרופות שמענות ומשמידות המונים? וכיצד ניתן להישמר מפני רעיונות דכאניים שעלולים לעיתים להישמע לאוזן בלתי מנוסה כרעיונות של הגנה עצמית? נזכרתי במאמר שכתב הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה12. לוינס, שבמלחמה שירת בצבא צרפת, ניצל מהשמדה "בזכות" נפילתו בשבי הגרמנים. במקום למוות, הוא נשלח לסטאלג, מחנה לעבודות כפייה, שבו נשא את המספר 1492, כשנת גירוש ספרד. אשתו ובתו ניצלו בזכות ידידו, הסופר הצרפתי מוריס בלאנשו, שסיכן את חייו כדי להחביא אותן במנזר, ואילו בני משפחתו שחיו בליטא הושמדו13. במאמרו זה, שהרעיונות המובעים בו הלכו והתחזקו במשנתו, הוא מסביר בין היתר את ההבדל בין הגזענות, כרעיון דכאני, לבין רעיון אוניברסלי. רעיון אוניברסלי מתפשט באופן שכל מי שמקבל אותו נעשה הבעלים שלו, בדומה למי שהציע אותו מלכתחילה, ואילו רעיונות דכאניים, שואפים תמיד להכפיף אחרים. רעיון החירות לעולם אינו יכול להיות מוגבל למי שהגה אותו, או לבני קבוצתו, אלא הוא נעשה חלק מהמורשת המשותפת של כל מי שמאמין בו. ואילו הרעיונות שהולידו את גירוש ספרד, את העבדות ואת הנאציזם, הם רעיונות דכאניים וגזעניים, שמשייכים תכונות של עליונות ואדנות לקבוצות מסוימות ותכונות של נחיתות ושעבוד לקבוצות אחרות. החירות הלאומית הגרמנית, שלה הטיף היטלר כשהחל ליישם את תיאוריית ה Judenrein, דגלה בהיותם של הגרמנים אדונים על עמים אחרים שנועדו להיות עבדיהם, ובחיסול מי שנחשב לאויב החירות הזאת, בראש ובראשונה היהודים. בעל אופי דומה, אם גם קיצוני פחות, היה רעיון העבדות האמריקני שהעניק חירות ללבנים, ובו בזמן דגל בשעבוד השחורים ובניצולם. מצד שני, אומר לוינס14, רעיון אוניברסלי הוא כזה שכל אדם יכול לאמצו, להיות בעליו, וגם אם ייתן לו את דגשיו הייחודיים, אלה לא יביאו לשעבוד של אחרים. זהו בדיוק ההבדל בין לאומיות ללאומנות. רעיון הלאומיות דוגל בחירות לכלל הלאומים, שיכולים לחיות אלה בצד אלה, בעוד שרעיון הלאומנות דוגל בשעבוד של עמים אחרים לצרכי הלאום של הדוגל בו. כך יכולה הלאומיות להיות חלק מן המורשת המשותפת של כל בני האדם, ואילו הלאומנות משעבדת אחרים. בני אדם ועמים נבחנים בשעת קושי ליישם רעיונות אוניברסליים, והאנושיות נבחנת ביכולת להמשיך ולהיאחז ברעיונות אוניברסליים ולא להתפתות לרעיונות דכאניים, גם בשעת משבר.

ביקורנו בביטולה הגיע לשיאו בערבו של היום. אליזבת' הציעה שנבקר אישה כבת 90, שגרה מזה עשרות שנים באותה דירה ברחוב הראשי של העיר, שבזמן ביקורנו נקרא עדיין על שם טיטו. הקשישה הנוצריה צריכה להיות בערך בגילו של אבא לו היה עדיין בחיים, ויכול להיות שהיא יודעת משהו על היהודים שחיו בעיר לפני המלחמה. טיפסנו במדרגות הישנות, אליזבת ואני, מקוות בזהירות למשהו לא ידוע. את הדלת פתח ליופצ'ו, בנה הצעיר של חריסולה. אליזבת הציגה אותי כישראלית שמחפשת אנשים שאולי הכירו את אביה, שנולד בביטולה. היא לא הזכירה את שמי או את שמו. ליופצ'ו ליווה אותנו לחדר המגורים והלך להביא את אמו: "נמצאת כאן אישה מישראל" –אמר במקדונית, שאליזבת' תרגמה עבורי לאנגלית – "היא מחפשת אנשים שאולי הכירו את אבא שלה". שניות ספורות של דממה התחלפו בקריאות נסערות מן העבר השני של הדלת: "יעקב קלדרון... יעקב קלדרון..." (במילעיל) – צעקה-בכתה חריסולה, כשהיא מדדה בקושי לקראתנו, ומקל ההליכה שלה מכה בהתרגשות ברצפה. עזרתי לה להתיישב בכורסא. היא לא הסירה את מבטה המשתאה מפני, ליטפה את יָדִי שוב ושוב כשהיא חוזרת על מילה אחת: " מִילָה.. מִילָה.." (במלעיל, במקדונית – יקרה, אהובה).

• 11. לבל, 1986.
• 12. עמנואל לוינס, הפילוסופיה של ההיטלריזם, הגירסא העברית נדלה מתוך: מכונת קריאה, בבל, http://readingmachine.co.il/home/articles/1199268261.
• 13. שלמה מלכה, עמנואל לוינס, ביוגרפיה – החיים והעקבה. תל אביב: רסלינג. 2008.
• 14. שם, הפילוסופיה של ההיטלריזם.

דבר לא הכין אותי לרגע הזה. מוחי התערפל. שאלות, ספקות, ומחשבה אחת תבוסתנית, פחדנית וטורדת: אולי היא חושבת על יעקב קלדרון אחר? השם קלדרון היה די נפוץ בקרב יהודי ביטולה, ובכלל – איך היא ניחשה את זה עוד טרם דיברנו וטרם שמעה את שמי, וטרם ראתה את פני? המקריות שבה מצאנו אותה נראתה לי בלתי אפשרית. לבקשתי שאל ליופצ'ו את אמו כיצד ידעה במי מדובר. חריסולה לא היססה: "הוא תמיד אמר שיסע לישראל". היא סיפרה שלמדה עם אבא בבית הספר, ושהיה מלא שמחת חיים, תמיד מחייך, ואהב לשיר. הספקות שלי החלו להתפורר. כן, אבא שלי היה מלא שמחת חיים, תמיד מחייך, גם כשהיה עצוב, ואהב לשיר. כמה אהבתי לשמוע אותו שר לעצמו, סתם כך, שירים ומנגינות שאת חלקם הכרתי ואת חלקם לא, שר במטבח, שר תוך כדי עבודה בלול, שר כשהוא מאכיל את העופות, מטפל בתרנגולת שחברותיה נטפלו לחולשתה וניקרו אותה, שר.. תמיד שר.

ליטפתי את פניה של חריסולה, את קמטיה, את שערה הדק, ועיני התמלאו דמעות. היא לא ידעה לדבר איתי, אבל לא הפסיקה ללטף את ידי ולומר "פמיליה, מילה" (משפחה, יקרה שלי). כשהתאוששנו מעט מההתרגשות הראשונית ביקשתי רשות לקרוא לבני הצעיר, נמרוד, שחיכה למטה יחד עם איציק בן-זוגי ועם ג'ורג', המדריך המקומי. נמרוד נקרא גם יעקב, על שם סבו. הוא עלה כשאיננו יודע למה לצפות, רק סימנתי לו מן החלון שיבוא. כשנכנס לחדר, חריסולה הנרגשת שאלה – "זה הנכד"? היא לא חיכתה לתשובה והסבירה במקדונית כשהיא מצביעה על מצחה ועיניה, את מה שידוע במשפחתנו, שהחלק העליון של פניו, כמו גם של פני, העיניים והמצח, הם העתק ברור של חלק זה בפניו של אבא. חריסולה בכתה ודיברה על ה"גֶּנִים" הנראים לעין. החדר התמלא בבליל של קולות נרגשים, הביאו תמונות, חיפשו זיכרונות, וחריסולה מנצחת על הכל ומספרת בלי מילים כמה היה אבא יקר לליבה. נמרוד אמר לי בעברית "אמא, 70 שנה היא מחכה שנבוא". הוא בכה, וגם אני.

***

המשכתי לבקר במקדוניה כחלק ממסעות חיפושיי אחר רמזים לתולדות המשפחה ואחר קורותיו של אבא שלי במלחמת העולם. בהמשך ביקוריי מצאתי את הבית שבו גדל אבא, והבעלים הנוכחיים, שקיבלו אותי במאור פני, אף הפקידו בידי העתק של אישור מרשויות העיר על שבעבר השתייך הבית לסבא שלי, מאיר בן אברהם קלדרון.

בנעוריה הייתה חריסולה חברה קרובה של ג'מילה קולונימוס ורוזה קמחי שהצטרפו לפרטיזנים ונותרו בחיים, ואת שתיהן הספקתי לפגוש כשעוד היו בחיים וזיכרונן צלול. בהמשך גיליתי שחריסולה – אז איוואנובה - סיכנה את חייה כדי לסייע לג'מילה ולרוזה כאשר התחבאו עם עוד מספר צעירים יהודים מתחת לחנות מכולת, בסמוך למשטרה הבולגרית, ימים ספורים לפני הגירוש. מידי יום הבריחה להם מזון מתחת לאפם של השוטרים הבולגרים, וכך אפשרה להם להתקיים במחבוא עד שנוצר הקשר עם הפרטיזנים. אביה של ג'מילה עודד אותה להצטרף לפרטיזנים כי היה פסימי מאוד ביחס לגורל היהודים בעיר. כשהחלו שמועות שהמשטרה הבולגרית מתכננת משהו לא ברור, מצאו ג'מילה וחבריה מחבוא במרתף המכולת. ביום הגירוש הם שמעו לפתע קולות צעידה, צעקות, פקודות. לאט לאט החלו להישמע גם קולות אחרים – בכי, תחנונים, זעקות שבר. לרגע רצו לעזוב הכל ולהצטרף למשפחותיהם. למזלם, חבריהם נעלו את המרתף במנעול מבחוץ, למניעת חשד.

באותו זמן כבר היה אבא שלי בשבי הגרמנים. גם הוא, כמו לוינס, ניצל בזכות תעתועי הגורל. באפריל 1941 הוא גויס לצבא המלכותי היוגוסלבי ונפל לידי האוסטאשה, ארגון לאומני קרואטי ששיתף פעולה עם הגרמנים. הנופלים בשבי, שנחשבו לסרבים, נשלחו בקרונות רכבת חתומים, ללא מזון ומים, למחנות כפייה בגרמניה. במשך שלוש וחצי שנים עבד בעבודות פרך, ללא מזון מספק, ובתת תנאים, ורק בנס נותר בחיים עד ששוחרר על ידי הצבא האמריקני בסאארבורג, בנובמבר 1944. את הפרטים האחרונים למדתי מיומן שכתב בשנות השבי, ושאותו קיבלתי מאמי ז"ל, רבקה קדרון לבית קפלן, כאשר כתבתי את עבודת הדוקטור שלי על ניצולי השואה. אמא סיפרה לי שהיא ואבא ניסו להרחיק אותי מן השואה, אך לא הצליחו. "לו היה אבא בחיים" – אמרה – "ודאי היה רוצה שהיומן יהיה בידיך". היומן פתח בפני את האפשרות להתחיל במסע החיפושים אחר קורותיו. במסעות חיפושיי הגעתי לכל קצוות אירופה, גיליתי דברים שלא האמנתי שיש סיכוי למצוא, פגשתי אנשים שלא ידעתי על קיומם, וכל הזמן חשתי שיד עלומה מכוונת אותי. הייתכן שאבא שלי צופה בי ממרומים ועוזר לי לבנות מצבה ממילים לחייו ולחיי אהוביו?

אבא לא דיבר על השואה בחייו, אבל בפתיחה ליומנו, מופיע שיר שכתב במחנה הכפייה במץ בשנת 1942, שמהווה עבורי צוואה רוחנית לספר את סיפורו. שכן, אבא נלקח מאתנו בחטף ולא הספיק להותיר צוואה כתובה. אבא שלי, שקורותיו לא החלישו ואף חיזקו את היותו הומניסט ואוהב אדם, הטמיע גם בי את אמונתו באחריות של אדם לאדם באשר הוא, ללא הבדל גזע, דת, מין או לאום. בתוך המעט מן המעט שסיפר לי על חייו, גיליתי שבחשבון אחרון – רב כוחם של האור והיופי מזה של הסבל והחשיכה. בספרי שבכתובים, שמאמר זה מבוסס על קטעים מתוכו, אני שואפת לשחזר את עולמו ואת עולמם של אהוביו בלי להניח לדיכוי ולחורבן להעיב על האמונה באדם.