'החרדים והשואה' הוא נושא שעולה בשיח הפופולרי בישראל לרוב באחד משלושה הקשרים. בהקשר התאולוגי: 'היכן היה אלוהים בשואה?'; בהקשר החברתי: האם נטשו הרבנים את צאן מרעיתם?'; ובהקשר הישראלי: 'מדוע החרדים אינם עומדים בהישמע הצפירה?'
חלק מן החרדים בישראל אינם עומדים דום בצפירה ביום הזיכרון לשואה. גם לא תראו אותם נואמים על הקשר המנחם בין חורבן ושואה לבין תקומת מדינת ישראל, קשר שהפך לאתוס ישראלי מרכזי. רובם לא השתתפו במשלחות לפולין במסגרת בית הספר התיכון ובוודאי לא במסגרת קורס קצינים של צה"ל. כמו כן, רובם לא צופים בטלוויזיה וכנראה לא צפו בכל הסרטים וסדרות הטלוויזיה שעיצבו את זכרה הקולקטיבי של השואה בעולם המערבי. לאור כל זאת, נשאלת השאלה: כיצד החברה החרדית זוכרת את השואה ואיך בא זיכרון זה לידי ביטוי?
חשוב לציין כי החברה החרדית אינה עשויה מקשה אחת ולמעשה היא מורכבת מקבוצות ותת-קבוצות ממוצאים גיאוגרפיים שונים ותפיסות אידיאולוגיות ודתיות שונות. אולם נדמה, כי התפיסה הבסיסית והיחס אל זכר השואה הם דווקא אחד ממרכיבי הזהות המשותפים והמכוננים של חברה זו ולכן עיקרי הדברים שאציג להלן בכלליות תקפים לכל גווני הקשת הרחבה המרכיבה את החברה החרדית.
הסוציולוג מנחם פרידמן היה הראשון שערער על התפישה לפיה היהדות החרדית דחקה את נושא השואה לקרן זווית בשל הבעיות והאתגרים הרבים שזו מציבה בפניה בתחום האמוני והתיאולוגי. גם מחקרים נוספים שנעשו בנושא הוכיחו כי החברה החרדית עוסקת בשואה באופן תמידי, אולי יותר מכל ציבור אחר בישראל.
אולם לחברה החרדית יש סיפור שואה ייחודי, ולאחרונה ישנה מודעות הולכת וגוברת לקולו ולצרכיו, באקדמיה ובמוסדות הנצחה ברחבי העולם. במקביל, בעשורים האחרונים החלו "סוכני זיכרון" לפעול בחברה החרדית הן בארץ והן בניו יורק: נכתבים ספרי לימוד, מוקמים מוזאונים וארכיונים ואנשי מקצוע (כגון חוקרים מן האקדמיה, תחקירנים וסופרים), שבאים לעתים מחוץ לחברה החרדית, מנחילים את העבר לדור העתיד. המצווה הדתית של "והגדת לבנך" עוברת במידה רבה טרנספורמציה מודרנית.
שלוש הן אבני הבניין של זיכרון השואה בחברה החרדית: הייחוד הדתי של העם היהודי; "קידוש השם" ומבצעי ההצלה החרדיים בתקופת השואה. שלוש אלה נעדרות כמעט כליל מספרי ההיסטוריה והמוזיאונים הכלליים.
התפיסה המקובלת בעולם המחקר היא כי השואה הייתה אירוע ייחודי וחסר תקדים ורדיפת היהודים בידי הנאצים הייתה על רקע גזעי ולא דתי, שהרי שנאתם הייתה מכוונת גם כלפי יהודים מומרים ומתבוללים שהיו יהודים רק על פי גזעם. לעומת זאת, על–פי התפיסה החרדית הרוֹוחת, השואה היא רק ביטוי היסטורי אחד מני רבים ל'שנאת עולם לעם עולם', והיא כלולה בתוך הרצף ההיסטורי–מיתי המתואר בהיסטוריוגרפיה האורתודוקסית שבה שנאת הגויים לעם ישראל היא נתון היסטורי קבוע שאי–אפשר לשנותו. קישורה של השואה לרצף ההיסטוריה היהודית הוא אחד היסודות החשובים בתפיסת השואה בהיסטוריוגרפיה האורתודוקסית בכלל ובחרדית בפרט. הסיבה לכך ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" היא שעם ישראל מייצג את התורה. לפיכך, לא ייפלא לשיטתם שהתקפתו הרצחנית הראשונה של היטלר הייתה בפוגרום ליל הבדולח, שבו הותקפו בתי כנסיות ונשרפו ספרי תורה והראשונים שנרדפו והושפלו בכל מקום היו רבנים ובעלי זקנים. להבחנה זאת משמעות מרחיקת לכת. אם תופסים את השואה כחלק מרצף ארוך של אירועים, יודעים כיצד להתמודד איתה. הרי העם היהודי קם מעפר פעמים רבות בעבר ותשובתו המסורתית ניצחת: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות, א, יב). ואכן, ככל שעמוק היה השבר, כך צמח העולם החרדי בהיקף חסר תקדים.
קטיעתה של שרשרת הדורות בשל השמדתם של מרבית החרדים בשואה ובשל הסחף של בניה ובנותיה שליווה אותה, היא משברה החמור ביותר של חברה המקדשת את המסורת המועברת מדורי דורות. לאחר שמרכזי התורה באירופה הושמדו במלחמת העולם השנייה, נדרשו החרדים לגייס את כל כוחותיהם להקמתה של תשתית תורנית חדשה במרכזים הגדולים החדשים שהתפתחו בארץ ישראל ובארצות הברית.
כינונה של יהדות תורנית רוחנית בארץ-ישראל, גדולה יותר מאשר זו שנחרבה באירופה, נחשבה ל"זיכרון כבוד" המשמעותי וההנצחה הראויה ביותר לזכר הנרצחים. לפי תפישתה העצמית, החברה החרדית היא ההמשך האותנטי ביותר לעולם שחרב, ועצם קיומה ושגשוגה הם צורת ההנצחה הראויה והמשמעותית ביותר לקורבנות השואה. המשנה החרדית בעניין זה סדורה: אם השואה הייתה גלגול היסטורי נוסף של מלחמה בתורת ישראל ובמקיימיה, ועיקר החורבן היה בהעלאתם למוקד של רבנים ובני ישיבות ובחורבן בתי מדרשות ובתי כנסיות, הרי שהנקמה המשמעותית בנאצים והנצחת "מורשת" הקורבנות היא בחיזוקו של עולם התורה.
העברת כובד המשקל לחינוך הדור הבא, היה אחד ממאפייניה הבולטים של החברה החרדית לאחר השואה. בחיבורים שכתבו ביקשו ניצולים חרדיים רבים לצייר את יהדות אירופה שחרבה באור נוסטלגי, חרדי-אידילי והומוגני; לפרסם את נס הצלתם ולחזק את תוקפה של ההשגחה העליונה. בחברה החרדית הלכו והתבססו מיתוסים על עולם קודם–שואה חרדי ואידילי וכן על גבורת החרדים בשואה ועל דבקותם העיקשת באמונתם, מיתוסים שעניינם הוא לחזק את צדקת הדרך בעזרת הוכחת עליונותם הערכית והמוסרית של החרדים בשואה, להעניק 'משמעות גואלת' למות המיליונים, ולהיות גורם מלכד בין יחידים וקבוצות בחברת ההווה המתפתחת באמצעות 'הזכרונות המשותפים'. כאלה למשל היו המיתוסים על מות הגבורה של 93 בנות בית יעקב שנטלו נפשן כדי שלא להיטמא לנאצים, או סיפור הלחנתו של הניגון 'אני מאמין' ברכבת המוות למחנה ההשמדה. ההתייחסות המידית של 'סוכני הזיכרון' המרכזיים בחברה החרדית, נשים וגברים כאחד, היתה העבר הרחוק יותר של פולין שבין מלחמות העולם, ופחות אל העבר הקרוב והמכאיב של ימי השואה. אם היתה התייחסות לימי השואה עצמם, הרי שהללו הוצגו כ'ניסיון' שהחרדים עמדו בו בכבוד וממנו הם אף יצאו מחושלים ובטוחים אף יותר בצדקת הדרך. הצלתו של עולם התורה הייתה המשימה אליה נרתמו רבנים מחנכים רבים מקרב החברה החרדית, ובהם ניצולי שואה רבים, אשר ביקשו לגייס למילויה את כלל הציבור החרדי ובכך להמשיך את "מורשתם של הקורבנות". מתוך תחושת מחוייבות עמוקה אל העולם שחרב, השקיעו ניצולים רבים את מיטב מאמציהם באותה תקופה לשיקום ההריסות ולתחייתו של עולם התורה בארץ הקודש. באמצעות המשפחות החדשות שהקימו, שיקמו הניצולים את החברה החרדית הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה חברתית ואידיאולוגית, כאשר הנחילו לצאצאיהם את מסורת האבות על-פי פרשנותה החרדית. בעזרת הקמה וניהול של מערכות חינוך שמטרתן המוצהרת היא שימורה ושחזורה של מסורת הישיבות המזרח אירופאיות, הם הנחילו את מורשתו של העולם העבר כפי שהצטייר בעיניהם, גם אם באופן מעשי, היו אלה מערכות חדשניות ומודרניות.
כולנו שמענו על פוניבז', מיר, טלז, סלונים ועוד. כל אלה שמות של עיירות במזרח אירופה שבנוסף ליתר המוסדות שבהן היו בית לישיבות לא גדולות בעלות עשרות או מאות בודדות של תלמידים. זיכרון חורבן עולם הישיבות בשואה היווה מרכיב מכריע בצמיחתה של חברת הלומדים בישראל. בקרב החברה החרדית זיכרון זה הוא שהניע רבנים ניצולים להקים במהירות מוסדות תורניים כזכר וכתחליף לאלה שחרבו; הוא שהנהיג את חובת הלימוד בישיבה על הכלל מתוך ניסיון לבנות מחדש את עולם התורה שנכחד בשואה. זיכרון השואה הוא שנתן לישיבות במקרים רבים את שמן, את צורתן ואת סגנון הלימוד הליטאי ששולט בהן. זיכרון זה הוא שתרם לתמיכתם של יהודים לא חרדים בתהליך: הוא היה אחד מן הגורמים המרכזיים אשר הביאו את בן-גוריון להעניק את זכות דחיית הגיוס בצה"ל לבני הישיבות; הוא שהביא להצלחתם של מגייסי התרומות ברחבי העולם; והוא שהביא לנקיפות מצפון בחברה החילונית בישראל אשר קיבלה, במידה רבה, את הטענה החרדית שהחרדיות האשכנזית היא השריד האותנטי לעולם היהודי שחרב בשואה, ולכן העניקה לחברה זו "זכויות יתר" שבדיעבד הצטערה עליהן. גידולם המטאורי של מספר הישיבות ומספר הלומדים בארץ-ישראל, לא נתפס בתודעתם העצמית של החרדים בני התקופה כתוצאה "טבעית" הנובעת מתהליכים היסטוריים וכלכליים, כמו הגירתם של יהודים שומרי תורה ומצוות לארץ והקמת מוסדות חינוך ותרבות על ידם; או כתוצאה מתמיכתה הכלכלית של חברת הרווחה המודרנית הנהוגה בישראל. לשיקום התורה לאחר השואה הוענקה משמעות מיוחדת, כמעט מיתית, שנבעה מהפער הקיצוני בין עומק השבר וגודל החורבן לבין היקף ההתאוששות ושיאיה של התקומה, ומתקופת הזמן הקצרה שבה התרחש המעבר בין קיצוניות אלה. משמעות זו לא רק הסבירה את המציאות ההיסטורית אלא גם הזינה אותה, והייתה בבחינת "מיתוס מגייס". מילוי השורות בישיבות החדשות והמחודשות באלפי תלמידים הן הבסיס לקביעתו המפורסמת ראש ישיבת פוניבז' כי "המצבה גדולה מן המת".
לשיקום עולם התורה נודע גם תפקיד חשוב בפולמוס שמנהלת החרדיות כנגד החילוניות: הגידול בעולם החינוך התורני שימש הוכחה ניצחת ל"כישלונו המוסרי של החינוך המודרני". בנוסף, החייאת "עולמם של הנספים" נחשבה כצורת ההנצחה הראויה והנעלה ביותר, העדיפה על פני אנדרטאות האבן הקפואות ושאר צורות ההנצחה הנהוגות בעולם החילוני. ובניסוחו של העיתונאי וההיסטוריון החרדי משה פראגר: "ברור, אין זו אנדרטה לעבר מפואר, כי אם גרעין ושתיל לעתיד נהדר, למציאות מופלאה."
ניצולי השואה החרדים ביקשו לקשור את החורבן וההשמדה עם התחייה המחודשת והפריחה של החיים היהודיים אחרי השואה. בכך יצרו מיתוס של "מחורבן לגאולה" משלהם: הגאולה, על פי תפישתם, אינה מתמצה בעצם הקמתה של מדינת ישראל, כפי שסובר האתוס הציוני, אלא משמעותה של הגאולה היא העובדה שמן השואה יצא דור מזוכך מבחינה רוחנית, שביכולתו לשקם את העם היהודי ואת החרדיות. העובדה שהנכדים נקראים ע"ש זקניהם, לובשים את אותם בגדים מסורתיים ושייכים לעיתים לאותה חצר חסידית אליה השתייכו אבותיהם, היא ההוכחה החותכת ביותר מי ניצח את היטלר שביקש לעקור את היהדות משורשה. לשיקום האישי בד בבד עם שיקום עולם התורה ברמה הלאומית, היו אפוא, מבחינתם של הניצולים, איכויות תרפויטיות ואיכויות נקמה.
לסיכום, על-פני "התהפכות העולם", התקופה החשוכה ביותר שידעה האנושות, העדיפה החברה החרדית לספר סיפור של רציפות. זהו זיכרון שאפשר להיבנות ממנו, לחנך עליו את הנוער ולשקם לאורו את החברה החרדית. כללו של דבר, תפקידו העיקרי של זיכרון השואה בחברה החרדית הוא בניית נרטיב משקם שעיקרו רציפות והמשכיות וטשטוש עוצמתו המשתקת וההרסנית שטמן בתוכו נרטיב השבר. מבחינה זו, לא מדובר בזיכרון נגדי אלא בזיכרון שעניינו שיקומה העצמי של החברה החרדית.
*הכותבת היא ראשת החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג. ספרה "פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה 1961-1945” התפרסם בתשע"ד בהוצאה משותפת של יד בן צבי ויד ושם.
