מרד גטו ורשה בזיכרון הלאומי הפולני

ה- 19 באפריל, 1948. חמש שנים בדיוק לאחר פרוץ מרד גטו ורשה, מצטופפים למעלה מעשרת אלפים בני אדם, פולנים ויהודים, ברובע מוראנוב בורשה. שלוש שנים חלפו מאז תום מלחמת העולם השניה, והבירה הפולנית עדיין עומדת בחורבותיה. ההתכנסות ההמונית ויוצאת הדופן הזו, בלב גלי השברים וההריסות שכיסו את העיר כשטיח, נועדה על מנת לחנוך את האנדרטה שעיצב הפסל נתן רפפורט לזכר מורדי הגטו. על רקע החורבן והכאוס שמסביב לה, נדמיתה האנדרטה כמעין תורן המזדקר מתוך אוקיינוס של הריסות וניצב כעדות יחידה ואילמת לגבורתם של הלוחמים היהודים.

אנדרטת רפפורט, בלטה לא רק רק על רקע ההרס שמסביב אלא גם בשל העובדה שהיתה זו אחת האנדרטאות הראשונות שעסקו במלחמת העולם השנייה, שהוקמו בורשה ובפולין כולה. למעשה, באותה שנה, היה בורשה רק עוד מונומנט אחד הקשור למלחמה- האנדרטה לזכר החיילים הסובייטים ששחררו את העיר. כיצד ניתן להסביר את העובדה ששלוש שנים לאחר המלחמה, עם התבססות המשטר הקומוניסטי בפולין ובעוד סטאלין שולט ביד רמה במוסקבה, מוקמת בורשה החרבה אנדרטה דווקא לזכר היהודים? תשובה לשאלה זו משקפת את האופן המיוחד והמורכב שבו סיפור מרד יהודי גטו ורשה תפקד ומתפקד עד היום בזכרון הקולקטיבי הפולני.

גיבורי הגטו והפאשיסטים של צבא המולדת

שתי מרידות מכוננות ידעה העיר ורשה במהלך המלחמה, מרידות הירואיות ונואשות אשר הסתיימו בהרס ובטבח שיטתיים. "המרד היהודי" או "מרד גטו ורשה" – שפרץ באפריל 1943, עם החיסול הסופי של הגטו, ו"המרד הפולני" הלא הוא "מרד ורשה" שפרץ באוגוסט 1944. במרד הפולני של 44' התקוממו לוחמי המחתרת הפולנים של "צבא המולדת" ( AK- ארמיה קריובה) נגד הגרמנים. סוף המלחמה נראה באופק, הצבא האדום התקרב לעיר ולוחמי המחתרת ביקשו לשחרר את העיר מעול הכיבוש, ולנסות לקבוע את עתידה של פולין לאחר המלחמה שעמדה בפני סיום. סיפור מרד ורשה נחשב כיום לאחד הפרקים ההירואיים והטרגיים של פולין. הלחימה נמשכה כחודשיים, לוחמי המחתרת הצליחו לגרום לאבידות רבות בקרב הגרמנים אך ההתקוממות נכשלה. התקווה שהצבא האדום יסייע למורדים נגד הגרמנים נכזבה. בשל חוסר יכולת צבאית וגם בשל חוסר רצון לסייע למורדים הפולנים הסיוע מהצבא האדום לא הגיע, והלוחמים נותרו חסרי סיכוי ומנותקים מעזרה.

חלקים גדולים של העיר נהרסו במהלך הלחימה ונחרבו בשיטתיות לאחר דיכוי המרד על ידי הגרמנים, כאשר חיילי הצבא האדום "עומדים מן הצד" ונמנעים מסיוע ללוחמים הפולנים. בזכרון הפולני נתפסים הרוסים כמי שעמדו מעבר לנהר הוויסלה בעודם צופים בגרמנים מדכאים את המרד ומחריבים את העיר. סטלין סירב אף לאשר לבעלות הברית להצניח סיוע למורדים. הסובייטים ביקשו לדכא את השאיפות הלאומיות של הפולנים, ובשל כך, לא מיהרו להושיט עזרה למורדים. תוכניותיהם לעתיד פולין היו ברורות- הם ידעו כי כשלון המרד והרס העיר יסייע ובידם להשתלט על פולין ולהפוך אותה למדינת גרורה קומוניסטית. רק בינואר 1945, לאחר שהעיר נהרסה כמעט לחלוטין על ידי הגרמנים, נכנס הצבא האדום כ"משחרר" בשערי העיר הרוסה, והדרך להשתלטות על ורשה ועל פולין היתה סלולה.

בעוד שכיום סיפור מרד ורשה הפולני של 44' הינו מרכזי בתודעה הפולנית, הרי שלאחר המלחמה הוא לא קיבל כל ביטוי רשמי. השלטונות הסובייטים שביקשו לבסס את שליטתם בפולין ביקשו לחסל כל שריד של גילוי עצמאות ולאומיות של הפולנים.ספור מרד ורשה צונזר כמעט לחלוטין, המורדים ואנשי המחתרת נרדפו על ידי השלטונות והוצגו כחסרי אחריות וכמי שהביאו לחורבן העיר. הם נשלחו לגולאגים ורבים מהם נרצחו. עבור הפולנים, סיפור מרד ורשה הפך למעין "זכרון מחתרתי".1

על רקע הצנזורה ביחס למרד ורשה "הפולני" ניתן להבין את היחס של המשטר הקומוניסטי למרד גטו ורשה "היהודי". במידה רבה, זכרון המרד היהודי והנצחתו הפכו למעין "כלי נשק" פוליטי במאבקים בן המשטר הקומוניסטי לחברה הפולנית. דווקא סיפור מרד הגטו הונצח והוזכר על ידי המשטר בעוד שסיפור המרד הפולני הועלם, אך אותה "הנצחה" רשמית של המשטר היתה לעתים רבות סלקטיבית ומעוותת, בהתאם לאינטרסים ולמניפולציות של הסובייטים. באופן אירוני, עבור השלטונות הסובייטים היה זה "נוח" להנציח את המרד היהודי, ולהתעלם מהמרד הפולני. סיפור המרד היהודי לא "איים" על הסובייטים, לא עורר רגשות לאומנים בקרב הפולנים, ולא הפנה אצבע מאשימה כלפי מוסקבה.2 כך למשל, ברחובות ורשה ההרוסים מיד  עם תום המלחמה, ניתן היה לראות כרזות המהללות את מורדי הגטו: "תהילה למגיני הגטו הגיבורים", לצד כרזות המכפישות את לוחמי המרד הפולני: "הבוז לחנפנים הפאשיסטים של צבא המולדת".3

סגנון "הריאליזם-הסובייטי" הברור של אנדרטת רפפורט, אפשר לקומוניזם "לאמץ" אותה בקלות. היהודים לוחמי המרד נתפסו כמי שנאבקו בשם הסוציאליזם נגד הפאשיזם הגרמני, וכך השתלבו היטב בנראטיב הסובייטי של המלחמה. מידי שנה ערכו השלטונות טקסים רשמיים למרגלות האנדרטה. למרות המאפיינים היהודים הברורים שלה, בטקסים המרד נתפס לאו דווקא כמרד יהודי אלא יותר כמרד סוציאליסטי. גם כאשר הייחודיות היהודית כן הודגשה היה זה בדרך כלל בהקשר של הלחימה האקטיבית תוך התעלמות מגורל רוב יהודי ורשה שנרצחו בטרבלינקה. התעלמות זו התאפשרה, בין השאר, בשל הדיכוטומיה שיצרה אנדרטה בין הלוחמים שהוצגו מלפנים לבין היהודים ההולכים אל מותם ש"הוסתרו" מאחור.4

אנטגוניזם בחברה הפולנית

המרכזיות של אנדרטת רפפורט בעיני השלטונות והקמתם של מונומנטים נוספים לזכר מורדי הגטו כגון האנדרטה ברחוב מילה 18 מעל הריסות בונקר מפקדת אי"ל, הובילו לעתים רבות לאנטגוניזם ולרגשות איבה בקרב החברה הפולנית. רבים הרגישו כי בעוד הסיפור הפולני מוכחש ומושתק, הרי ש"היהודים" משתלטים על נוף הזכרון המקומי ואילו סבל העם הפולני "נדחק" לשוליים.5 באופן פרדוקסלי, ההנצחה הרשמית של מרד גטו ורשה לצד ההתעלמות מהמרד הפולני , תרמה לעתים לזיהוי של  המשטר הקומוניסטי בפולין בעיני חלקים בחברה הפולנית כ"יהודי". כך ,בין השאר, התבסס בפולין המיתוס האנטישמי: "הז'ידו-קומונה", המיתוס העתיק שעשה גזירה שווה בין היהודים לקומוניסטים. כך, השנאה כלפי האדונים החדשים של פולין השתלבה עם סטריאוטיפים אנטי יהודים מושרשים בחברה הפולנית . "היהודים הם הממשלה והממשלה היא יהודית"- כך חשו רבים לנוכח המדיניות הסובייטית בשנים הראשונות.6 על מנת להתגונן בפני אותו "תיוג יהודי", נקטו השלטונות פעמים רבות בצעדים אנטי-יהודיים ששיאם בקמפיין האנטישמי של 688' שבעקבותיו היגרו מפולין כמעט כל היהודים שנותרו במדינה.

אמנם מאז הקמת האנדרטה נערכו בה בכל שנה טקסים רשמיים ביום ה-19 באפריל, הרי שבמידה רבה זכרון המרד לא חילחל והפך לחלק מרכזי מהתודעה הפולנית. בעיני פולנים רבים העובדה שהנצחת המרד קיבלה חסות רשמית הפכה את זכרון המרד למשהו "מוכתב" מלמעלה ולא לחלק מהזכרון הקולקטיבי, מה גם שמרד הגטו נתפס כ"מתחרה" עם המרד הפולני המצונזר. כך, בחודשי הקיץ ניתן היה לראות בני אדם משתזפים ברחבה למרגלות אנדרטת רפפורט. בימי החורף, נהגו ילדים פולנים להחליק על השלג שהצטבר על הגבעה ליד האנדרטה ברחוב מילה 18.7

• 1. Michael Steinlauf, Bondage to the Dead, New York 1997, pp. 48-49.
• 2. James E. Young, "The Biography of a Memorial Icon: Nathan Rapoport's Warsaw Ghetto Monument", Representations, No. 26 1989, pp. 90-91.
• 3. Krystyna Kersten, The Establishment Of Communist Rule In Poland, 1943-1948, California 1992, p. 220.
• 4. Ibid.
• 5. Konstanty Gebert, "The Dialectics of Memory in Poland: Holocasut Memorials in Warsaw", in: The Art of memory : Holocaust memorials in history, New York 1994, p 126.
• 6. Steinlauf, p 49.
• 7. Gebert, "The Dialectics of Memory in Poland", p. 126.

פולניזציה של המרד

עד לסוף שנות השישים עוד נכחו בטקסים הרשמיים בורשה ביום השנה יהודים רבים ואף נציגים של מדינת ישראל, ובטקסים אלה כן בא לידי ביטוי לעתים המימד היהודי. אך אופי הטקסים וההנצחה השתנה לחלוטין לאחר 67'. בעקבות תמיכת בריה"מ במדינות ערב במלחמת ששת הימים, ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל. שנה לאחר מכן, כחלק ממסע טיהור פנימי בצמרת המפלגה הקומוניסטית בפולין ובניסיון להתמודד עם הפגנות למען חופש ודמוקרטיה אולצו עשרות אלפי יהודים לעזוב את פולין. את מסע הרדיפה הפומבי נגד יהודי פולין שלמעשה שם קץ לקיומה של הקהילה היהודית במדינה, הציגו השלטונות כ"התגוננות מפני גורמים ציונים ריאקציונרים". השלטונות ניסו עתה להתקרב יותר לחוגים הלאומניים, והקו האנטי-יהודי של המשטר הוחרף. אזכור השואה היהודית והתרבות היהודית של פולין בכלל הפך לנדיר ונפל תחת מכבשי הצנזורה. בהתאם לכך, הפך גם זכרון מרד גטו ורשה ליותר ויותר "פולני" והטקסים השנתיים באנדרטת רפפורט קיבלו אופי פחות "יהודי" ויותר "פולני".

דווקא מרד גטו ורשה נתפס כעת, בעידוד השלטונות, כמאורע שסימל את גבורת העם הפולני נגד הכובש. המשטר מצד אחד ביקש לרצות את הרגש הלאומי, אך מנגד, עדיין כמעט כל אזכור למרד הפולני של ורשה ב 44' הושתק מחשש שהוא יעורר רגשות מחתרתיים ולאומנים מידי. כך המרד היהודי, כמו גם זכרון רצח היהודים עברו תהליך פרדוקסלי של "פולניזציה". הכיתובים הרשמיים באתרי ההנצחה במחנות הריכוז וההשמדה שהוקמו באותה תקופה לא תמיד הבדילו בין הקורבנות היהודים לפולנים. כך למשל, מחנה ההשמדה טרבלינקה למשל תואר כמקום שבו "אפר הפולנים הנרצחים זועק לשמיים". היהודים הוזכרו לצד הקורבנות האחרים של המשטר הנאצי ללא כל מעמד מיוחד. פעמים רבות, בספרי הלימוד ובפרסומים הרשמיים דובר על 6,000,000 קורבנות פולנים. לרגל יום השנה ה-25 למרד גטו ורשה, ב-68' עם שיאו של הקמפיין "האנטי-ציוני, פורסמה חוברת רשמית מטעם הממשלה ובה נכתב: "תוכניות הרצח של הכובש הנאצי ביקשו להשמיד באופן פיזי את האוכלוסיה הפולנית- פולנים וכן מיעוטים לאומיים:9 יהודים, אוקראינים, בלרוסים וצוענים". בשנים אלה סיפור מרד הגטו  עלה בעיקר דרך הפריזמה של העזרה הנרחבת שיהודי הגטו כביכול קיבלו מהחברה הפולנית. זה היה למעשה ההקשר הכמעט בלעדי בו הוזכר "המימד היהודי" של מרד גטו ורשה החל מסוף שנות השישים. בספרי לימוד רשמיים, המרד נתפס כחלק ממאבק "המחתרת הפולנית". כך למשל, בספר היסטוריה משנות השמונים , התיאור של מרד גטו ורשה נפתח במילים אלה: "אופי מיוחד של לחימה של המחתרת הפולנית היה הקרב נגד הכובש הגרמני של היהודים הנצורים בגטאות". בהמשך אותו ספר נכתב גם: "מבין 200,000 היהודים שניצלו על ידי החברה הפולנית, רובם חייבים את הישרדותם למאמצי הז'יגוטה (המועצה להצלת יהודים)"10.

הנצחת המרד כזירת התגוששות פוליטית

לאחר אירועי 68' שהביאו לעזיבת הרוב המוחלט של יהודי פולין הוחרפו הצנזורה וצעדי הדיכוי האנטי-דמוקרטיים של המשטר שעתה אימץ קו יותר מיליטריסטי ולאומני. ואולם דווקא הניסיונות של השלטונות "לשכתב" את ההיסטוריה תרמו להתגבשותן של קבוצות מחתרתיות שביקשו בין השאר לעסוק בנושאים היהודיים "האסורים" כחלק מההתנגדות למשטר. כריאקציה לתהליך המחיקה של הסיפור היהודי מההיסטוריוגרפיה ומההנצחה בפולין, צעירים פולנים רבים ביקשו להתנגד למחיקת העבר היהודי של ארצם, ועיסוק בנושאים היהודיים במידה רבה הפך לאקט של מחאה פוליטית. כך, דווקא כאשר זכרון המרד הרשמי הלך וטושטש ממהותו היהודית, נערכו למרגלות האנדרטה של רפפורט טקסים מחתרתיים – אלטרנטיביים סמוך ליום השנה לפרוץ המרד. בניגוד לעמדה הרשמית וכנגד המחיקה התודעתית ניסו צעירים פולנים להנציח את זכרם של הלוחמים היהודיים, ועל ידי כך להביע קול של מחאה נגד הדיכוי של השלטונות.11

זכרון המרד שב ותפקד כ"נשק" פוליטי לקראת יום השנה ה-40 לציון המרד ב-1983. הימים היו עוד תחת הרושם של אירועי "סולידריות" ששטפו את פולין מ-1980 כגל מחאות עממי נגד השלטונות. מול המחאות וההפגנות הרחבות הכריזו השלטונות על "משטר צבאי" במסגרתו נרדפו פעילי חירות וננקטו צעדים אנטי-דמוקרטיים. זה היה הרקע לכך שבאופן חסר תקדים ומפתיע, השלטונות החליטו לציין את יום השנה ה-40 למרד, באופן מרכזי ובולט. נשלחו הזמנות למנהיגים רבים, ליהודים מכל העולם, וגם לישראלים, למרות שאז לא היו יחסים בין שתי המדינות. נראה היה שלפתע המשטר מבקש להעלות מהשכחה את זכרם של לוחמי המרד, תוך הדגשת הגבורה היהודית והסבל היהודי. מה היתה הסיבה לכך? חוקרים רבים טוענים כי גם מאחורי אותו "פרץ זכרון" פתאומי עמדו האינטרסים הפנימיים של המשטר. אירועי סולידריות והדיכוי האלים של ההפגנות על ידי המשטר הצבאי, הוציאו לפולין שם רע בעולם והמשטר הקורס כלכלית ביקש במידה מסויימת לגיטימציה בינלאומית ותמיכה של המערב. בעיני המשטר עיסוק בשואה התפרש כניסיון להשיג את תמיכת המערב, וכן נעשה ניסיון "לרכך" את הרושם השלילי ולהראות את פולין כמדינה פתוחה ומתקדמת.12

אדלמן מחרים את טקס יום השנה הארבעים למרד

לא כולם ראו בעין יפה את התוכניות ליום השנה ה-40 למרד, רבים מפעילי תנועת סולידריות שעוד נרדפו על ידי המשטר ראו את תוכניות יום השנה כלא יותר מניסיון לכיבוס ולטשטוש המציאות האמיתית וסירבו לקחת חלק בטקסים שאותה הם ראו כמזויפים, אינטרסנטים ואינסטרומנטלים. אחד הקולות הבולטים בפולין שהביעו את התנגדותם לחגיגות ה-40 היה מארק אדלמן, מגיבורי המרד ודמות מוכרת בפולין. אדלמן, שהוזמן כמובן לטקס הודיע כי הוא מחרים את האירועים, וכינה אותם "תעמולה" של המשטר בניסיון להסוות את האופי הנפשע של מעשי הדיכוי האנטי-דמוקרטיים. אדלמן שהיה מקורב למנהיגי סולדיריות הודיע כל הוא לא מוכן לתת יד ולעשות שימוש בזכרם של לוחמי המרד לצרכי תעמולה של המשטר:

"לפני 40 שנה נלחמנו לא רק על החיים, אלא על החיים בכבוד ובחירות. לציין את יום השנה שלנו כאן, היכן שהשעבוד וההשפלה הם מנת חלקה של כלל האוכלוסיה, היכן שמילים ומחוות אינם אלא שקרים, תהא בגידה ברוחו האמיתית של מאבקנו. זו תהייה השתתפות במשהו שהוא ההפך המוחלט ממנו. זה יהיה אקט של ציניות וזלזול. אני לא אקח בכך חלק. אני גם לא אמחל לאחרים על השתתפותם, ואין זה משנה מהיכן באו, או בשם מי הם מדברים. זכרונם האמיתי של הקורבנות והגיבורים, ושל המאבק האנושי לאמת ולחופש, ישמר בשתיקת הקברים והלבבות, הרחק מטקסי זכרון מניפולטיביים."

• 9. Waclaw Poteranski, Warszawskie ghetto: w 25-lecie walki zbrojnej w getcie w 1943, Warsaw 1968, pp. 6-7.
• 10. Steinlauf, p 83.
• 11. Gebert, p 127.
• 12. Iwona Irwin-Zarecka, Neutralizing Memory, Oxford 1989, p 92.

החרם הפומבי של אדלמן היכה גלים בפולין ומחוצה לה, יהודים וישראלים רבים שהוזמנו לטקסים המרשימים היו במבוכה- מי מייצג את פולין האמיתית? תהו רבים. השלטונות שלכאורה מבקשים להנציח את זכרם של הלוחמים היהודים? או דווקא פעילי האופוזיציה שמתנגדים לטקסים בתואנה שמדובר בתעמולה ותו לא? שוב הפכה הרחבה שלפני אנדרטת רפפורט לזירת התגוששות. פעילי סולידריות, כחלק ממאבקם נגד המשטר ובעד החופש ניסו לערוך בימים שלפני הטקס הרשמי טקסים אלטרנטיביים נגד ההנצחה המוכתבת. טקסים אלטרנטיביים אלה, שבחלקם השתתפו גם יהודים צעירים הפכו שוב, למעין הפגנות מחאה נגד המשטר, ונגד ההגבלות על חופש הביטוי. מארק אדלמן, הושם במעצר בית על ידי השלטונות, מנהיג "סולידריות" לך ואלנסה נעצר בדרכו לורשה מחשש שילהיט את הרוחות ליד האנדרטה. כאקט פטריוטי-פולני אנטי-קומוניסטי ניסו פעילי אופוזיציה פולנים להניח זרים על האנדרטה, ורבים מהם נחסמו בכח.

הסערות וההתנגשויות שהתפתחו סביב יום השנה ה-40 למרד הובילו גם לדיון ציבורי במעגלים האינטקטואלים של פולין סביב שאלת מידת הסיוע של הציבור הפולני ובפרט של המחתרת הפולנית ללוחמי הגטו הנצורים. עד אז, רווחה התפיסה כי הלוחמים היהודים קיבלו עזרה וסיוע צבאיים משמעותיים מהחברה הפולנית, תפיסה שגם השלטונות ביקשו לקדם, בין השאר על מנת ליצור זהות בין המאבק "הסוציאליסטי" של מורדי הגטו נגד הגרמנים לבין מאבק העם הפולני. כחלק מהניסיונות הפומביים לבחון מחדש את ההיסטוריה הפולנית-יהודית, ולהתקרב לתרבות היהודית, עלתה גם שאלה זו לבחינה מחודשת. באפריל 83, פורסם בעיתונות האופוזיציה מאמרו של יאן ליפסקי, אחד מההיסטוריונים החשובים ביותר בפולין, ואחד האינטלקטואלים הראשונים שהחלו לעסוק בפומבי בשאלת אחריות הפולנים לגורל שכניהם היהודים בשואה. במאמרו שעורר גלים בפולין ומחוצה לה, הוא מנסה להעמיד במבחן את המוסכמה שלפיה אנילביץ' וחבריו קיבלו את כל הסיוע האפשרי מהצד הפולני:

"עלינו מוטלת החובה לא רק לזכור ולכבד את הלוחמים ואת המליונים שנהרגו, אלא גם לשאול את השאלות הקשות...האם עשינו ככל שביכולתנו כדי לסייע?".

ליפסקי התייחס עוד במאמרו לכך שלא רק את המורדים יש לזכור ולהנציח אלא גם את מליוני היהודים שנרצחו ושסיפור מותם מעולם לא היה לחלק מהזכרון הלאומי הפולני.13

• 13. Ibid, p 147.

זיכרון המרד משתחרר ממכבשי הצנזורה

חמש שנים לאחר הסערה הציבורית של אירועי יום השנה ה-40, ב-1988, שוב נערכו טקסים לרגל יום השנה ה-45 למרד. באותה תקופה, עם פרפורי הגסיסה של הקומוניזם, הלכו ונסדקו חומות הטאבו והצנזורה של המשטר הקורס. יותר ויותר פרויקטים "יהודיים" של יחידים וארגונים פולנים קיבלו עתה אישור מהשלטונות שכוחם וסמכותם הלכו ונחלשו. פרקים שלמים מההיסטוריה המודחקת של פולין החלו להתפרסם ובכללם גם הפרקים היהודים הנשכחים. קריסת המשטר והרוחות החדשות שהחלו מנשבות בפולין איפשרו גם להוציא אל הפועל יוזמות הנצחה רבות של גורמים ישראלים ויהודים. גם מתוך מניעים כלכליים ותיירותיים נוצרו עתה הזדמנויות חדשות "להשיב" אל המרחב הפולני משהו מהנוכחות היהודית. כך, כחלק מאירועי יום השנה ה-45 נחנך "נתיב הגבורה" שהוביל מאנדרטת רפפורט אל עבר האנדרטה שזה עתה קמה בשטח האומשלגפלץ. הקורבנות היהודים, הן הלוחמים והן יהודי הגטו שהובלו לטרבלינקה קיבלו לראשונה מקום של כבוד הן בנוף האורבני של ורשה והן בזכרון הלאומי, באופן שלא מבקש לטשטש את יהדותם או "להשתמש" בזכרם בדרכים מניפולטיביות. לקראת יום השנה שלח לך וואלנסה, מכתב גלוי למארק אדלמן ובו הוא מכליל את לוחמי המרד היהודי כחלק מהמאבק התמידי וההירואי של פולין לחופש ועצמאות:

"האדמה הזו, האדמה הפולנית יודעת את האמת על מאבק נגד עבדות ובשם החופש...מאבק של תקווה ללא סיכוי לניצחון. המאבק של אחינו היהודים, גיבורי גטו ורשה, היה מאבק כזה. אנחנו זוכרים את המרד היום באופן מיוחד. עבור הארץ הזו, ארץ שידעה כל כך הרבה מרידות, המרד של הלוחמים היהודים הינו המרד הפולני ביותר מכל המרידות הפולניות".

אותו "חיבוק פולני" של מורדי הגטו בא לידי ביטוי באופן משמעותי בשנת היובל לפרוץ המרד- ב 1993. באותה שנה, היה זה אותו לך וואלנסה, הפעם כנשיא פולין שכעת כבר קיימה יחסים דיפלומטים עם ישראל, שעמד בראש האירועים והטקסים. בטקס המרכזי, ליד האנדרטה, נכחו אלפי בני אדם, ביניהם נציגים רשמיים של מדינת ישראל ובראשם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. אירועי היובל למרד סימנו את תחילתו של עידן חדש בפולין ביחס לזכרון היהודים והשואה. כחלק מהאירועים, נערך טקס זכרון בבית הכנסת נוז'יק בורשה, ובו באופן חסר תקדים השתתפו גם ראשי הכנסייה הקתולית בפולין. התקשורת הפולנית דיווחה בהרחבה על אירועי היובל למרד וארועי ההנצחה הובילו לגל ציבורי של התעניינות ועיסוק בהיסטוריה היהודית וביחסי פולנים-יהודים. מנגד, וכחלק מתהליכי ההשתחררות מההגבלות של המשטר הקודם, החל עיסוק נרחב במרד האחר של ורשה- המרד הפולני של 1944. בעוד שבעבר ההנצחה הקומוניסטית (המעוותת) של מרד הגטו וההשכחה של המרד הפולני עוררו לעתים אנטגוניזם וכעס כלפי יהודים, כעת, עם כינון המשטר החדש, הלך והפך מרד 1944 ההירואי-טרגי למרד המכונן של הפולנים ושל הוורשאים בפרט. לראשונה, יכלו הפולנים להנציח ולזכור את לוחמי "צבא המולדת" שנהרגו בקרב על שחרור ורשה, ובמידה מסויימת, מקומם של מורדי הגטו היהודים מעט נדחק אל מול סיפור המרד הפולני.

בשנות התשעים, כאשר יותר ויותר משלחות ישראליות החלו לבקר בפולין כחלק ממסעות בני הנוער, הפכו אנדרטאות מרד הגטו בורשה למעין אתרי "עליה לרגל" עבור ישראלים ויהודים מרחבי העולם. התושבים הפולנים של רובע מוראנוב האפרורי, ראו כיצד עשרות בני נוער ישראלים צועדים לאורך נתיב הגבורה, נושאים דגלי ישראל. אנדרטת רפפורט, עברה כעת גלגול נוסף. אם בשנות הקומוניזם, המהות היהודית של האנדרטה טושטשה בהתאם לאינטרסים של המשטר, הרי שכעת, אנדרטת רפפורט ואתרי הזכרון הנוספים של מרד גטו ורשה עברו מעין תהליך של "ישראליזציה".

רחבת האנדרטה שבעבר שימשה כאתר שיזוף מועדף או לחלופין כזירת התגוששות פוליטית, הפכה למוקד של טקסי זיכרון עבור משלחות של ישראלים ושל יהודי התפוצות, ולמעין "מרחב ישראלי" המעוטר בסמלים יהודיים ובדגלי כחול-לבן . אם בעבר מרד הגטו נתפס כ"פולני" בעוד שמהותו היהודית טושטשה, הרי שבשנים האחרונות, ככל שאיזור מוראנוב הולך ו"נצבע" בצבעי כחול-לבן, נראה כי האנדרטאות במובן מסוים "מופקעות" מנוף הזכרון הפולני אל עבר "הזכרון היהודי". תחושות האנטגוניזם שלעתים מתעוררות בקרב תושבי ורשה לנוכח מה שחלקם רואים כ"השתלטות" ישראלית על המרחב , במידה רבה תרמו גם כן לזיהוי של מרד הגטו כסיפור "שלהם" ולא "שלנו".

רפאל בטלייבסקי, אמן ופעיל חברתי פולני מורשה, חש שסיפורם של מורדי הגטו היהודים הולך ונדחק מהזכרון הפולני והופך לסיפור יהודי או ישראלי בלבד. בטלייבסקי ביקש "לתקן את העוול" כלשונו והחליט לעשות מעשה, וסמוך ליום השנה לפרוץ המרד ב-2010 הוא בחר כדבריו "להשיב אל הפנתיאון הפולני" את מרדכי אנילביץ' וחבריו. על קיר ליד האנדרטה לזכר המורדים ברחוב מילה 18, מעל הריסות בונקר המפקדה, הוא ריסס את כתובת הגרפיטי: "אני מתגעגע אליך יהודי". בנוסף, הניח בטלייבסקי את דגל פולין, בתוך מקבץ דגלי ישראל שהונחו למרגלות האנדרטה על ידי קבוצות ישראליות. כך הסביר את מניעיו:

"מרדכי אנילביץ' היה יהודי וציוני, אבל מרדכי אנילביץ' גם היה פולני. הוא נולד וגדל בורשה, הוא למד בתיכון בורשה ומת כגיבור בגטו ורשה...פולני יכול לדבר ביידיש, ללמוד תורה ולחלום על מדינה יהודית, אני מאמין שלכל פולני יש זכות לדבר באיזו שפה שהוא רוצה ולחלום על מה שהוא רוצה, אבל מי שנולד כאן, גדל כאן ומת כאן- הוא שלנו...למה יש כאן רק דגלי ישראל ואין דגל פולני?"

אם כן, כיצד נתפס כיום מרד גטו ורשה בזכרון הפולני הלאומי? כמשהו ששייך "ליהודים" או שמא כסיפור גבורה הירואי השייך גם להיסטוריה הפולנית? נראה כי כיום, שבעים שנים לאחר פרוץ המרד, ישנו ניסיון למעין סינתזה של השניים. השנה, שנת השבעים למרד, צפוי להיפתח בורשה המוזיאון לתולדות יהודי פולין. המוזיאון, שעתיד להיות המוזיאון היהודי הגדול ביותר באירופה, נבנה ביוזמת ממשלת פולין והוא מציג את ההיסטוריה של יהודי פולין מראשית ההתיישבות בימי הביניים עד לימינו. המיקום של המוזיאון והעיתוי לפתיחתו, לא נבחרו במקרה.

המוזיאון ניצב כמה מטרים ספורים מאותה אנדרטה מפורסמת בה מוצגים מרדכי אנילביץ' וחבריו, אנדרטה שעברה גלגולים רבים ואשר שיקפה את מקומו המשתנה של מרד גטו ורשה בתודעה הפולנית. בעוד כמה חודשים, שבעים שנים לאחר שנורו היריות הראשונות במרד ההוא, יפתח המוזיאון את שעריו למבקרים, שעם צאתם מהמבנה יראו לנגד עיניהם את האנדרטה המפורסמת של נתן רפפורט.