מעבר לתמונה: האוז"ה, מפעל הסיוע לילדים

"המלאך המגן עלינו פעל בדמותה של אנדרה סלומון מהאוז"ה, שמנעה את הנסיעה [לביקור ההורים במחנה ריווזאלט] בשכנעה את ההורים לוותר על רצונם לראות את הילדים כדי לא לסכנם. בשנות השמונים, זמן קצר לפני שנפטרה, סיפרה לי אנדרה שהיא העזה לדרוש מההורים קרבן כה גדול מפני שנודע לה שמי שיכנס למחנה – שוב לא יצא ממנו. ואכן כמה הורים לא עמדו בפיתוי, וילדיהם שולחו יחד איתם לאושוויץ".1

כך מתארים האחים מנחם מאיר ופרדריק ריימס את אנדרה סלומון, האחראית על העובדים הסוציאליים בארגון האוז"ה ומי שפעלה רבות להצלת ילדים במלחמת העולם השניה בצרפת של וישי. אנדרה סלומון ליוותה את האחים לאורך כל שהותם במסתור ושימשה עבורם כשליחה המקשרת בינם לבין הוריהם שנותרו במחנה ריווזאלט שבדרום צרפת.

שבועיים לאחר כיבוש פריז ביוני 1940, נחתם הסכם שביתת הנשק בין גרמניה וצרפת על-פיו חולקה צרפת לשני אזורים: האזור "הכבוש" – הצפון והמערב - בשליטת משטר צבאי גרמני, והאזור "החופשי" – הדרום - בו הוקמה ממשלה צרפתית ששיתפה פעולה עם הגרמנים, בראשה עמד המרשל פטן ובירתה היתה וישי.

באותה העת חיו בצרפת בין 320,000 ל-350,000 יהודים, רובם מהגרים בני דור ראשון ושני. בראש הקהילה היהודית עמדו יהודים צרפתים ותיקים, ה-israélites בני דת משה. המדיניות האנטי-יהודית החלה כחודש לאחר הכיבוש. מדיניות זו ערערה את מעמד היהודים הצרפתים, אך הם האמינו כי מדיניות זו תיושם רק כנגד היהודים הזרים, ולכן חששו לסייע להם.2 בראשית 1941 נכלאו כ-40,000 יהודים בעשרות מחנות3 בתנאי מחיה קשים בהם התמותה הגיעה לשיעורים גבוהים. ממרץ 1942  ואילך גורשו יהודים לאושוויץ. הגירושים הגיעו לשיאם בקיץ, אז התברר כי ממשלת וישי אינה מבחינה בין יהודים זרים לוותיקים ונגזר על כולם לענוד טלאי צהוב, ובסופו של דבר, אלו גם אלו נשלחו למחנות. באותו הקיץ התקיים על-ידי המשטרה הצרפתית "מצוד אצטדיון החורף" בו נתפסו בתוך יומיים למעלה מ-13,000 יהודים, מרביתם נשים וילדים, שנשלחו לאחר מכן להשמדה במזרח. באותה התקופה עברו הפשיטות גם לדרום צרפת, המחנות רוקנו מהאסירים וגם יושביהם שולחו למזרח. אז החל גל חדש של מעצרים באזור החופשי;4 בתוך חודשיים גורשו לפחות 10,500 יהודים, מתוכם 5000 ילדים, לדרנסי ומשם לאושוויץ. בנובמבר 1942 השתלטו הגרמנים על דרום צרפת ותוך חצי שנה גורשו למחנות ההשמדה כ-42,000 יהודים. בשנת  1943 מספר המגורשים היה כרבע מהשנה הקודמת לה. עד שחרור צרפת בקיץ 1944, נשלחו עוד כ-15,000 יהודים למחנות. סך הכל נספו כ-80,000 יהודים מצרפת.5

במהלך קיץ 1942 בו, כפי שנאמר לעיל, חלה עליית מדרגה משמעותית במדיניות האנטי-יהודית, חל שינוי משמעותי בדעת הקהל בציבור הצרפתי עקב המעצרים, הגירושים והמראות הקשים של ילדים שהופרדו מהוריהם. מנהיגי דת צרפתיים נקטו בעמדה ברורה כנגד היחס ליהודים, המפורסם בהם היה מונסניור סלייז' (Saliège), הארכיהגמון של טולוז, שהורה לקרוא איגרת רועים בכל הכנסיות שבתחום סמכותו, ובה יצא להגנת היהודים.

בעקבות סלייז' נהגו כך עוד שישה אנשי כמורה בכירים, והם עוררו הד עצום. איגרות הרועים של ההגמונים הופצו ונקראו כדרשות בשעת התפילה ועברו מיד ליד בכנסיות, למרות מאמציה של משטרת וישי למנוע את הפצתן. הדבר הניע נוצרים רבים – מאנשי דת בכירים עד מאמינים מן השורה – לעשות מעשי חסד כלפי היהודים הנרדפים.6 רבים מהצרפתים תמכו בהסכמה  שבשתיקה בתנועות התנגדות והצלה. השינוי בגישת האוכלוסייה השפיע בסופו של דבר גם על מדיניות הממשלה, שהחלה להסתייג משיתוף פעולה עם הנאצים. במקביל, באותו הקיץ של 1942, הקימו ארגונים יהודיים רשתות מחתרתיות של מילוט והצלה בהיקף ובאינטנסיביות שלא נראו כמותם בארצות אחרות. יהודים רבים מצאו מקלט בכפרים, האוז"ה (O.S.E) ותנועת הצופים היהודים (.E.I.F) פעלו יד ביד עם יחידים וארגונים לא-יהודיים והצליחו להציל למעלה מ-10,000 ילדים.7 לכן, כאשר דנים בהצלה של יהודים בצרפת, יש להזכיר את חלקה של האוכלוסייה המקומית והכנסייה.

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3
• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7

הארגון היהודי אוז"ה, (OSE (Oeuvre de Secours aux Enfants, 'מפעל סיוע לילדים', החל את פעילותו בשנת 1912 בסנט פטרבורג שברוסיה והיה לארגון בינלאומי שעזר ליהודים שנפגעו ולפליטים יהודים. עקב הגירת היהודים מהמזרח לצרפת, מרכז האוז"ה הועבר לפריס בשנת 1933.8 עד שנת 19388 קלט הארגון בפריז כמה מאות ילדים פליטים מפולין וגרמניה בארבעה מוסדות. במהלך שנות המלחמה, התמקד האוז"ה בעיקר בטיפול והצלת ילדים קטנים, עד גיל 16. לאחר כניעת צרפת, העתיק האוז"ה את מרכזו מפריס למונפלייה שבדרום, שם פעל באורח חוקי. בהוראת הגרמנים הוקם האוז'יף (UGIF),9

 היודנראט הצרפתי. האוז'יף זכה לתקציבים  ממשלתיים ולכן רבים מהארגונים היהודיים הצטרפו אליו למרות ההתלבטויות והמאבקים הפנימיים, אם כי בסופו של דבר, לא נותרה בידם הבחירה. באזור הכבוש נכפה על הארגונים היהודיים, ביניהם האוז"ה, להצטרף לאוז'יף. באזור החופשי תהליך הקמת האוז'יף והצטרפות הארגונים אליו היה ארוך יותר, ורק בשלהי 1941 הצטרפו האוז"ה וארגונים אחרים אליו.10

בצפון, הקים האוז"ה עד קיץ 1942 עשרה מעונות ילדים בפריס, ולאחר לחץ האוכלוסייה הותר לעובדי הארגון להיכנס למחנה דראנסי ולטפל בילדים. במקביל, החלה פעילות חשאית באזור הכבוש. המעצרים הרבים כנגד היהודים החלו להוות סכנה גם עבור הילדים; ילדים רבים ופעילי אוז"ה נעצרו וראשי הארגון נאלצו לרדת למחתרת.11 למרות זאת, ילדים רבים נמסרו לידי  הארגון, שדאג לציידם בניירות מזויפים ולהעבירם לדרום למשפחות אומנות, או למוסדות וחוות חקלאיות. בדרך זו ניצלו למעלה מאלף ילדים. כל הילדים שהוסתרו על ידי האוז"ה באזור הכבוש ניצלו, פרט לשמונה ילדים.12

בדרום, הוקמו מרכזים רפואיים-סוציאליים של האוז"ה עבור מבוגרים וילדים בכמה מוקדים, ביניהם מארסי, ליון, טולוז, ניס ועוד. בפעילות זו לקחו חלק פעילים יהודים ופליטים שהגיעו מן הצפון ששיתפו פעולה עם אנשי דת נוצריים וארגונים, בהם בלטו אגודת "הידידות הנוצרית"13 והקוויקרים14.

"האיגוד הזה שולח חוזרים רבים לכל בעלי הבתים בכפרים, אפילו בתים קטנים וחסרי חשיבות, ובמסווה של ארגון צדקה הוא מבקש לשכור בתים כדי להקים בהם בתי ילדים לילדים יהודים שכמעט כולם זרים".15

כך תאר מנהל האריזציה באזור לימוז' כאשר ביקש לבלום את פעילות האוז"ה. הארגון עשה מאמץ להגיע לכמה שיותר משפחות יהודיות שהיו פזורות בכל האזור, והפעיל מרפאה ניידת שסייעה לאלפי פליטים. בדרך-כלל נוצרה מערכת יחסים מתמשכת בין עובדי מרפאות האוז"ה למשפחות. רבים מצאו במסגרת האוז"ה מקום מפגש המסייע בהתמודדות עם מצוקות החיים, מסגרת זו מילאה עבורם אי של יציבות בים של חוסר ודאות. בסניפי האוז"ה התנהלו פעילויות רבות, משיעורים וספריות שעמדו לרשות הציבור ועד מקום התכנסות לתנועות הנוער.16 עובדי האוז"ה בשיתוף פעולה עם הארגונים הלא יהודיים והתנדבו במחנות  והעניקו שירותים רפואיים וסוציאליים, וקיימו פעולות תרבות, אך הארגון סייע בעיקר בטיפול בילדים, שזכו לחוג את החגים וימי ההולדת ולקבל תוספות מזון.

לאחר מאבק קשה השיגו פעילי האוז"ה אישור להוציא מן המחנות ילדים בגילאי 6 - 16 ולשכנם במקומות שונים. ההורים נדרשו לתת לעובדי האוז"ה אמון מלא כי יטפלו היטב בילדיהם ויעבירו אותם לידיים טובות. בין קיץ 1941 למאי 1942 הצליח האוז"ה להוציא 242 ילדים בשלוש הפלגות לארצות הברית, לאחר שהושקעו מאמצים רבים להשיג את אישורי ההגירה.17 לאחת ההפלגות הושגו אישורים מיוחדים להורים שהורשו להיפרד מילדיהם. כך כתבו 14 אמהות לראשי הארגון:

"עתה, עם שובנו למחנה, אנו רוצות לבטא את תודתנו העמוקה לכם על האושר שנגרם לנו על-ידי האפשרות להיות נוכחים במאורע חשוב זה. זה כמעט בלתי אפשרי לבטא במילים כמה נרגשות אנו מן ההבנה, החיבה והידידות שרחשתם לנו. אנו מאמינות שבעתיד לא רחוק יגמלו לכם הילדים על מה שעשיתם למענם. לכם, בראש ובראשונה, מגיעה התודה על ארגון נסיעת ילדינו לארצות-הברית".18

כאמור, עם הסלמת המדיניות האנטי-יהודית בקיץ 1942, נאלצו ראשי האוז"ה בדרום להימלט מצרפת לשוויץ וחלק גדול מהפעילות ירד למחתרת. אופי הפעולות השתנה: כאשר נערכו גירושים מן המחנות הושארו בהם לעיתים קרובות ילדים מתחת לגיל 16 שניתן היה לנסות למלט אותם. בסופו של דבר הוצאו כמעט כל הילדים מן המחנות19 וכך ניצלו למעלה מ-6000 ילדים.20 אנדרה סלומון (Salomon) - אחראית מטעם האוז"ה על העובדות הסוציאליות של הארגון בדרום21 - היתה האחראית על מבצע הוצאת הילדים מן המחנות.

"נוכח הסכנה להישלח ליעד בלתי ידוע, הציעה לנו העובדת הסוציאלית להצטרף לרשימת המועמדים ליציאה. למרות הצער של הורינו להפרד מאתנו, נרשמנו, אחותי ואני, אצל העובדת הסוציאלית של אוז"ה ליציאה לאחד המוסדות שלהם. [...] באמצע חודש יוני יצאנו לדרך, חמש בנות ושבעה בנים. הפרידה מהורינו היתה קשה מאוד, כי במשך כל השנים היתה המשפחה מאוחדת. עתה חששנו מהעתיד. הדבר היחיד שניחם את הורינו, שאחותי ואני נסענו ביחד וההבטחה שלנו שנשמור על הקשר. באמצע חודש יוני 1942, נסענו לעיירה מואסק לבית ילדים גדול [...]. אחר-כך התברר שביציאה זו מהמחנה ניצלנו, אחותי ואני, מגירוש למחנות ההשמדה".22

• 8. 8
• 9. 9
• 10. 10
• 11. 11
• 12. 12
• 13. 13
• 14. 14
• 15. 15
• 16. 16
• 17. 17
• 18. 18
• 19. 19
• 20. 20
• 21. 21
• 22. 22

כך מספר בזכרונותיו יצחק קרמר, אחד מהילדים שניצלו. הילדים שהוצאו מן המחנות הועברו לבתי ילדים ולמשפחות אומנות לא-יהודיות (שיטה שהפכה ליעילה ביותר). תהליך העברת הילדים למקומות המסתור, הקשיים והסכנות בהם ניצבו הילדים ופעילי האוז"ה לא היה פשוט כלל ועיקר. ראשית, היה צורך לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לדרך לא נודעת, ומשהסכימו נאלצו להיפרד מהילדים ולא פעם נראו מחזות קשים בהם ילדים נאחזו בבגדי הוריהם, שלא ינטשו אותם. לילדים הוכנו מראש תעודות מזויפות על ידי רשת של זייפנים, ולעיתים הוסתר שמם על הגוף במקומות מסתור. לילדים בגיל הרך היה קל יותר להחליף את התעודות, אך מגיל מסוים נעשה הדבר קשה בגלל הצורך להרגיל את הילדים לשקר. משהחמיר המצב, הוסתרה זהותם גם מפני המשפחות המאמצות ורק עובדי האוז"ה שמסרו את הילדים ידעו את זהותם האמיתית. לאחר שפוזרו הילדים, עובדי האוז"ה ביקרו בעצמם את הילדים (עובדות סוציאליות ומתנדבים אחרים, לעיתים בעלי זהות ארית מזויפת או אמיתית) ודאגו לכל מחסורם, בעודם נאלצים להסתיר את מטרת ביקורם. רבים מהילדים שהגיעו לבתי ספר מקומיים נאלצו להסתיר את זהותם האמיתית, אך היו מקרים שזהות הילדים נודעה והיא נשמרה בקנאות גם על ידי חבריהם ללימודים, ילדים לא-יהודים.23

האוז"ה ניהל 14 מעונות לילדים בהם חסו פעוטות עד ילדים בוגרים, ביניהם יתומים, ילדים שלא ידעו מה עלה בגורל הוריהם וילדים שהצליחו לשמור על קשר עם הוריהם. עיקר הדאגה של מנהלי הבתים היתה להעניק לילדים חיים "נורמליים".24 בעת  המלחמה היה קיים קושי רב למצוא אנשי חינוך מתאימים למעונות. אלו נאלצו להתמודד עם בעיות מורכבות: משבר החיים ללא משפחה, ארצות מוצא שונות, קשיי שפה ובעיות פסיכולוגיות מורכבות. המעונות שמרו על אווירה וחינוך יהודיים. ממחצית חודש אוגוסט 1942 החלו פשיטות על המעונות ונעצרו נערים מתבגרים יהודים זרים. מיד החלו לחפש פתרונות להסתרת הילדים שבסכנה. עם התמשכות החיפושים והפשיטות, הבין האוז"ה כי יש לסגור את המעונות, ולמצוא פתרון לאלף הילדים המתגוררים בהם. פרשת ילדי וניסייה היתה פרשת מפתח עבור התנהלות ארגון האוז"ה: ב-26 באוגוסט נודע כי מתוך מאות משפחות יהודיות שבמחנה וניסייה,25 עומד לצאת משלוח הכולל ילדים אל מחנה דרנסי. ככל הנראה, האב גלסברג מ"הידידות  הנוצרית" פנה אל אנשי האוז"ה, וביחד פתחו במבצע חשאי על מנת להציל את הילדים. בראש המבצע, עמד מטעם האוז"ה ז'ורז' גארל (Garel) שנתבקש מספר ימים קודם לכן על-ידי ד"ר ז'וזף וייל, מנהל האוז"ה בדרום, לנהל את המבצע בשל אלמוניותו.26 בעקבות שיתוף הפעולה הוצאו עם אשמורת ראשונה 1088 ילדים צעירים, לאחר בחירתם של המתאימים ביותר ומסע שכנועים אצל ההורים. משנתגלתה הפרשה, נדרש הקרדינל ז'רלייה (Gerlier)27 להסגיר את הילדים, שהיו מפוזרים כבר במנזרים, מוסדות נוצריים ומשפחות אומנות, אך זה סרב באומץ למרות האיומים עליו.28

פרשת וניסייה הבהירה לאנשי האוז"ה כי על הארגון לרדת למחתרת, ובעקבות כך הוקמו מספר רשתות מחתרתיות שהמשיכו לבצע את פעילויות הארגון ולפקח על תהליך חיסול המעונות במשך שנה. החשובה מבין הרשתות היתה רשת גארל (Circuit Garel), בראשה עמד מי שפיקח על מבצע וניסייה. המקשרת בין פעולות הרשת לפעולות הלגאליות היתה אנדרה סלומון.29 פעילי הרשתות המחתרתיות לא הכירו זה את זה וכל אחד מהם ידע רק פרט אחד על הילדים שבאחריותו, כך שאם נתפס אחד מהם, הוא לא יכל להסגיר את חבריו לארגון או את הילדים. גארל נפגש עם סלייז' מחבר אגרת הרועים, וזה נתן בידיו כרטיס בו נאמר "הארכיבישוף של טולוז ממליץ בפניך לעזור לאדם זה". ברכת הארכיבישוף פתחה בפניו לבבות רבים, וגארל הצליח להקים רשת הצלה רחבה בה היו מוסדות קתוליים ופרוטסטנטיים וכן מוסדות ציבוריים ופרטיים. במוסדות אלה שוכנו ילדים יהודיים שצוידו בתעודות מזויפות והרשת דאגה לכל מחסורם. ככל הנראה, רשת גארל לבדה הצליחה להציל 1600 ילדים.30 רשת נוספת שפעלה היא רשת מרסל. עם פלישת הגרמנים לדרום המצב בניס, שהיתה תחת שלטון איטלקי, השתנה. בניס החלה לפעול רשת מרסל בראשות מוסה עבאדי (Abadi)31. הרשת הסתייעה באב רמונד (Rémondd) ופעלה בהצלת ילדים והעברתם למוסדות נוצריים. רשת מרסל הצילה 527 ילדים.

• 23. 23
• 24. 24
• 25. 25
• 26. 26
• 27. 27
• 28. 28
• 29. 29
• 30. 30
• 31. 31

משנת 1943 החל מבצע הברחת ילדים לשוויץ וספרד, תוך שיתוף פעולה עם "הצופים היהודים" ובקיץ, עם חיסול המעונות, נעשו ההברחות אינטנסיביות יותר. היו אלה מבצעים מסוכנים ביותר והילדים נשאו את זהותם האמיתית במקומות סתר על גופם. השוויצרים מצידם חקרו את הילדים והתירו את חציית הגבול רק לילדים עד גיל 15 (במידה והיו בוגרים יותר – הוחזרו הילדים לצרפת). משם העבירו השוויצרים את הילדים למחנות ריכוז, בהם שהו עד סוף המלחמה. סך הכל הועברו לשוויץ כ-1069 ילדים.32 בשל הקושי לחצות את הגבול הספרדי, חצו אותו רק כמאה33 ילדים בוגרים,  וזאת רק לאחר שהתגלו הקשיים בגבול השוויצרי. שמה של אנדרה סלומון נקשר גם בהברחת הילדים, היא תיאמה את ההברחות לשוויץ34 וליוותה את הילדים עד טולוז בדרכם לספרד.35

עם השחרור, החלו הארגונים היהודים לעבור בכל רחבי צרפת ולאסוף את הילדים. הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר; חלק מההורים המאמצים סרב להיפרד מהילדים, חלק קטן ביותר מהילדים הוטבל לנצרות וחלק ביקשו להישאר במנזרים. ילדים שבו משוויץ ומעונות הילדים שנסגרו נפתחו מחדש לקלוט אותם. רוב הילדים שהועברו לספרד עלו לארץ ישראל. בסך הכל ניצלו למעלה מ-10,000 ילדים על ידי הארגונים שהשכילו לשתף פעולה ביניהם, מתוכם כ-6,700 על ידי האוז"ה.36 יש לזכור מספר  גורמים שהביאו להצלחתו של האוז"ה: המימון לו זכו, בעיקר מהג'וינט; המצב הגיאופוליטי של צרפת בזמן המלחמה - הגבול עם שוויץ וספרד הניטרליות, והגבול עם איטליה בו התקיים שיתוף פעולה עם ארגוני ההצלה עד ספטמבר 1943; מאחורי כל שלבי ההצלה עמדו אנשי הארגון שסיכנו עצמם ולא פעם שילמו בחייהם, ביניהם צעירים וצעירות יהודים וכאלה שאינם יהודים, שעבדו בבתי הילדים, במחנות, במעונות, משפחות מאמצות, מבריחי גבולות וכן אנשי המוסדות הנוצריים.

לסיכום, ניתן ללמוד על מורכבות הקיום היהודי בצרפת בזמן מלחמת העולם השניה מתוך דרך הפעולה של ארגון האוז"ה, כפי שטוען ההיסטוריון אשר כהן. האוז"ה פעל באופן רשמי וגלוי, אך לעיתים היה זה כיסוי לפעולות מחתרתיות. ניתן אם כן לסכם כי, מספרם הרב של הילדים שניצלו, ביחס למדינות אחרות שהיו תחת הכיבוש הנאצי, נז קף גם לזכות ההבנה המוקדמת יחסית בצורך בשיתוף פעולה בין הארגונים והגורמים השונים וזו לא יכלה להתקיים לולא מסירותם ומחויבותם האישית של רבים, יהודים ושאינם יהודים, כד"ר ז'וזף וייל, ז'ורז' גארל ואנדרה סלומון.

• 32. 32
• 33. 33
• 34. 34
• 35. 35
• 36. 36