הָחַיָט שֶׁלִּי הוּא נֶגֶד פְּרֵדָה.
לָכֵן, כָּךְ אָמַר, לֹא יִסַּע עוׁד, אינוֹ
רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִבִּתּוֹ הַיְחִיָדה. הוּא בְּהֶחְלֵט
נֶגֶד פְּרֵדָה.
פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְׁתּוֹ וְאוֹתָהּ
שוּב לֹא רָאָה (אוֹשְׁוִיץ). נִפְרַד
מִשָׁלֹש אַחְיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן
לֹא רָאָה (בוּכֶנְוַאלְד). פַּעַם
נִפְרַד מֵאִמּוֹ
(אָבִיו מֵת בְּשֵׂיבָה
טוֹבָה). עַכְשָׁו הוּא
נֶגֶד פְּרֵדָה
הפרידות מהוות, כך נראה, תופעות שכיחות בחיים היומיומיים של כל אחד מאיתנו. קשה לתאר את חיי המשפחה והקהילה הרגילים שלנו מבלי שייערכו במסגרתם טקסי פרידה זעירים שמתרחשים לכאורה, כמבלי משים. במהלך שגרת חיינו אנשים נפרדים זה מזה בברכות כמו "שלום" או "להתראות". בדרך כלל, מסמנות ברכות הפרידה, כי אנשים עומדים להיעלם, לפחות לזמן מה – מ"שדות הראייה" של זולתם. טקסי פרידה רבים נערכים גם אם ההיעלמות המתוכננת איננה מיועדת להיות ממושכת.
ברם הפרידות אינן מתבטאות כמובן רק בטקסים יומיומיים ושגרתיים, ולאורך מעגל החיים מתקיימים מצבים רבים שבהם מתבצעות פרידות. למשל, פרידת הורים מילדיהם שהולכים לגן, לבית הספר או לצבא; פרידה ממי שעתידים לנסוע לתקופה ממושכת ועוד. ישנן גם פרידות אחרות במעגל חיינו, שנחשבות לסמליות יותר, למשל כאשר הורים מוליכים את ילדיהם לחופה, או כאשר ידידים וקרובי משפחה נפרדים ממי שנוסעים לחו"ל, או יוצאים לשירות צבאי.
כך גם, לא מעט מהמתרחש בטקסי הקבורה ובגינוני האבלות, ניתנים לתיאור בעזרת ביטויים ודימויים של פרידה והיעלמות, יחד עם הרגשות השכיחים שכרוכים בהם, כגון צער, אובדן ונטישה.
במהלך השואה וכחלק אימננטי מהנורא שבה, נמצא גם עיוותים שהתחוללו בכל מה שקשור לפרידות. בשעה שהפרידות שתוארו לעיל, הן חלק מהותי, גם אם עצוב ואיום לעתים, ממהלך חיים רגיל, חריגותה של השואה מכל מהלך חיים נורמטיבי, מגולמת גם בפרידות שהיוו חלק מהותי ממנה. שכיחים מאד היו המקרים שבהם נעלמו, לפתע, בני משפחה או ידידים קרובים. בחלק ניכר מן הפרידות וההיעלמויות לא הייתה גם כל אפשרות לפרידה משמעותית, או כזו שיש בה מודעות אמיתית לכך שאכן מדובר בפרידה, וכך נשארו במקרים רבים ספקות מענים וטורדניים בדבר גורלם של הנעלמים. במקרים אחרים נודע אמנם, לשורדים גורלם המר של הנעלמים, אך מאחר שלא נותר אחריהם סימן וזכר, התעוררו ספקות וקשיים בביצועם של חובות וטקסים, והשתבש מאוד תהליך האבל הנורמטיבי, שמעבר למשמעותו הטקסית יש בו משמעיות נפשיות עמוקות ארוכות טווח. במהלך השואה נעדרו כמובן כמעט כל האפשרויות לחלוק כבוד לנפטרים ולציין, תוך כדי הפרידה מהם את מקום קבורתם ותאריך פטירתם.
ברם גם לפרידות שנראו לכאורה שגרתיות יותר, שהתרחשו בשואה, נוסף המימד של הניתוק הגובר והולך משגרת החיים הרגילים. כך למשל קובע הילד המספר ב"אי הציפורים" של אורי אורלב , כי אמא נעלמה אחרי שהלכה לבקר מכרים מהתנועה. בניגוד לתנאי חיים רגילים בהם האם יצאה ועתידה גם לחזור, מציאות חיי היומיום בשואה גורמים לילד להצהיר שהוא משתדל שלא לחשוב כמה זמן כבר חלף מאז נפרד מהאם שנעלמה, והאם תחזור. בתיאורים רבים מימי השואה חוזרת ונשנית התחושה, שבכל פעם שנאלצו אנשים להיפרד זה מזה, לא הייתה כל אפשרות לדעת האם יצליחו אי פעם לשוב ולהיפגש. כאשר מספר זאב בירגר, שנולד ב-1926, את מה שהתרחש בקיץ 1944, בשלהי קיומו של גטו קובנה, שבליטא הוא מחזק את הקשר בין הפרידה להיעלמות:
"אנחנו שארית הפליטה האומללה של הגטו, הוכרחנו להסתדר בשורה כדי לצעוד לכיוון תחנת הרכבת. בתוך כך מיינו הגרמנים את האנשים, מקצתם נשלחו לצד ימין והאחרים לצד שמאל; הזקנים והחולים לשמאל ויתרנו לימין. בסלקציה הזאת הופרדה מאתנו אמי. ניסיתי בכל כוחי לאחוז בה אבל אחד החיילים הכה אותי באכזריות ושבר כמה משיני. איבדתי את הכרתי לזמן מה, וכששבה אלי, ראיתי את אמי בתוך קבוצה שהיו בה כמה נשים וגברים זקנים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא עמדה שם, נפרדה מאתנו ונשאה ידיה בברכה. אבי ואחי היו צריכים לתמוך בי ויצאנו בהליכה מבעד לשער הגטו. תמונה זו לא נמחתה מזיכרוני והיא חוזרת אלי בלילות , שבהם אני מתעורר שטוף זיעה ורואה אותה לפני ."
קיימים אף תיאורים שמהם עולה כי היו מקרים שבהם מי שהופרדו באופן פתאומי ניסו במהלך הפרידה, להתנכר במודע, לנותרים אחריהם, לצורך הצלתם. "התנכרות" זו נעשתה באופן מודע מתוך הערכתם של הנשארים מאחור ומתוך מסירות אישית ואוהבת שבכך אפשר וצריך לתרום לסיכוייהם של אחרים להינצל ולשרוד. כך מתאר הרב ישראל מאיר לאו, יליד פיוטרקוב שבפולין את פרידתו מאימו בהיותו בן שבע וחצי בלבד:
"אמא ואני עמדנו ברציף הומה יהודים מבוהלים וצרחות גרמנים. מול קרון של רכבת–משא, שבחלקו העליון היה אשנב קטנטן מגודר בתיל ודלתות הזזה ננעלות על בריחים. הגרמנים פתחו את דלתות הקרונות כדי לדחוס את האנשים פנימה, בסדר הגרמני המוכר: גברים הופנו לקרונות מסוימים, נשים וילדים לקרונות אחרים. גם המייקות, השריקות והכלבים השתתפו במבצע .תוך שניות קצרות קלטה אמי שההפרדה הזו מאותתת זוועות. בהחלטה של רגע, שנייה אחת לפני שהייתי אמור להיכנס לתוך הקרון יחד איתה, כשביני ובינה מפריד הכר שעל שכמי, היא תפסה אותי בגבי, בשתי ידיה, הדפה וזרקה אותי לכיוון הגברים. לא הבנתי מה קורה, רק שמעתיה: "טולק, קח את לולק. שלום טולק, שלום לולק" ויותר לא ראיתי אותה. היא הבינה בחושיה האימהיים, אשר היו בשיא דריכותם באותן שניות, שלנשים ולילדים יש פחות סיכוי להינצל. אני מניח שהיא עשתה חשבון מהיר ואמרה לעצמה, כבעלת ניסיון מלחמתי מצטבר, שבנקודת הזמן ההיא, ב- 1944, אחרי חמש שנות מלחמה, כשהרוסים בפתח, הגרמנים זקוקים לידיים עובדות למכונת המלחמה שלהם ועל-כן ינצלו אותנו עד נשימתנו האחרונה. ודאי הבינה שלמען שלומי עלי להיות עם נפתלי ולא איתה ובאותו רגע הדפה אותי אל נפתלי. לא הספקנו להחליף מלה, לא להתייעץ ובוודאי שלא להיפרד."
גם רובר בובר מתאר כיצד הנער ז'וז'ף, נאלץ להיפרד מהוריו בפאריז בפרידה משונה וחטופה, שסופה בהיעלמותם, והוא מדגיש:
"ברחתי ורצתי. ילד בן ארבע –עשרה רץ מהר. הוא רץ מהר במיוחד כשהוא לא מסתובב כדי לראות את ההורים שלו בפעם האחרונה, מפני שזה ימנע ממנו להמשיך ולברוח. והיום אני בטוח שגם הורי לא הסתובבו כדי להביט בי בורח, כדי לא להסב את המבטים אלי. האומץ, אדוני המפקח, האומץ האמיתי הוא לא להביט בילדך כשהוא בורח, כדי לאפשר לו לשרוד."
קורה גם, שעשרות שנים לאחר השואה, נשאר גורלם האישי של רבים מהנעלמים סתום ועמום. אין, כמובן, ספק בכך כעת שהרוב המכריע של הנעלמים נרצחו באכזריות, באגביות ובסתמיות, אם על ידי הנאצים עצמם או על-ידי משתפי הפעולה עמם. לפיכך, שורר עד היום ערפל סביב דרכם האחרונה של רבים מהיהודים שנרצחו בשואה. לעתים אמנם נמצא "קצה חוט" שמוליך אל הבהרת גורלם האחרון של חלק מהנרצחים – כפי שקרה לדוגמא, במהלך פרסום "אלבום אושוויץ" על-ידי יד ושם. יחד עם זאת, ברור כי למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות הכבירות שנעשו בשנים האחרונות בתחומים כמו של הרפואה המשפטית, הזיהוי הפלילי ודומיהם, הרי לגבי הרוב המכריע של הנרצחים בשואה היו התנאים הכרוכים בהיעלמותם כה רבים ושרירותיים כך שקשה לקוות שאי פעם ייווצר מצב שבו ייחשפו נסיבות האובדן האישיות של רבים מהנרצחים בשואה.
כבר ב-1951 נדרשה הרבנות הראשית בישראל לבדוק איך ניתן לסייע למי שהתחבטו בשאלות ההלכתיות הכרוכות באבלות על קורבנות השואה בכלל ועל אותם קורבנות שלא נודעו נסיבות פטירתם, בפרט. ההחלטה שהתקבלה ידועה לרבים בשם "יום הקדיש הכללי". ההחלטה קובעת, כי האבל על קורבנות השואה יהפוך לחלק בלתי נפרד מיום התענית הקדום "צום העשירי", או י' בטבת. "צום העשירי" נקבע לרגל תחילת המצור שהטיל נבוכדנאצר על ירושלים בשנת 589 לפנה"ס, ויש בו משום צפייה אל החורבן הנורא שהתחולל בתשעה באב, בעקבותיו של המצור הממושך. הרעיון המנחה של שילוב יום הקדיש ביום תענית קיים מסתמך על תקדימים שלפיהם ניתן וצריך להתאבל ולהתענות על כמה מאורעות, באותו יום, כשבכך מושארים סיכויים רבים יותר לכך שיתר הימים יהיו לימי - שמחה.
