המושג "גבול" סותר לחלוטין את מהותה של האמנות. אמנות טהורה נענית לחוק אחד בלבד: ליצור, להפיק, ולהפעיל את כוח הדמיון ללא הגבלה. אם כן, איך עלינו, כקהל צופים וכאנשי חינוך, להגיב לייצוגים אמנותיים שמאתגרים במתכוון את חוש השיפוט שלנו ביחס לראוי ולמותר בייצוגן הוויזואלי של חוויות טראומתיות? האם כשמדובר בזיכרון של חוויה כל כך רגישה ומכאיבה כמו השואה, משתנים גם הגבולות המקובלים בייצוג? וליתר דיוק, מהו היחס ההולם כלפי אמנות המשתמשת בעוצמתם הוויזואלית של סמלי השואה כדי לטעון טענות רחבות יותר לגבי אופני ייצוג וחופש היצירה האמנותית?
מניסיון העבר אנו למדים שהוראת ייצוג השואה מהווה מרכיב הכרחי וחיוני בהוראת השואה. לא אחת מחנכים וחוקרים של תולדות השואה בארץ ובחו"ל נאלצים להתמודד עם סרט, ספר, הצגה דרמתית, תערוכה, או סוג אחר של ייצוג אמנותי שמתייחס אל השואה בצורה חדשנית ולעתים אף מערערת. שאלות לגבי גבולות ייצוג השואה צצו שוב לאחרונה בארץ בעקבות ההוצאה המחודשת בתרגום עברי של ספרו של ארט ספיגלמן מאוס, אחד מהטקסטים החשובים ביותר העוסקים בשואה: ספר קומיקס שמצייר את היהודים כעכברים ואת הגרמנים הנאצים כחתולים. "מאוס" בתרגומו העברי אכן עורר דיון על גבולות הייצוג, אך הנושא כבר נמצא בשיח הציבורי זה זמן רב. מאז הניסיוניות הראשונים להתייחס לשואה באמנות, דרך אמירתו המפורסמת של אדורנו על "הברבריות" של שירה אחרי אושוויץ ועד לאמנות האוונגרדית של ימינו, עומדת בעינה השאלה אם ניתן להתוות אמות מידה לייצוג הולם של הנושא. ניתן לומר שבמהלך השנים סוגיית גבולות הייצוג תפסה מקום מרכזי בתחום הוראת השואה, עד שלפעמים דיון זה מאפיל על הטקסט ההיסטורי הראשוני.
חשוב לציין שלא בכל ייצוג אמנותי של השואה יש כוונה לעמת אותנו עם דברים שהיינו מעדיפים להמשיך ולהתעלם מהם. סרטו התיעודי של קלוד לנצמן "שואה" משנת 1985 משמיט כל דימוי היסטורי-תיעודי של נושא הסרט. במקום לחשוף את צופי הסרט לקטעים ארכיוניים ולצילומים היסטוריים מזעזעים מתקופת השואה, הסרט מציג ראיונות בזמן הווה עם עדים המשחזרים את זיכרונותיהם מהשואה. לאורך כמעט כל עשר שעות הסרט רב ההשפעה נצמד לנצמן בנחישות לאיסור מוחלט על ייצוג ישיר של השואה. חוקרים הגדירו את סירובו העיקש של לנצמן להראות תמונות של השואה כסוג של Bilderverbot - טאבו או איסור מקיף על תמונות. ואילו עבור לנצמן, סירובו להציג את זוועות השואה משקף סירוב עמוק ואישי יותר – סירוב לנסות להבין את השואה. לנצמן מסביר את עמדתו: "די לנסח את השאלה במונחים פשטניים – 'למה נהרגו היהודים?' – כדי לחשוף מיד את שפלותה. יש נבלות מוחלטת בעצם מהותו של המאמץ להבין. לא להבין היה חוק הברזל שלי". בהתבוננות יש ניסיון להבין, ועבור לנצמן, השואה היוותה מאורע שהוא הרבה מעבר להבנה פשוטה, וכל ניסיון להשיג אותו בשכל הוא בבחינת תועבה.
האיסור המוחלט שמטיל לנצמן על ייצוג השואה ודיבורו על נבלות ותועבה אמנם משקפים עמדה קיצונית, אך ההכרזה על איסור הייצוג מהדהדת איסור אחר ידוע יותר לגבי ייצוג ודימוי, המושרש בתרבות היהודית, האיסור התנ"כי על ייצוגים, ה-Bilderverbot המקורי מעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה" (שמות כ:ב). לאורך אלפי שנים שמרה היהדות על איסור עתיק זה של ייצוג. ואף שהיהדות התפתחה במשך הדורות, ניתן לטעון שהשפעתו העזה של טאבו זה עדיין קיימת, ואולי אף השפיעה על התגבשות הסגנון המקובל של ייצוג השואה דרך אי-ייצוג. בסרטוני עדות השואה, בחינוך השואה, באנדרטאות חשובות להנצחת השואה בברלין, וינה, בוסטון, ואפילו יד ושם מצטיירת העדפה לסגנון לא-פיגורטיבי, סגנון שאינו מתאר את השואה דרך דימויים מזוויעים (ראה תמונות בשוליים לדוגמאות של הסגנון האי-ייצוגי שנוטה לאמנות מושגית וצורות מופשטות במוסדות מובילים לזיכרון השואה העכשווי).
הבחנה חשובה מבדילה בין האיסור המסורתי על ייצוג לבין המגבלות המוטלות על ייצוגי השואה. המסורת היהודית אוסרת תיאור חזותי של הקודש, ואילו האיסור על ייצוג השואה פוסל תמונות שהן מחרידות מכדי לייצגן. מבקר התרבות אדם גופניק מסביר הבדל עקרוני זה בין ייצוג השואה באמנות לבין האמנות היהודית המסורתית דרך התייחסות לדיון על ספרי קודש מאוירים מימי הביניים:
"לאמן מימי הביניים היה הנושא קדוש מכדי לתארו; לאמן המודרני יש נושא נורא מכדי לתארו. המאייר המסורתי התחייב להשתדל להציג את המסתורין הקדוש האולטימטיבי בלי שהמסתורין יהיה מוצג; עבור האמן העכשווי, התועבה האולטימטיבית, הנבלה האולטימטיבית, היא שהוא חייב איכשהו להציג בלי שהתועבה תהיה מוצגת".
גופניק כמובן צודק בטענתו שהאתגר בייצוג השואה הוא לא בתיאור הקודש, אלא בתיאור החילול. מה שהופך את תמונות השואה לתועבה הוא הביזוי הקיצוני של גופות של בני אדם שנבראו בצלם האל וחוללו מעבר להכרה. ערמות הגופות שמופיעות בתמונות ידועות מציגות ממד פורנוגרפי בייצגן את האנשים בדרך המבזה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אמנים למדו לנצל את הסיכון שטמון בייצוגים הללו מהשואה. כבר בשנת 1967 הציג גרהרד ריכטר, אמן גרמני, תערוכה שהשוותה בין דימויים פורנוגרפיים לבין צילומים מהשואה. המטרה הייתה להכריח את הצופים לבחון את המוטיבציה שלהם להסתכל. בשנות השמונים שאלו הוגים כמו שאול פרידלנדר אם ההתעניינות הנמרצת של הציבור הרחב בשואה ובתמונותיה נובעת מ"הזיות מיותרות, מהמשיכה אל מופע הראווה, או מהצורך להבין." אבל בעשרים השנים האחרונות התוודענו לסדרה של יצירות אמנות פרובוקטיביות שמטרתן הייתה לתת נקודת מבט חדשה על השואה ולשחק עם הקטגוריות של המושגים המקובלים לכאורה של טמא וטהור ביחס לנושא זה באמצעות ייצוגים פרובוקטיביים. תופעה זו הגיעה לשיאה לפני שמונה שנים בניו יורק, בתערוכה שהציג המוזיאון היהודי ושמה "לשקף את הרוע". התערוכה כללה עבודות של שלושה-עשר אמנים מישראל, גרמניה, בריטניה, פולין וצפון-אמריקה. כל העבודות עסקו בסוגיית גבולות ייצוג השואה. על פי הנאמר בקטלוג, מטרת התערוכה הייתה "להביט ברוע בפנים, גם כאשר אנחנו נדחים על ידי מה שאנחנו רואים," אבל בפועל היצירות השונות היו בבחינת התרסה בפני המבקרים תוך כדי בדיקת הגבולות של יכולת קהל הצופים לסבול את חילולו של זיכרון השואה בשם האמנות.
בין הדוגמאות הבולטות של "שיקוף הרוע" היו מתקנים של חבילות מלאכותיות של הרעל ציקלון B, שהוצגו כבשמים של מותגי אופנה יוקרתיים; חדר שקירותיו מכוסים לסירוגין בתמונות דיוקן של היטלר ובדיוקנאות של האמן מרסל דושאן; שש בובות של היטלר שהוצגו כבובות חתול חמודות; ובחדר אחר הוצגה סדרה של פסלי חזה, ללא תווית זיהוי, של יוזף מנגלה.
מיצב של שישה פסלים בדמות מנגלה ביטא את המסר המרכזי של התערוכה, על פי מסה אחת בקטלוג: "לראות את האנושיות של הברברים האלה כדי לתפוס את הנאצי התחילי שקיים בתוך כולנו". כאנשי חינוך שמתעסקים מדי יום בהוראת השואה אנו מברכים על כל יוזמה לאפיין את הנאצים לא כמפלצות וכברברים שמחוץ לזירה האנושית, אלא כבני אדם עם אחריות ובחירה חופשית. אך האם אין אפשרות להעביר את המסר בלי לטשטש את הגבול בין צופה חף מפשע לבין אחד הרוצחים הנוראים בתולדות העולם? באיזה מובן מצליחה האומנות הזו להציג את מנגלה במלוא אמיתותו יותר מיחידה חינוכית על הרקע והאישיות של הרודף? איזה ערך מוסף שואב הצופה מייצוג כזה? אוצרי התערוכה הסבירו את הכללתה של תצוגה זו במילים הבאות מתוך קטלוג התערוכה:
"יוזף מנגלה, הפושע הנאצי הידוע לשמצה בשל מעשיו המתועבים, היה מוכר ביופיו וקסמו בקרב חבריו. במטרה לחקור את הסתירה הזאת נתנה כריסטין בורלנד תצלומים מטושטשים של מנגלה ותיאורים מעדויות עליו לשישה פסלים".
יש משהו מקומם בבחירת האוצרים לעמוד על חוסר ההתאמה שבין חזות חיצונית למהות מוסרית ולהגדיר אותה כ"סתירה". הטריוויאליות שבאמירה זו מצביעה על פשטנות מחשבתית שנכשלת בניסיון ליצור אמירה חדשה על נושא התערוכה. אוצר התערוכה יצא בהצהרה מלאת שביעות רצון עצמית: "אמנות זו בוחנת את הצופים," אבל מארגניה ויוצריה של התערוכה לא הבינו שנושא טעון כמו השואה בוחן בין היתר גם את האמנים שמנסים לייצג אותו – והאמנים בתערוכה זו לא תמיד עמדו במבחן.
אחת מהעבודות היותר מוצלחות בתערוכה היתה "שיעור בעברית" - מיצב וידיאו מאת האמן הישראלי בועז ארד. ערד אסף קטעים מסרטים מקוריים של נאומיו של היטלר וערך אותם לקליפ קצר שבו היטלר לכאורה אומר בעברית, "שלום ירושלים, אני מתנצל." עבודה זאת אינה התרסה בפני הצופים ואינה מבזה את כבוד הקורבנות. יצירה זו לועגת להיטלר ומייצגת אותו, ולא את השואה, באור מגוחך ומצחיק. יש לציין שהתערוכה נפתחה שנה אחרי שהמחזמר "המפיקים" עלה על במות ברודוויי והיה ללהיט. הקשר בין התערוכה למחזמר זה אינו מובהק, אבל ללא ספק הכין המחזמר המוצלח של מל ברוקס את הציבור לבדיחות על חשבונם של הנאצים.
אמן אחר, זביגנייב ליברה מפולין, הציג בדיחה פחות מוצלחת. התצוגה שלו בתערוכה כללה כמה דגמים של מחנה ההשמדה בירקנאו הבנויים מ"לגו". ליברה התכוון שמחנות הלגו שלו - כולל צלמיות קטנות בדמויות של האס.אס וזונדרקומנדו - ייקלטו כביקורת אמנותית על ההדחקה והפשטנות שהוא ראה בהוראת השואה. לפי דברי הקטלוג, "היעד של ליברה במחנה ריכוז לגו שלו הוא... לחשוף את ההדחקה ואת הדיכוי שבהוראת השואה". אולם בניגוד לשאיפתו של האמן, נתקלה עבודתו בביקורת חריפה מצד ניצולים, חוקרים, ומאנשי חינוך שראו בעבודתו לעג מתנשא והקטנה של השואה. אחת הטענות כלפיו הייתה שהוא הזניח את החובה של כל ייצוג להביא להבנה מלאה יותר של המוצג. מה גם שייצוגו של ליברה פתח פתח לאחרים להכחיש את נוראות השואה.
בניגוד לאמנים ששמו מבטחם ב"אומץ" שלהם לפגוע הן בזכר הקורבנות של העבר והן בסובלנותם של הצופים בהווה, מחויבים אנשי חינוך לאתגר את תלמידיהם להתמודד עם מאורעות מאיימים שלפעמים אינם ניתנים להבנה מלאה. מגוון עשיר של אמצעים עומד לרשות המורה ביישום מטרתו. אחד מהם הוא עולם האמנות. לרוב, התבוננות בייצוגי השואה מחדדת גם את חוש הראייה וגם את כוח האמפתיה שלנו – ואפילו מחזקת את החיבור ביניהם. ולפעמים, ההתבוננות באמנות השואה מבהירה לנו עד כמה אנחנו עדיין לא מבינים וייתכן שלעולם לא נקלוט, והצפייה מבהירה לנו איפה עומדים גבולות הייצוג ומדוע. אבל כשאמנים מייצרים אמנות שרק מציגה עד כמה היוצר עצמו לא הבין, עלינו להגיב בצורה חד-משמעית: להפנות את המבט הצדה ולהסתכל במשהו אחר.
