אני שאלתי: "מה זאת אנטיקוורניה?", והוא ענה: "זוהי חנות ספרים יהודית. ישנן בקרקוב חנויות אחדות כאלה, בהן אפשר להשיג בזול יצירות ישנות ואפילו חדשות יותר".
המסחר בספרים ישנים בפולין היה כמעט כולו בידי יהודים במשך עשורים רבים. במהלך המאה התשע-עשרה וארבעת העשורים הראשונים של המאה העשרים, היוו היהודים מוכרי הספרים הישנים את אחד העורקים החיוניים בחיי הספר הפולני. הם מילאו תפקיד דומיננטי במיוחד במאה התשע-עשרה. הנוצרים מוכרי הספרים הישנים – תופעה נדירה באותו זמן – שאגב גם הם לא הוכשרו במיוחד לעיסוק זה, ניחנו פחות מהיהודים בכוח עמידה, במרץ וביוזמה. הם לא היו מסורים ללא גבול לנושא המסחר שבו עסקו ואולי גם לא תמיד היה עסק זה כדאי. ההתלהבות של יהודים שעסקו בתחום שיקפה את התקופה הנהדרת של מסחר הספרים הישנים בפולין, תקופה שנעלמה לעולם על ידי המלחמה שהביאה עמה את השמדתם של בני האדם והספרים כאחד.
ראוי אפוא לסגת אחורנית כדי להגדיר, ולו בקירוב, את הזמן בו גילו היהודים בקרקוב עניין במסחר ספרים. סבורני שבמקרה זה ניתן לקבוע את ראשית המאה השבע עשרה. עקב העברתה בסוף המאה שקדמה לכך (בשנת 1596) של בירת המדינה מקרקוב לוורשה, דעכו בקרקוב חיי התרבות והספרות, חיי הכלכלה ואף החיים הפוליטיים. חנויות ספרים בודדות בלבד ברחוב גרודצקה סיפקו את צרכי שוק הקוראים, והיו בהן ספרים אשר הובאו מחוץ לארץ.
והנה, עם חנויות הספרים המועטות האלה, נתמנתה גם אחת שבעליה היה יהודי, אלמוני לחלוטין, שייבא ספרים מוונציה. חנות זו שכנה בביתו של דומיניק מרונגוני. מקורו של האיזכור על אודות חנות ספרים זו הוא הספרון של סבסטיאן מיצ'ינבסקי "האספקלריה של הכתב הפולני" ("Sebastian Miczyński: "Zwierciadło Korony Polskiej) שיצא לאור בשנת 1618, ואשר לפחות באותה שנה נאסרה מכירתו על ידי המלך זיגמונט השלישי בשל מגמתו לעורר מהומות אנטי-יהודיות. יש בכך משום עדות מהימנה ראשונה על עיסוקם של יהודים בקקוב במסחר ספרים לא-עבריים או יהודיים, היינו כאלה שלא נועדו להם עצמם.
עדות נוספת על התפשטותו של מקצוע זה – מסחר ספרים – בקרב היהודים באותו זמן אנו מוצאים בחוברת "קוזובלץ" ("Kozubalec") מאת מחבר אלמוני, שהתפרסמה בחרוזים בשנת 1626. משנשאל עי ידי צעיר (scholar) – "היהודי מייד ישיב/ מה רצונך, אדוני הסטודנט? מה תקנה לך? חצי גליון נייר, או תעדיף ספר?".
מסחר הספרים שהיה בירידה בקרקוב, שגם קרנה מבחינה תרבותית ירדה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה – היה ענף זעיר של רוכלות בלבד, בשולי המסחר בעיר. "מוכר-הספרים היה מוכר בידו האחת ספרים ובידו השניה טיפות אריכות-חיים" – כתב קרול אסטרייכר. "עם הכרכים היה מציע טבק צרפתי, משחה, גלולות, משחקי ילדים, שוקולד, יין צרפתי וכדו'...". עוד במשך זמן רב לאחר מכן היה זה מסחר זעיר, אך הוא הצטמצם למכירת ספרים בלבד. חלקם של היהודים במסחר ספרים זעיר זה היה לא קטן.
בעת המהומות האנטי-יהודיות שפרצו בשנת 1682 התברר שבדוכני הסחורות השונות, שהיהודים החזיקו בכיכר העיר, נמצאו גם ספרים, שנמכרו בסתר – שכן על פי ההוראות המחייבות אסור היה להחזיקם ולסחור בהם. מאחר שהיהודים היו קונים בבתי הדפוס גליונות מקופלים של דפוסים חדשים, כורכים אותם בכוחות עצמם, ומוכרים – במחיר מוזל כמובן – לסוחרים שבאו מבחוץ. וגם, היהודים עצמם היו מוכרים ספרים בירידים ובשווקים, בעיירות ובכפרי הסביבה.
בערך באותו זמן פתחו היהודים במסחר ספרים בשיטת רוכלות בבתים פרטיים בעיר – עיסוק שגם הוא נאסר עליהם. "תביעותיהם הבלתי-פוסקות של ה"ה כורכי הספרים סה"ה היהודים" – גרמו לחידוש האיסורים – שגם הם הופרו בהתמדה – כגון זה של המלך אוגוסט השלישי משנת 1744: "... גם היהודים, שלא יעיזו לכרוך ספרים אלה וספרים קתוליים, וגם לא להפיץ בעיר את המכורכים..." ואולם הם המשיכו לכרוך ולהפיץ.
במשך כל המחצית השניה של המאה השמונה-עשרה הואשמו היהודים בהפצה האסורה של ספרים בעיר. הם הואשמו – ולא תמיד לשווא – ב"גרימת נזקים" בתחום המסחר בספרים. הדבר התבטא בכך שבהזדמנויות שונות, במכירות חיסול למשל, אגב קניית שאריות תכולתם של בתי דפוס וכדומה, היו רוכשים את הספרים, ואחר כך היו בוחרים מתוכם את המבוקשים פחות, חסרי כוח המשיכה מבחינה מסחרית, היו מפרקים אותם והופכים לשקיות לאריזת מוצרי חלב או פלפלים. ספרים רבים ירדו לטמיון בצורה זו וקשה להתנחם בעובדה שבטיפוח נוהג זה לא היו היהודים מבודדים.
בשלהי המאה השמונה-עשרה החלו היהודים בקרקוב – אגב, בדומה לכך גם בלבוב, ועד מהרה גם בוורשה – במסחר בספרים משומשים ועתיקים, עיסוק שהחל להתפתח בתקופה זו. על מוכרי הספרים הפולנים בזמנים ההם התבטא חוקר תולדותיהם כי "אינם מתמצאים בספרים עתיקים ואינם דואגים להשיגם, בהשאירם זאת למוכרי ספרים עתיקים שאינם מצויים ..." דווקא היהודים שלחו את ידם בעיסוק זה. הם היו קונים ספרים אגב ביקור בבתים שבעליהם נפטרו לא מזמן, ויורשיהם חיסלו את הגרוטאות שנצטברו בעליית הגג ("נוודים אלה מבית לבית" – כתב מישהו). בחיפוש אחר ספרים כאלה היו הסוחרים יוצאים לערי השדה, אל חצרותיהם ובתיהם של בעלי אחוזות. את הסחורה לשוק הספרים העתיקים, שהלך וגדל, סיפקו גם האוספים של מסדרי הנזירים, שהתחסלו באותו זמן (1781) והיו מרוכזים בספריות של הקהילות והמנזרים. באמצעותם של יהודים החלו לחדור לקרקוב גם כתבי-יד ודפוסים עתיקים מהספריה של משפחת זלוסקי (Załuski) בוורשה אשר לאחר דיכוי מרד קושצ'יושקו (Kościuszko) העבירו הרוסים לפטרסבורג. קוזקים משוחדים היו פורצים בדרך את הארגזים המובלים לרוסיה, ובמחיר אפסי – תמורת יי"ש – היו מוסרים את הספרים ליהודים בגרודנה ואלה היו מעבירים אותם הלאה אחר-כך.
הצו של הקיסר פרנץ השני משנת 1806 הסדיר את המסחר בספרים בכלל, וספרים עתיקים בפרט, בקרקוב. תוך איסור "...טלטול כלשהו של ספרים מבית לבית, רוכלות כלשהי, היינו שיטוט עם ספרים בבתים" – ובו בזמן התיר מסחר בספרים משומשים במקומות פומביים.
מסחר זה התנהל בכיכר העיר, סמוך לכנסיית וויצ'ך הקדוש (Świętego Wojciecha) בפסאז של "בית ההטמן" הסמוך (Kamienica Hetmańska) והבית האפור (Szara Kamienica) – שם היו הספרים נמכרים מעל גבי עגלות וסלים, שהמוכרים היו מסלקים אותם למשך הלילה. אמברוז'י גרבובסקי (Ambroży Grabowski) מציין את שנת 1820 בערך כזמן שבו מסחר זה בספרים ישנים החל לפרוח והיהודים "אימצו להם את המסחר בספרים ישנים". בשנת 1857 התפרסם ביומון הקרקובאי "צ'אס" (הזמן – Czas) איזוכור בעילום שם על כך שבחזית "הבית האפור" – "התפרסו (היהודים) עם הסחורות הרגילות שלהם – בגדים ישנים משומשים, רהיטים ישנים, מוצרי ברזל ישנים, וכך מה שהיה אז חשוב ביותר לסטודנטים – ספרים ישנים". ועוד תיעוד של תופעה זו מאותה תקופה - נשתמר עד כה ציור אקוורל מאת ויקטור קופף, בעל הכותרת "יריד הספרים", המציג דוכני ספרים של יהודים ולצדם עגלות וסלים שבהם השתמשו. ציור זה של קופף עשוי לשמש איור מצויין לטקסט דלקמן: "על אשר על יד וויצ'ך הקדוש/ תוך שחיתות גלויה וחטא/ יהודונים מועילים מאוד בהתנהגותם המנומסת/ עוזרים מאוד/ לחזות הספריות .../ ומחזיקים באוצרות גדולים של יצירות למיניהן" – כך כתב (בחרוזים) מחבר אלמוני בכתב פלסתר שהודפס באותו זמן בשם "הסיימיק ליד הבית האפור". זה היה כתב שטנה חריף, שכוון נגד מוכרי הספרים העתיקים היהודים, ובו בזמן נגד מוכרי הספרים הנוצרים שלא הצליחו לפעול נגד היהודים, אשר התפרסו בלב העיר קרקוב ("עכשיו התור לספרים בבית האפור!") – שפך המחבר את זעמו על אלה שהניחו ליהודים "שיוכלו כך, ללא עונש, ליצור חנויות ספרים ניידות". ואמנם עברו היהודים מהעיסוק בגרוטאות למיניהן למסחר בספרים "מיד שניה", שהרי לכך ניתנה להם הזכות באותו צו קיסרי שהוזכר לעיל. אבל "עניין אחר הוא בגד לעומת ספר משומש/ זה האחרון שווה לפעמים יותר מחנות שלמה". ובכן, קנאת סוחרים, היינו מאבק כלכלי. שהרי הופיע מתחרה, שבמסחר ספרים זה לא זו בלבד שידע להרוויח, אבל – כפי שברור מאותו כתב שיטנה – התגלה כמועיל מבחינת תרבותית, כאשר דווקא הודות לתיווכו מתעשרים אוצרותיהן של הספריות הפרטיות של חובבים מקומיים.
"הו, זמנים, הו, מנהגים !
היום כבר לא אוצר ספרים אחד
ננצר מאוצרות ספרים יהודיים
ומשביע את חמדת הרווח!..."
מחבר ה"סייסיק" קורא איפוא: "לגרש מהשוק את האספסוף היהודי! . . ." עד מהרה אמור היה קול זה למצוא אוזן קשבת.
אולם, לפי שעה היוו היהודים מוכרי ספרים משומשים אלה חלק חברתי שהיו מתחשבים בו, שכן סוחרי הספרים הקרקובאים התאוננו שהם עוסקים לא רק בספרים ישנים, אלא גם בחדשים, האסורים במיוחד, מחוץ לארץ, שקרוב לוודאי וברחו העירה. חרף תלונות אלה לא התיר הסינט של העיר החופשית קרקוב לערוך חיפוש אצל מוכריהם, מחשש למהומות. ברם, העננים מעל ראשיהם של מוכרי הספרים היהודים הלכו והצטברו ללא הרף. לבסוף, בשנת 1836, סולקו היהודים מכיכר העיר. או אז עברו לכיכר הצלב הקדוש (Świętego Krzyża) שבקצה רחוב שפיטלנה (Szpitalna).
עשרות השנים שלאחר מכן, שנות המעבר מהמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה למחציתה השניה – היו תקופה של התעניינות הולכת וגוברת בספרים עתיקים פולניים. קרקוב הפכה להיות מוקד חשוב ביותר של פולין כולה, שנמחקה ממפת אירופה, מוקד בו טופח מדע העבר ופולחן מסורתו. באותו זמן קמים אוספים מוזיאליים חדשים וספריות פרטיות רבות. התעוררה הנטיה לאיסוף ספרים עתיקים, הלכה וגדלה תנועת חובבי הספר, וכל זה הובן כביטוי פעיל לפטריוטיזם. ארגונה מחדש של הספריה היאגלונית, התחדשותה של האוניברסיטה ברוח הלאומיות הפולנית ובדומה ליסוד האקדמיה למדעים, משמשים דחף לחיפוש מזכרות מהעבר, תמונות, כתבי יד, דפוסים פולניים הנוגעים לפולין. בקרקוב נערכים ימי-זיכרון לאומיים, חגיגות יובל, כנסים מדעיים, וכל אלה מושכים אל העיר אנשים המחפשים ספרים. בהשפעת "הביבליוגרפיה הפולנית" של קרול אסטרייכר (Karol Estreicher: "Bibliografia Polska") שהחלה להופיע באותו זמן, התחיל חיפוש אחר פרסומים שלא היו ידועים קודם לכן, וכהשלמה מתוכננת של האוספים תוך דאגה לצרכי המדע והתרבות הפולנית. פשוט, מתבקש להגיד: הגיע זמנם של מוכרי הספרים עתיקים.
זמן מוכרי ספרים עתיקים – משמע זמנם של המתווכים בתפוצת ספרים ישנים משומשים, דבר הדורש תמיד כושר הבחנה, ידע ביבליוגרפי כלשהו ואיזו התמצאות בספרות. בד בבד זה גם זמנם של בוקיניסטים – כך ראוי לכנותם – אנשים העוסקים במסחר בספרים משומשים חדשים, המצויים עדיין בשוק הספרים, או שאזלו ממנו יחסית לא מזמן, וכן גם העוסקים בממכר ספרים חדשים שאינם בשימוש, שבמידה רבה הם זהים עם ספרות הדוכנים, או שיירי המהדורות שלא הצליחו, שספקיהם הם – כפי שמישהו הסביר – מו"לים שפשטו את הרגל במסחר, "מחברים פושטי רגל רוחניים". מרביתם של מוכרי הספרים הישנים היהודים נמנתה בעצם על מעמד הבוקיניסטים.
"היום הם כבר סידרו את המסחר בספרים עתיקים בקנה מידה גדול. יהודים אחרים שכרו חדרים ברחוב שפיטלנה והקימו דוכנים בכיכר הצלב הקדוש, בקצה רחוב שפיטלנה, שם הם מציגים המון ספרים, שהאל יודע מאין הם משיגים אותם ..." כותב אמברוז'י גרבובסקי, שהקביעה שלו "היום" נשארת בלתי מוגדרת, כיוון שאת הרישומים המרכיבים את זכרונותיו הוא ערך בין השנים 1868-1832. עוד כותב גרבובסקי כי "הדמות החשובה ביותר במסחר הספרים היהודי הוא שמואל הזקן, בעל זקן השיבה, ואחריו בא לייב הרזה עם עור פניו הצהוב-כחלחל ...". בראשון משני אלה, שמואל, מזהה היסטוריון בן זמנונו את אבי משפחת הימלבלאו, ואילו בשני – לייב – את אבי משפחת טאפט. זה אמור איפוא להיות לייב טאפט שנפטר בשנת 1847 בערך. בשנות המעבר מהמאה השמונה-עשרה לתשע עשרה עסק במסחר ספרים ברוכלות מבית לבית. החל משנת 1802 נעזר במסחרו בעגלה וסלים שהציב בכיכר העיר, ואחר כך, משנת 1836 – בכיכר הרוח הקדושה. עד מהרה נחת בקירבת מקום, בדירה שכורה ברחוב שפיטלנה 8.
לייב טאפט "היה דוחף יום יום עגלה משכונת קז'ימייז (שם התגורר, ככל היהודים באותו זמן – ר.ל.). תכופות היה מבקר אצלו נזיר מהכנסיה הסמוכה. פעם אחת הציע אותו נזיר לְסַבי-זקֵנִי שיאחסן את ספריו באחד מתאי המנזר הריקים. וכך כבר הדבר נשאר. תא קטן זה היווה את ראשיתו של בית מספחר הספרים העתיקים". סיפור יפה זה היה חוזר ומספר לא פעם ומגיש לדפוס ישעיה, האחרון לבית טאפט. אולם איש לא נטל על עצמו לבדוק את מהימנותו. שישאר אפוא כמות שהוא גם כאן.
במשך כל מחצית השניה של המאה התשע-עשרה פעל בית המסחר המשפחתי בספרים עתיקים בהנהלתו של משה מאן (1902-1831) תחת השם "מסחר בספרים של מ.מ. טאפט". אגב, הוא היה היחיד מביניהם שיצא מקרקוב החוצה, לווינה, בחיפושיו אחר סחורה למסחר הספרים, והראשון שניסה לעסוק גם בהוצאה לאור. בעבודה זו סייעו על ידו בנותיו ובניו, שכל אחד מהם פתח בזמן מאוחר יותר חנות ספרים עתיקים עצמאי משלו.
את חנותו של האב קיבל לידיו צעיר בניו, יהודה (1939-1870), בשם "יורשי מ.מ. טאפט" אשר עסק, בצד המסחר בספרים עתיקים גם במסחר בבולים וכלי נגינה. גם אחותו, לאה'לה, עבדה אצלו, ובפרק זמן מסויים העסיק גם שני זבנים. בשנת 1931 רכש יהודה מיורשיו של פביאן הימלבלאו חלק מהספרים שבחנותו. ביוזמת אשתו השניה, גולדה מלכה (לבית לנדאו, נפטרה ב-1943), שניהלה את הענינים בעת מחלת בעלה – הועברה חנות הספרים העתיקים של משפחת טאפט, כנראה בשנת 1937, לרחוב מרק הקדוש. לעומת זאת, בת אחרת של יהודה, מטילדה גרוספלד (1943-19033) ניהלה חנות ספרים משלה ברחוב גולמביה.
בכור בניו של משה מאן, ישראל טאפט (1933-1856) פתח בשנת 1884 בית מסחר ספרים עתיקים משלו, מול חנות אביו, ברחוב שפיטלנה 9. בחנות הוא פתח גם מדור למסחר בבולים. אצלו התמחה הבן ישעיה (1940-1883), אשר בזמן מוקדם למדי, כבר ב-1908 עזב את העסק של אביו על מנת לפתוח חנות והוצאה לאור בשם "ידע ואמנות" ברחוב וישלנה 8. רק אחרי מות אביו חזר לרחוב שפיטלנה, ונטל על עצמו את העיסוק בבית מסחר הספרים שירש. הוא גם הוציא לאור בכוחות עצמו רומנים אחדים. בן אחר של משה מאן, שלמה טאפט (1940-1859) ניהל בית מסחר לספרים עתיקים ברחוב שפיטלנה 22, שבשנת 1922 קיבל אותו לידיו בנו ישעיה והפך אותו ל"בית מסחר ספרים וספרים עתיקים" חדיש. הוא ניהל את חנותו עד לפרוץ המלחמה ב-1939, אשר – בדומה לחנויות ספרים ועתיקות אחרות ששכנו באותו רחוב – נשדדה והוחרבה בידי הגרמנים. הוא היה קרוב לוודאי היחידי מבין משפחתו שהתמחה במקצוע המסחר בספרים מחוץ לקרקוב ולחוג משפחתו, שכן שימש כשוליה בבית מסחר ספרים עתיקים בלבוב, ודומה שבמסולולו המקצועי שהה זמן מה גם בליפציג.
ב-1932 רכש טאפט שיירים של כתבי יד של לנין, שנתגלו על ידי עובדת ניקיון בעליית גג (יש גירסה שלפיה היו אלה חוברות עם חתימת ידו של לנין). העניין זכה לפרסום רב למדי בקרקוב שלאחר המלחמה הודות לסיפוריו של ישעיה עצמו, שחזר אל עיר מולדתו מברית המועצות, בה עברו עליו שנות המלחמה. הוא התחיל אז, יחד עם בת-דודתו מריה זיידן, לעבוד בחנות הספרים העתיקים שהיתה בבעלותה לפני המלחמה ברחוב שפיטלנה. אחרי מותה של גב' זיידן בשנת 1969 חיסל את חנות הספרים העתיקים הזו, החנות היהודית האחרונה בקרקוב, ועלה לישראל. כאן נפטר ב-1983.
ישעיה טאפט לא היה יכול לחיות בלי ספרים, בלי הנוף האופף אותם והאווירה הייחודית שנוכחותם מעוררת. הוא לא פתח עוד חנות משלו בתל-אביב, אבל היה מבלי בלי הפסקה בחנות הקטנה של מכרו הוותיק מלפני המלחמה, מוכר הספרים והמו"ל יאן פוק (מיכאל דיאמנט), בעליה של חנות ספרים פולניים וספריית השאלה "הספר", בקומה הראשונה של הבית ברחוב אלנבי 35. טאפט הסתובב שם, עקב, האזין, היה עוצר בחדר המדרגות, ניסה למכור מהצד משהו מאוסף הספרים המצומצם שהביא עמו מקרקוב. כן היה מבקר – עם שנים-שלושה ספרים עטופים בנייר – בחנויות ספרים (הספריות הפולניות שהיו עוד קיימות באותו זמן בתל אביב) והיה מציע שיקנו ממנו את הסחורה שהביא. ככה זה, אחרי כמעט מאתיים שנה הגיע לקיצו עסק הספרים העתיקים של שבט טאפט ובנו האחרון שפעל בתל אביב בדרך בה התחיל אבי-אבותיו בקרקוב הרחוקה, כמוכר ספרים ישנים בודד. בוקיניסט פולני בישראל.
"הספרים תמו וגם הבריות תמו" היה עונה אותה תשובה ללא שינוי, כשהייתי מטרידו בשאלות על הסיבות שהניעו אותו לנטוש את קרקוב ואת "שפיטלקה", אליה התגעגע מאד. אשר לבריות – הכוונה היתה ליהודים שהעיר התרוקנה מהם כל כך, עד כי הוא, איש דתי, לא מצא עוד מניין לעצמו. "הנני אחרון המוהיקנים של המשפחה" – היה אומר על עצמו. אכן כזה הוא היה.
מוצאו של אחד האגפים הצדדיים של משפחת טאפט, במידה שווה כמוה, גידלה שורה של מוכרי ספרים ישנים שהתבססו ברחוב שפיטלנה, הוא מבתו של משה מאן, דינה זיידן (1918-1865), שנודעה בכינויה "זיידנקה". בשנת 1895, יחד עם בעלה אליהו זיידן (1906-1864) היא פתחה חנות ספרים עתיקים ברחוב שפיטלנה 5. עבדו שם שתי בנותיה, פאולינה (1943-1894) ומריה (1939-1898), שהוזכרה לעיל. לאחר שקיבלו את העסק בירושה (1918) העבירו אותו האחיות (יחד עם בעלה של פאולינה, שלמה אדם) עד מהרה לבית מספר 16 באותו רחוב שפיטלנה, וניהלו אותו עד פרוץ המלחמה כאחד האנטיקווראטים הצועדים בראש בקרקוב. זה היה אותו עסק אשר בשנת 1945 פתחה מחדש מריה זיידן יחד עם גיסה שלמה אדם (1950-1888) ועם בן דודה ישעיה טאפט.
בנה של דינה "זיידנקה", ישעיהו זיידן (1895-?), בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם האוניברסיטה היאגלונית, הקים בשנת 1927 הוצאה לאור וחנות בשם "בית מסחר ספרים כללי" (Księgarnia Powszechna). הוא חידש את פעילותו של העסק בשנת 1945 וחיסל אותו ב-1951, כשהגיע לתל אביב בה שכר, באביב 1952, חנות-מחסן בפינת הרחובות הס ואידלסון ועל הבסיס של אוסף הגון של ספרים טובים מאד שהביא עמו מפולין, עשה מאמצים לפתח מסחר ספרים ועתיקות. ואולם הדבר לא הצליח בידו וכעבור זמן מה היגר לקנדה.
לבתו השניה של משה מאן טאפט, רחל שפינגרן (1938-1871) היתה חנות ספרים עתיקים ברחוב שפיטלנה 4, אותה קיבלו אחר כך לידיהם הבן ישעיה (1895-?) והבת דבורה שליסל (1898-?). לבת השניה של רחל, מריה גזאנג (1943-1903) היתה, החל משנת 1930, חנות עתיקות משלה ברחוב שפיטלנה 7.
בני משפחת טאפט לא התמחו אף לא באחד מענפי המסחר בספרים – אף איש מהם ומעולם לא. הם היו ליתר דיוק – בהתאם לאבחנה שהוזכרה כבר קודם – בוקיניסטים. כמוהם גם בני משפחת זיידן. הם סחרו בכל סוגי הספרים, כולל ספרי לימוד, שקרוב לוודאי שימשו מקור הכנסה משמעותי מאד. ללקוחות מזדמנים היו מספקים ספרים שסופקו להם קודם על ידי ספקים מזדמנים. לא ידוע אם נעזרו בסוכנים נודדים בערי השדה, אם היו הם עצמם נוסעים אל מחוץ לעיר בחיפוש אחר ספרים, גם לא כיצד ואם אמנם היו רוכשים אוספים שלמים שהותירו אחריהם חובבי ספר ומדענים שנפטרו. הם לא ערכו ולא פרסמו קטלוגים של תכולת עסקיהם. אין אנו מכירים איפוא את היקף אוצרותיהם. הם לא יצאו לקראת לקוחותיהם. היו ממתינים ללקוחות בתוך החנויות ברחוב שפיטלנה, שכתוצאה מעמלם המאומץ והבלתי פוסק במשך למעלה ממאה וחמישים שנה, ובעקבות המוני הפוקדים אותו, הפך להיות "שפיטלקה" – כינוי רווח למרכז המסחר בספרים עתיקים ומשומשים בקרקוב. רחוב שאין עוד כמוהו בחינניותו ובחשיבותו התרבותית, הספרייתית ובו בזמן המסחרית בספרים פולניים. רחוב של הספרים הפולניים הנסחרים על ידי היהודים.
בדומה לרחוב שוויינטוקז'יסקה (Świętokrzyska) בוורשה, שגם בו היה המסחר בספרים ישנים נתון כולו בידים יהודיות – וכמובן תוך שמירה על הפרופורציה בין שתי הערים הגדולות האלה – שכן "רחוב שפיטלנה בקרקוב והרחובות הסמוכים החוצים אותו, בהם מלכה משפחת בני טאפט בצידם של בני משפחת הימלבלאו" – רשם חובב הספר הדגול יאן מיכלסקי, שהתמצא היטב בנושא הזה "הזכיר minorum gentium (כקנה מידה מוזער) את מוכרי הספרים העתיקים הוורשאיים".
צייד ספרים ורשאי אחר היטה יותר חסד ל"שפיטלקה", אבל גם הוא גילה עניין רב יותר באווירה, בזרימת ההיסטוריה שאפפה רחוב זה, מאשר בהיקף ובתוכן הסחורה העתיקה. "בקרקוב – כותב יאן זאדייקנסקי (Jan Zadeykański) היה רחוב שפיטלנה שווינטוקז'יסקה (הוורשאי) ... אני מודה, בחנויות ובדוכנים הנמוכים האלה, המקומרים כרגיל, נישא באוויר משב של סוד ושל עבר גדול, אולי אף יותר חזק מזה שבוורשה".
רחוב שפיטלנה, מקצה עד קצהו, מכיכר הרוח הקדושה ועד הכיכר הקטנה, היה משופע בחנויות ספרים עתיקים "היו שם שלוש או ארבע חנויות של בני משפחת טאפט, כמספר הזה חנויות של זיידן, לידם של ראוכר, וטשטיין וליטמן. בחודשי הקיץ, בתום שנת הלימודים בבתי הספר ובראשיתה בסוף הקיץ, היה רחוב שפיטלנה גועש מהמולת בני הנוער שמכרו או קנו ספרי לימוד" – רשם בזכרונותיו אלכסנדר סלאפה (Aleksander Słapa) תושב קרקוב ומוכר ספרים.
קרקובאי אחר, הסופר יאן קורצ'אב (Jan Kurczab) תיאר את הרחוב הזה כך: "מוזר היה הרחוב הזה, אפוף סוד, מכושף... בכל הבתים, בבנינים הישנים הצרים, הקודר (...) קיננו חנויות ספרים עתיקים. בחנויות הקטונות והצרות שלא יאומן, בשערים, בחצרות, בגומחות ובשקעים שבפרוזדורים, בכל מקום שניתן בו להציב מדפים אחדים – מוטלות היו ערימות של ספרים. הם התנשאו לגובה עד התקרות, נכרכו בחבילות, קשורות בחבלים ללא ספור, מילאו שולחנות ורצפות. כרטיסיות הרישום של כרכים, כרכונים, חוברות ללא ספור אלה, תפסו מקום במוחותיהם של המוכרים. פלא שלא יאומן מילא את הלב, כאשר טיפוס כזה, צנום ומזוקן כרגיל, שנשאל על איזה כותר שנשכח מזמן, היה נעלם במעמקי מלונתו כדי לשוב כעבור רגע ממושך ובידו עותק מכוסה אבק עד אין לשער. זה היה אישר עתיקות אמיתי, מגזע מוכרי העתיקות. משנות היותו זאטוט היה לומד את הסודות של ידע זה מאביו, שהוריש לו את נסיונו של סבו".
ברור לנו שמסורות אלה דבר לא יצליח עוד להחיות. ותעוררת השאלה, אגב חיוך של תמיהה: למי בימינו עשוי ידע מסורות אלה להועיל?...
בזכרונותיה, שכתבה בגלות הניו-יורקית, העלתה רוז'ה נובוטרסקה, כי "ברחוב שפיטלנה היו חנויות ספרים עתיקים אפלות, מלאות לחות, אפופות ריח של עובש, טמנו בתוכן אוצרות מוסתרים. שלוש מדרגות כלפי מעלה, מסדרון ארוך ואפל של חנות עתיקות, דלפק קורס תחת משא כבד של ספרים, ומסביב, מהרצפה ועד התקרה, ספרים, ספרים, ספרים". וחובה להזכיר עוד הערכה, פחות נעימה, אדרבא שלילית, של חנויות עתיקות אלה. בשנת 1898 "המדריך הביבליוגרפי" (Przewodnik Bibliograficzny), בהודעה על כוונתה של משפחת איגל, בעלי עסק ידוע ומפתח מאד כבר אז בלבוב, לפתוח סניף בקרקוב, תיאר את אופיין של חנויות העתיקות בקרקוב בזו הלשון: ". . . אין לקרקוב (...) אף חנות עתיקות הגונה, שכן אלה קימות מנוהלות בחוסר ידע בעניינים פולניים, על ידי אנשים פשוטים לחלוטין, (החנויות) מלוכלכות אגב ומוזנחות, ראויות יותר לכינוי של דוכני שוק הפשפשים או של רוכלי ספרים ...".
אם נתעלם מהאפשרות שהיוזמה לפרסום המוזכר לעיל, המגמתי כל כך, יצאה מפני משפחת איגל עצמם, אי אפשר שלא לתת את הדעת על הבדלי ההשקפה על אותן תופעות שנגרמו עם חלוף הזמן. הרי דווקא דוכנים אלה, נקודות מכירה, השערים המלאים ספרים והחנויות האפלות ו"האנשים פשוטים לחלוטין אלה", שרושם דברי היים משנת 1898 הביט עליהם במבט מגנה כל כך, שמשו נושא זכרונות כה נוסטלגיים שהובאו לעיל. מומחיותם המקצועית של מוכרי עתיקות אלה התאמתה היטב.
ברחוב שפיטלנה, בשכנותן של חנויות הספרים העתיקים של בני משפחת טאפט, ובפרק זמן מסויים גם של משפחת הימלבלאו, נמצאו גם חנויות הספרים והעתיקות של ליטמן ושל ליאון ראוכר, שהיה ידוע כבעל האוסף הגדול ביותר של מקורות ותעודות לתולדות פולין מלפני חלוקתה. שם, ברחוב שפיטלנה, היו גם – קרוב לוודאי – חנויותיהם של מנדל ראוכר וכן של פייבל הירש וטשטיין (1924-1958), סוחר בספרים עתיקים, שגם היה היסטוריון של יהדות קרקוב וכתב עברית. אחרי מותו קבל בנו אדולף לידיו את חנותו, וניהל אותה ככל הנראה עד פרוץ המלחמה.
היו בוודאי עוד סוחרי ספרים, תווי נגינה, סוחרי עתיקות, בוקיניסטים וסתם רוכלים שמכרו ספרים, תווי נגינה, ציורים, כתבי עת ישנים וכיוצא בזה. איש לא זכר ולא רשם את שמותיהם ואת עובדת קיומם. זוהי אבידה שאין לה ולא יהיה לה תחליף. עם זאת סבורני כי בזיכרון ההיסטורי – והרי לעתים קרובות הוא צודק – בני טאפט הם אלה שמסמלים מעל לכל את "שפיטלקה", ואילו רחוב זה, הפשוט מבין רחובות קרקוב הפשוטים" רחוב שפיטלנה מסמל אותם, את בני טאפט.
ראוי עוד פעם לפנות אל "זכרונות" ברוז'י גרבובסקי. הוא מזכיר את "טמאגל הזקן, בעל זקן השיבה" כבוקיניסט יהודי הבולט במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. היסטוריון בן זמננו, כפי שכבר הוזכר, משער שהכוונה לשלמה הימלבלאו. אין לנו הרבה ידיעות עליו, על שלמה הימלבלאו, מלבד זאת שנולד בקרקוב בשנת 1791 ושם מת ב-1860, וכן שבזמנו התמקם כסוחר ספרים בכיכר הצלב הקדוש. נוסף לכך ידוע רק שלימד את מקצוע המסחר בספרים את בנו יוסף שלמה (1890-1829), שהיה אחר כך בעליה של חנות העתיקות ברחוב שפיטלנה 16 (זו שאחרי שנת 1918 התבסס בה היורשות, האחיות זיידן – "זיידנקה"), וב-1883 הוא נבחר כחבר ההנהלה של התאחדות סוחרי העתיקות בקרוב שנוסדה אז. לאלמנתו זיסל, שכונתה גם סולדה או זופיה (1918-1843) היתה משנת 1893 חנות עתיקות משלה באותו רחוב שפיטלנה, בבית מס' 1, ואילו לבנה שאול (1923-1861) ואשתו אסתר היתה חנות עתיקות ברחוב יאן הקדוש מס' 2, שהמשיכה להתקיים גם אחרי מותו.
אחיו של שלמה יוסף – יצחק מנדל הימלבלאו (1893-1831) היה בו בזמן סוחר בספרים עתיקים, ספרים חדשים וגם מו"ל. הוא ניהל את חנות הספרים והעתיקות מאז שנת 1856, ואולי פתח אותה עוד בשנת 1850, ברחוב פלוריאנסקה 4 ואחר כך העביר לרחוב יאן הקדוש 5. הוא היה בעל יזמה ותושיה. בזמן המרד הפולני של שנת 1863 היה מבריח משטחה של "מלכות פולין" (היא ורשה) פרסומים אסורים, נשק ואותות הצטיינות פטריוטיים מיובאים מגרמניה. כמו כן הוציא לאור שורה של פרסומים חשובים בתחום המשפט – בתוך זה "התחיקה הפולנית ביחס ליהודים" (Prawodawstwo polskie względem Żydów), 1865, מאת לודביק גומפלוביץ', וכן ספרי שירה של משוררים פולניים, מדריכים לסיורים בקרקוב, ספרי לימוד לבתי הספר, ספרי ילדים ונוער. הוא היה, ללא ספק, אחד המו"לים הפעילים ביותר באותו זמן. ללא קשר עם עיסוקו בהוצאה לאור, סחר בספרים משומשים על בסיס של קניה ובו בזמן גם על בסיס של קומיסון. את חנות העתיקות שלו היה מפרסם במודעות וקטלוגים החל משנת 1867. סמוך לשנת 1870 הוציא לאור "קטלוג יצירות שנקנו, או בקומיס בסחר בספרים עתיקים" (Katalog dział zakupionych i komisowych w handlu książek antykwarskich) ומהדורה חדשה של קטלוג של ספרים עתיקים. כן היה מוכר תווי נגינה וציורים.
אחרי מותו של יצחק מנדל נשאר עסק מצליח זה של מסחר ספרים בידי אלמנתו, אסתר. היא העבירה את ניהול העסק לידי בנה פביאן ברנרד (1931-1860), שכונה בפי מוכרי ספרים ולקוחות "טוביה". "איך הוא קיבל לידיו ירושה זו החריב אות כליל", כתב בחומרה שלא היתה נטולת בסיס קרוב משפחה של בני הימלבלאו, מיצ'סלב פרוידנהיים (Mieczysław Freudenheim). "עקב אי רצונו למכור ספרים לשם רווח, גרם לכך שעסק מסחר הספרים המפורסם וההוצאה לאור ירד למדרגה של חנות עתיקות זעירה...", שמשנת 1903 התמקמה ברחוב תומש הקדוש 16, בבנין המלון "השושנה" (Pod Różą) ובעליה "היה חסר אמצעים למחיה".
איש מוזר ויוצא דופן מאד "חי בעוני בשבתו כאותה מפלצת אגדית על האוצרות המכונסים בערימות בחנות שבירכתי כנסיית יאן הקדוש" מגולל אלכסנדר סלאפה (Aleksander Słapa) את "האגדה השחורה" על פביאן הימלבלא. "בתוך כרכים יקרי-ערך וערימות ניירת חסרת-ערך היה יושב ימים ולילות וקורא ושנאת הבריות הפתולוגית שלו, שבאה לידי ביטוי באיבה לכל מי שהיה נוגע בידית דלתו, ורצה לקנות ממנו ספר, הפכה את החנות המזוהמת והחשוכה לקבר, בו גסס אותו מוכר ספרים ומו"ל בולט וחובב ספר מטורף".
כאשר (...) נשאל על אודות ספר כלשהו, היה מניח בצד את מקראו, מודד את הטרדן במבט של אי רצון, ושואל: - ולמה לך זאת, אדוני? – משנמצאה התשובה הנכונה (...) היה מציע לאורח שיחפש את הספר במקום אחר. אבל הריהו נמצא אצלך, אדוני, הנה הוא עומד כאן, על המדף הזה (...) או אז היה הימלבלאו מת... בעצב מושיט את ידו לעבר הספר ומתבוננן בו במשך שעה ארוכה כאילו נפרד ממנו בברכת פרידה ...".
אכן, היתה זו דמות שצמחה כאילו מתוך שיח סופרים. בהיותו בקי וחובב ספרים פולניים, במיוחד דפוסים עתיקים, היה מחפש אחר פריטים יקרי המציאות, ספרים בכתב יד וכל דבר שעוסק בנושא פולין (polonica). הדברים היו מגיעים אליו הודות לקשריו עם רבים מסוחרי העתיקות הבולטים בפולין ומחוצה לה. היה מוכר ספרים תוך הסתפקות ברווח זניח, וגם זה ללקוחות נבחרים בלבד. בראש ובראשונה לקחות כאלה שמכוח המקצוע שבו עסקו היה ביכולתם להבטיח שימוש נכון בפרים אלה – היינו פרופסורים של האוניברסיטה היאגלונית בקרקוב או האוניברסיטה של לבוב – והספרים ימשיכו לתפקד בתחום התרבות. ואולם, בעיקר למכור לספריה, וכזאת היתה – כמו בעיני כל הקרקובאים האותנטיים – הספריה היאגלונית. יחס כזה לספרים – של טיפוס נדיר ביותר של סוחר עתיקות, שקשר את עניינו בספרים כנושא מסחרי עם התעניינותו העיונים בתוכנם – הבליט את דמותו של פביאן הימלבלאו בחוג מוכרי הספרים.
אחר מותו של הימלבלאו רכש חלק מתכולתה של חנות עתיקות זו, שקרנה ירדה כבר במידה רבה מאוד, יהודה טאפט מרחוב שפיטלנה, ואת השאר קיבל לידיו האחיין, מיכאל דיאמנט (שהוזכר לעיל בשמו יאן פוק), שהיה באותו זמן בעליו של "בית מסחר ספרים שיתופי" (Księgarnia Odziałowa) ששכן במלון "סאסקי" בקרקוב.
מוכרי ספרים עתיקים ובוקיניסטים היוו את אחד האיברים – המרובה, הפופולרי והמחזיק מעמד ביותר של ענף מסחר הספרים בקרקוב, שעסקו בו היהודים. עסק מקורב לזה שימש גם ספרית ההשאלה. משפחת גומפלוביץ' התמחתה במשך למעלה ממאה שנים בלי הפסקה, החל משנת 1837 ועד מלחמת העולם השניה, בניהול ספריות השאלה של ספרים פולניים ולועזיים ואף פרסמה קטלוגים שלהם. בעליה של ספרי מסוג זה, בשנים שבין שתי מלחמות העולם, הייה שמעון פאיל, מקומה היה ברחוב סטרדום.
נדירים היו המקרים שמוכר עתיקות יזנח כעבור זמן את המסחר בספרים עתיקים לחלוטין, ויעבור למסחר בספרים רגילים ולפעילות בתחום ההוצאה לאור. אולם כך קרה במקרה של ליאון פרומר (1943-1853). בשנת 1876 הוא רכש מאת ולרי חברסקי (Walery Chaberski) חנות ספרים עתיקים ותווי נגינה ברחוב שבסקה 7, שהועברה עד מהרה לרחוב פלורינסקה 39. למרות הוראות החוק – שהרי היה לו רשיון למסחר עתיקות בלבד – עסק בממכר ספרים חדשים. לאט גם יזם מפעלי הוצאה לאור, הוא התמחה בפרסום ספרי משפט וספרי לימוד אוניברסיטאיים, שנמכרו בשיעורים רבע-שנתיים.
תפקידם של היהודים בחיי הספר הפולני במובן הרחב ביותר – בעייתיות זו היתה בעלת היבטים רבים ומורכבים, ולא הוערכה כראוי עד כה על ידי היסטוריונים, שכן לא הפכה עד כה לנושא התעניינותם. מו"לים ועורכים, מדפיסים וכורכי ספרים, מוכרי ספרים מסוגים שונים, סוכנים נודדים, כולל מבריחי פרסומים אסורים בתקופת החלוקה של פולין, כמו כן סוחרי עתיקות ובוקיניסטים – ענינם של כל אלה, אשר פעילותהם ביחס לקרקוב מיוצגת כאן בהרחבה זו בפעם הראשונה לא זכו עד כה בסקירה מדעית ופעילותם מבחינה ציבורית חוקית, חשיבותם התרבותית-השכלתית, מסחרית-כלכלית, דרכי תפקודה וצורותיה – הרי אלה פרקים מיוחדים נרחבים למדי ולא פחות מענינים בתולדות יהודי פולין.
הערות:
- המאמר פורסם בפולנית ותורגם ופורסם לראשונה לעברית ע"י: לילי הבר (עורכת), נוביני קרקובסקיה, ביטאון ארגון יוצאי קרקוב, מס' 26, אוגוסט 2008, אב תשס"ח, עמ' 2. כפי שהוא מופיע באתר האינטרנט.
- הכותב הינו חוקר ספרות פולנית ויחסים יהודים ופולנים בשדה הספרות הפולנית, והשפעת סופרים פולנים על סופרים עבריים. פרסם ספרים בשפה הפולנית ומחקרים רבים בנושאים הנ"ל. יו"ר אגודת הסופרים כותבי פולנית בישראל, המשתייכים להתאחדות הסופרים בישראל. חבר חוץ באקדמיה למדעים שבקרקוב. נולד בשנת 1931 בקרקוב. עלה ארצה ב-1952. חי בתל אביב.
הערות מאת מיכל מייזלר-דרור (יהודה טאפט המוזכר במאמר היה סבה של מיכל מצד אמה – בת למשפחת טאפט):
- לגבי הערה מס. 23: הכוונה ללאה מייזלר מפתח תקווה היא אמי .כמו כן החנות לא הועברה מרחוב שפיטלנה ויש לכך עדויות מגלויות עם לוגו של החנות לאחר מועד זה ומזכרונות לאה מייזלר מ-1938.
- על פי אילן היוחסין של משפחת טאפט המצוי בידנו, שתחילתו ב-1739 ואילך, לב טועה בכמה מפרטי הגניולוגיה המוקדמת של בני משפחת טאפט. (לפי דן הירשברג, dan [at] ics.uci.edu)
