סולידריות יהודית לפני ואחרי השואה - לשאלת מושג היחיד והיחד ביהדות

במהלך השואה עמדו למבחן היחסים שבין היחיד ליחד, בין האני לזולת, ובין הפרט לקהילה. אך יחסים אלה, בין האינדיבידואל לבין הכלל, נבחנים ונידונים כבר מאות ואלפי שנים בהיסטוריה, במסורת ובהגות היהודית. מהי אותה ישות הנקראת "הקהילה היהודית"? מהו היחס בין הקהילה לבין הפרטים המרכיבים אותה, ומה הם גבולות הסולידריות היהודית, אם בכלל? האם, מבחינה היסטורית ומחשבתית, היחיד יכול לברוח מהקהילה? והאם היחיד יכול לחיות בתודעה של יצור המספיק לעצמו, או שמא הוא חייב מסגרת רחבה יותר כדי להעניק משמעות לחייו? במאמר זה ננסה לנתח את היחסים שבין היחיד והיחד ביהדות, דרך הגותם של שניים מהוגי הדעות היהודים החשובים ביותר בדורות האחרונים, הפילוסוף עמנואל לוינס והרב יוסף דב סולובייצ'יק, ונראה כיצד עבור שניהם המושג "סולידריות יהודית" מקבל משמעות נוספת בעולם שאחרי אושוויץ.

בכל הקשור ליחסי הגומלין ולזיקה בין היחיד לבין היחד, בין הפרט לבין הקהילה ובין האני לבין הזולת ניתן לראות ביהדות מגמה של שניות ומורכבות. מצד אחד "האדם נברא יחידי", ומצד שני, בהמשך סיפור הבריאה מגיע האל למסקנה כי "לא טוב היות האדם לבדו". האדם, כעולם שלם, הנו ישות עצמאית, עומד בפני עצמו ואחראי למעשיו, אך הפרט הבודד במובן מסוים "חייב" מסגרת התייחסות רחבה יותר - משפחה, חברה, קהילה - כדי לפעול בעולם וכדי לקיים את החובות הבסיסיות ביותר של היהדות.

המפגש בין היחיד ליחד עומד במרכז הגותו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצי'ק (1993-1903), שנולד בפולין, למד בברלין והיגר לארצות-הברית. איש הלכה, מחנך, פילוסוף ואחד מהוגי הדעות היהודים החשובים ביותר בדור שלאחר השואה. דמות האדם שאותה מתאר הרב סולובייצ'יק בכתביו הנה אמביוולנטית. האם האדם היחיד הנו ישות עצמאית וחופשית, או שמא הפרט מקבל את משמעותו מהכלל, מהחברה? האם הוא נולד מלכתחילה אל הקהילה? האם האדם עומד בפני עצמו, או שהוא עומד בזיקה לזולת?1 

סולובייצ'יק מסביר שפילוסופיית האדם של היהדות מציגה לשאלות האלה תשובה מורכבת: בקרבו של כל אדם יש סתירה פנימית. האדם הוא בודד אך הוא גם חברתי במהותו. "האדם הבודד" שעליו מדבר סולובייצי'ק הוא פן אחד באדם שמבטא את היותו יחידי ובלתי קשור לאיש. הבדידות הקיומית הזו מציבה את האדם כאישיות ייחודית השואפת למימוש עצמי2. כל אדם הוא יחיד במינו, אין לו תחליף והוא מהווה עולם בפני עצמו, וכך, אומר סולובייצי'ק, יש לפרש את האמרה: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא"3. אבל למרות הייחודיות של האדם והבדידות הקיומית שלו, בסופו של דבר, אומר סולובייצ'יק, האדם תמיד עומד בזיקה לזולת. האדם הבודד של סולובייצ'יק לא יכול להישאר לבד - הוא זקוק לאחר. "היחיד נסוג כדי לפנות מקום לאתה"4 , ודרך המפגש בין שני יחידים, הוא אומר, נוצרת הקהילה.

הזיקה בין היחיד לבין היחד מהווה עבור סולובייצ'יק את מוקד המתח המתמיד במחשבה היהודית ובהיסטוריה היהודית. מצד אחד, האדם הוא יצור חברתי - היחיד אמנם זקוק לקהילה ולא יכול להתקיים בבדידותו מחוץ למסגרת הקהילתית, אך מצד שני, בתוך היַחָדיות של הקהילה היחיד חייב לשמור על הייחודיות שלו כאדם ולהיות מסוגל גם לחרוג לעתים מהיחד, מהקהילה, ללכת נגד הזרם ולהשמיע קול עצמאי וייחודי כאשר ה"קהילה" פועלת בכיוון מסוכן. במילים אחרות, המסגרת ההכרחית של הקהילה שלה זקוק היחיד אינה מהווה תחליף למצפן מוסרי, וליחיד אסור להסתמך על הקהילה ולשכוח את ייחודיותו. הסולידריות שהקהילה מבססת בין חבריה היא איננה פריבילגיה מוסרית, מדגיש סולובייצ'יק, אלא קודם כל חובה מוסרית:

"קהילה קמה ברגע שאני מכיר באתה ומקדמו בברכה. האחד מברך את זולתו בשלום, ובכך יוצר קהילה. [...] משעה שהכרתי באתה והזמנתיו להצטרף לקהילה, מיד נטלתי עליי אחריות כלפיו. הכרה זהה להתחייבות [...] אני נושא באחריות כלפי כל רע בקהילה, רע אשר לו הענקתי הכרה [...]. במילים אחרות, האני נושא באחריות לרווחתו של האחר"5.

• 1. הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "הקהילה", בתוך דברי הגות והערכה, ספריית אלינר ירושלים 1982, עמ' 223.
• 2. שם עמ' 225.
• 3. שם עמ' 226.
• 4. שם, עמ' 231.
• 5. שם, עמ' 233.

הוגה יהודי נוסף המבקש לשרטט את היחסים שבין היחיד לזולת הוא הפילוסוף היהודי-צרפתי יליד קובנה עמנואל לוינס (1995-1906), אחד הפילוסופים החשובים והמשפיעים ביותר במערב במאה העשרים. גם לוינס טוען כי האדם לא יכול ולא רשאי להישאר בודד, הוא חייב את הזולת –את האחר:

"רק האחר באופן מוחלט - האדם האחר - יש ביכולתו לשחרר אותי מקיומי שלי, מכליאותי בגבולות הצרים של ה"כאן" וה"עכשיו". רק הזולת מסוגל לפתוח לפניי "מעבר"6 .

אך היחס עם הזולת, עבור לוינס, אינו רק הכרח, אלא הוא גם תובע מהיחיד מחויבות וחובה מוסרית כלפי הזולת. בדומה לסולובייצ'יק, ואף באופן הרבה יותר רדיקלי ממנו, לוינס רואה את משמעות החברות בקהילה כמחויבות ואחריות של האני כלפי האחר. "מי שמברך את האחר - כבר נעשה אחראי לו"7, אומר לוינס. עבור לוינס, לא רק שהיחיד לא יכול להישאר ביחידותו, אלא  הזולת - האדם האחר - תמיד קודם לאני. הקדימות הזו של האחר לאני באה לידי ביטוי במה שלוינס מכנה "האחריות האינסופית" של כל יחיד כלפי האדם האחר שעומד מולו - אחריות מוסרית. את יחס האחריות האינסופי שמוטל על היחיד כלפי האחר, לוינס רואה כתרומה וכבשורה החשובה ביותר של היהדות לתרבות המערבית. "היהודי נבחר", אומר לוינס, "כדי לתת תשובה לדרישתו של האחר"8. הקהילה היהודית האידיאלית, עבור לוינס, אמורה להוות דגם אוניברסלי ליחסים מוסריים שמבוססים על אחריות כלפי האחר9. עבור לוינס הקהילה מתחילה במפגש בין היחיד לאחר, שבדומה להשקפת סולובייצ'יק, טמונה בו משמעות מוסרית המהווה את המקור גם לסולידריות היהודית. במרכזיות שלוינס מעניק ל"אחר" בפילוסופיה שלו אפשר אולי לאתר הדים למושג הסולידריות הקהילתית הבסיסי ביהדות: "דבר אינו נעלה על ההתקרבות אל הרע ועל הדאגה לגורל היתום האלמנה, הדל והגר"10.

כאמור, במהלך השואה היחסים בין היחיד ליחד ובין הפרט לקהילה עמדו למבחן. כאשר המציאות החיצונית הנה מפרקת ומבודדת, כאשר באופן שיטתי נעשה ניסיון לפורר את מרקם החיים הקהילתי ולרסק כל מושג של סולידריות משפחתית, יהודית ואנושית - האם ניתן ובאיזה אופן אפשר עוד לדבר על סולידריות? האם היחסים בין היחיד ליחד משתנים? מהי משמעותה של סולידריות יהודית ואנושית לאחר השואה? כיצד אפשר לבצר ולחזק את הסולידריות הזו? והאם בעקבות השואה יש מקום לבחון מחדש את הזיקה שבין האדם לזולתו, הן בהקשר היהודי והן בהקשר האוניברסלי? ושמא גם המובן של "קהילה יהודית" או של קהילה בכלל מקבל משמעות חדשה בעקבות הטראומה?

שאלות אלה מעסיקות עד היום הוגי דעות מכל תחומי הדעת האנושית. רבים מההוגים מבינים שהשואה מהווה שבר או נקודת מפנה הן בתרבות המערבית והן בתרבות היהודית, והוגים רבים מדגישים את הצורך לבחון מחדש את משמעותם ותוקפם של מושגים, אמיתות ומערכות מוסריות. במסגרת אותה בחינה מחדש בא לידי ביטוי הצורך בניסיון לראות כיצד אפשר לבצר או ליצור אתיקה שתגן על היחיד, שתיצור מחויבות ואחריות גם ברמה החוקית וגם ברמה הפילוסופית והדתית של הקהילה כלפי היחיד ושל יחידים כלפי יחידים אחרים. מתוך ההבנה ש"אחרי אושוויץ האדישות הינה בלתי אנושית ושאיננו יכולים לשבת מהצד"11 , כדברי אפרים מאיר, כיצד ממשיכים הלאה? מהי האתיקה של העולם שאחרי אושוויץ?

שני ההוגים דלעיל, הרב סולובייצ'יק ועמנואל לוינס, במובנים רבים ניסו בהגותם ובפעילותם הציבורית והחינוכית לנסות ולשקם את הריסות השואה. שניהם גם חוו באופן ישיר ועקיף את מוראות השואה. רבים מבני משפחתו של סולובייצ'יק נרצחו על ידי הנאצים, הוריו ואחיו של עמנואל לוינס נרצחו בליטא, ולוינס עצמו חווה על בשרו את זוועות המלחמה - הוא נלחם בשורות צבא צרפת, ובמשך כמעט חמש שנים היה אסיר במחנה שבויים גרמני, בזמן שאשתו ובתו הוסתרו בצרפת על ידי נוצרים, ביניהם חברו הטוב של לוינס, הפילוסוף מוריס בלנשו. לוינס וסולובייצ'יק יוצרים ופועלים בעולם שאחרי החורבן, ומתוך מודעות לשואה ולזוועות הנאציזם הם מנסים לשקם במשהו את אותה רוח של העולם היהודי החרב של מזרח-אירופה, עולם שממנו באו ובו הייתה ראשית התפתחותם האינטלקטואלית.

בהגותם סולובייצ'יק ולוינס מנסים לשרטט את המחויבות המוסרית של האדם כלפי האחר ושל הקהילה כלפי הפרטים המרכיבים אותה, וליצור מודל של אחריות מוסרית שלא ניתן להתחמק ממנה, הן של הכלל כלפי הפרט והן של כל פרט כלפי הזולת. סולובייצי'ק ובייחוד לוינס מבינים שהשואה היא אירוע עם השלכות על החיים היהודיים, אך גם אירוע בעל השלכות כלליות ברמה האוניברסלית, ומכאן שגם המוסר היהודי וגם המוסר האוניברסלי אמורים לבוא לידי ניסוח מחדש לאחר השואה.

הרב סולובייצ'יק מבין שבעולם יהודי "שסוע ושבור שלאחר השואה"12 יש צורך לנסח את מחדש את מושגי הזהות והקהילתיות היהודיות. אחד המוקדים המרכזיים שהוא מפתח להבנת הזהות היהודית בעולם שאחרי אושוויץ הוא המושג "ברית גורל". בניגוד למושג "ברית ייעוד", שדורשת הכרה רצונית לקחת חלק בעולם היהודי, הרי ש"ברית הגורל" לא דורשת הכרעה רצונית מהאדם על מנת להיות חלק מהקהילה. כל יהודי, מתוך שותפות-גורל ומתוך התנסות היסטורית, שייך לקהילה היהודית. ללא קשר להכרעתו של האדם, לאמונתו ומעשיו, ברית הגורל למעשה "נכפית" עליו, וכך, לדברי סולובייצי'ק, "היחיד כפוף ומשועבד בכל כורחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה"13. במובן זה היחיד לא יכול באמת להתנתק מהיחד, והיחד -הקהילה - לא יכולה לדחות או להציב תנאים בפני אף יהודי. בקהילה של "ברית הגורל", אומר סולובייצי'ק, אין הבחנות בין דתיים לבין חילוניים ובין "אדוק למתבולל", כלשונו. שותפות הגורל היהודית, אומר הרב, מקשרת את כל שכבות העם, ללא הבדל והבחנה "בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו"14. אחת החוויות שמאחדת את היחידים במסגרת אותה "ברית הגורל" היא "חוויית שיתוף הסבל", אפילו השתתפות פאסיבית בסבל.

"רגש הסימפטיה היא עובדת יסוד בתודעת היחדות הגורלית של העולם היהודי. הסבל של שבט אחד מן העם הוא מנת חלקו של הכלל. העם המפוזר והמפורד מתאבל וגם מתנחם יחד"15.

גם עמנואל לוינס מנסה להבין מהי המשמעות של "להיות יהודי" לאחר השואה, ומה משמעותה של הקהילה היהודית בעולם שידע חורבן מוסרי. שנתיים לאחר ששוחרר ממחנה השבויים הנאצי וגילה על מותם של בני משפחתו בשואה, מפרסם לוינס את המאמר "היות יהודי"16. לוינס טוען כי ישנה קטגוריה נפרדת, מעין הוויה ייחודית עבור היהודי. לוינס, שדחה מכל וכל את ההבחנה בין יהודים "דתיים" ל"חילונים", טען כי היהודי "מרותק ליהדותו". היהודי הוא מי שאינו יכול לנוס ממצבו, שאינו יכול לברוח, שאינו יכול להסתתר. היהודי מרותק למצבו, ל"היות" המקורי שלו17. לוינס רואה באנטישמיות ובשואה את אחד הביטויים הקיצוניים לאותה זהות יהודית סבילה ובלתי ניתנת לבחירה. "הפניה של האנטישמיות ההיטלרית הזכירה ליהודי את ישותו חסרת הכפרה", אומר לוינס18. המשטר הנאצי, לדבריו, ממחיש ליהודי את חוסר היכולת לברוח ממצבו. היטלר מזכיר ליהודי את ישותו המרותקת, את הזיקה היסודית להגדרתו כיהודי ולהשתייכותו למסגרת הרחבה של הקהילה היהודית.

אבל אותה שותפות גורל או זהות יהודית "כפויה" שעליה מדברים הרב והפילוסוף, איננה רק משהו פאסיבי, הכופה את היהדות על היחיד ללא יכולת להימלט ממנה. עצם ההשתייכות ליחד, לקהילה, גם מחייבת את היחיד ומבססת מערכת של אחריות וסולידריות בין הפרטים ובין כל יחיד לזולתו. סולובייצ'יק ולוינס מבקשים להראות כיצד, לאחר השואה, החברות בקהילה כבר מחייבת מבחינה מוסרית ומטילה על היחיד ועל היחד ממד של ציווי ודרישה לסולידריות לאחריות כלפי האחר. כלפי מי מופנית הדרישה לאחריות? בנקודה הזו נראה שלוינס וסולובייצי'ק הולכים לכיוונים שונים. בעוד שסולובייצי'ק נשאר בעיקר בשיח הפנים יהודי, ומנסה לבסס סולידריות פנים-קהילתית, לוינס מנסה לפרוץ את גבולות השיח מוסרי-יהודי ומנסה לדבר על מובן של סולידריות יהודית האמורה לשמש דגם לסולידריות האוניברסלית.

הרב סולובייצ'יק מבקש לראות בחוויית הסבל הקולקטיבי גורם מלכד המבסס תודעה של סולידריות יהודית ושל דאגה לזולת. הוא מנסה לחלץ מתוך הטראומה והאסון את הצו המוסרי שאמור להנחות את מי שחוו את האסון ומבקשים לשקם את מסגרות חייהם הפרטיות והכלליות. "הקונפרונטציה עם המציאות הגורלית של העם על כל זרותה מקנה לו ליהודי את התודעה היחדותית בשדה הפעולה הסוציאלית"19 , הוא כותב. לאחר השואה האחריות של האני לכל אחד מחברי הקהילה, בין  שהם חברים אקטיביים ובין שהם חברים פאסיביים בקהילה, מקבלת ממד של חובה ומחויבות. היחיד חייב עכשיו את הקהילה, אך הוא גם צריך לקבל על עצמו את המחויבות שטמונה בחברות בקהילה - הדאגה לזולת. התגובה הראויה לייסורי איוב, אומר תלמידו של סולובייצי'ק דוד הרטמן, היא להיעשות יותר רגישים, אוהבים ומלאי דאגה לאחרים20.

"היהודי הבודד מוצא את נחמתו בהצטרפותו הפעילה אל הכלל ועל ידי הפלת מחיצות קיום אגואיסטי-מובדל והתחברותו אל הזולת. [...] חובת האהבה לזולת נובעת מתודעת העם הגורלי"21.

גם לוינס מבקש לחלץ ממוראות המלחמה משמעות מוסרית ומעמיד את האחריות לזולת במוקד כתיבתו. חוויית השואה ואכזבתו מהידרדרות התרבות המערבית עומדות ברקע הניסיון שלו להציב את המוסר במרכז הפילוסופיה ובמרכז החיים היהודיים22. עבור לוינס, הפנים של האחר דורשות מהאדם לנטוש את חייו השלווים ולקבל עליו אחריות לגורלו של האחר23. כשם שהיהדות "מוטלת" על האדם, כך הוא אינו רשאי לנטוש את אותה אחריות אינסופית. ורק אותה סולידריות מוחלטת לזולת מגדירה את היחיד והופכת אותו לישות עצמאית אינדיבידואלית. הוא חייב לראות את עצמו כאילו עליו מוטלת האחריות להיות אחראי לכול ולכולם, לפני הכול. הייחודיות של האדם תלויה בחוב המוסרי כלפי הזולת.

"באחריות לאדם האחר טמון ייחודי שלי: לא אוכל להעביר מעל עצמי את האחריות לאיש"24 , טוען לוינס. כמו  סולובייצ'יק, הוא סובר שלאחר השואה אין משמעות ל"גאולה עצמית", ל"בדידות קיומית" המסתפקת בעצמה ומעמידה את האני במרכז החיים האנושיים. הקהילה היהודית אמורה, לפי לוינס, לדאוג לקיום ולביסוס היחסיים האתיים בין חבריה.

ואולם לוינס מבקש, במובן מסוים, להרחיב את גבולות הקהילה. האתיקה היהודית שהוא מנסה לבסס היא למעשה אתיקה אוניברסלית. לוינס לא מבטל אמנם את מושג הנבחרות, אך הוא טוען שהנבחרות הנה יותר חובה מאשר זכות.

 "היהודי נבחר לתת תשובה לדרישתו של האחר", הוא מדגיש, והיהדות אמורה לבשר לעולם המוסרי את אותה מחויבות אינסופית לזולת. "הנפש האנושית הינה יהודית מטבעה", הוא טוען, ודווקא אלה שסבלו ושחשו על בשרם ועל נפשם את הביטוי הקיצוני ביותר של השנאה לאחר, אמורים להיות המבשרים של האתיקה היחידה האפשרית אחרי אושוויץ. לדברי לוינס, ייעודו של העם היהודי הוא "לתת מחסה לכל ההומניות של האדם בסוכת המצפון הפתוחה לכל רוחות השמים"25.

"חירותו של אדם היא חירותו של משוחרר מעבדות הנזכר בשעבודו והחש סולידריות כלפי כל המשועבדים [...]. הפגיעה הקשה שנפגעתי בעבדותי במצרים מהווה את עצם האנושיות שלי – היא הדבר הקרוב מלכתחילה לכל האומללים, לכל הנרדפים על פני האדמה"26.

• 6. עמנואל לוינס, חירות קשה, הוצאת רסלינג 2007, עמ' 27.
• 7. שם, שם.
• 8. אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ד, עמ' 122.
• 9. שם, עמ' 124.
• 10. עמנואל לוינס, "יהדות", חירות קשה, עמ' 87.
• 11. אפרים מאיר, מעשה זיכרון - חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ, הוצאת רסלינג 2006, עמ' 16.
• 12. אבינעם רוזנק ונפתלי רוטנברג (עורכים), רב בעולם החדש, הוצאת מכון ון-ליר ומאגנס, ירושלים 2010, עמ' 3.
• 13. הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "ברית סיני וברית מצרים", בסוד היחיד והיחד, הוצאת אורות, ירושלים תשל"ו, עמ' 369.
• 14. שם, עמ' 371.
• 15. שם, עמ' 372.
• 16. עמנואל לוינס, "היות יהודי", מחברות ללימודים לוינסיאניים, ירושלים 2002.
• 17. לוינס לא מסכים עם סארטר, שאומר שהזהות היהודית נקבעת על ידי המבט האנטישמי ושליהדות אין מהות חיובית, אך הוא במידה מסוימת מסכים איתו לגבי הקביעה שהזהות היהודית לא נתונה לבחירה חופשית.
• 18. לוינס, "היות יהודי",עמ' 3.
• 19. סולובייצ'יק, "ברית סיני וברית מצרים", עמ' 376.
• 20. ג'יסון קלמן, "איוב על פרשת דרכים", בתוך: רוזנק ורוטנברג, רב בעולם החדש, עמ' 178.
• 21. סולובייצ'יק, "ברית סיני וברית מצרים", עמ' 374.
• 22. "חוויית היסוד של חיי ומחשבתי"- כך התייחס לוינס לשואה.
• 23. אפרים מאיר,פילוסופים קיומיים יהודים, עמ' 121.
• 24. לוינס, חירות קשה, עמ' 128.
• 25. שם, שם.
• 26. שם, עמ' 222.