משלהי מלחמת העולם השנייה ועד לראשית שנות ה-60 הגיעו לארץ ישראל למעלה מחצי מליון עולים מאירופה, רובם ככולם ניצולי שואה. קליטתם של אנשי שארית הפליטה בארץ התנהלה על פי נסיבות הזמן - המאבק להקמתה של המדינה ועיצובה של המדינה החדשה בשנותיה הראשונות. עוד במחנות העקורים נערכו אימונים צבאיים ראשוניים לצעירים. עם בואם ארצה שולבו רבים מהם ביחידות הלוחמות, וחלקם ניכר ברשימת הנופלים במלחמת העצמאות. כמחצית מהכוח הלוחם של ישראל בשלב השני של מלחמת העצמאות הייתה מורכבת מניצולי השואה. זהו גם שיעורם בקרב הנופלים.
קליטתם של הניצולים לוותה בקשיים רבים, שאפיינו את שנותיה הראשונות של המדינה: מחסור בדיור ובעיות תעסוקה. לצד הקשיים הללו התמודדו אנשי שארית הפליטה עם מוראות עברם הקרוב והמורכבות בה התקבל, או לא התקבל, סיפורם בקרב החברה הישראלית. זיכרונותיהם האישיים של ניצולי השואה לא זכו להתעניינות, אלא להפך. רבים מאנשי הארץ ציפו שהניצולים ימחקו את עברם כבסיס להתערותם בארץ. השאיפה הרווחת הייתה שיש להפוך אותם מהר ככל האפשר לאנשי הארץ, על פי הדגם הציוני המקובל. סיפורי העבר המיוסר נתקלו בחומת עייפות וניכור, ולא מעטים מן הניצולים לא פתחו עוד את סגור לבם, או עשו זאת בינם לבין עצמם. היחידים שאומצו כמושא הערצה וכדגם התנהגות מקובל היו מורדי הגטאות והלוחמים ביערות. הם נחשבו בעיני רבים כמי שייצגו את רוח היישוב ואת ערכיו במבחן השואה. רק בעקבות משפט אייכמן (1962-1961) התחולל מפנה הדרגתי בתודעתו של הציבור בארץ ובהבנתו את משמעות השואה.
על אף הקשיים הוכיחה שארית הפליטה כושר השתלבות מרשים, והפכה למרכיב טבעי, חיוני ומלא בחברה הישראלית. עברם של הניצולים הותיר בכל אחד מהם משקע, שמלווה אותם כל חייהם. יש הגורסים שהשתלבותם במאבקה המתמשך של המדינה ובשלבי צמיחתה דווקא סייעה לניצולים בהתמודדותם. תהליך הסתגלותם ושיקומם האישי נעשה בד בבד עם תרומתם לארץ ולחברה שהם חלק אימננטי ממנה.
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח,
על דעת רחמי שהורוני למחול,
עד באו ימים שאימו מלסלוח,
נדרתי הנדר: לזכור את הכל,
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שך עלבוני, עד כלם, עד כלהם,
עדי יכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבר ליל הזעם
קונם אם לבקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
בשירו נודר אברהם שלונסקי נדר "לזכור - ודבר לא לשכוח", אך הוא מודע לכך (ואף חושש) שהשנים החולפות יקהו את הכאב ואת הצער עד כדי שכחה. שאלות אלה, שבמרכזן נושאים של זיכרון והנצחה, מוסיפות ללוות את החברה הישראלית לאורך השנים.
לצד חזרתם המופלאה של הניצולים לחיים שלוותה בתהליכים עמוקים של חיוב החיים, שבא לידי ביטוי בהקמת משפחות חדשות, בניית המדינה, יצירה מגוונת ועוד, הוסיף זיכרון האימה לתת אותותיו ביצירות השיריות של המשוררים העבריים שנים לאחר תום המלחמה. האימה הקונקרטית של מחנות הריכוז וההשמדה הולידה אימה קיומית: פחדים מפני מלחמה ומוות, המתגברים והולכים בעת התמודדותו של הניצול עם העולם של בתר-שואה. תופעה זו בולטת במיוחד במציאות הישראלית, הרצופה מלחמות ומאבקים. משוררים שהם ניצולי שואה יוצרים בשיריהם מערך חדש של מטאפורות, תמונות ודימויים המעצבים אימה קיומית ומעלים מערך מוטיבי ייחודי, כגון תמונת המת-החי".
"אתה הולך בתוך שעוני רחוב ישנים
ובתקתוק מסוכסך מאחר דמך,
נכנע לסיבוב הלב. חיים שונים
נעו על לוח פניך, ופעם בפעם
אתה מצלצל תקווה מקרית ונבוכה
שאין לה תיקון. לא עצרת, הוכרחת לראות:
באגדה שלך, שינה של שנים
לא איחזה את עיניך. אתה היודע
אותות וספירות של עראי
חוזר כמתחיל בכל רגע, חוזר ער
לעיר הנחפזת שכבר נהפכה,
ושואל: אני הוא, האם עודני חי?
ולא יאמינו לך".
"[...] והחיים חזרו מעט-מעט למסלולם. אולם דווקא באווירה זו של רגיעה הזדקרה עוד יותר יתמותו. בודד היה בבדידותם של החוזרים מהתופת אל עולם הנוהג כמנהגו ומגלים את התהום שנפערה ביניהם לעולם זה. אפילו יהיו כל חייהם לפניהם ועוד ידעו בהם טובה ונחת, ממשותם נגרעה ללא תקנה. כמוהם כחוני [המעגל], שישן שבעים שנה והתעורר בעולם זר ולא הועילה לו צעקתו 'אני חוני המעגל' - איש לא יאמין להם, הם עצמם יפקפקו בקולם, יתהלכו על פני האדמה כאנשים בדויים ויהיו הראשונים לשאול האמנם קיימים הם".
בשורות פיוטיות אלה מתארת עדה פגיס, אשתו של המשורר ניצול השואה דן פגיס, את התחושות שפיעמו בקרב חלק מניצולי השואה עם "חזרתם לחיים" - תחושות המשתקפות בשירו זה של פגיס: זרות, ניכור, עולם כמנהגו נוהג אל מול בדידות גדולה המכילה בתוכה תופת שזר לא יבין. בספרה לב פתאומי מתארת עדה פגיס את שנותיו הראשונות של בעלה, דן פגיס, כנער בארץ, צעיר ופגיע. בתיאוריה בולטת כמיהתו של פגיס לאהבת אב ולתחושה של בית. כאמור, עלה פגיס ארצה בסתיו 1946 באונייה "טרנסילווניה". לאחר שהות קצרה בדירתם של אביו ואשתו החדשה בתל-אביב, נשלח פגיס על ידי האב לקיבוץ מרחביה, שם עברו עליו שנותיו הראשונות בארץ.
כמו פגיס, כך גם הסופר אהרן אפלפלד הגיע ארצה בשנת 1946. שלא כמו פגיס, הגיע אפלפלד במסגרת עליית הנוער כנער בודד ללא כל משפחה. בשנים שלאחר המלחמה, בעודו שוהה באחד ממוסדות עליית הנוער, כותב אפלפלד ביומנו שורות אלה: "היום למדתי את מלאכת הגיזום. לפעמים נדמה לי שלא באתי לכאן, אלא כאן נולדתי. אני כל כך אוהב את האדמה ואת העצים עד שקשה לי לתאר שזו אהבה חדשה. אילו היה בידי למחות את שנות המלחמה מנפשי, הייתי מתמזג ביתר קלות עם האדמה ושום מחיצה לא היתה מפרידה בינינו (30.12.1946)".
עשרות שנים לאחר מכן ניסה אפלפלד עצמו לחזור לתקופה זו ולפענח תחושות ראשוניות אלה: בתמימותי האמנתי כי חיי הקודמים מתו בי ומה שמפעפע בי אינו אלא פרכוסי דעיכה של מראות עבר. רוב שעות היום הייתי בחוץ, חורש, משדד, גוזם או מרכיב במשתלה. חיים אלה נראו לי אמיתיים כל כך ונכונים, עד שהשאר נראה חיצוני ואינו שייך אליי עוד"
"כשאני מעיין ביומן שלי משנות הארבעים המאוחרות וראשית שנות החמישים, יש בו חלוקה ברורה. כשאני כותב על בית הוריי, רוב המילים הן בגרמנית או ביידיש, וכשאני מדבר על חיי כאן, המילים בעברית, ורק באמצע שנות החמישים מתחילים המשפטים לזרום באחידות ובעברית. אצל חבריי היה אימוץ השפה פשוט יותר. הם ניתקו עצמם מהזיכרון ובנו להם שפה שהיא כולה כאן, רק כאן, ומבחינה זו, ולא רק מבחינה זו, הם היו הבנים הנאמנים של אותן השנים. באנו ארצה לבנות ולהיבנות. 'לבנות ולהיבנות' התפרש אצל רובנו כהכחדת הזיכרון, כהשתנות מוחלטת וכהתחברות אל כברת ארץ זו; במילים אחרות: 'חיים נורמליים' כפי שהיה נהוג לכנותם".
מדבריו של אפלפלד עולה המורכבות שבקליטת הניצולים בקרב החברה הישראלית. אפלפלד מתייחס לכוחה החיובי של העבודה ובעיקר של עבודת האדמה. הוא אף מתייחס לאופן בה רכשו הניצולים את השפה העברית ואת החיוב שבכך. יחד עם זאת, הוא מדבר גם על העובדה שעבודת האדמה והקשר הבלתי אמצעי אל אדמת הארץ, למרות ערכו החיובי, לא השכיח ממנו לחלוטין את עברו. כך גם לגבי אימוץ השפה העברית שהיה בה מעין השכחת עולמו, משפחתו וקהילתו הקודמת.
בחרנו לסכם מאמר זה בשיר שתיקות של המשורר איתמר יעוז־קסט. שתיקות שאין ביכולתן למחוק את חותם העבר מניצולי השואה ומצאצאיהם, והן נותרות כקעקוע שאינו נמחה לעולם.
השיר מצייר את תמונת ידה של ניצולת שואה, שעליה קעקעו הנאצים את הספרות ואת האות A לפניהן. ויקטור פרנקל כתב בספרו האדם מחפש משמעות, על תחושתם של האנשים שהגיעו למחנה הריכוז, ומיד בבואם קעקעו את ידיהם במספרים. מאותו רגע הם חשו שאיבדו את אישיותם, והם הפכו להיות מספרים ולא בני אדם.
עם סיום מלחמת העולם השנייה ניסו ניצולי השואה לשקם את עצמם ולשוב לחיות חיים נורמליים. בת הדודה אליזבט גיבורת השיר שתיקות [וכמוה המשורר איתמר יעוז־קסט], עלו לארץ כדי להשתקם בה. ניסיון זה מובע בשיר במילים אלה:
"לחיות את הכאן והעכשיו בצל הים, הבית והילדים". אך "כתובת הקעקע שעל זרועה" היא תזכורת קבועה ל"שם" ול"אז", לתקופת השואה ולמחנה ההשמדה באירופה.
בשיר מהווה הכותרת גם את הנושא שלו - שתיקת הניצולים. זוהי השתיקה הנותנת להם אפשרות לחיות את הכאן ואת העכשיו "בצל הים, הבית והילדים". השתיקה, האלם, שגזרה בת הדודה על עצמה היא הדרך שבה בחרה להתמודד עם זיכרונות העבר כדי להסתגל לחיים נורמליים - "למען תוכל לחיות".
שירו של יעוז-קסט נכתב בשנת 1980, ובמרכזו שתיקת הניצולים בת עשרות השנים מאז השחרור מהמחנה עם תום מלחמת העולם השנייה ועד לתאריך כתיבתו. בריאיון שנערך עם המשורר בעיתון "הצופה" נדרש יעוז-קסט לשאלת שתיקת הניצולים:
"יש שני סוגים של ניצולי שואה: כאלה שמדברים כל הזמן וכאלה ששותקים. אני מבין את שניהם. אינני יודע האם היכולת לפתוח ולחשוב כל הזמן על הטראומות של העבר מעידה על חוזק נפשי יותר מאשר ההסתגרות וההדחקה[...] ובכל זאת אין לי ספק שחיוני בשביל קיומנו לזכור, לספר ולהזכיר".
כבר התפוררו הספרות על זרועה
כמו כתובות-הקעקע שעל זרועות המלחים:
-שלשים וחמש שנה גזרה אלם
על ספור הספרות שעל זרועה, המתחיל ב- A
למען תוכל לחיות את הכאן-והעכשו
בצל הים, הבית והילדים,
ואם הסגירה עצמה מדי פעם
היה זה רק כעין הסט מקרי של השרוול;
וכעת חמש ספרות נטושות מסרבות במחי
לשוב אל שתיקת לוח-הכפל.
ונסיים בציטוט מתוך דבריו של בן ציון תומר:
"בכבות הזיכרון, נדלק הדמיון. דרכו של זה למחות את הפרטים, לשחוק עד דק. הדמיון משול לסולם, שראשו מים ורגליו באש. אני מטפס בו בשביל להגיע אל מי שלפנים היה אני, ומועד".
להרחבה בנושא, אתם מוזמנים להירשם לקורס המקוון: 'בכבות הדמיון נדלק הזיכרון' – השואה בראי הסיפורת הישראלית.
