חיי יומיום בגטו קרקוב מנקודת מבט אחרת

בבואנו לדון בתקופה הקריטית והייחודית בה התקיימה שגרת חיים יהודית בגטאות פולין, אנו מסתמכים, מטבע הדברים, על עדויותיהם של יהודי הגטו, ספרי הזיכרונות שכתבו, יומנים ותעודות בני הזמן. משום כך עדותו של תאדאוש פאנקייוויץ', רוקח מקרקוב, הנפרשת בספרו בית מרקחת בגטו קרקוב היא יוצאת דופן. בית המרקחת שלו נמצא במקום אותו קבעו הגרמנים בתוך גבולות הגטו ואפשרו לפאנקייוויץ' להמשיך להפעילו למרות שלא היה יהודי, בעוד שהגטו יועד ליהודים בלבד. פאנקייוויץ' התגנב לאזור הגטו משום שרצה להמשיך ולהפעיל את בית המרקחת בחושבו שכך יצילו מחורבן. הגרמנים הציעו לו בית מרקחת שהיה שייך ליהודים מחוץ לגטו, אך הוא סירב: הוא היה בטוח שהגרמנים יפסידו במלחמה ובסופה יהיה עליו להחזיר רכוש לא לו. נקודת מבטו של הרוקח המתבונן מבעד לחלון בית המרקחת מספקת רובד מעניין להיכרות עם חיי הגטו:

בית המרקחת נעשה מעין שגרירות. זאת היתה דעת רבים. בתוך הרובע המסוגר, המוקף חומה, היה זה מקום אקס-טריטוריאלי, מקום המייצג את העולם החופשי. אנשים טובים ומעניינים מאוד היו נפגשים כאן. השכם בבוקר היו באים, קוראים עיתונים גרמניים ועיתוני מחתרת, מפרשים את החדשות, מעריכים את המצב המדיני. כאן היו משוחחים גם על דאגות היום ועל עגמת הנפש. עד שעות הלילה המאוחרות היו מנהלים ויכוחים, מביעים השערות ותחזיות. "שכבר יקרה משהו...", נהגו לומר. היה רושם שהזמן נעצר, שמחוגי ההיסטוריה נעמדו בשעה הרת אסון... שעת השואה.1

• 1. תאדאוש פאנקייוויץ', בית-מרקחת בגטו קרקוב, יד ושם, 1985, עמ' 10.

מתחם בית המרקחת הפך לנקודת השקה בין הפנים לחוץ, נקודת אחיזה בעולם הישן, הנורמאלי. במתחם זה היה הרוע אובייקט להתבוננות. מנקודה זו, מחלון בית העסק שלו, מביט פאנקייוויץ' בחיסולה של יהדות קרקוב.

פאנקייוויץ' נוגע באותם הנושאים בהם דנים הכותבים היהודים המתבוננים במציאות, אך מבטו החיצוני מחד והאמפתי מאידך, מאפשר הסתכלות ביהודי הגטו מעט אחרת מזו שאנו מורגלים בה. חשיבותה של עדות זו מוסברת בספר עצמו, בשיחה שנערכה בין פאנקייוויץ' למכר יהודי שחי מחוץ לפולין בתקופת המלחמה:

"תדאוש", אמר אלי, "קראתי את ספרך, אפילו מצא חן בעיניי, אבל הפרזת קצת בתיאור הרציחות וההתעללויות של הגרמנים ביהודים; לא נורא שהגזמת קצת. זה מגיע להם לגרמנים. אבל אנו הרי יודעים את האמת." [...] עד היום זכורה לי השיחה, ואני מהרהר כמה אנשים הסבורים כמוהו חיים בעולם.2

העדות מתארת טיפוסים יהודיים שפעלו בתוך הגטו, ניסיונות של יהודים לשמר את חייהם ותיאור מפורט של אקציות, התעמרות הקלגסים הגרמנים ביהודים ומעשי אכזריות קשים. ככלל, ספרי זיכרונות של ניצולים מתמקדים בתיאור חייהם היומיומיים במלחמה, היחסים עם בני המשפחה והקהילה ובסיפור הצלתם. פאנקייוויץ', שחייו היו בסכנה אף הם, עדין התבונן במרבית האירועים מן הצד. בניגוד לספרי זיכרונות של יהודים בהם הקרבן היהודי בונה מצבת זיכרון למשפחתו, ובמסגרת ההספד מתאר את קורותיה ערב המלחמה, פאנקייויץ' פותח את עדותו באמצע המלחמה, בתחילת 1941, כאשר ישנן כבר שמועות על הקמת הגטו.3 עם סגירתו של הגטו נוצר ריק בקרקוב עקב העלמם של היהודים מהנוף העירוני. פאנקייוויץ' מיטיב  לתאר ריק זה:

פני רחובות קאז'ימייז' השתנו מיום ליום. אופיה של השכונה, שקנתה לעצמה ייחוד במשך מאות שנים, נעלם במהירות. משפחות שלא עקרו מכאן במשך דורות עזבו עכשיו; נסגרו חנויות, מסעדות, בתי כנסת, שמאות שנים של קיום הטביעו עליהם חותם עמוק. נעלמו כלא היו התמונות המיוחדות לרחובות קאז'ימייז' העתיקה; שוב אין רואים בהם יהודים בבגדים שחורים, במגבעות לבד, בכיפות ראש, בפרוות שועל, יהודים בעלי זקנים ופיאות, המשוחחים בקרנות הרחוב, המטיילים והמדברים בתנועות ידיים. נעלמו לאי שם חבורות הילדים הרעשנים, בלבושם הדל, שקיפצו בסמטאות הצרות, בחצרות הבתים המזוהמים ועל מרפסות העץ הארוכות. שוב אי אפשר כמקודם לקנות סחורות ברחוב; בעלי החנויות אינם עומדים עוד בפתחי העסק שלהם. הכל נסגר.

אבד כלא היה אותו הלך הרוח הסודי המיוחד, אותו הקסם של הסמטאות המוצלות, ההומות אדם. עתה שוב לא נופל עליהן אורם הקלוש של פנסי הרחוב. אחת ולתמיד נעלמו הסוכות, שנהגו היהודים להקים בחצרות ובמרפסות לזכר היותם במדבר. שוב לא נראים יהודים מתפללים על גדות הוויסלה ביום הראשון של ראש השנה שלהם.4

קטע זה מיטיב להמחיש את מרקם החיים התוסס שהיה ואבד לנצח. ללא יהודים קרקוב שוב אינה אותה קרקוב ופולין אינה אותה פולין. ללא יהודים העולם הופך קודר ועגום.

אחת השאלות המרכזיות העולות בקרב הלומדים את נושא השואה נוגעת בתגובה הפסיבית כביכול של היהודים אל השינויים בחייהם. מסביר פאנקייוויץ':

מוזרים היו החיים. משעות הבוקר המוקדמות היו האנשים מתאספים ליד שער הגטו, מוכנים ליציאה, משאירים מאחוריהם את הבלתי כשירים לעבודה, את החולים והקשישים. בשעות הערב היה הגטו מתמלא, אנשים עמדו או טיילו בקבוצות, שוחחו, סיפרו ופירשו חדשות ערכו קניות; המסעדות והקונדיטוריות המו אדם, ברחובות פרח המסחר, נמכרו סיגריות, עוגות, כריכים. וכך יום אחר יום, ויום דומה למשנהו. הציבור התחיל להתרגל לחיים החדשים, התחיל להאמין, שזאת הדרך להינצל, שכך יהיה אפשר להחזיק מעמד, והלוואי ורק כך, הלוואי ולא יהיה יותר גרוע.5

במסגרת אותם חיים חדשים שהופכים לשגרה, גם חיי הדת המשיכו להתקיים, כשאר המצב הכללי צובע אותם באורו העכור:

הנוער הדתי בגטו מאורגן ב"תלמוד תורה". קיימים כאן שלושה בתי-כנסת והחיים הדתיים לא השתנו כמעט.  מתקיימות תפילות, והאנשים מתנהגים בד"כ לפי ההלכה, מקפידים על ימי צום, שומרים את השבת והחגים. בעונת החגים בלט הלהט הדתי: בכי והתרגשות על פני המתפללים הסגירו היטב את תוכן תפילותיהם. [...] ראית את זקני העדה, בעלי זקני שיבה ופיאות, בלבושם המסורתי מתנועעים בקצב,קשובים לצלילים הנוגים של זימרת החזן. בכל בית ובית, בכל דירה, היו אומרים "קדיש". ראיתי נשים יהודיות קשישות, עוטות שביס או צעיף רקום, עומדות בלי נוע, עיניהן עיני זכוכית דוממות, אוזנן קשובה לניגון התפילה, פניהן קפואות בכאב ובחרדה.6

פאנקייוויץ' נוגע בנושא ההנהגה יהודית, ומספק נקודת מבט על הימצאות איש היודנראט בין הפטיש לסדן. כך הוא מספר על הד"ר ארתור רוזנצוייג, יושב הראש השני של היודנראט שמונה לאחר מאסרו של ראש היודנראט הראשון, הד"ר מארק ביברשטיין:

אין ספק שהוא [רוזנצוויג] לא היה רצוי בעיני הגרמנים. הוא היה אדם הגון ונקי כפיים, אינטליגנטי. משפטן במקצועו, שידע לחשוב והעז גם למתוח ביקורת. הכבוד שהעניקו לו הגרמנים לא עשה עליו שום רושם, להיפך רק העיק עליו; כל תפקיד מרכזי בזמנים ובתנאים של אז היה בהכרח מעמסה בלתי נסבלת לכל אדם בעל מצפון ובעל כבוד עצמי.7

תיאורו של פאנקייוויץ' סותר לחלוטין את התפיסה המקובלת. לאחר סילוקו של ד"ר רוזנצווייג התמנה קומיסאר בשם דוד גוטר ותפס את מקומו של רוזנצווייג. גוטר אמנם מילא את תפקידו לשביעות רצונם של הגרמנים, אך הוא הגיע לאחר ששני המנהיגים, ביברשטיין ורוזנצווייג, סולקו מן התפקיד על ידי הגרמנים ונרצחו.

• 2. שם, עמ' 67- 68.
• 3. שם, עמ' 1.
• 4. שם, עמ' 2-3.
• 5. שם, עמ' 33.
• 6. שם, עמ' 7.
• 7. שם, עמ' 50.

תופעה מרתקת נוספת המשתקפת בספרו של פאנקייוויץ' היא קיומו של המערך הרפואי בגטו. בתקופת השואה נאלצו רופאים להחליט בין אלטרנטיבות המנוגדות באופן בסיסי לכללי המוסר האנושי ולאתיקה הרפואית. פאנקייוויץ' מספר על שלושה רופאים, ד"ר פישר, ד"ר בורנשטיין וד"ר אנגל שטיין, אשר נצטוו במהלך האקציה ביוני 1942 למיין מאושפזים בבית החולים בקרקוב על מנת לצמצם את מספרם. למרות שאימו של ד"ר בורנשטיין היתה מרותקת בין החולים "הוא לא ניסה להצילה במחיר חיים אחרים".8 עצם ההתחבטות בשאלות אתיות בצל ההשמדה מתעלה מעל המצב הבלתי אנושי אותו כפו הנאצים על היהודים, ומהווה מאבק על האנושיות עצמה. מסבירה החוקרת לאה פרייס, כי הרופאים פעלו "בכל דרך לשמור על מידה מסוימת של המשכיות לחייהם שלפני המלחמה. הם ניסו ליצור מעין שגרת עבודה, שנועדה לטפח זהות אישית ומקצועית ולשמור על ייחודם הפרופסיונלי ועל דימויים כאליטה בעלת חשיבות למרקם החיים הקהילתיים".9

פאנקייוויץ' פרסם את ספרו שנים ספורות לאחר תום המלחמה, כשקונוונציות ספרות זיכרונות השואה היו בשלב של התהוות. דווקא הפרספקטיבה המיוחדת של פאנקייוויץ' מדגימה עד כמה סובבו הגרמנים את קרבנותיהם היהודים והלא-יהודים בכחש. פאנקייוויץ' מסביר כי הגרמנים יצרו מנגנון של הפצת שמועות, המבוסס על "גרמנים הגונים", "שהדליפו כביכול את סודות הממונים עליהם. זו היתה שיטה בדוקה להרדים את הרגישות, לשתול בלב תקווה, וכך לטשטש את העירנות ולסכל כל נסיון של מרי".10

הכרתי פולני בשם טאטרוך, שהיה נשוי ליהודייה. גם היא היתה בגטו, ונשלחה אל הבלתי ידוע. לאן לא נסע טאטרוך זה והיכן לא היה כדי לחפשה! הוא הגיע לאוקראינה, אך לא מצא כל זכר לצריפים וליהודים עובדי אדמה. אי-אפשר היה להבין את היעלמן המיסתורי של הרכבות. איש לא ידע לתאר אפילו בקירוב לאן הובילו את המשלוחים. רק כעבור חודשים אחדים הגיעו לגטו הידיעות, ואז נודעו לראשונה השמות: בלז'ץ, מאידאנק, טרבלינקה, מחנות ובהם ארובות גבוהות המעלות עשן.11

ניתן להביא עדות זו על מנת להבין את מה שנראה כאוזלת יד יהודית אל מול השילוחים – הידיעות על ההשמדה ההגיעו אל יהודי הגטו לאחר שחלק גדול מן האוכלוסייה כבר שולח. פאנקייוויץ' מתאר יהודים אשר רוכזו במגרש "אופטימה" בגטו כשבועיים לאחר תחילת השילוחים, ולמרות מחזות הזוועה אשר נראו בגטו שלחו בקשות ללבוש חם, כסף, סבון ועוד אשר אמורות היו להגיע לקרובי משפחה באמצעות אנשי המשטרה היהודית.12

הכאב והקושי הצפויים בחזרה לחיים, אם בכלל, מופיעים בדרך של הרהור תוך כדי שיחה עם מבקר קבוע בבית המרקחת בצל התופת:

יאמר לי אדני, איך ייתכן, אחרי כל מה שקרה, יש כל כך מעט משוגעים? האם תאי המוח האפורים מחוסנים עד כדי כך מפני האסונות? הרי גם לפני המלחמה לא חסרו משוגעים. האם אפשר להשוות בכלל בין מה שהציק להם ובין מה שעובר עלינו?"
כעבור רגע הוסיף האיש: "ומה אדוני חושב, מה היה קורה לו ככה לפתע פתאום, היתה המלחמה מסתיימת, מה היה קורה לאנשים? האם היו שמחים ומוכנים לחופש, או שכולם היו יוצאים מדעתם? אני חושב על כך בלי הרף, איך יהיה כשתסתיים המלחמה, ודמיוני בוגד בי. אין לי נפש קרובה בעולם ועם כל הצרה שבמצב כזה, טוב לי שאני לבדי. אך בכל זאת, האנשים האלה מסביב, הם וילדיהם כאילו חלק ממני. האין זה מוזר?13

כפי שראינו, אם כן, נקודת מבטו הייחודית של העומד מן הצד אל מחוזות בהם היה עסוק הקורבן בעת רדיפתו, ואל הנושאים שיעסיקו את המחקר בשנים שלאחר השואה, מרחיבה את ההסתכלות הפנים-יהודית ואת המחקר בדיעבד, ומאפשרת פרספקטיבה רחבה, בעלת אופי הומאני אוניברסאלי. במקרה זה, בחר העומד מן הצד לנקוט עמדה ולהיות אקטיבי, לעמוד איתן לצד הקורבנות כמידת יכולתו, ולסכן עצמו לשם כך. לפאנקייוויץ' הוענק תואר חסיד אומות עולם מטעם יד ושם על סיועו  לאוכלוסיה היהודית בתקופת המלחמה, ועל שהציל יהודים כדוגמת ד"ר אברהם מירובסקי ואירנה צינוביץ', שהעידו על פועלו. קריאה בספרו והיכרות עם פאנקייוויץ' ובחירותיו, כרוקח וכאדם, מציבה בפני הקורא מופת אנושי מלא השראה.

• 8. שם, עמ' 59.
• 9. לאה פרייס, "'לא כולי אמות'. רפואה יהודית בגטאות מזרח אירופה. שאלות של הנהגה, שליחות ופרופסיה". בשביל הזיכרון, סדרה חדשה, גליון מס' 1, נובמבר 2008, הוצאת יד ושם, ביה"ס המרכזי להוראת השואה. עמ' 33-34.
• 10. פאנקייוויץ', עמ' 60.
• 11. שם, עמ' 60.
• 12. שם עמ' 57-58.
• 13. שם, עמ' 88.