עם ישראל היה הראשון שיחס להיסטוריה משמעות מכרעת. רק בישראל, ולא בשום עם מלבדו, נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו. "זכור ימות עולם, בינו שנות דר ודר" (דברים לב, ז), "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז)
הזיכרון הוא בררני מטבעו. לא כל התרחשות או אירוע ראויים להיזכר. כל יחיד או ציבור בוחרים מה לזכור וכיצד לזכור.
הרב ליכטנשטיין, בשיחתו בישיבת הר עציון בי' בטבת תשמ"ז מתייחס לבחירה זו:
"אומות העולם קובעות ימי זיכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת ישראל אופי אחר – אין לה זיכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן. זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהווייתנו וחווייתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזיכרון זה כשלעצמו - להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר- הווה-עתיד".
יוסף חיים ירושלמי, בספרו "זכור", מסביר כי הסכנה האמיתית אינה שמאורעות העבר יישכחו, אלא שיישכח הֶבֵּטם המכריע ביותר, האופן שבו אירעו: "והיה כי יביאך... הישמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"(דברים ו', י-יב; שם ח' יא-יח).
לכן, נקבעו בעם היהודי ימי זיכרון למאורעות שונים בהיסטוריה היהודית. חלקם הפכו לתאריכים מרכזיים במעגל השנה היהודי כחגים או כימי אבל (כגון: חג החנוכה, תשעה באב ועוד).
מספר תאריכים נקבעו לציון יום זיכרון לשואה: 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה', 'עשרה בטבת', ובשנה שעברה, נקבע יום זיכרון נוסף, ה- 27 בינואר. כל אחד מימי הזיכרון נקבע מסיבות שונות : יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום זיכרון ממלכתי, עשרה בטבת – יום הקדיש הכללי וה- 27 בינואר – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת השואה.
כבר בשנת 1946 נעשו הניסיונות הראשונים לקביעת יום זיכרון לשואה, עם התקרב יום השנה הראשון לשחרור המחנות.
ב- 5 במאי 1946 הקדיש הוועד המרכזי במחנה העקורים בלנסברג שבגרמניה, את ישיבתו השבועית לקביעת "יום מאוחד לזיכרון ולשחרור". בישיבה זו, היו שפקפקו בסמכותם של נציגי שארית הפליטה לקבוע יום זיכרון לעם היהודי בכללותו, והציעו למסור את ההחלטה לידי רבנים ותלמידי חכמים.
הנושא המרכזי בדיון התמקד באופיו של יום הזיכרון ובמרכיביו העיקריים: האם להדגיש את האבל או ההודיה? הסבל או הגבורה? קידוש ה' או ההישרדות?
הרוב תמך בהכרזה רשמית על "יום זיכרון ושחרור מאוחד, שידגיש את עגמת נפשנו ומרירותנו לנוכח הטרגדיה הגדולה שכילתה את יהדות אירופה, וינציח בסמליותו את התחייה הלאומית תוך הדגשה כי עם ישראל חי".
בישיבה הוחלט לקבוע את י"ד באייר (שחל ב- 15.5.46), יום שחרור מחנה לנדסברג, כיום הזיכרון והניצחון. יום האבל צוין בעצרות זיכרון ובתפילות שהתקיימו בריכוזים של שארית הפליטה באזור הכיבוש האמריקני. כל עצרת נפתחה או נחתמה בשירת "התקווה" וכללה אמירת "יזכור" ו"אל מלא רחמים", עמידת דומייה לזכר הנרצחים, דברי הספד, מצעד ניצחון ושירה בציבור.
ניתן לראות כי ברוב המקרים שולבו בעצרות הנושאים המנוגדים של אופי הזיכרון. עבור רבים משארית הפליטה לוו הטקסים בתחושה חמה של סולידריות יהודית, במתן כבוד לזכר הנרצחים ובהפגנות שמחה על סיום המלחמה.
ניסיון שני לקביעת יום זיכרון, נעשה בהונגריה ביום כ' בסיוון תש"ו, יום האבל המסורתי לזכר הקרבנות בפרעות ת"ח ות"ט.
בפועל, ימים אלה לא נקבעו כימי זיכרון לדורות ולימים. בדיון הציבורי בכנסת, בדבר ההחלטה על קביעת "יום זיכרון", לא הועלתה היוזמה לקביעת תאריך יום הזיכרון לשואה באחד מהימים הללו.
יהודית באומל העלתה את הסברה, שהסיבה לכך היא, כנראה, משום שהמניע לקביעתם של ימי הזיכרון הראשונים נקבע מתוך צורך פנימי ומיידי של הניצולים לכבד את זכר יקיריהם. לפי דבריה, לא הוקדשה מחשבה לטווח ארוך בקביעת המועד והימים נקבעו מתוך פרספקטיבה מקומית ולא מתוך פרספקטיבה לאומית רחבה. אותו מניע הוא זה שגרם לכך שבשנים שלאחר מכן, קהילות רבות קבעו לעצמן ימי זיכרון משלהן, לרוב ביום הגירוש האחרון או ביום חיסול הגטו של קהילותיהם.
ניסיונות לקביעת יום זיכרון ממוסד כלל-ארצי החלו רק לאחר קום המדינה.
בשנת 1949, כחצי שנה לאחר קום המדינה, נקבע על ידי הרבנות הראשית התאריך י' בטבת כ'יום הזיכרון לשואה'.
יום עשרה בטבת נקבע עוד בתקופת המקרא כיום צום המציין את תחילת המצור על ירושלים ואת ראשית התהליך שהביא לחורבן בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל. צום זה הנו אחד מבין 4 צומות בשנה המציינים את החורבן ותוצאותיו: י"ז בתמוז (היום בו נפרצו חומות ירושלים), תשעה באב (יום חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני), צום גדליה (יום צום לציון רצח גדליה בן אחיקם) ועשרה בטבת.
ההכרזה על "יום זיכרון השואה" התפרסמה בעיתון "הצופה" בי' בטבת תש"ט (1949):
"היום יום ג' י' בטבת שנקבע מטעם הרבנות הראשית כיום הזכרון התמידי לקדושי הגולה".
גם הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה אז רבה של תל אביב, בנאומו ב"קול ישראל", הכריז על עשרה בטבת כ"יום זיכרון":
"עכשיו קבענו יום זיכרון תמידי לחורבן זה, הוא יום עשרה בטבת, יום תענית ציבור לדורות. הצום שבו התחיל החורבן הראשון, ראוי לשמש יום זיכרון גם לחורבן האחרון, על סף הגלות האחרונה. ביום זה עלינו להתרומם מעל לענייני השעה ולהתייחד עם זכרם של קדושינו, שנשארו נאמנים לנצח ישראל ומסורים לחזון הגאולה עד הרגע האחרון. שירת "אני מאמין" שלהם תישאר לנצח המנון קדוש ונערץ, וזיכרונם של גיבורים אלה יישאר חרות על לבם של כל בני ישראל ולא יימחה לנצח".
נראה כי הממסד החילוני של אותם ימים לא נטה לקבל את תקנת הרבנות הראשית וכנראה שגם הרבנות עצמה נסוגה מקביעתה.
שנה לאחר מכן, בט' בטבת תשי"א (19 בדצמבר 1950), בהודעה שניתנה מטעם הרבנות הראשית והתפרסמה בעיתון "הצופה", הקריאה היא לצום לזכרם של הנספים שלא נודע יום מותם. ניתן לראות, כי כבר לא מדובר כאן ב"יום זיכרון לשואה", כפי שהופיע בנוסח המקורי של ההצעה משנת 1949.
ב- 1957, פרסמה הרבנות הראשית חוברת בשם "יום הקדיש". בחוברת זו הודגש שיום עשרה בטבת נקבע כיום השנה למיליוני החללים שלא נודע יום מותם:
"דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה לאמירת 'קדיש', ללמוד משניות ולהדליק נר נשמה.. ומן הראוי שכל אחד ידליק בליל זה, אור לעשרה בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת 'קדיש' בציבור... אחרי קריאת התורה בתפלת שחרית, תיאמר בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות תפלת האזכרה המיוחדת שנערכה על ידינו בשעת השואה...".
ההצעה השניה לקביעת יום זיכרון היתה בישיבת הכנסת ביום 12.4.51. ההצעה הועלתה על ידי חבר הכנסת מרדכי נורוק שהציע את כ"ז בניסן כיום זיכרון מיוחד משום הקירבה שלו למועד פרוץ מרד גטו ורשה בערב פסח. ההצעה זכתה לתהודה רבה בקרב חברי הכנסת ונקבע בחוק כי "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" יהיה בכ"ז בניסן מידי שנה ויצויין כיום זיכרון ממלכתי.
למרות זאת, ברבים מבתי הכנסת ומקומות היישוב הדתיים, המשיכו לציין את יום עשרה בטבת כיום זיכרון.
בקיבוץ יבנה, למשל, מציינים כימי זיכרון הן את עשרה בטבת והן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה (בכ"ז בניסן) עם דגשים שונים בכל אחד מהימים:
ישראל, בן הקיבוץ, דור שני לניצולי שואה מספר:
"אני זוכר את היום הזה [עשרה בטבת, י.נ.] כעומד בבית הכנסת. שהיו מתפללים את תפילת "אל מלא רחמים" לנשמת הנספים בשואה והיו אומרים את "הקדיש", ואני בתור ילד הייתי מנסה לדמיין לעצמי בעיני רוחי את הסבים של שני ההורים שלי. ניסיתי לדמיין, כיוון שלנו לא היו תמונות. ההורים הגיעו בלי תמונות, מעפילים, לא נשאר כלום [...] ניסיתי לדמיין אותם, איך הם היוו נראים, איך היו לבושים. ניסיתי להתפלל בשבילם [...] אני כאדם דתי האמנתי ומאמין שהם בשמיים ומסתכלים על הנכד ודור ההמשך, שהם מסתכלים עלינו ובוחנים אותנו. ניסיתי מאוד בזמן ה"קדיש", להתקרב אליהם, ניסיתי מאוד [...] אני בי' בטבת צם, בכ"ז בניסן אני לא צם [...] מבחינתי "יום הקדיש הכללי" הוא יום השואה באופן פרטי ומשפחתי. כ"ז בניסן הוא יום לאומי – מין תקופה הרואית בלאום העברי (כמו יציאת מצרים, כ"ז בניסן, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות) ואז אני רואה את הפן הלאומי". (ההדגשה שלי, י.נ.)
אם כן, מדוע נבחר דווקא צום "עשרה בטבת" לציון יום הקדיש הכללי לקרבנות השואה?
בהחלטת הרבנות הראשית לקבוע את עשרה בטבת ליום השואה, באה לידי ביטוי התפיסה כי השואה היא הגלגול המודרני של מעשי החורבן וההרג הטבועים בתולדותיו של עם ישראל.
"צום ראשית החורבן [עשרה בטבת] הוכרז יום זיכרון לאחרית החורבן. יום שבו סמך מלך בבל אל ירושלים הוא אב פורענות לעם שאבד עצמאותו ולבש כלי גולה. קו אחד מתוח מנבוכדנאצר עד הרוצח הגרמני. חיית הטרף מבבל, רומי וברלין ביקשה לטרוף את ישראל".
לבחירה דווקא בעשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לקורבנות השואה, ניתנו הסברים רעיוניים שונים:
הרב פייגלין, ר"מ בישיבת ההסדר נהר-דעה בנהריה, מסביר שעיקר משמעותו של צום העשירי בטבת הנו ההסתר פנים שהחל במצור ולדאבוננו מלווה אותנו עד ימינו אלה. לדבריו, הסתר פנים זה הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה וממילא, טבעי היה, שהרבנות הראשית תקבע ביום זה את יום הזיכרון לששת מיליון הנספים.
הרב ישעיה א. שטיינברגר מעלה בהקשר זה שאלה: עשרה בטבת מציין את שורש החורבן משום היותו יום תחילת המצור. האבל, שאנו מתאבלים על אותו מאורע של מצור, טעון הסבר: הרי לא נותר, לכאורה, שום רושם מאותו אסון, וההמשך, חורבן הבית הראשון, מאפיל הרי על כל השלבים שהובילו לקראתו. מדוע עלינו לציין, אפוא, מאורע שולי שנבלע בגדול ממנו בהרבה? האם ישנה צרה שאינה מקופלת בחורבן הטמונה דווקא במצור כשלעצמו?
הרב שטיינברגר מסביר שהאסון שמסמל המצור היא "חדירת הבבליות, המסמלת את בלבול הלשון, העכרת הצלול והפרעת התקשורת, כוחות ההרס של בבל, אל תוך הזך והקורן של היהדות". לדעתו, עד היום לא התאוששנו מאותו קלקול שגרם לעמעום הרוח הלאומית, לעצב ולירידת כוחות היצירה והחיוניות. אמנם האירוע נגמר וחלף מן העולם, אך רשמיו ושרידיו משפיעים עלינו עד היום.
כך הוא מסביר גם את השפעת השואה על העם היהודי, כשהדוגמה הקדומה לתופעה זו הוא אסון המצור שאנו מציינים בעשרה בטבת:
"חדוות היצירה הלאומית, אורחות החיים ואפילו יצר הקיום הנורמליים של העם היהודי נפגעו ללא תקנה לזמן ארוך. דורות רבים עוד יישאו, אולי בתת מודע, את המשקע הכבד של טראומת השואה.... התודעה הלאומית הקולקטיבית נותרה במצור ובמצוק... על אף שחלפו מאז כבר שנות שני דורות. "תסביך השואה"... יש בו ממש...תחושות אלו, המחלחלות גם בדורות הבאים וגם באלו שלא היו שם – לא הם ולא אבותיהם – הן הביטוי העדכני של מצור רגשי ורוחני הנשאר מעבר לאירועים עצמם".
הרב אהרן ליכטנשטיין רואה בקשר בין שני האירועים מסר מוסרי- חינוכי:
לדעתו, המסר של עשרה בטבת הוא שגם באירוע שאינו מרקיע-שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, יום חורבן בית המקדש, הועלו כבר בי' בטבת. כך גם לגבי השואה. הוא מסביר שבמבט לאחור ניתן לראות את השורשים והניצנים של השואה: המוסיקה של ווגנר, השתלטנות של ביסמרק והתורה של ניטשה (למרות שוודאי שלא היה ניתן להבחין בהם אז, שכן לא היתה אפשרות להבחין בניצנים כשלא ידעו שיש בכלל אילן שכזה).
המסר המוסרי והחינוכי שנובע מכך הוא שכיום, לאחר שאנו יודעים שיש אילן כזה, עלינו להיות מודעים לניצנים שלו, לנסות ולראות תהליכים גם בשלביהם המוקדמים ולא להתמקד רק באירוע עצמו, ב"מכה בפטיש". עלינו לחדד את הקשר שבין מצור לחורבן, לאו דווקא בגלל החשש לשואה שניה אלא מפני ש"אם זה מה שיוצא מניצנים – מה רבה חומרתם של הניצנים עצמם".
ניתן אולי לומר, שהדבר נכון גם לגבי ימינו אנו, בנוגע לתופעות שליליות שונות המתרחשות בעולם (כמו הכחשת השואה). עלינו לשים לב ולחדד את המודעות לתהליכים הקורים בעולם ולהבחין בחומרתם של ניצנים מסוימים כשלעצמם ולא רק לתוצאות העלולות להתרחש כתוצאה מהם.
מקורות לקריאה נוספת:
- יהודית תידור באומל, "קול בכיות" – השואה והתפילה, אוניברסיטת בר אילן, ירושלים, 1992
- מיכה באלף, "המצא מנוחה נכונה לזעקה ולתקווה" – זיכרון השואה והנצחתה בתנועות הקיבוציות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הוגש לסנט האוניברסיטה העברית בשנת 2003.
- יששכר יעקבסון, נתיב בינה ג', תל אביב תשל"ג.
- יוסף חיים ירושלמי, זכור, תל אביב 1988.
- י. לוינסקי (עורך), ספר המועדים, דביר, תל אביב, תשט"ז.
- זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה – ניצולי השואה בגרמניה הכבושה, יד ושם, ירושלים, 2006.
- רוני שטאובר, הלקח לדור, יד בן צבי והמרכז למורשת בן גוריון, ירושלים, 2005.
- ישעיה שטיינברגר, "עשרה בטבת, יום השואה שהפך ליום הקדיש הכללי, שנה בשנה תשנ"א , היכל שלמה, ירושלים. 378-3855.
-
ישעיה שטיינברגר, "עשרה בטבת, כיום השואה", שנה בשנה תשנ"ב , היכל שלמה, ירושלים. 311-320.
