ראשון חזר חיים הנגר. הוא בא בשעת בין הערביים מכיוון הנהר והיערות, ואיש לא ידע מאין וממי. האנשים שראו אותו מהלך לאורך הגדה, לא מיד זיהו אותו. כי איך יכלו לזהות? לפנים היה ברנש מגודל, רחב כתפיים, עכשיו קטן והצטמק בבלוייו, והעיקר - היעדר הפנים. חיים הנגר, לא היו לו פנים כלל. הם כוסו בצמחייה שופעת, סבך שחור מתפתל. אין לדעת כיצד פענחו הבריות שאכן הוא האיש. הם השקיפו מגבוה, מן הסוללה שליד הנהר, וראו איך הוא צועד בצעד כבד, ואיך כשהגיע לקרבת הבתים הראשונים של העיר התחתית, נעצר ופצח בניגון. סבורים היו שדעתו נטרפה עליו, עד שאחד פיקח ניחש שאין זה ניגון אלא תפילה יהודית, נימת נכאים שהייתה בוקעת לפנים, בלילות שבת, מבית הכנסת שנבנה מאה שנה קודם לכן ונשרף בידי הגרמנים. בית הכנסת עמד בעיר התחתית. העיר התחתית הייתה כולה יהודית, גם בעבר וגם בימי הגרמנים, אבל איש לא ידע מה יהיה בגורלה עכשיו, לאחר שיהודיה אינם עוד.
חיים הנגר היה ראשון החוזרים.
מעל העיירה עדיין רבץ אובך מעיק של הדלקה שכבתה, צחנת חריכה עמדה באוויר, ערפילים אפורים ריחפו מעל השוק שהוצת בידי הגרמנים. בערב, כשכבר פשטה השמועה, התכנסו לפני ביתו של חיים אנשים רבים. אלה באו לברכו בשלום, אלה - להציץ, ואחרים - לברר האומנם אמת היא שניצל מישהו.
הנגר ישב על המדרגות בחזית הבית שדלתו רותקה במסמרים. הוא לא השיב לשאלות ולא לברכות. אחר כך סיפרו הבריות שמתוך סבך השיער שעל פניו הבליחו עיניים חסרות מבט כעיני סומא. ישב והביט נכחו, ולא ראה איש. אחת הנשים העמידה לפניו קערת תפוחי אדמה ולמחרת בבוקר סילקה אותה בלי שנגע בה.
כעבור ארבעה ימים חזר השני. היה זה חוכר החווה הסמוכה, שהחזיק מעמד ביער בעזרת מנהל המשק שלו. הלה הביא את החוכר בעגלה לאור היום. היהודי הזקן היה שכוב למחצה, נתמך באלומות קש. פניו, שלא כפני הנגר, היו חיוורות כסיד, וחיוורונן התמיה את הבריות, הרי חי ימים רבים כל כך באוויר הצח.
כשירד החוכר מהעגלה, התנודד והשתטח מלוא קומתו על האדמה, אולי לא בגלל חולשתו, אלא מפני שהתרגש. ואכן, אפשר היה לשער שהוא נושק את סף ביתו ומודה לאלוהיו על הצלתו. מנהל המשק עזר לו לקום, תמך בו בזרועו והוליך אותו אל מבוא הבית.
אחר כך, במשך שבוע ימים, לא חזר איש. העיירה ציפתה במתיחות, האנשים העלו סברות וחישבו חישובים.
הצחנה נסוגה בלחץ הרוח, הימים שבאו היו צלולים מאוד והאביב התלבלב בבת-אחת, כפי שיאה לאביב ראשון, בן-חורין. העצים הנצו. חסידות באו ביעף.
לאחר עשרה ימים הגיעו שלושה: סוחר בדים ושני סוחרי תבואה.
הופעתו של סוחר הבדים טרפה במקצת את הסברות והחישובים, שכן ידוע היה מעל לכל ספק שהאיש הובל למקום שממנו אין חוזרים. מראהו היה כמו לפני המלחמה, ואפילו השמין קצת. כשנשאל, הסביר באורך רוח ובחיוך, שקפץ מתוך רכבת שנסעה לבלז'ץ והסתתר בכפר. אצל מי הסתתר ובאיזה כפר - זאת לא רצה לגלות. על פניו היה נסוך החיוך שלפני המלחמה, כשעוד עמד מאחורי הדלפק ומכר אריגי משי וכותנה. החיוך הזה לא מש מפניו והפליא את רואיו, הרי האיש הזה לא שרדה לו נפש חיה מכל משפחתו.
סוחרי התבואה ישנו שלוש יממות רצופות שינה עמוקה ביותר. הם היו שרועים על הרצפה ליד הדלתות שלא נסגרו, השינה עטה עליהם כמדומה ברגע שעברו את סף ביתם. נעליהם וחותלותיהם היו מכוסות שכבה עבה של בוץ קרוש, ופניהם תפוחות. השכנים שמעו: בלילה צעקו מתוך שנתם.
הסוחרים עדיין היו שקועים בשינה, כשחזרה האישה הראשונה, איש לא הצליח לזהותה. רק כשקרבה בריצה אל ביתו של המורה והתייפחה בבכי תמרורים, הבינו שאשתו היא; הבינו, אך לא הכירו – כל-כך מושלמת הייתה תחפושת הקבצנית שעטתה. היא פשטה יד לפני כנסיות, נדדה בשווקים וניבאה עתידות מכף היד. זה היה המחסה שלה. מבעד לרדיד המשובץ הציצו פנים מיוגעות של כפרית. שאלו אותה בפליאה, "זו את, גברת?" "זאת אני," השיבה בקול עמום, רהוי. רק הקול נשתמר אצלה כלפנים.
הנה כי כן, הם היו שישה. הימים חלפו חיש, הגנים נתכסו בירוק. זהירים שכמותם - אמרו הבריות - מחכים שהחזית תזוז. שכן זה זמן רב קפאה החזית, והדממה בישרה מתקפה. אבל, גם כשנפתחה המתקפה והחזית הועתקה בזינוק אדיר הרחק מערבה, חזרו רק אחדים.
עגלה הביאה רופא שרבץ במשך תשעה חודשים בתוך בור שחפרה בשבילו איכרה שטיפל בה, ועתה לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. מתוך בונקר ביער חזרו רואה-חשבון עם בנו, וספר עם רעייתו. הספר, שהתבלט בשעתו בבלורית שיער אדמוני, היה עכשיו קירח לגמרי.
מדי יום ביומו, לקראת הערב, היה סוחר הבדים יוצא מביתו וצועד אל תחנת הרכבת. אשתו חוזרת היום - הסביר לשואלים. הרכבות עוד לא חידשו את מהלכן.
חוכר החווה, יהודי אדוק, הרבה להשקיף מן החלון בציפייה לעשירי למניין - אז יוכלו לערוך על חורבות בית הכנסת תפילה לזכר הנרצחים.
הימים חלפו בזה אחר זה, ריחניים, בהירים. תנועת הרכבות התחדשה. האנשים בעיירה חדלו להעלות סברות ולחשב חישובים. פני החוכר החיוורות כסיד הבהבו בחלון לעתים רחוקות יותר. רק סוחר הבדים לא הפסיק את הליכותיו אל תחנת הרכבת. הוא עמד שם, מחכה באורך רוח, וחיוך על פניו. איש לא שם לב אליו עוד.
אידה פינק, "עשירי למנין", תרגום: בנימין טנא, כל הסיפורים, תרגום: דוד וינפלד, עם עובד, 2004, עמ' 346.
