מתוך כ-7,000 אנשי ס"ס ששרתו במחנה אושוויץ, כולל בירקנאו, בונה מונוביץ ומחנות הבת, הועמדו לדין בסך הכל כ-63. משפט אושוויץ הראשון שהתנהל בקרקוב, החל בנובמבר 1947, והסתיים בדצמבר 1947. במסגרת המשפט שפטו הרשויות הפולניות 41 אנשי ס"ס. המשפט השני נערך בפרנקפורט, גרמניה, בין דצמבר 1963 ואוגוסט 1965. במסגרת משפט זה הועמדו לדין כ-22 אנשי ס"ס.
כיצד ייתכן שרובם המכריע של אנשי הס"ס ששרתו באושוויץ ופושעי מלחמה נוספים שהיו בו כלל לא הובאו לדין? בפינה קצרה זו ננסה לתת חלק מהתשובות.
משפט אושוויץ הראשון: 24 בנובמבר 1947 – 22 בדצמבר 1947
במסגרת משפט זה העמידו הרשויות הפולניות 41 אנשי ס"ס בכירים ששרתו במחנה אושוויץ לדין. במשפט הועמדו לדין בכירי המחנה, ביניהם: רודולף הס וארתור ליבנהשל, מפקדי המחנה; מריה מנדל, מפקדת מחנה הנשים; אחד מרופאי המחנה הבכירים יוהן קרמר ועוד. במשפט הועמדו לדין 5 נשים ו-36 גברים. בכירי הנשפטים ובראשם רודולף הס, העידו לפני משפט זה מטעם התביעה במסגרת משפטי נירנברג.
רוב הנשפטים במשפט הועברו לרשויות הפולניות מידי בעלות הברית. במסגרת המשפט שנמשך כחודש בלבד, הושמעו עדויות ניצולים והשופטים עברו על מגוון רחב מאוד של מסמכים גרמניים. בניגוד למשפט אושוויץ השני, עליו אפרט בהמשך, במסגרתו לא הוצא איש מהנאשמים להורג ורבים מהם אף קבלו עונשים מגוחכים, נדונו 24 מהנידונים למוות, ביניהם, רודולף הס, ארתור ליבנשהל, מריה מנדל; 3 למאסר עולם; 7 ל-15 שנות מאסר ואחד זוכה.
רודולף הס הוצא להורג מול תא גזים מספר 1 באושוויץ I ב-16 באפריל 1947. שאר הנידונים למוות הוצאו להורג בכלא קרקוב ב-18 בינואר 1948. מריה מנדל היתה הראשונה.
משפט אושוויץ השני: משפטי פרנקפורט - 20 בדצמבר 1963 – 10 באוגוסט 1965
משפט אושוויץ השני: משפטי פרנקפורט - 20 בדצמבר 1963 – 10 באוגוסט 1965 משפט אושוויץ השני הנו למעשה סדרה של משפטים במסגרתם נשפטו כ-22 אנשים ששרתו באושוויץ. אנשים אלה באו מדרגות הקצונה והאחריות בדרגה השנייה והשלישית ולא נמנו על בכירי המחנה שנשפטו במשפט אושוויץ הראשון. אנשים אלה נמנו על הדרג השני והשלישי של אנשי הס"ס ששרתו במחנה ובעלי תפקידים כקאפואים. בניגוד למשפט שנערך בפולין ובסיסו היה משפט בינלאומי שהתבסס על הגדרה חוקית של פשעים נגד האנושות, נערכו משפטים אלה במסגרת החוק הגרמני הפלילי. נושא זה יידון בהמשך.
במהלך המשפט זומנו כ-360 עדים מתוכם כ-210 ניצולי המחנה.
התביעה הובלה על-ידי פריץ באואר, שהיה באותה העת התובע הכללי של גרמניה, והיה בעצמו אסיר במחנה ריכוז ב-1933. הידיעות על מעשיהם ועל מקום מגוריהם של פושעים אלה היו ידועים במערב גרמניה כבר מ-1958, אולם הם לא הובאו לדין בגלל סחבות משפטיות שונות ובשל העובדה, שלמרות הדה-נאציפיקציה לכאורה שכפו בנות-הברית על גרמניה, רבים מאנשי הס"ס לשעבר וחברי המפלגה הנאצית המשיכו להחזיק בעמדות מדיניות בכירות.
הדיונים המשפטיים היו פתוחים לציבור ושימשו גם להבאת מידע נוסף על השואה לתושבי גרמניה המערבית ולעולם כולו.
גזרי הדין
שמונה עשר נאשמים נמצאו אשמים בדין. מתוכם, שישה נאשמים נדונו למאסר עולם והאחרים קבלו עונשי מאסר שנעו בין 5-14 שנים. ארבעה נאשמים זוכו. רבים מהאשמים לא ריצו את כל עונשם.
סיכום
כיצד אנו יכולים להסביר את הפער בין משפט אושוויץ הראשון ובין המשפט השני? כיצד אנו יכולים להסביר את הפערים בגזרי הדין? ומדוע אחוז מועט כל כך מפרסונל אושוויץ הובא למשפט?
הפער בגזרי הדין אינו יכול להיות מוסבר אך ורק בשל האבחנות בין אנשי ס"ס בכירים, שנשפטו במשפט הראשון ובין דרגותיהם הנמוכות יותר של אנשי הס"ס שנשפטו במשפט השני, בעיקר מאחר שגם אותם בעלי דרגות נמוכות יותר היו רוצחים. הפער נובע משיטות המשפט. בשעה שמשפט אושוויץ הראשון התנהל על-פי חוקים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הקודים החוקיים שנקבעו במשפט נירנברג, התנהל המשפט השני על-פי החוק הגרמני הפלילי. במסגרת זו, היה קושי בלהרשיע חלק מהנאשמים.
באשר לשאלה השנייה, עיקר הסיבה למיעוט הנשפטים נבעה מכך, שמרגע ש"האחריות" על המשפטים עברה לגרמניה, קרו שני דברים: אחד, כפי שצויין במקום אחר, הדה-נאציפיקציה לא ממש הוחדרה לכל השדרות המדיניות הגבוהות, ובין היתר למערכת המשפטית, מה שהביא כמובן ל"אי-מציאת" רבים ולמעשה, רוב, הפושעים. יתרה מכך, פריץ באואר, התובע במשפט, שהיה כאמור, ראש התביעה הגרמנית הפדרלית, והיה זה שהיה אחראי על מציאת הנאשמים, חקירתם והבאתם לדין, הקדיש מאמצים אדירים במציאת מסמכים ועדויות שנגעו למבנה ושיטת ניהול המחנות בכלל, ובמידה פחותה בהבאת אנשים ספציפיים לדין. כתוצאה משילוב גורמים אלה, נותרו רוב הפושעים מחוץ למשפט אושוויץ השני שאמור היה להיות המשפט ב"ה" הידיעה של פרסונל אושוויץ.
