צביה וילדשטיין: מחנכת בגטו וילנה, בגולאג בסיביר ובבית ספר בגבעתיים

צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה. על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב.  

צביה וילדשטיין לבית נבוז'ני נולדה ב-26 ביולי 1906 בעיר סרנה שבאזור ווהלין ליוסף ובילה, והיו לה אח ואחות. היה זה בית מסורתי עם זיקה לציונות. סבא וסבתא שלה עלו לארץ-ישראל בשנת 1913. כשהייתה בת 12 השתתפה בפרנסת המשפחה ונתנה שיעורים פרטיים. היא למדה בגימנסיה העברית בסרנה, ועם סיומה החליטה לעבור ללמוד בווילנה, בירת ליטא, שם למדה בגימנסיה פולנית. היא המשיכה לתת שיעורים פרטיים. אחר כך למדה היסטוריה, פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה בווילנה והתחתנה עם אשר וילדשטיין. שלוש שנים אחר כך פרצה המלחמה.

כמו נשים אחרות שעברו את השואה, גם צביה וילדשטיין הייתה נכונה לספר על מה שעברה אז, בכלל זה סיפורים קשים ביותר לעיכול: על תנאי החיים בגטו וילנה, על אובדן צלם אנוש, על ילדים שאיבדו את אמותיהם. אך לא העלתה את הסיפור על הכתב בעצמה. לפני למעלה מ-40 שנה ראה אור הספר מתופת אל תופת: סיפורה של צביה וילדשטיין (הוצאת חינוך ותרבות, 1971) מאת לאה צרי, שמביא את סיפור חייה עד עלייתה לארץ בשנת 1957. בתחילת שנות ה-90 מסרה עדות ליד ושם.

עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 (מבצע ברברוסה) נמלטה מזרחה יחד עם אחיה ובן זוגה. הדרכים היו מסוכנות והם חזרו לווילנה. בספטמבר 1941 נסגרו בגטו. כשראתה את הצפיפות והזוהמה, "הבזיקה במוחי ההכרה כי עלי להמשיך כאן, בגיטו, בתפקידי הקודם: מחנכת לילדים", סיפרה. "התדפקתי על הדלתות וקבצתי מזון לפעוטות. ברור היה לי כי תפקיד זה אינו אך בן הרגע הנוכחי אלא תהא זו משימה במשך כל ימי השהיה בגיטו, לדאוג לתינוקות הללו, כי המצב ילך ויחמיר והתנאים ילכו וירעו". הלכלוך והזוהמה הניעו אותה לפעול. היא החליטה לארגן צוות ניקיון בבית שימוש. "פניתי לנשים והקמנו מחלקה של עובדות נקיון. ניקינו את בית השימוש והמחראות", סיפרה. "החילותי מנקה במו ידי את המחראה הראשונה. לאחר ששימשתי דוגמא, הצטרפו אלי עוד עשר נשים. בבוקר עסקתי בנקיון ואחרי הצהרים טיפלתי בילדי החצר הרבים. סיפרתי להם סיפורים ודאגתי להביא להם מזון". אחר כך מונתה למזכירתו של ד"ר לזר אפשטיין, רופא מקובנה שהיה אחראי על המחלקה הסניטרית-אפידמיולוגית בגטו.1

לא נולדו לה ולאשר וילדשטיין ילדים ביולוגיים, אך בגטו אימצו בן ובת. "יום אחד נפוצה השמועה כי מעתה יקבל לחם רק מי שיש לו תעודה", סיפרה, "ואילו האחרים – יחוסלו". משמעה של התעודה היה חיים. היא הצליחה להשיג תעודה כזו. "נשים הורשו לרשום בתעודה את שם הבעל והילדים. בלילה עמדתי בתור להחתים את התעודה היקרה. תור עצום הזדנב". כשעמדה בתור ניגשה אליה אישה ועמה שני ילדים. "כשדמעות בעיני פנתה אלי בתחתונים וביקשה: 'גברת מורה! אנא רשמי את שני ילדי... בין כך לא אשאר בחיים! הצילי אותם ויהיו שלך!". היא רשמה את שמותיהם ולקחה אותם עמה. "כך נעשיתי לאם", סיפרה.2

אחרי האקציה נותרו ילדים קטנים בגטו לבדם. "מן ההכרח היה לעשות דבר מה עבורם. החלטתי לטפל בילדים עזובים ואומללים אלה, אשר רבים מהם חזו במו עיניהם במות הוריהם". עם הקמת בית יתומים ובית יתומות בגטו, מונתה למנהלת בית היתומות. בבית היתומות נמצאו ילדות בנות שבע עד ארבע-עשרה. הבוקר התחיל בתרגילי התעמלות, אחרי כן אכלו. הבנות חולקו לקבוצות: קבוצה אחת היתה אחראית לניקיון הבגדים והשמיכות, קבוצה אחרת לניקיון הרצפה, דרגשי השינה והשולחנות, קבוצה שלישית על רחצה, חפיפה ותספורת, קבוצה נוספת עזרה לילדות הקטנות בשיעורי בית. בבית היתומות היתה ועדת תרבות שדאגה להכין עיתון, לארגן קבלת שבת, קישוט קירות הבית ועוד. היא ראתה חשיבות רבה בהעסקת הבנות ובהסחת דעתן ולכן יזמה ארגון חוגי תפירה, ציור, דרמה ומקהלה. "רעבים היינו תמיד", סיפרה. לפעמים נתנה להן את ארוחתה.3

עם חיסול הגטו הובלו הילדות והנערות לפונאר. היא הצטרפה אליהן. יחד עם שני ילדיה המאומצים עמדה וחיכתה למוות. "מצאתי את עצמי עומדת על רגלי ולידי שני הילדים שאימצתי לי. קרבתי אותם אלי ובכיתי מרה. כך צעדנו כולנו בתהלוכה, הלוך ובכה. [...] אימה חשיכה ירדה עלי. מאומה לא ראיתי עוד... לאחר שעות אחדות התעוררתי ומצאתי עצמי בבור המות. חשבתי כאב בצוארי. אף ידי כאבה. נפצעתי על ידי הכדור הגרמני אולם הרוצח לא כיוון היטב ונותרתי בחיים". היא נפצעה, ואחרי כמה שעות הצליחה להיחלץ ולברוח מן היער.

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3

היא הגיעה לבית של איכר שאסף אותה אל ביתו. אחר כך מצאה מקום בתור עובדת במשק חקלאי ובתור פועלת במסווה של פולנייה. גם שם עבדה בתור מורה. אחרי המלחמה חזרה לווילנה. הציעו לה לעבוד כמורה בבית ספר פולני, "אולם בכוונתי היה לדאוג לחינוך ילדים יהודים". היא ניהלה את בית היתומים שהוקם בווילנה אחרי המלחמה. היה מחסור במורים ומורות. רבים נספו, אחרים "היו מדוכאים מחמת מאורעות המלחמה והסיבלות שבאו עליהם, ולא היו מסוגלים מבחינה נפשית לחזור אל ההוראה, אשר יש בה למסור את הנפש ולחשוב על הזולת. כל אחד חשב על עצמו: כיצד לשקם את חייו ההרוסים, ליצור לו משפחה מחדש".4

אפשר לשער שצביה וילדשטיין לא חשבה על עצמה. אך מתקבל הרושם ששיקום חייה שלה בא לה באמצעות החינוך וההוראה; הילדים והילדות שלימדה וחינכה היו למשפחה החדשה שלה. במהלך חיפושיה אחרי מורה הפנו אליה את הלנה חצקלס, מחנכת וסופרת יידיש, שניהלה את גן הילדים. וילדשטיין נהגה להגיע לגן בכל פעם שיכלה: "ילדים אלה עדיין לא הבינו מה התרחש בעולם. חפצתי שיגדלו כאן בני אדם חופשיים וגאים, ללא נטל זכרונות".5

אחרי תום המלחמה חיפשה וילדשטיין דרך לעלות לארץ. "חשתי - האדמה בוערת תחת רגלי". כשניהלה את בית היתומים פעלה להברחת ילדים וילדות לארץ, בתיווך חיילי הבריגדה. גם היא חיפשה דרך לעלות, בתקוה למצוא את בן זוגה. בשל ניסיונות אלה נעצרה והואשמה בבגידה במולדת. נגזרו עליה שמונה שנים במחנות עבודה. "באיזו מולדת בגדתי? אני יהודיה. נולדתי בפולין. מקום מגורי – ליטא ויש לי דרכון סובייטי. כל חיי חלמתי שאגיע לארץ-ישראל, מולדתי היחידה. אינני מבינה! באיזו מולדת בגדתי?!".6

היא היתה אסירה בגולאג בקולימה שבצפון מזרח סיביר. גם שם מצאה את דרכה לטיפול בילדים וחינוכם. בין היתר נשלחה לבית הילדים של ילדי האסירים, בו נמצאו ילדים בגילאי ארבע עד שבע. "לא נזקקתי להוראות מרובות. התמצאתי מיד במצב. חשתי עצמי מיד בבית. פטפוט ילדים וראשי ילדים סביבי. ממש כמו תמיד. משהו נצבט בקרבי. חשתי שאני חוזרת אל עצמי במידת מה".7

אחרי ששוחררה היתה מנהלת בית ספר ביקוטיה שבמזרח ברית המועצות. לקראת תחילת שנת הלימודים ערכה ביקורי בית אצל התלמידים והתלמידות שלה: "ביקשתי להתוודע לתנאי חייהם". בבתים לא היו מים זורמים ולילדים לא היו ספרים וציוד. אחרי שנתיים יצאה למוסקבה ומשם המשיכה לווילנה. "פחדתי לראות את העיר והתגעגעתי מאוד",  סיפרה. "הכל היה יפה מאוד, תמים מאד, אולם מאומה לא היה עוד שלי".8

בשנת 1957 הגיעה לישראל וגרה בגבעתיים. היא החלה ללמד בבית ספר על שם דוד שמעוני. בראיון שנתנה בשנות השבעים אמרה: "הייתי אסירת ציון לשעבר והגעתי ארצה עם כל הדיפלומות, אם.איי בפדגוגיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. יש לי הרבה סיפוק-נפשי מההוראה. בהתחלה אמרו לי: תיזהרי מצברים. יראו אותך, ואת כבר לא כל-כך צעירה, יקפצו לך מהכיתה דרך החלונות. אבל הפדגוגיה עשתה את שלה".9

בנובמבר 1965 נבחרה כחברה במועצת העיר גבעתיים מטעם סיעת המערך וכיהנה בתפקיד במשך שלוש קדנציות. ב-1985 קיבלה את אות יקירת העיר. היא כיהנה כיו"ר סניף גבעתיים של הוועד למען החייל. קרוב היה ללבה בסיס של חיל האוויר. בראיון לביטאון חיל האוויר אמרה שהיא רואה את עצמה לא בתור "דודה" מהוועד למען החייל אלא אימא של הבסיס. "במשך כל הזמן הזה אני פעילה במיוחד בשביל הבת המאומצת שלנו, בסיס חיל אוויר אי שם. זאת בת יחידה שיודעת: אם זקוקים למשהו, הולכים לאמא". היא התגאתה בקשר ששמרו איתה תלמידיה שהיו לחיילים: "ביום שישי מטלפנים אלי חיילים שלי מחיל האויר, מהמדבר, ושואלים צביה – מה שלומך? מה את עושה?". עוד סיפרה על מכתב שקיבלה מחייל, שרצה לפגוש אותה. "הבחור טעה כנראה, השבתי לו שהוא ודאי לא יודע שאני מורה ולא כל-כך צעירה", סיפרה בבדיחות הדעת, אך הצעיר לא נרתע: "יש מורות שלא אשכח אותן לעולם, אשמח מאוד אם תהיי ביניהן". הם נפגשו לכוס קפה.10

הספר מתופת אל תופת נכתב בעקבות היכרותן של לאה צרי ווילדשטיין בארץ. בהקדמה כתבה צרי: "היינו משוחחות על ענייני הוראה ובית הספר, אולם תמיד התגלגלו הדברים ונסבו לאותם קצוי ארץ, בירכתי הצפון. אז הסיפורים היו קולחים מפיה, נוראים ומסמרי שיער".11 בעצמה לא יכלה לכתוב. במקום זה היא סיפרה לצרי, שכתבה. סיפורה, כתבה צרי, "היא סיפור חייה של מורה עבריה אשר הותוו באכזריות על ידי הגורל, שההיסטוריה כפתה עליה". הספר מסתיים ב-1957, עם העלייה לישראל.

בעקבות תאונת דרכים עברה וילדשטיין לגור בבית "משען". "אני אדם עצמאי. חיה את חיי כפי שאני רגילה לחיות, מנסה להשיג את הכל בכוחות עצמי. לא אוהבת רחמים", אמרה בעדות שנתנה ליד ושם. "היה לי מעיין של מרץ, אך המעיין הולך ונגמר".12 בינואר 2001 הלכה לעולמה, בת תשעים וחמש.

בשנת 2016 בחרה ליטל ערגי, סטודנטית במכללת סמינר הקיבוצים והיום מורה, להתחקות אחרי תולדות חייה ופועלה של המחנכת צביה וילדשטיין. במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", בו כותבים סטודנטים וסטודנטיות ערכים אנציקלופדיים על נשים חשובות בתולדות ישראל, כתבה ליטל את הערך על צביה וילדשטיין והעלתה אותו לוויקיפדיה העברית.

מלבד הספר של צרי, ליטל התבססה על העדות שמסרה וילדשטיין ליד ושם. במהלך העבודה אף פגשה את יצחק בקנשטיין, שהיה תלמיד של צביה וילדשטיין בווילנה ובארץ פגש בה וטיפל בה, ערך לה חגיגות יום הולדת ועזר לה בסידורים. ליטל נפגשה אתו והוא שמח על ההזדמנות והתרגש לספר לה על המחנכת שלו.

• לערך צביה וילדשטיין מאת ליטל ערגי במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה
• לקטע מהעדות שנתנה וילדשטיין ליד ושם.

ד"ר שרון גבע מלמדת היסטוריה ומגדר במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל-אביב. ספרה אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7
• 8. 8
• 9. 9
• 10. 10
• 11. 11
• 12. 12