מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:

יידיש ועברית - שתי שפות, שני עולמות ספרותיים?

יפתח אשכנזי

אחד הדברים המרגיזים ביותר, לפחות לטעמי, הוא הדרך שבה על פי רוב נקראת השירה ביידיש. השירה נקראת על ידי רבים כשירת פולקלור פשוטה, הטובה בעיקר כדי להבין את חיי היהודים בגולה. מיותר לציין, כמובן, שמי שקרא ולו רק מעט מספרות ומשירת היידיש, יודע כי מדובר בעולם ספרותי מורכב הרבה יותר, שלא ניתן לצמצמו לכדי מנגינה נוגה על אודות הרבי והחדר. למעשה, אין צורך להוכיח טענה זו, מאחר שדי בסריקה מהירה של מגוון החומרים כדי לזהות את העושר שביידיש. מסיבה זו ברצוני לבחון את הנושא מכיוון אחר ולהעלות את השאלה האם נכון להפריד בימינו אנו בין העברית לבין היידיש, ולקרוא את הספרות העברית והיידית כשני גופי ספרות שונים לגמרי, או שמא ראוי יותר לוותר על ההפרדה של שפת הכתיבה ולחשוב עליהן כעל חלק מספרות אחת, ספרות יהודית. כמובן שטענה זו אינה חדשה, ויש חוקרים רבים שטוענים כך, ולו רק בשל  העובדה שעל פי רוב בתקופה זו ניתן לדבר על קהל משותף (מרבית הכותבים בעברית קראו יידיש ולעתים קרובות גם להפך). ויותר מכך, ישנם מקרים רבים של כותבים שלעתים עברו במהלך חייהם הלוך וחזור משפה אחת לשנייה (מנדלי מוכר הספרים, עגנון ואצ"ג הם דוגמאות קלאסיות).

 ברם, ברצוני לפסוע צעד אחד מעבר לשאלת הכותבים עצמם, ולנסות לבחון שני שירים של שתי משוררות, יוכבד בת מרים ומלכה לוקר. האחת כתבה בעברית ואילו השנייה ביידיש, ולהראות כיצד שתיהן מתייחסות בשנים קרובות מאוד אל נושא אחד, והוא החלום המובע על ידן.

יוכבד בת מרים נולדה בשנת 1901 בביילרוס. מגיל צעיר הכשירה את עצמה להוראה, ואת שם משפחתה החליפה ב-1917 לשמה של אחות משה, כחלק משמה הספרותי. את לימודיה עשתה בעיר חרקוב באודסה ובמוסקבה. את שיריה הראשונים פרסמה בשנת 1922 בעברית תחת המשטר של ברית המועצות, ועלתה לארץ ב-1928. קובץ שיריה "מרחוק", שממנו גם מובא הציטוט, ואשר יצא לאור בשנת 1932, הוא למעשה לקט של כתביה, ונחשב לספר חשוב בשירה העברית ולאחד מהקולות החשובים והראשוניים ביותר של שירה עברית נשית. למרים נולדו שני ילדים: בתה הבכורה, מריסה, בתו של המשורר העברי הסובייטי שמעון הבונה, ובנה נחום-זוזיק, בנו של בן זוגה השני הסופר חיים הזז, שנפל בקרבות 1948.

מלכה לוקר נולדה בגליציה בשנת 1887 בבית יהודי מסורתי. בשנת 1910 נישאה לבן דודה ברל לוקר, פעיל בהנהגה הציונית המקומית. במסגרת עבודתו נסעה עמו מלכה למקומות רבים, ביניהם ורשה, פאריס וניו יורק. את שיריה הראשונים ביידיש פרסמה בשנת 1929. ספרה הראשון "אדם ועולם", שממנו מצוטט השיר המובא לעיל, יצא לאור בשנת 1931 והפך אותה יחד עם קבציה האחרים לאחת המשוררות החשובות ביותר בשירה המודרנית ביידיש. בשנת 1949 עלתה לוקר עם בעלה לישראל, ועד מותה התגוררה בטלביה בירושלים, העיר המתוארת פעמים רבות בשירתה. נוסף על שירתה הייתה לוקר חוקרת שירה, וכתבה בין השאר מונוגרפיה ביידיש שהקנתה לה שם על שירתו של המשורר הצרפתי ארתור רמבו (Arthur Rimbaud;‏ 20 באוקטובר 1854 - 10 בנובמבר 1891).

שיר ללא שם חלק ב' , יוכבד בת מרים, מרחוק ע"מ: 9-8 

 בחלומי
ראיתי אש ירוקה
עולה ומהבהבת
עולה ונמשכת
נוטה לצדדים
רועדת
חרדה ושואגת
בחלומי ראיתי אש ירוקה

התעוררתי, קמתי ממטתי
ונגדי גבר אור השמש היום
ובמתחרה את עיניי לפניו
פתחתי לרווחה.

עמדתי
ואמרתי:
עה הנני. 

אש גדולה,
גדולה מאור-שמש-היום,
אחזה בציצית ראשי הלוהט
ותעל בעיניי,
ותרעד על שפתיי,
ותלהט את ידיי ורגליי--
תהיינה נשואות כרוחות
במדבריות דוממים צמאים
ותרם אותי מעלה--
גלויה
ופתוחה כנגד ארבע רוחות העולם
ולפני שמש צועק ופורץ
היציתני
שבעתיים בוערות ממנו,
רעה,
בלהבות אש אחוזה,
ביללת פרא על שפתיי,
נגד שמש היום.

 

חלמתי, מלכה לוקר, (שירים: מהדורה דו-לשונית, , עמ' 42) 

חלמתי והנה אני חלום
שוכנת על חומות עתיקות,
יושבת בפנה, בפינות אפלות,
ובשערים עתיקים בשתיקה אחליק... 

חלמתי והנה אני ניצוץ ברק
חותכת את סורגי הכלא,
באור אחרון של שכיב מרע
חלמתי שאני כנר נאכלת.

חלמתי שאני עולה מן הנהר
שושנת המים שבלילה נשתלה, חלמתי שאני כשלג צח דואה
על אתמולים בלי הכרה צלולה...

חלמתי והנה הנני הכחול,
מאיר את האוויר שבחלל,
חלמתי שאני כטל לוטשת את חוד
יהלומי האפורים של המחר.

 

אין ספק ששני השירים שונים זה מזה באופן בסיסי בדרך הכתיבה: שירה של לוקר (לפחות בשפת המקור) שומר על מבנה וחריזה מסוימת, ואילו שירה של בת מרים פחות מהודק מבחינה צורנית. אך ברצוני לדבר לא על הפואטיקה שבשירתן, אלא על התמה, הנושא עצמו. בהקשר זה ניתן לדבר על דמיון רב, הן בנושא עצמו - החלום, והן במה שחווה הגיבורה בחלומה.

 כאשר אנו עוסקים בחלומות, ניתן לדבר על ההשפעה העצומה שהייתה ועדיין קיימת לתורתו של זיגמונד פרויד על החלומות כגורם המשקף את התת-מודע, אך מצונזר בידי מערכי נפש אחרים, שמונעים את הבנתו המפורשת. למרות הטשטוש שהכוחות הפנים נפשיים מעבירים את החלום (רצוי, מחוללים בחלום), בסופו של דבר ,טוען פרויד, כל חלום הוא ביטוי למשאלה נפשית חבויה שמטרידה את האדם, אך משום מה לא נחסמת בתודעה. אם נשאל מהי המשאלה שמביאות שתי המשוררות, נוכל לראות כי בשני השירים מדובר על רצון לפרוץ קדימה, להיפתח אל העולם ולצאת מהקיום הממשי, להפוך לחלק מהטבע. אך המפגש עם הטבע בשני המקרים אינו מפגש פשוט. עוצמות הטבע מעבירות את הדוברות בשיר טלטלה עמוקה, שבה נחווים אותם כוחות כהרסניים לחייהן. הקונפליקט המובע, גם באופן הגלוי ביותר, בשני השירים הוא זה שבין התשוקה להתמזג עם העולם, לבין האימה מפני מרחבו העצום של העולם. במובנים רבים ניתן לדבר על הלך מחשבה זה כשייך לעולם המושגים הגרמני, ובעיקר להגותו של עמנואל קאנט, שדיבר על המפגש עם הנשגב, עם הטבע במלוא עוצמתו, כרגע מפתח לחוויה האנושית. זהו המפגש עם העצום ממך, עם תחושת האפסיות, שבסופו של דבר מאפשר לאדם להבין, ולו רק בזעיר אנפין, את המשמעות של הקיום האנושי.

אם נזכור כי בשני המקרים מדובר בחלום, מותר גם לשאול אם יש כאן משהו מעבר לנשגב, אם אותו עולם טבע מייצג דבר מה שמודחק ומוחבא מהתודעה הצלולה. כדי לא לכפות על השירים משמעות אחת, אציין כי ניתן בשני המקרים להתייחס למערכת הדימויים ככזאת הסבה סביב המיניות של הדוברת; או להבדיל, ככזאת שעוסקת בניגוד שבין התפקיד המסורתי של האישה, הקשור בבית ובמשפחה ומזוהה עם הפנים, לבין המרחב החיצוני. מה שזהה אצל שתיהן הוא התשוקה העזה לצאת מהמקום ולעבור למרחב אחר, תשוקה שיכולה לבוא לידי ביטוי, כך נדמה, רק בשירה או בחלום. אך אם נבחן את ההבדלים במסע החלום שעוברות השתיים, נוכל לזהות הבדלים באתרים שאליהם שואפת הדוברת בשיר. בשירה של יוכבד בת מרים החוויה הקשה היא חוויית הבערה הפנימית התוקפת בחלום. האש בוערת בה מבלי שיהיה לה היכן לפרוק את האנרגיה, ולכן מכלה את עצמה והקונפליקט נפתר רק כאשר מגיעה המשוררת אל המדבר המת; ואילו בשירה של לוקר מביאה אותה התשוקה אל המחוזות העירוניים תחילה, ורק בסופו של דבר אל הטבע, שאתו היא מתאחדת. למרות ההבדלים בדרך, יש לציין כי אצל שתיהן סיומה של הדרך אחד הוא, החזרה אל הטבע, המנוגד לתרבות. רק כאשר בת מרים מייללת כזאבה ולוקר הופכת להיות חלק מהצבעים, קיימת רגיעה והשלמה. 

אם בכל זאת נשים לב לדרך ולתהליך, נוכל לדבר על ניגוד משמעותי בין השתיים, והוא הדרך שבה נתפסת העיר. בעוד שאצל לוקר העיר היא אתר שירי מלא עוצמה, שאינו שונה הרבה מהטבע הפרוע, אצל בת מרים העיר לא ממש קיימת. מה שקיים הוא המדבר השומם והאכזר ביותר. ניתן לראות הבדל זה כתוצאה מאורח החיים. לוקר חיה בעיקר בערים, ואילו בת מרים חיה חיים קרובים יותר אל הטבע. ברם, ניתן לזהות כאן גם הבדל בהשפעה הספרותית, בעוד לוקר מושפעת רבות מהשירה הצרפתית, מבודלר, שאינו מפריד בין טבע לעיר בשיריו, בת מרים מושפעת יותר מהמסורת השירית העברית, שרק מאוחר יותר (נהוג לייחס זאת לפריצתו של אלתרמן) הפכה את העיר לגורם משמעותי בשירה. ייתכן כי הבדל זה הוא גם זה שמשנה את התחושה הכללית שבשיר, את הרושם כי אצל לוקר מנוצלת חוויית הבערה הפנימית כדי להביא תיקון ופיוס לעולם, ואילו אצל בת מרים יש רושם שתחושת האשמה והחרדה מפני העולם שנחשף בפניה ממשיכה. מה שמעניין הוא כי אצל שתיהן, לפחות בשירה זאת, המרחב מופקע מהערך האידיאולוגי של עולם שאותו יש לכבוש ולנכס, תמה המופיעה אצל כותבים בעברית וביידיש באותן השנים לא אחת, לטובת עולם שחייב להתקיים לא מעובד כדי שיהווה מקלט לנפש. 

בסיומו של השיר ניתן לראות את ההבדל הגדול בין שתי המשוררות, כאשר אחת מתאחדת עם האור, ואילו השנייה מתמסרת לו לחלוטין, אך באותה העת ממש היא מבינה כי עצם נכונותה להתמסר לשמש היא זו שמעמידה אותה במצב מנוגד אליה. אך למרות הניגוד באקורד הסיום, ניתן לדבר על דמיון עצום בין השתיים. דמיון זה מעיד ראשית על תחושה של קונפליקט דומה, כמו גם על הדרכים שבהן מובע אותו קונפליקט ברעיון וגם באוצר הדימויים. כמובן שמדובר כאן רק במקרה אחד, אצל שתי משוררות בלבד, אך כשם שעשיתי זאת כאן, ניתן לעשות את ההשוואה גם במקרים אחרים, ולמצוא כי במקרים רבים רב הדומה על השונה, וכי לא פעם דווקא פעולת ההשוואה של שני שירים הנחשבים לא אחת כחלק מקורפוס נפרד, יכולה לחדד את יכולתו של הפרשן לראות את הדקויות, אלו שקשורות להבדלים בין המשוררים עצמם, כמו גם אלו שקשורים לסביבת מגורים ולהשפעה שירית.

איני יודע אם ישנה מסקנה לדברים, לגבי השירים הללו ובכלל. ברם, תקוותי היא שהבאתם והניתוח הקצר והלא ממצה מציבים שאלה לגבי הדרך שבה ראוי להתייחס אל השירה העברית ואל שירת היידיש. אוכל לומר את דעתי ולציין כי לפני ההחלטה אם לאחד ביניהן או להפרידן לשני גופים שונים, ראוי לתהות לגבי השאלה. ייתכן כי ברמה הפואטית נכון יותר להפריד בין השתיים וכך לעקוב אחר משתנים שונים בתרבות השירית, אך עבור מי שמבקש להשתמש בספרות ובשירה כדי להגיע להבנה חברתית על אודות הדרך שבה תפסו כותבים יהודים במקומות שונים את מציאות חייהם ואת מה שהטרידם, ייתכן שאיחוד זה לספרות יהודית (ולשירה בפרט) ייתן מסקנות מעניינות יותר.

לקריאה נוספת: 

  • יוכבד בת מרים, מרחוק, הקיבוץ המאוחד 1985. 
  • מלכה לוקר, שירים מהדורה דו-לשונית, אוב ז.ע.פ 2005.