תרבות יידיש לפני השואה

"לנסוע עם יידיש זה לנסוע לא רק עם יידיש. אתה מסתכל בנופה של השפה, ובן־רגע היא הופכת לתרבות, להיסטוריה, לספרות. אתה מדבר אליה יידיש, והיא עונה לך בציטוטים בעברית, בגרמנית, ברוסית. אתה חוצה עולמות של גיאוגרפיה ודמוגרפיה, היסטוריה יהודית ומהפכים מודרניים, ובכל מקום שאליו תפנה אתה מגלה שאתה חוצה מרחבים אנושיים אוניברסליים: כור היתוך של קשרי גומלין לשוניים ותרבותיים, חוכמה עממית ומודרניזציה, מנטליות לאומית וסמיוטיקה של שיח. סיפורה של היידיש הופך למשל על ה"פּלוֹנְטֶר" האנושי: פקעת סבוכה של מילים, אמונות, גישות, מסורות, התנסויות ודיאלוגים בשטף התרבות."1

יידיש מילאה תפקיד מרכזי בשעה היסטורית מכרעת, שהולידה את המהפכה היהודית המודרנית, מהפכה ששינתה את אופיים, התנהגותם, חינוכם, מקצועותיהם, לשונותיהם ומקומם של היהודים בגיאוגרפיה ובהיסטוריה הכללית."2

ראשית דבר

• 1. הרשב בנימין, התרבות האחרת – יידיש והשיח היהודי, הוצאת כרמל והמכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר אונ' ת"א, 2006, ע"מ 18.
• 2. הרשב בנימין, שם, ע"מ 10.

רומניה, בוקרשט, ההצגה לוז הגדול מאת שלום עליכם, בתיאטרון האידי בארזוים

למרות האמור לעיל, מאמר זה אינו בגדר דברי הספד לשפה גוועת. נהפוך הוא. היידיש, שמספר דובריה נאמד בכמיליון וחצי בני אדם בכל העולם3, גילתה במרוצת השנים כושר הישרדות מרשים. היידיש מציירת בפנינו את הנוף התרבותי והנפשי של דובריה. יתכן שכאן טמון העניין המחודש והעכשווי ביידיש ובלימוד השפה בידי רבים, יהודים כלא יהודים, המבקשים להשתמש ביידיש כמפתח לצופן התרבות החוצה גבולות של העם היהודי.

במאמר זה אנסה לשרטט קווים לדמותה של היידיש, ולהתחקות אחר שורשיה ההיסטוריים והתרבותיים עד לתקופת השואה. הדיון ינוע בין שני הציטוטים של החוקר בנימין הרשב שבפתח הדברים. פן אחד מתמקד בשפה עצמה, השני בתפקידים שהיא מילאה עבור דובריה. אין בכוונתי לסקור את כל האירועים וההתפתחויות בתולדותיה של היידיש, אלא את התהליכים המרכזיים שסברתי שהם חיוניים לכתבה ולהקשרים הנידונים בגוף הטקסט. חוקרים רבים ובולטים כתבו בפירוט רב על נושאים העולים בכתבה. מחקרים מרכזיים וספרי מבוא שימושיים צוינו בהערות השוליים וברשימה הביבליוגרפית שבסופו של המאמר.

סיפורה של שפה

שורשיה של היידיש4 מקורם בסביבות שנת 1000, כשהתפתחה כשפה מדוברת בין היהודים שהתיישבו לאורך מרכז נהר  הריין בערים שבהן נולדה תרבות אשכנז: שפייר, וורמס ומיינץ. יהודים התגוררו באירופה עוד בימיה של האימפריה הרומית. בתקופת הקיסרות הרומית דיברו היהודים סוגים שונים של לטינית קדומה שהכילה יסודות עבריים. עם התבססותם של השבטים הגרמאניים שהגיעו לאירופה, אימצו היהודים את הדיאלקטים הגרמאניים המדוברים. בתחילה נקראה השפה "גרמנית-יהודית". במרוצת השנים התפתחה השפה מדיאלקט פנימי לשפה נבדלת בפני עצמה. השם יידיש, שמשמעותו "יהודית", הופיע בתעודות בין המאות ה-15 וה-16, אך אומץ רק בשלב מאוחר יותר. לפנים בטקסטים העבריים הופיעו הכינויים "לשון אשכנז", "בלשוננו" ואף "טייַטש" (שהוראתה המוקדמת גרמנית) או "יידיש-טייטש", שהיא, בקירוב, גרמנית-יהודית. לעתים קרובות שימשו כינויים אלה לצורך תרגום או ביאור של מונחים מעברית ליידיש הקדומה. על כן הפועל "טייַטשן" משמעותו "לתרגם", "לבאר". מלכתחילה נכתבה היידיש באותיות עבריות, ובמרוצת השנים אימצה אותיות מסוימות (א,ו,י,ע) המשמשות כתנועות. התעודה הראשונה המכילה משפט ביידיש היא משנת 1272, במחזור תפילה לחגים מורמס. הכתובת מכילה ברכה לנושאי מחזור התפילה.

התפתחותה וגורלה של השפה קשורים קשר בל יינתק בתולדותיו של הישוב היהודי באשכנז. מסעי הצלב, רדיפות וגירושים העבירו את מרבית היישובים היהודיים העיקריים במרכז אירופה ובמערבה לתחומיה של ממלכת פולין5. בממלכת פולין, עם הזמן, זכו היהודים להכרה חוקית בקיומם במסגרת כתבי זכויות, וגילמו תפקיד חברתי חשוב בתיווך בין האצולה הפולנית לבין האיכרים בני הלאומים השונים. יהודים ניהלו את ענייניהם במסגרת האוטונומית היחסית של ועד ארבע הארצות6. במאה ה-18 חולקה פולין ויהודיה הפכו לנתיניה של רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. מרבית היהודים התגוררו בקיסרות הרוסית. במרחב המזרח אירופי ששפותיו סלאביות, אימצה היידיש, נוסף על המרכיבים העברי-ארמי והגרמני, גם את היסוד הסלאבי. במהותה היידיש היא שפה ממוזגת, שנוסף על יסודות שהוזכרו לא חששה לייבא מילים משפות אירופיות נוספות (מרכיב שהחוקר בנימין הרשב כינה "בין-לאומי").

• 3. ראו את מאמרו של שיקל פישמאַן בעיתון הפארווערטס העוסק בשפות קטנות
• 4. מאַקס ווײַנרײַך, אויסגעקליבענע שריפֿטן, יוסף ליפשיץ-פֿאָנד פֿון דער ליטעראַטור געזעלשאַפֿט בײַם ייִוואָ, בוענאָס אײַרעס, 1974, ע"מ 238. מגוון מחקרים נכתבו על ההיסטוריה של היידיש. הבלשן והחוקר מקס וויינרייך פרסם ארבעה כרכים תחת הכותרת "ההיסטוריה של שפת היידיש". זהו המחקר המקיף ביותר על תולדותיה של היידיש. ראו: וויינרייך מקס, די געשיכטע פֿון דער יידישער שפראַך, ייוואָ, ניו-יארק, 1973. Dovid Katz, Words on Fire – The Unfinished Story of Yiddish, Basic Books, 2004. הרשב בנימין, התרבות האחרת – יידיש והשיח היהודי, הוצאת כרמל והמכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר אונ' ת"א, 2006.
• 5. בין המאות ה-13 וה-15 לספירה.
• 6. ועד ארבע הארצות (1580-1764) היה הוועד העליון של יהודי מזרח אירופה. עסק בשיפוט בענייניהן הפנימיים של הקהילות היהודיות, בגביית המסים מהקהילות היהודיות ובהעברתם לשלטונות, ולאחר מכן בייצוג היהודים בפני הרשויות.

גרמניה, איכנהאוזן, תפילה ביידיש משנת 1544

"מחזור ורמס" הוא כתב היד הראשון ביידיש שהוזכר לעיל, והוא נלווה לתרגומים ולביאורים ראשוניים של טקסטים דתיים ליידיש, אך גם לסוגה נוספת, שניתן לכנותה ספרות "חילונית". למן המאה ה-15 נכתבו ספרים כגון "שמואל-בוך" (ספר שמואל) ו"מלכים-בוך" (ספר מלכים), שהיו למעשה קובצי סיפורים שגיבוריהם היו תנ"כיים, והכילו גם אגדות ומדרשים. סוגה זו הושפעה גם ממסורות לא יהודיות, כגון זו של הספרות הגרמאנית בת התקופה. במאה ה-16 אליהו בחור7 פרסם את "בבא-בוך", שהיה עיבוד של  "בבא-דאנטוניה". הספר הנו רומן אבירים שמקורו באנגליה, והוא עובד לאחר מכן לגרסה איטלקית ששימשה את אליהו בחור. "בבא-בוך" נחשב ליצירה ה"חילונית" הראשונה שפורסמה ביידיש.

עם המצאת הדפוס במאה ה-16, בשלב מוקדם מאוד, החלו להדפיס גם ספרים ביידיש. הגדה של פסח שראתה אור בפראג הכילה שיר לפסח של גרשום כהן. בהמשך התפרסמו קונקורדנציות תנ"כיות, ספרות מוסר, שירה אפית שהושפעה ממסורות יהודיות ואירופיות, וכמובן מילונים רב-לשוניים. הדפוס היידי כיוון מבחינה שפתית וסגנונית למכנה המשותף הנפוץ ביותר של הקוראים, ומתכונת זו של דפוס נותרה בעינה עד המאה ה-19. מנקודת המבט המגדרית מעניין לציין שנוסף על הדפוס העברי המקובל, הייתה נפוצה גם טיפוגרפיה אחרת, שכונתה "ווייַבר-טייַטש" (תרגום נשים), משום שתרגומים רבים של טקסטים מסורתיים ליידיש פנו לקהל של קוראות, אך בפועל נקראו גם על ידי גברים רבים. במאה ה-16 נכתבו שירי נשים שכונו "תחינות". היו אלה פניות לאל שנכתבו באדיקות דתית ובסגנון אישי. במידה רבה תחינות אלה מהוות את ראשיתה של שירת היידיש. בעשור האחרון של המאה ה-16 נכתב הספר הנודע "צאינה וראינה" מאת יעקב בן יצחק אשכנזי, שהיה אנתולוגיה של סיפורים תנ"כיים ומדרשים שהכילו בתוכם מוסר השכל. הספר יועד לנשים, אך זכה לתפוצה רחבה בכל הציבור היהודי. הוא תורגם לעברית ומתפרסם עד ימינו.

במאה ה-17 רוב הכתיבה ביידיש מקורה היה במזרח אירופה. מגמה זו התחזקה עם ההשכלה של המאה ה-18. המשכילים ממערב וממרכז אירופה גרסו כי על היהודים לדבר בשפות המקומיות ולוותר על היידיש, שבעיניהם נתפסה כ"ז'רגון", דהיינו כעגה נמוכה. במזרח אירופה המשיכו להתפרסם ספרים ביידיש, וביניהם פרסומים מוכרים כגון סיפורי הבעל שם טוב (התנועה החסידית אימצה את היידיש, לצד העברית כשפה כתובה) וסיפוריו של נכדו של הבעש"ט רבי נחמן מברסלב. סיפורים אלה אופיינו בסגנון ייחודי של מעשיות מיסטיות עם מוסר השכל.

יידיש ומודרניות

תנועת החסידות העלתה את קרנה של היידיש כשפה מדוברת וכתובה. סופרים, כותבים, עורכים ומדפיסים הוציאו לאור כתבים ביידיש וקירבו את השפה הכתובה ליידיש המזרחית המדוברת. המשכילים שהושפעו מראשיתה של ההשכלה היהודית בברלין רצו לקרב את קהל הקוראים לרעיונות ההשכלה, וגילו שרק מיעוט מן הציבור היהודי קרא את השפות האירופיות (גרמנית, רוסית) ואף עברית. עובדה זו חייבה אותם לעשות שימוש ביידיש המדוברת כדי להפיץ את רעיונות ההשכלה. אופי שימוש זה ביידיש העביר אותה תהליך של מודרניזציה סגנונית ומבנית, והעצים אותה כשפת תקשורת.

במהלך המאה ה-19 דיאלקט היידיש הצפוני-ליטאי נתפס כמקובל ו"נכון", וגם דוברי דיאלקטים דרומיים ומרכזיים נשאו פניהם כלפי הדיאלקט הליטאי. למרות זאת השפה הספרותית העשירה והמגוונת ביותר צמחה במרחבים הדרומיים, ובעיקר בשטחי אוקראינה. כמה מתומכי ההשכלה פרסמו תרגומים ליידיש המזרחית בין שלהי המאה ה-18 לעשורים הראשונים של המאה ה-19, והזינו בכך ויכוחים מרים בין המשכילים, שראו ביידיש עגה נמוכה, לבין המחזיקים בגישות פרגמטיות יותר, שרצו לפנות אל כל הציבור היהודי הדובר יידיש.

• 7. אליהו בן אשר הלוי לויטה אשכנזי (1470-1549) יליד נוישטאט, בוואריה. כצעיר עבר לאיטליה. בלשן ומדקדק עברי, מראשוני כותבי ספרות היידיש. פרסם ספרי מחקר, דקדוק, ספרות יפה ואף מילון עברי-לטיני-יידי.

אודסה, אוקראינה, קברו של ש.י. אברמוביץ' - מנדלי מוכר ספרים 1966

סופר היידיש המודרני הראשון8 ואחד מהקלאסיקונים של ספרות היידיש שיפורטו בהמשך היה שלום יעקב אברמוביץ (1835 - 1917), שנודע בכינויו הספרותי "מנדלי מוכר ספרים". הוא החל לכתוב בשלהי שנות החמישים של המאה ה-19, ופרסם את הרומן הראשון תחת שם העט הספרותי שלו (ובעצם הפרסונה הספרותית שאימץ) ב-1864 ב"קול המבשר", כתב עת ביידיש שפורסם באודסה. ספריו של מו"ס נכתבו ביידיש, שהייתה סינתזה של שני דיאלקטים יידיים, הדיאלקט הליטאי שלו והדיאלקט האוקראיני שאימץ לו. שפתו שילבה יסודות עבריים-ארמיים, יסודות סלאביים ויסודות גרמניים עכשוויים. במובן זה השימוש המודע שלו במשלבים לשוניים שונים כדי להביע סגנונות שונים ואפיונים של דמויות ומצבים הוא זה שהופך אותו לסופר יידיש מודרני, וזאת משום שבכך היידיש שכתב התקרבה ליידיש המדוברת. כתיבתו של מנדלי מוכר ספרים השפיעה על הדורות הבאים של סופרי היידיש. ממשיכיו העיקריים של מו"ס היו שלום רבינוביץ (1859 - 1916), שנודע כשלום-עליכם, שהדיאלקט שלו היה אוקראיני, ויצחק לייבוש פרץ (1852 - 1915) הפולני. כתיבתם של הקלאסיקונים הבהירה לכותבי היידיש שספרות היידיש מכילה מיזוג של דיאלקטים עיקריים.

המסגרת של מדינות הלאום המודרניות סיפקה ליידיש תשתית הכרחית לצמיחתה של שפה רשמית ומוכרת שיש לה כתב, דקדוק וכללי כתיב אחידים. מגמות של התעוררות לאומית מן המאה ה-19, ובכללן של עמים שבמאה ה-20 החלו להשתחרר מכבליהן של אימפריות שכפו עליהם הגמוניה תרבותית ושפתית, יצרו את הצורך בפיתוח תרבות לאומית ושפתית. בהקשר זה ראוי להזכיר את אמרתו של הבלשן וחוקר היידיש מקס וויינרייך9: "שפה היא דיאלקט עם צבא וצי". תהליך זה לא פסח על החברה היהודית דוברת היידיש, שגם בה נולדו מגמות ואידיאולוגיות יידישיסטיות כחלק מההתעוררות הפוליטית הכללית שחלה בה ואשר התאפשרה על ידי האמנסיפציה. המגמות המרכזיות ששטפו את הרחוב היהודי נחלקו בין ציונות (שתמכה בתחייתה של העברית המודרנית ככלל) לבין תנועות שקראו להשתלבות במסגרת הלאומית הקיומית ולשימור ייחודיות יהודית מובחנת במידה כזאת או אחרת, תנועות ששאפו להכרה ביהודים כמיעוט הזכאי לפתח את תרבותו תחת המדינה הפלורליסטית. כפי שבני מר כותב בראיון עמו בגיליון זה, "כמעט כל ה'איזמים' הספרותיים והאידיאולוגיים של המאה העשרים הגיעו גם ליידיש". בקרב התנועות היהודיות ניתן למצוא גוונים שונים של סוציאליזם, אנרכיזם וקומוניזם, ובנקודה זו יש להזכיר את ברית הפועלים היהודיים, מפלגת הבונד10, שלה הוקדש מאמר נפרד בגיליון זה. הארגונים והתנועות היהודיות שאימצו את היידיש כשפתם יצרו תשתית ולעתים אף שיתפו פעולה ואפשרו את הקמתם של בתי ספר ורשתות חינוך ביידיש.

• 8. ההתייחסות כאן היא לקלאסיקונים הראשונים של ספרות היידיש, קרי לסופרים הבולטים והמוכרים ביותר. ישנם יוצרים נוספים בני התקופה שמסיבות של היקף הדיון ואופיו לא אתייחס אליהם במאמר.
• 9. שלמעשה ציטט אדם שנכח באחת מהרצאותיו.
• 10. בונד – ײִדישער ארבעטער בונד אין רוסלאנד ליטע און פוילן, ברית עובדים יהודים ברוסיה, ליטא ופולין. מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית. נוסדה בספטמבר-אוקטובר 1897 בוילנה. בתחילה ראתה הבונד את תפקידה בעידוד וביצירת תודעה פועלית בקרב הפרולטריון היהודי ובהשתלבות במאבק הסוציאליסטי. הבונד דחתה את הציונות, את התרבות ואת השפה העברית, וחרתה על דגלה את היידיש – השפה הלאומית היהודית במזרח אירופה. המפלגה תמכה בהקמת אוטונומיה יהודית תרבותית ששפתה תהיה יידיש. למפלגה היו גם תנועות נוער פעילות. לאחר מותו של המרשל פילסודסקי, מנהיג פולין, המפלגה נאבקה באנטישמיות שהתעוררה בפולין, בין היתר באמצעים צבאיים. גם לאחר פרוץ המלחמה והקמת הגטאות הבונד הייתה פעילה בחיים הפוליטיים בתוך הגטאות, ולבסוף בהתנגדות החמושה, ובה במרד גטו ורשה.

פולין, עיתונים ביידיש

החברה היהודית, שנחשבה במרוצת השנים לאוריינית יותר מהחברות הסובבות (העם היהודי המכונה עם הספר), העמידה עתה דור בעל מיומנות אוריינית ביידיש שצרך בצימאון את התרבות הכתובה והמדוברת ביידיש. המגמות הלאומיות והפוליטיות האירופיות בשילוב עם המאפיינים הייחודיים של החברה היהודית הולידו דרישה גוברת בקרב אינטלקטואלים יהודים בהכרה במעמדה של היידיש ובסטנדרטיזציה שלה.

ב-1908 ארגן נתן בירנבאום (1937-1864) כנס בין-לאומי ראשון לשפת היידיש. מטרתו של הכנס הייתה להפגיש חוקרים ופעילים בתרבות היידיש כדי לדון בשפה, בתרבות ובאמנות בעולם היידי. בין משתתפי הכנס היו אנשי שם בעולם היהודי, כגון שלום אש, י.ל. פרץ, אברהם רייזין ואחרים. בכנס הוכרזה היידיש כשפה לאומית של העם היהודי. יידישיסטים רבים חתרו להכרה ביידיש כשפה לאו דווקא בהקשר הפוליטי שלה, ובכך להשיג מעין מעמד "ממלכתי" ובין-לאומי ליידיש, שאינו סותר את השימוש ביידיש בשיח הפוליטי.

פולין, וילנה, המונים בעת הנחת אבן הפינה לבנין ייִוואָ, אוקטובר 1929 , פרץ הירשביין נואם

בשנת 1925 נוסד ייווא11, מכון מחקר יהודי שעסק ביידיש ובתרבותה. עם מייסדיו העיקריים של ייִוואָ נמנה הבלשן מקס וויינרייך (1894-1969)12. אל המכון, שמרכזו היה בוילנה, הצטרפו במהרה חוקרים יהודים חשובים אשר פרסמו מחקרים בהיסטוריה, בבלשנות, בחקר ספרות היידיש ועוד. המכון התמקד גם באיסוף פרסומים, כתבי יד, מסמכים ותעודות היסטוריות. אוסף החומרים רב הערך של הארכיון הוא אחד ממרכזי התיעוד היהודיים החשובים בעולם. בראשית הדרך היו לארכיון סניפים גם בורשה, בברלין ובניו יורק. ב-1940, עקב המלחמה, נאלץ ייִוואָ להעתיק את מרכזו באופן סופי לעיר ניו יורק, שם הוא שוכן עד היום. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היידיש המשיכה להתבסס כתחום וכנושא למחקר מדעי מודרני. אחד מהישגיו הבולטים של ייִוואָ היה בתחום הסטנדרטיזציה של היידיש הכתובה, בפרסום כללי כתיב אחידים ובהבהרת דקדוקה של השפה. וויינרייך ובנו אוריאל קידמו גם את היידיש הסטנדרטית והתקנית (כלל שפראַכע) בהוראת היידיש ובכתיבתה.

העתקת מיקומו של מכון ייִוואָ לניו יורק סימלה את העברת מרכז הכובד של תרבות היידיש לארצות הברית ואת הכתרתה של ניו יורק כבירת ארץ היידיש החדשה. בניו יורק פעלו עיתוני יידיש יומיים, תיאטראות, מועדונים, מרכזים מפלגתיים יהודיים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, סופרים ומשוררים רבים. כל אלה המשיכו לפעול עד לדעיכתם, בעיקר בעקבות תהליכי ההיטמעות של הדור היהודי הצעיר. עם זאת, הישגה הנודע ביותר של תרבות היידיש של ניו יורק היה הענקתו של פרס נובל לספרות ליצחק בשביס זינגר, שבמשך שנים רבות היה בעל טור בעיתון הפֿאָרװערטס (העיתון מתפרסם באנגלית וביידיש על בסיס קבוע עד היום).

על מצבה של היידיש בברית המועצות

בעשור הראשון לקיומה של ברית המועצות זכתה היידיש לתמיכה ולהכרה רשמית, שהובילו לפריחה של ממש בתרבות היידיש. ברית המועצות תמכה בבתי ספר יהודיים יידישיסטיים, במחקר וביצירה. יוצרי יידיש רבים בברית המועצות נהו אחרי רוחות המהפכה, שבישרו בתחילה על שוויון, סובלנות וגישה פלורליסטית כלפי היהודים. נוסף על כך קודמה בברית המועצות שיטת כתיב יידיש סובייטית, שהדגש בה הושם על הפונטיקה ולא על האיות העברי המקורי. כך, למשל, בכתיב סובייטי המילה "חלום" (שאיותה זהה לעברית בכתיב יידיש מערבי) נכתבת כך: "כאָלעמ". בשנת 1928 הוכרז, בעקבות החלטת המפלגה הקומוניסטית, על הקמת המחוז היהודי האוטונומי בבירוביג'אן, שבמזרח הרחוק הרוסי. היה זה פתרון טריטוריאלי מקורי ויחיד במינו לקיומם של היהודים בברית המועצות. במחוז היהודי האוטונומי יידיש הייתה לאחת מן השפות הרשמיות, ואף הוקמו בו מוסדות ממלכתיים ששפתם יידיש. בשנות השלושים של המאה העשרים חל מפנה בעמדתה של ברית המועצות כלפי היהודים, ובהוראת סטאלין נסגרו מרכזי היידיש ונערכו כמה "טיהורים" של יוצרי יידיש ואנשי ציבור יהודים, הראשון ב-1937 והנודע יותר ב-1952. במסגרתם נרצחו סופרים, משוררים ואמנים ששפתם יידיש. בין היוצרים שהוצאו להורג המשורר דוד הופשטיין, ששורה מתוך שירו "אין ייִדישן וואָרט" (במילת היידיש) העניקה למאמר זה את כותרתו.

"זיכרון טוב" - היידיש כמקור השראה

בשירו "זיכרון טוב" תיאר משורר היידיש בינעם העלער13 את חוויותיו כילד, את אמו, שהכינה אותו יום- יום לקראת הלימודים  בחדר, את הרב, שלא היה דמות סימפטית כלל ועיקר, אך גם את הרגע המופלא שבו הפסיק לבכות ונגלו לפניו האותיות העבריות. רגע שבו, כבמעשה קסם, הסביבה הקודרת של החדר, הרבי המאיים, כל אלה התגמדו נוכח כוחן של האותיות. האותיות המאירות ש"קופצות" לנגד עיניו של בינעם העלער הילד, הופכות למעיין ההשראה ליצירתו ארוכת השנים ביידיש. בשירו המוכר יותר של מרק ורשבסקי14 "אויפן פריפעטשיק" (מילולית "על התנור", אך נודע גם בשם "אלף-בית"), בגרסה מאוחרת של השיר שהתפרסמה על ידי פסח קפלן ב-19133, הרבי שמלמד את תלמידיו אלף-בית בחדר הוא זה שמנסה לפרוש בפני הילדים הרכים את כוחן המנחם הכמו מאגי של האותיות.

אין זה מקרה שהשירים מתייחסים לחוויית הילדות המכוננת של החינוך בחדר, שבה נחשפים לראשונה הילדים הצעירים עד מאוד ללימודי הקריאה. שני המשוררים תולים באותיות את מקור כוחם ויצירתם. תרבותם מחברת בין לימוד התורה בעברית לבין שפתם שלהם – היידיש. יוצרים רבים בני זמננו רואים ביידיש מקור בלתי נדלה לפועלם האמנותי, ובכך יש משום המשכיות, העולה משירו של בינעם העלער. היידיש הייתה נטועה בחוויית הילדות של העלער, והוא התייחס אליה כבאר לשאוב ממנה.
על פי בנימין הרשב, "יידיש מילאה תפקיד מרכזי בשעה היסטורית מכרעת", ואכן סקרנו במאמר את לידתה של היידיש כשפה מדוברת, את שימושיה הראשונים בכתב, את הספרות המסורתית-דתית ביידיש, את היידיש בתקופה המודרנית כשפת המונים, כשפה של פוליטיקה, תרבות ויצירה וגם של מחקר אקדמי. 

אך מה באשר לבני הדור שהיידיש לא הייתה חלק מסביבתו המיידית? שאלנו את בני מר מה מקור העניין שהיידיש ממשיכה לעורר. להלן תשובתו, ואין מתאים ממנה לחתום מאמר זה:

"אני חושב שרק מי שבכלל לא מגלה עניין ביידיש יכול להתפלא על העניין שהיידיש מעוררת. הרי מדובר בתרבות חובקת כול, ומה עוד שהיא תרבות יהודית, ואיך אפשר להשלים את גזר דין המוות שהוטל עליה? תופעה כזאת קשה הרבה יותר להסביר. בעיניי אין ביידיש שום דבר אזוטרי, אבל אני מודה שאני נמשך אליה גם בהיותה אנדרדוג. זו מעין החמלה שגילה ליידיש מנדלי מוכר ספרים, כפי שכתב ב"רשימות לתולדותי" ב-1889: "וארחם את היהודית (יידיש), הבת הלא-רוחמה"."

• Katz Dovid, “Yiddish”, in: The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, (New Haven & LondonYale University Press, 2008), pp 979-987.

• Dovid Katz, Words on Fire – The Unfinished Story of Yiddish, Basic Books, 2004.

• הרשב בנימין, התרבות האחרת – יידיש והשיח היהודי, הוצאת כרמל והמכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר אונ' ת"א, 2006.
• שמרוק חנא, ספרות יידיש : פרקים לתולדותיה, תל-אביב : המכון הישראלי לפואטיקה ולסמיוטיקה ע"ש פורטר, תשל"ח.
• בני מר וחנה עמית (עורכים), דווקא - ארץ יידיש ותרבותה, בית שלום עליכם בשיתוף עם המכון לחקר תולדות יהדות פולין – אוניברסיטת תל-אביב, כתב עת המתפרסם מיולי 2006.

מחקרים וספרות יפה שפורסמו ביידיש מוזכרים בהערות השוליים כמו גם קישורים לפרסומים מקוונים.

• 11. ײִװאָ - ײִדישער וויסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט – מכון מחקר יהודי. נוסד ב-1925 בוילנה כמכון מדעי לחקר היידיש. המכון עוסק במחקר תרבות יהדות אשכנז, וכיום גם בהשפעתה על יהדות ארצות הברית. המכון הועבר לניו יורק ב-1940.
• 12. מקס וויינרייך (1894-1969), יליד לטביה, מראשוני וחשובי בלשני היידיש. וויינרייך גדל במשפחה דוברת גרמנית, אך עניינו היה ביידיש.. הוא היה חבר מפלגת הבונד, ואת עבודת הדוקטורט שלו כתב על ההיסטוריה של לימודי היידיש. ממייסדי ייִוואָ. ב-1940 עקרו וויינרייך ובנו אוריאל לניו יורק. וויינרייך פרסם מחקרים רבים בתחום בלשנות היידיש, וביניהם מחקר מכונן בן ארבעה כרכים על תולדות היידיש (ראו בהערה 5). הבן אוריאל וויינרייך (1926-1967) גם הוא היה בלשן בעל שם, ובחייו הקצרים פרסם ספר ללימודי יידיש (Weinreich Uriel, College Yiddish, YIVO, NY, 1949) ומילון יידי-אנגלי, אנגלי-יידי כמו גם מחקרים שונים בתחום בלשנות היידיש והבלשנות הכללית.
• 13. 1908-1998 יליד ורשה, פולין. גדל בבית דתי. בנעוריו הספיק ללמוד בישיבה, שאותה עזב בגיל 14 והיה לפועל. החל לפרסם את שיריו בשנת 1930. בשנות השלושים המאוחרות התגורר בפריז ושב לורשה לקראת פרוץ המלחמה. באוקטובר 1939 נמלט לברית המועצות, והתגורר בין היתר בביאליסטוק ולאחר מכן במוסקבה. העלער שב לפולין בשנת 1948 , ואז החל לערוך את כתב העת "יידישע שריפטן". בשנת 1957 עלה לישראל, ובה התגורר עד מותו ב-1998 בתל-אביב. העלער היה משורר פורה ביותר, ובמהלך חייו פרסם למעלה מ-20 ספרי שירה. האחרון שבהם ראה אור כשהעלער היה בשנות ה-80 לחייו.
• 14. מרק ורשבסקי (1848-1907) - יליד אודסה, התחנך במסגרת מסורתית, למד בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר ובמקביל התכונן לבחינות הגימנסיה והכניסה לאוניברסיטה, למד משפטים באוניברסיטת קייב ועסק במקצוע זה. נגינה, כתיבת חרוזים ושירה היו מתחביביו עד שפגש את הסופר הגדול שלום עליכם, שהאזין לו והפציר בו לפרסם את יצירתו בדפוס. שיריו נפוצו במהרה, והתקבלו כשירי עם ביידיש אף שכשהתפרסמו עדיין היו שירים חדשים. ראו גם: דוד אסף, "סודות מן החדר", בתוך: בני מר וחנה עמית (עורכים) דווקא – ארץ יידיש ותרבותה, בית שלום עליכם ואונ' ת"א, גיליון 2. תרגום השיר לעברית מופיע במאמרו של דוד אסף.