שואת יהודי יוגוסלביה - סקירה היסטורית

"אין אפשרות לתאר במילים כל מה שעבר עלינו, אסירי סטרה גרדישקה ויאסנובאץ. סיפורינו אינם אלא בבואה חיוורת של המציאות. פשעים כאלה טרם נודעו ואינני מאמין כי יחזרו עוד. אנו, ניצולי המחנות, איננו מאחלים אף לגדול אויבנו להתנסות במה שעבר עלינו. העולם צריך להתקיים באהבה ובאחווה, אך מוטלת עלינו החובה לזכור ולא לשכוח מעשים אשר קרו ואסור שיקרו עוד. לשם כך נכתבו גם זיכרונות אלה".1

"השאלה היהודית, וכן השאלה הצוענית, מחוסלות לגמרי: סרביה היא הארץ היחידה שבה נפתרו השאלה היהודית והשאלה הצוענית".2

שואת יהודי יוגוסלביה קשורה קשר הדוק בתהליכים פוליטיים, אתניים ודתיים שהתרחשו באזור הבלקן בעשרות השנים שקדמו  למלחמת העולם השנייה. לצד היהודים, שעדויות ראשונות לנוכחותם בבלקן קיימות מהמאות הראשונות לפני הספירה, התיישבו באזור במרוצת השנים גם יוונים, אלבנים, קלטים, גותים, סלאבים, הונגרים, טורקים ואחרים. גיוון אתני ודתי זה הביא לפיתוחן של תרבויות רבות ושונות, אך גם לעוינות ולמתחים על רקע דתי ופוליטי. לא מעט ממתחים אלו התרכזו בממלכת יוגוסלביה, שהתקיימה תקופה קצרה בלבד עד שפורקה באביב 1941 עם פלישת הגרמנים ובעלי בריתם האיטלקים, ההונגרים והבולגרים.

• 1. ניצול ממחנה יאסנובאץ שבקרואטיה, בתוך שלח, מנחם, תולדות השואה: יוגוסלביה (ירושלים, יד ושם, תש"ן), עמ' 199.
• 2. ראש המינהל האזרחי בסרביה, גרופנפירר-ס"ס הרלד טורנר, אוגוסט 1942, בתוך מנושק, ולטר, "השמדת היהודים בסרביה", אולריך הרברט (עורך), מדיניות ההשמדה הנאצית 1945-1933: מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה (ירושלים, יד ושם, 2001), עמ' 213.

יוגוסלביה הוקמה עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1 בדצמבר שנת 1918, על בסיס עקרון זכות ההגדרה העצמית של העמים (כפי שהוקמו באותה עת פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה ומדינות נוספות), תחילה נקראה 'מלכות הסרבים, הקרואטים והסלובנים', ומ-1929 הפכה ל'יוגוסלביה' (ארץ הסלבים הדרומיים). הממלכה  הונהגה על ידי סרביה והורכבה משטחים שסופחו  מאוסטרו-הונגריה, בולגריה וכן מישויות בלקניות קטנות יותר, דהיינו, קרואטיה, בוסניה, מקדוניה ומונטנגרו. קיומה בשנים אלה, וביתר שאת במלחמת העולם השנייה, לווה ברציחות פוליטיות ובמתח מתמיד בין תושביה הסרבים, שהיוו 43 אחוזים והחזיקו בנצרות האורתודוקסית, ובין הקרואטים, שהיוו 40 אחוזים והיו נוצרים קתולים. סך הכול, היו ביוגוסלביה ערב מלחמת העולם השנייה כ-15 מיליון תושבים.3

נראה כי בניגוד למיעוטים השונים שחיו בה, היו היהודים המיעוט היחיד שהזדהה כיוגוסלבי, על אף היותו מיעוט שולי – פחות מחצי אחוז. ערב המלחמה מנו יהודי יוגוסלביה כ-82 אלף נפשות, שחיו ב-117 קהילות (בהן כ-5,000 פליטים יהודים ממרכז אירופה שנתקעו במדינה לאחר שסידורי נסיעתם לארץ ישראל עלו על שרטון). כלל הקהילות, שהגדולות שבהן היו בלגרד (11 אלף), זאגרב (11 אלף) וסרייבו (100 אלף), היו מאוגדות ב'איגוד הקהילות' שמרכזו היה בבלגרד. כמעט כל הקהילות היו חברות ב'הסתדרות ציוני יוגוסלביה', שמרכזה היה בזגרב, מה שמלמד על כך שלצד זהותם היוגוסלבית, הייתה ליהודי יוגוסלביה גם זהות יהודית, ולחלקם אף ציונית.4 היהודים השתייכו ברובם למעמד הבינוני, רובם עסקו במסחר, בכספים ובתחבורה, והקימו רשת ענפה של מוסדות סעד, חינוך, תרבות, ספורט ונוער. הקהילה היהודית ביוגוסלביה  הייתה בין קומץ קהיליות יהודיות ברחבי אירופה בה חיו בצוותא ספרדים ואשכנזים. מלבד השפה הסרבית-קרואטית המקומית בה דיברו, יהודי אשכנז דיברו הונגרית, גרמנית או יידיש, ואילו הספרדים דיברו בעיקר לאדינו, שנקראה ג'ודיו-אספניול, ונבדלה בניביה בין אזור לאזור. ככלל, ניתן לקבוע כי קהילות קרואטיה, וויוודינה וסלובניה היו ברובן אשכנזיות, ואילו קהילות סרביה, בוסניה והרצגובינה ומקדוניה, כמו גם חבל קוסבו, היו ברובן ספרדיות.5

• 3. בלברג, אפרת, "יהודי ארצות הבלקן בשואה - הייחודיות והמשותף", בשביל הזיכרון, 33 (ירושלים, יד ושם, 1999), עמ' 53.
• 4. בין הגורמים האחרים ניתן לציין 5 אחוזים חרדים, בעיקר בחבל וויוודינה.
• 5. לבל, ג'ני, "שואת יהודי יוגוסלביה", בשביל הזיכרון, 33 (ירושלים, יד ושם, 1999), עמ' 41. עוד על יהודי מלכות יוגוסלביה ראה שלח, עמ' 42-1.

עד מלחמת העולם השנייה, הבלקן בכלל ויוגוסלביה בפרט לא היו אזורים עוינים במיוחד עבור היהודים, וזאת בניגוד לאזורים אחרים בהם היהודים סבלו במשך השנים, כמו ספרד המוסלמית ואירופה הקתולית. ב-5 באוקטובר 1940, ובהשפעתה של גרמניה הנאצית, חוקק ביוגוסלביה חוק ה"נומרוס קלאוזוס", שפגע קשות ביהודים, וברחבי המדינה החלו להופיע כתבי פלסתר נוסח ה"דר שטריימר" ועיתונים שכללו תעמולה אנטישמית.6  הסתבכותה  הצבאית של איטליה ביוון, לצד סירובה של יוגוסלביה להצטרף ל"ציר המשולש" (גרמניה-איטליה-יפן), הביאה לפלישת כוחות ה'ציר' ולביתורה של יוגוסלביה באפריל 1941. צפון-מזרח סלובניה סופח לשטחו של הרייך; דלמטיה, מונטנגרו וחלקו הגדול של חבל קוסובו לאיטליה של מוסוליני; בולגריה קיבלה את מקדוניה ואת אזור העיר פירוט; הונגריה את חלקו הגדול של חבל באצ'קה; קרואטיה הפכה למדינה עצמאית וגרורה של  גרמניה הנאצית (וזאת בניגוד להונגריה, סלובקיה ובולגריה שהיו לחברות רשמיות ב"הסכם המשולש"),7 והונהגה על ידי ד"ר אנטה פאבליץ' ותנועתו הפאשיסטית והפרו-נאצית האוסטאשה (Ustašee). תנועה זו פעלה במחתרת בשנים בהן הייתה קיימת ממלכת יוגוסלביה, וכמו איטליה הפאשיסטית, דגלה בעקרון המנהיג, במאבק אלים כדרך היחידה להשגת מטרותיה  וביקשה להקים מדינה קורפורטיבית, שבה תהיה כול הפעילות, הציבורית והפרטית, כפופה למדינה.8 ב"סרביה ההיסטורית", אזור הבאנאט וחלקו של חבל קוסובו הונהג שלטון ישיר של הגרמנים, בו מינו ממשלה "קוויסלינגית" ובראשה הגנרל מילן נדיץ'.9 גורלה של כל קהילה יהודית במדינה, קצב ההשמדה בה, אופן הוצאתה לפועל והתגובות עליה, הושפע מהמדינה אליה היא סופחה. על כן, יש לסקור כל קהילה בנפרד.

קרואטיה

תחילה ל"מדינה העצמאית של קרואטיה", כפי שזו עתה נקראה. עלייתו של שלטון פאשיסטי יצרה מציאות חדשה עבור 40 אלף יהודי קרואטיה. בשנים שקדמו לעלייתו לשלטון, עיקר האידיאולוגיה והתעמולה הפאשיסטית והפופוליסטית של תנועת האוסטאשה, נוסחה במונחים גזעיים נאציים והייתה מכוונת כנגד הסרבים ועקרון ה"יוגוסלביות" ואף כנגד היהודים. נראה כי יותר משהושפעה מדיניותם כלפי היהודים מאנטישמיות אידיאולוגית, ביקשו האוסטשים לרצות את הגרמנים וליטול לעצמם את רכוש היהודים. כמו כן, התנגדה התנועה לקומוניזם, לרעיון הדמוקרטיה הליבראלית, ולמה שכונה ה'פלוטוקרטיה הקפיטליסטית'. הטרור האוסטשי התפתח במהירות וכלל גזל של הרכוש היהודי, שליחת יהודים לעבודות פרך ואיסור גורף על יהודים (כולל תינוקות) להופיע בפומבי ללא טלאי צהוב. הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 והתגברות מעשי החבלה ברחבי קרואטיה הייתה האות לתחילת מעצר המוני של היהודים על פי צו שפורסם ב-26 ביוני 1941: "היהודים מפיצים שקרים כדי לעורר אי-שקט באוכלוסייה, בספסרותם הידועה הם מקשים את אספקת אמצעי המחיה. לפיכך הנני קובע כי הם אחראים באורח קולקטיווי ומצווה לכולאם... במחנות ריכוז".10

• 6. באומן, סטיבן, "שואות בלקניות", בשביל הזיכרון, 33 (ירושלים, יד ושם, 1999), עמ' 4.
• 7. יש לציין שחוקרים שונים תופסים בצורה שונה את מידת עצמאותה של המדינה הקרואטית החדשה. כך למשל, טוען מנחם שלח כי מדינת הבובות 'קרואטיה העצמאית' הייתה יציר כפיהם של הגרמנים, ונשענה מלכתחילה על כידוני הצבא הגרמני. לפיו, כל עוד שעושי דברם של הגרמנים, האוסטשים, ביצעו את מלאכת חיסול היהודים כהלכה, לא ראו הגרמנים צורך להתערב מעבר לנדרש. שלח, עמ' 201.
• 8. המשווים תנועה זו לתנועות ימין רדיקאליות אחרות במזרח אירופה ודרום מזרחה כדוגמת 'צלב החץ' בהונגריה, 'משמר הברזל' ברומניה ו-'משמר הלינקה' בסלובקיה. את כולם אפיינה תערובת אמונות נוצריות, מדיניות פשיסטית ורצחנות פראית שכוונה כלפי היהודים. פרידלנדר, שאול, גרמניה הנאצית והיהודים, שנות ההשמדה, 1945-1939 (תל אביב, יד ושם ועם עובד, תש"ע), עמ' 237-236.
• 9. לבל, 1999, עמ' 41. המונח "קוויסלינג" הפך שם נרדף ל"בוגד" בשפות אירופיות רבות.
• 10. שלח, עמ' 147.

ברחבי המדינה החל מצוד אחר היהודים. אלה נעצרו, תחילה בזאגרב ולאחר מכן בבוסניה והרצגובינה, ונשלחו לשלושת מחנות הריכוז הראשונים - דאניצה (Danica), יאדובנו ופאג (Jadovno, Pag). היהודים היו מיעוט במחנות אלה. רוב הקורבנות שנאסרו וחוסלו באכזריות היו צוענים, בושניאקים, מתנגדי משטר קרואטים ובעיקר סרבים.11 בקיץ 1941, לאחר שחוסלו שלושת המחנות הראשונים בקרואטיה, החלו לפעול בה חמישה מחנות נוספים, הידוע שבהם הוא יאסנובאץ (Jasenovac), בו נרצחו, לפי הערכות שונות, כ-130-90 אלף איש, בהם כ-25 אלף יהודים.

• 11. עד סוף המלחמה נרצחו על ידי תנועת האוסטאשה יותר מחצי מיליון סרבים, רבע מיליון גורשו וכ-200 אלף נאלצו להמיר את דתם לקתוליות. בשל חקיקה גזענית נוסח חוקי נירנברג, ליהודים לא הותר, כמו לקורבנות האחרים, פתח הימלטות חוקי כגון התנצרות.

ההשמדה במחנה זה, שפעלה במלוא היקפה עד ימיה האחרונים של המלחמה במאי 1945, נחשבה לסדיסטית ביותר. ההיסטוריונית ג'ני לבל מציינת שההמתה בירייה או בתליה נחשבו שם לשיטות מתונות, "כמעט הומאניות".12 סך הכול נרצחו 30 אלף יהודים בידי הקרואטים (כ-75 אחוזים מהקהילה היהודית במדינה), כאשר אין ספק בדבר חלקם של השלטונות הגרמנים ברצח, שפיקחו על 'פתרון בעיית היהודים' בקרואטיה לאורך כל התהליך.13 מרביתם של היהודים ששרדו בקרואטיה חבים את חייהם לאיטלקים.

4,000 יהודי יוגוסלביה שחיו בחוף האדריאתי שסופח לאיטליה הפאשיסטית,14 הושפעו מהחלטתם של האיטלקים להגן על היהודים מפני הגרמנים והקרואטים, שדרשו כל העת את הסגרתם תוך הפעלת לחצים כבדים.15 לשם כך, רוכזו היהודים תחת מעצר, תחילה במספר מקומות תחת שמירה של הצבא האיטלקי, והחל ממאי 1943, במחנה ריכוז16 באי ראב (Rab). נראה כי החלטה זאת של האיטלקים נבעה מסיבות שונות, בהן: התנגדות עקרונית לרצח יהודים, שמירה על יוקרה ומעמד ביוגוסלביה הכבושה והימור מושכל על ניצחון בעלות הברית. בכל אופן, התנגדות זאת של האיטלקים בולטת וראויה לציון במיוחד לאור זאת שנראה כי מוסוליני עצמו השלים עם ה'פתרון הסופי'.17 נפילתו של מוסוליני וכניעתה הרשמית של איטליה ב-8 בספטמבר 1943, הביאה לשחרורו של מחנה ראב באותו יום על ידי הפרטיזנים של טיטו, כאשר מרבית מיהודי המחנה עזבו את האי לפני כיבושו מחדש על ידי הגרמנים. כך, למרות המשך המצוד הגרמני אחר יהודי אזור זה עד אמצע שנת 1944, ניצלו מרבית היהודים.18

• 12. לבל, 1999, עמ' 42. לכך ניתן להוסיף את הערתו של ההיסטוריון הצרפתי לאון פוליאקוב כי "מעשי אכזריות סדיסטיים איומים ונוראים בוצעו מבלי שאיש יובא לדין. הפרק האוסטשי אשר נכתב בקיץ 1941, הוא אחד המבחילים במהלך מלחמת העולם השנייה, וזה אומר הרבה". מצוטט ומתורגם אצל שלח, עמ' 228.
• 13. הרצח כלל גם פיקוח על חמש רכבות ששולחו מקרואטיה לאושוויץ באוגוסט 1942, ועוד שתיים במאי 1943, מתוכם שרדו רק כמה עשרות בודדות של יהודים.
• 14. איטליה סיפחה לעצמה גם שטחים מאלבניה ויוון.
• 15. יש לשים לב ששטח זה שסופח מיוגוסלביה לאיטליה הוא במקורו קרואטי, וכך גם מרבית האוכלוסייה שם. על כך, כל העת התגלו חילוקי דעות ומתח רב על השליטה בשטח בין הקרואטים לבין האיטלקים, שאף יצרו שיתוף פעולה עם הסרבים ולחצו על האוסטשים להפסיק את מעשי הטבח בסרבים. תחילה נותרו לשלטונות הקרואטיים סמכויות מנהליות מסוימות בחלק מהשטח, וכל זאת עד הכיבוש החוזר של השטח על ידי האיטלקים בסוף אוגוסט 1941. שלח, עמ' 227.
• 16. שלח, עמ' 271-258.
• 17. באומן, עמ' 7.
• 18. שלח, עמ' 274-268.

סרביה

כמו בקרואטיה, מציאות הטרור החדשה אליה נכנסו 16 אלף יהודי סרביה החלה עם גזל ועושק, אשר התנהלו במהירות וביסודיות. לשם כך הסתייעו היחידות הגרמניות המובחרות, שנכנסו לבלגרד והשליטו בה ממשל צבאי, בתושבים המקומיים.

מיד עם כינון השלטון הצבאי נרשמו כל יהודי סרביה בתיק אישי ב"משטרה לענייני יהודים", שהועמד לרשות הגסטאפו. במועד הרישום חולק ליהודים הטלאי הצהוב.19 היהודים, כמו גם הצוענים, פוטרו מכל משרה ציבורית ומחברות פרטיות ונכסיהם נגזלו.20 בנוסף, גברים יהודים נלקחו לעבודות פרך שכללו לינת בית, אך גם עינויים והשפלות.21 הפלישה לברית המועצות החמירה את מצבם של היהודים, וזאת בשל המרד הסרבי, שהחל בתחילת יולי בהנהגתו של יוסיפ ברוז טיטו. טיטו שימש כמזכיר המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית מ-1937 ועד מותו, ומנהיג 'צבא השחרור העממי של יוגוסלביה', תנועת הפרטיזנים בארצו בזמן מלחמת העולם השנייה. היהודים, שהוצגו כקומוניסטים או כתומכיהם, נאסרו בהמוניהם ונקבע תג מחיר של הוצאה להורג של 100 בני ערובה על כל רצח של גרמני.22 היה זה הרקע לרציחתם של 122 יהודים ב-26 ביולי 1941.

• 19. לבל, ג'ני, עד הפתרון הסופי: היהודים בבלגראד 1942-1521 (תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005), עמ' 284-283.
• 20. מנושק, עמ' 192.
• 21. באותם ימים נדונה האפשרות להקמת גטו יהודי בייערה הסרבית מיידנפק (Majdanpek), אך תוכנית זו לא הגיעה לכלל מימוש. מנושק, עמ' 192.
• 22. בהמשך, כאשר "נגמרו" לגרמנים בני הערובה, היחס ירד ל-50 על כל הרוג ו-25 על כל פצוע. בראונינג, ר. כריסטופר, הדרך אל הפתרון הסופי: התפתחות המדיניות הנאצית כלפי היהודים ספטמבר – מרס 1942 (ירושלים, הוצאת יד ושם, תשס"ה), עמ' 391-384.

המוני גברים יהודים מבלגרד רוכזו במחנה הריכוז טופובסקה שופה (Topovske Supe), והחל מחודש ספטמבר הוצאו להורג בכל יום כ-400-150 יהודים לא הרחק מהעיר.23 עד נובמבר 1941 נרצחו כל הגברים היהודים בבלגרד ובבאנאט, וכל זאת, חודשיים ויותר לפני וועידת ואנזה.24 לאחר מכן הגיע "תורם" של 7,000 הנשים, הילדים והקשישים היהודים, בנוסף ל-500 גברים יהודים שעבדו במחנה הריכוז וכן 292 נשים וילדים צוענים.25 אלה רוכזו במחצית הראשונה של דצמבר 1941 בסימישטה (Sajmistee), מחנה ריכוז גדול  בו סבלו היהודים מצפיפות, העדר מתקנים סניטאריים בכמות מספקת, קור ותזונה לקויה, כפי שמתארת הִילדה דויטש, ששימשה אחות במחנה:

"אין מרגוע למצבי הנפשי הכאוטי. הרהורי הפילוסופיים מתנפצים אל גדרות התיל ואל סלע המציאות. אילו יכולתם, אתם בחוץ, לתאר בדמיונכם את מצבנו, הייתם פורצים בזעקות נוראות, מציאות זו אינה ניתנת לתיאור: אנו במצוקה נוראה. כל הדיבורים על כוחות נפש נמסים בדמעות הרעב והקור, תקוות השחרור הקרוב נגוזה בים הקיום הפאסיבי, קיום שאין שום דמיון בינו לבין מה שמכונה 'חיים'. זו טרגדיה נוראה משאת. אנו ממשיכים להתקיים לא משום שאנו חזקים, אלא מפני שאיננו מודעים עד כמה נורא מצבנו [...]".26

מאמצע חודש מרץ 1942 ולמשך חודשיים, פעלה במקום משאית גז, שבעזרתה ניהלו הגרמנים את רצח האסירים במחנה.27 חצי שנה מאוחר יותר, ב-8 ביוני 1942, דיווח בגאווה אחד מראשי הממשל הגרמניים עמנואל שפר, מפקד שירותי הביטחון בסרביה, באסיפת קציני הורמאכט ש"השאלה היהודית בסרביה לא קיימת עוד".28 לאחר אסטוניה הייתה סרביה המדינה השנייה בתחום השליטה הגרמני בה הושלם עד סופו חיסול היהודים.29

סך הכול נספו 90 אחוזים מיהודי סרביה. היהודים הבודדים ששרדו עשו זאת דרך הבריחה ליערות וחבירה לפרטיזנים, שכאמור, הונהגו על ידי טיטו והקומוניסטים.

• 23. יש לציין שמדובר בטבח השיטתי הראשון של יהודים אירופאים מחוץ לגבולות ברית המועצות במהלך השואה. בראונינג, עמ' 378.
• 24. לדעת בראונינג (עמ' 392-391), הגברים היהודים בסרביה לא נרצחו מתוך כוונה מפורשת להשמיד את כל האוכלוסייה היהודית כולה, ולכן הנשים, הילדים והזקנים נותרו בינתיים בחיים. הם נרצחו כחלק מהמלחמה נגד הפרטיזנים ובהתאם למדיניות התגמול של הצבא. הקורבנות היהודים נמנו עם קבוצות שקל היה למלא באמצעותן את מכסות התגמול הדרושות ולהיפטר מהן בלי לעורר הדים פוליטיים לא רצויים שיחריפו את המאבק הפרטיזני (ובכל זאת, הוא מוסיף שהם נרצחו משום שהיו יהודים). מנושק חולק על בראונינג. לדעתו, סימון היהודים, לקיחת רכושם ורצח הגברים היה שיטה ייחודית לפתרון השאלה היהודית. לשם כך הוא מצטט את אחד החיילים הגרמנים שהשתתפו בהוצאות להורג ואמר בריאיון "שהריגת היהודים לא היה לה כל קשר להתקפות פרטיזנים, ואלה שימשו אך כאמתלה להשמדת היהודים". מנושק, עמ' 192, 205.
• 25. מנושק, עמ' 206.
• 26. שלח, עמ' 119.
• 27. לבל, 2005, עמ' 327-323.
• 28. לבל, 1999, עמ' 34-44. להם יש להוסיף כמה עשרות יהודי קוסובו, שהועברו על ידי האיטלקים לידי הגרמנים לאחר שאלה דרשו זאת בתוקף, והושמדו גם הם בבלגרד.
• 29. מנושק, עמ' 209. כאמור, לדעת בראונינג, רצח הגברים היהודים בסרביה לא היה חלק מה'פתרון הסופי', אולם היה לו מקום קריטי בהתפתחותו, וזאת בשל שורשיו המקומיים והתנהלותו ללא כל פקודה מפורשת מברלין. יוזמה מעין זו מלמטה, רתמה את משרד החוץ הגרמני לרצח ההמוני של יהודי אירופה והפכה את הפקודות מלמעלה למיותרות. בראונינג , עמ' 392.

מרד הפרטיזנים, אשר התנהל בכל כל רחבי יוגוסלביה, וכלל בשיאו מעל 600 אלף לוחמים מאורגנים,30 הביא להשמדתם של 100 דיוויזיות של צבא  הוורמאכט והיה הכוח המוביל בשחרור יוגוסלביה מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. יחסם של טיטו והפרטיזנים כלפי היהודים היה טוב. טיטו הורה לאנשיו לסייע ליהודים להימלט מהגרמנים וממשתפי הפעולה עימהם, וגילויי האנטישמיות שהופיעו פה ושם בשורות הפרטיזנים, דוכאו בחומרה. אולי זו הסיבה לכך שבאופן יחסי, שיעור ההשתתפות של היהודים בתנועת הפרטיזנים ביוגוסלביה היה גדול מאוד. בכל גורמי המטה ודרגי הפיקוד בלטו מפקדים ולוחמים יהודים, גם לצידו של טיטו. אחד מהם היה משה פיאדה (Pijade), אחד מעמיתיו הקרובים ביותר של טיטו, שאף על פי שהיה פטריוט סרבי מוצהר, מעולם לא התכחש למוצאו היהודי. בתחילת 1942 הוא צורף לפיקוד העליון כממונה על האספקה, ארגון העורף, ההסברה וניהול הקשרים השוטפים עם נציגי בעלות הברית, והיה גם ראש ועדת החוק והמשפט. כמו כן, תרם פיאדה להכרעת הקרב הקשה ביותר של הפרטיזנים במלחמה, בו הובקע קניון סוטייסקה. בהמשך המלחמה עלה פיאדה לאחד המקומות הראשונים במפלגה, ולאחר השחרור היה ליושב ראש נשיאות הרפובליקה הסרבית ויושב ראש הפרלמנט היוגוסלבי.31 בין 4,500 היהודים ששירתו בשורות הפרטיזנים (ביניהם כ-3,000 ביחידות לוחמות), ראויים לציון גם הגנרל וויה טודורוביץ', מי שהיה אחרי המלחמה מפקד צבא היבשה, וד"ר  רוזה פאפו, האישה הראשונה שקיבלה דרגת גנרל בשורות הפרטיזנים. מעל 1,300 יהודים נהרגו בשורות הפרטיזנים. 150 קיבלו את עיטור 'ראשוני הלוחמים', ועשרה את התואר הגבוה ביותר ביוגוסלביה- 'גיבור לאומי'.

• 30. Cohen, Philip J. and David Riesman, Serbia's Secret War: Propaganda and the Deceit of History (Texas A&M University Press, 1996), p. 96.
• 31. שלח, עמ' 437-436.

מקדוניה

8,000 היהודים במקדוניה, שהחזיקו בתודעה ציונית, התגוררו במשך השנים שלפני המלחמה בערים סקופיה, ביטולה ושטיפ, ונהנו מיחסם האוהד של שכניהם המוסלמים. כאמור, עם חלוקתה של יוגוסלביה באביב 1941, סופח שטח זה למלכות בולגריה, אשר הצטרפה חודשים מספר לפני למדינות ה"ציר". בניגוד לכל תושבי מקדוניה הלא היהודים, היהודים לא קיבלו נתינות בולגרית, ואף סבלו מעבודות כפייה. בחודש מרץ 1943, נלקחו כל יהודי מקדוניה על ידי החיילים הבולגרים מבתיהם, רכושם נגזל, והם הועברו למחסני הטבק הריקים 'מונופול' ומשם שולחו לטרבלינקה בשלושה טרנספורטים, שם נרצחו בגז. כך, מלבד מספר מועט של יהודים שמצאו מקלט באלבניה, עד סוף חודש מרץ 1943 נותרה מקדוניה ללא יהודים. בזאת היה גורלם של יהודי מקדוניה (כמו של יהודי תראקיה, ששולחו גם הם על ידי השלטונות הבולגרים לטרבלינקה) שונה משל שאר 50 אלף יהודי בולגריה, אשר סבלו אף הם מהחרמת רכוש ומאסרים המוניים, אך ניצלו בזכות אנשי ציבור בולגרים שונים שהפעילו לחץ על המלך בוריס השלישי. בסופו של דבר הוא סירב להסגיר את יהודי מדינתו לגרמנים, וזאת למרות נטיותיה הפאשיסטיות של הממשלה וחבירתה למדינות ה"ציר".32

• 32. באומן, עמ' 7.

בצ'קה

השפעתו המיידית של סיפוח אזור בצ'קה היוגוסלבי על 16 אלף יהודי האזור הייתה הכפפת החוק ההונגרי עליהם, ובכלל זה החקיקה האנטי יהודית שקדמה לכיבוש. רבים מהצעירים היהודים באזור גויסו לפלוגות "שירות העבודה"  במסגרת הצבא ההונגרי, ונשלחו לאוקראינה, שם הועבדו בפרך בתנאים משפילים, הורעבו, ניטשו בכפור ונרצחו על ידי שומריהם. ב-23-21 בינואר 1942, ערכו יחידות מקומיות של הצבא, ז'נדרמיה ומשטרה מסע רצח וביזה, ששיאו היה טבח המוני ביהודי נובי סאד, בירת המחוז.

טבח זה, שהוביל לרציחתם של 1,300 נפש, מהם 900 יהודים, וקיבל את השם ה'ראציה' (המצור הגדול), בוצע לאחר דרישות של מפקדי צבא וראשי מינהל באזור שביקשו ל"טהר" את האזור מ'יסודות זרים ובלתי מהימנים'. הטבח נפסק בלחצם של גורמים מתונים – ביניהם אנדרה בויצ'י (בייצ'י)-זילינסקי, נציג מפלגת החוואים בבית-הנבחרים בבודפשט. לאחר שהתקבלו תגובות נזעמות על הטבח בציבור ובארצות הניטראליות באירופה, נאלץ ראש ממשלתה החדש של הונגריה, מיקלוש קלואי (ממרס 1942), להודות ב'הריגת חפים מפשע'. ראשי הטבח הועמדו לדין, אך נמלטו לגרמניה לפני מתן גזר הדין. לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים ב-19 מרס 1944, החלה השמדת יהודי באצ'קה, במסגרת חיסול יהדות הונגריה. תחילה רוכזו יהודי המחוז בשלושה מחנות: בבצ'קה טופולה (Bačka-Topolya), בבאיה (Baja) ובבצ‘למש (Bacsalmas), ולאחר מכן שולחו 10,000 יהודי האזור לאושוויץ, שם נרצחו רובם. 2,000 יהודים בלבד ניצלו ממחוז זה, מתוכם עלו לארץ ישראל 1,100, ו-400 היגרו למערב.

ביחס לשאר שטחי הכיבוש הגרמני באירופה, השמדת יהודי יוגוסלביה התנהלה במהירות רבה, כאשר במחצית השנייה של שנת 1942, מרבית יהודי יוגוסלביה כבר לא היו בין החיים. מדובר על אחוז גבוה במיוחד של נספים – 82 אחוזים.33 לשם השוואה, ברומניה נספו 46.5 אחוזים, בהונגריה 68.5 אחוזים ובאיטליה 14 אחוזים.34 הניצולים המעטים ניצלו משום שהצליחו להגיע לשטחים המוחזקים על ידי הפרטיזנים, או על ידי האיטלקים. לצד זאת, יש לציין כי מספר היהודים שניצלו על ידי האוכלוסייה היוגוסלבית המקומית היה מועט ביותר, וזאת כאמור, למרות שיהודים לא סבלו סבל רב בעשרות השנים שלפני השואה, ואף לא היו קורבנות למעשי טבח לפני כניסתם בפועל של הגרמנים.35 יחס זה בא לידי ביטוי בצורה דומה גם בתגובות הכנסייה הקתולית בקרואטיה, שהגבירה את מחאותיה נגד פשעי האוסטשים רק באמצע 1943, לאור התערערות מעמדה של "קרואטיה  העצמאית" והמפנה במלחמה.36

• 33. נתון זה כולל גם את יהודי סלובניה. עם סיפוחו של צפון מזרח סלובניה לרייך הגרמני, נשלחו 1,500 יהודי הקהילה המקומית למחנות ריכוז ומעטים מהם שרדו.
• 34. אולי אפשר לייחס נתון זה להיותה של יוגוסלביה אחת המדינות היחידות באירופה שכל המדינות בהן גבלה, שיתפו פעולה בצורה זו או אחרת עם גרמניה הנאצית.
• 35. על כך מעיד המספר הקטן של מאות בודדות בלבד של חסידי אומות עולם שפעלו ביוגוסלביה. לבל, 1999, עמ' 45.
• 36. כמובן שהתנהלות זו תאמה את הלך הרוח בוותיקן. פרידלנדר מציין כי במהלך 1941 ובראשית 1942, אז השמידו הקרואטים כ-300,000 או 400,000 סרבים ואת רוב 45,000 היהודים, לא השמיע האפיפיור אפילו מילה אחת על מעשי הרצח של האוסטאשה. פרידלנדר, עמ' 236.

אחרי המלחמה שבו ליוגוסלביה רבים מ-15 אלף יהודי המדינה ששרדו בה. ואולם, לאחר הקמת מדינת ישראל ולמרות שלא סבלו מפגיעה פיזית מצד האוכלוסייה המקומית לאחר נסיגת הגרמנים, הגיעו מרביתם לישראל. עם תום מלחמת העולם השנייה הוקמה ביוגוסלביה מדינה פדרטיבית קומוניסטית, שבזכות הצלחותיו של טיטו במלחמה, שמרה על עצמאותה ולא חברה לברית וארשה בראשותה של ברית המועצות. טיטו כיהן כנשיא המדינה עד שנת 1980, והצליח לשמור על יציבותה. אולם, לאחר מותו לא היה מי שיעצור את התסיסה והמתח הרב בין הלאומים השונים במדינה, אותו מתח שהיה קיים במדינה במשך השנים הרבות שלפני מלחמת העולם השנייה. בשנות התשעים החלו במדינה מלחמות עקובות מדם שגבו את חייהם של מעל ל-140 אלף קורבנות והביאו להיווצרותם של מיליוני פליטים. יוגוסלביה התפרקה בעשור הקודם לרפובליקות שהרכיבו אותה בסוף המלחמה: בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סרביה, סלובניה וקוסובו, שמוכרת בצורה חלקית. כיום חיים בשטחים אלה אלפים בודדים של יהודים, אשר מרוכזים בעיקר בבלגרד, בזאגרב ובסרייבו.