הסופר ניצול השואה אהרון אפלפלד נולד בשנת 1932 בצ'רנוביץ, רומניה. בן יחיד למיכאל ובוניה אפלפלד. במלחמת העולם השניה הוגלה לטרנסניסטריה, הופרד מאביו ונדד בכפרים וביערות אוקראינה. אחרי המלחמה, בשנת 1946 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער. אחרי שירותי הצבאי למד באוניברסיטה העברית ספרות עברית וספרות יידיש. שיריו החלו להתפרסם ב- 1954, פרסומו הראשון בסיפורת היה בכתב העת "גזית" ב – 1951. אפלפלד כובד בתארי דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם. חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשמ"ג, ספריו תורגמו לשפות רבות. פגשנו אותו לשיחה על ספרות, עדות ותפקיד הסיפורת בזיכרון השואה.
בהרצאה בכנס בשנת 97' ביד ושם אמרת את הדברים הבאים: "בשעה שהגישה ההיסטורית והסוציולוגית טופחה ביחס לשואה, נלמדה והקימה שורה מפוארת של מורים ותלמידים, נותרה האמנות בנושא זה מאחור. לפעמים נדמה לי כי בעולם הרחב עשו יותר מאשר אצלנו; תיאטרון, קולנוע, ציור, מוזיקה וספרות לא צומחים מאליהם. הם צריכים לימוד, ניסיון ומסירות כמו כל דיסציפלינה. אנו רואים לעתים מה סרט זול וסנטימנטלי עושה. אתה למד עד כמה צמאים למילה אינטימית ואמיתית. עד עתה היה התחום הזה פרוץ לכל רוח. השטחי, הזול והשרלטני משלו בכיפה. אין אנו יכולים להרשות זאת לעצמנו. האמנות, ואולי רק האמנות, היא תריס בפני הבנאלי, השגור והבלתי רלוונטי, ואם להרחיק לכת, תריס בפני הפשטנות". האם אתה יכול להתייחס לאמירה הזאת?
יד ושם עוסק בעיקר בצד הסוציולוגי, ההיסטורי והפוליטי של השואה, ומעט מאוד באמנות. אני כבר מתריע על זה הרבה מאוד שנים. לא שיש לי משהו נגד הסוציולוגיה, נגד הפוליטיקה או נגד ההיסטוריה, אבל אם רוצים להעביר נושא כבד כמו השואה צריכים להשתמש בדברים אינטימיים. האינטימיות נוצרת בסיפור האישי, אבל האינטימיות הגדולה יותר, המשמעותית יותר, מתאפשרת באמצעות האמנות. באמנות האמן לוקח את החוויה האישית ועושה לה טרנספורמציה. רק דברים שיש להם בסיס מאוד אישי יכולים לעבור מדור לדור. רעיונות, הפשטות, מושגים וכו' הם לא דברים שעוברים. יד ושם, למעשה, הוא מוסד להנחלת השואה, ולכן צריך שתהיה בו נוכחות של כל האמנויות: פרוזה, שירה, דרמה ומוזיקה. צריך לעסוק בהם ולעודד אותם, מפני שבלי אמנות לא תהיה אינטימיות.
האם מעשה העדות אינו אינטימי?
העדות היא מקרית. לדוגמה, איכר פולני הציל אותי, הלביש אותי, נתן לי את כל מחסורי... האם זה מאפיין את השואה? האם רבבות של פולנים יצאו לעזור ליהודים? האם אלפים של אוקראינים יצאו לעזור ליהודים? העדות הזאת היא מאוד חלקית. היא חשובה, אבל היא חסרה, משום שהיא לא רואה את המכלול. אמן שלוקח את החוויה שלו חייב לראות את המכלול. זה ההבדל בין מעשה אמנות לעדות.
אתה מדבר על זה שבמידה מסוימת האמנות יותר נאמנה למציאות מאשר העדות, שמעשה האמנות הוא יותר נאמן ל"אני" מאשר העדות. מה שמבקשים ממך הרבה פעמים בעדות זה המעשה: מה עשו לך? וכשאתה מעביר את זה דרך האמנות, אתה בעצם יכול לבנות מחדש את ה"אני".
נכון, הוא בונה לא רק את עצמו, אלא גם את הסיטואציה בכלל. יש חומרי גלם לאמן שהוא משנה אותם מבחינת אחידות, מבחינת הראייה הכוללת, אחרת זה נשאר "אני". ודבר נוסף: בעדות המעיד בדרך כלל נמצא בפוזיציה שהוא רוצה להבליט את עצמו. יש איזשהו רצון אגואיסטי של האדם להגיד שהוא הצליח, שהוא עשה טוב. שכולם יראו כמה שאני טוב וגיבור. זה הסבטקסט של העדות לעתים קרובות. אמן לא יכול לעשות את זה. לא שהוא לא אגואיסט, אבל הוא חייב לבנות את הסיטואציה הזאת . דבר נוסף, המעיד בדרך כלל נאמן כביכול לזיכרון. בדרך כלל העד רוצה להיות נאמן לעובדות היבשות. הזיכרון הוא רק חלק מהמכלול האישיותי של העד, ויתר חלקי האישיות לא באים לידי ביטוי.
אתה מרגיש שאנחנו באותו מצב שעליו התרעת לפני שלוש-עשרה שנה, שאין מספיק ביטוי אמנותי בנושא הזה?
הרי בדרך כלל נקודת המוצא שלנו היא שהעדויות נחשבות לאותנטיות, והאמנות נחשבת להמצאה. זה לא נכון. מה שאתה רואה בדמיונותיך זה למעשה את כלל האישיות שלך יותר מאשר את הזיכרון. הזיכרון הוא רק אלמנט אחד. בשעה שאתה בודה סיטואציה כלשהי, אתה מגייס את כלל האישיות שלך. ברגע שאתה נמצא בעולם הדמיון, אתה מגלה יותר, אתה רואה יותר ומרגיש יותר. על כן האמנות שאני עוסק בה, הפרוזה, מעלה את זה. לדאבוני אנחנו נשארנו תקועים בעדות ולא פיתחנו את האמנות. אני הייתי אומר שאני הסופר היחיד – וזה טרגי לומר את זה – אני הסופר היחיד שעוסק שנים על גבי שנים בניסיון להפוך את מה שקרה לאמנות.
דיברת על זה שבארץ אנחנו פחות מתקדמים במובן הזה משאר העולם, אבל נראה שגם בעולם מבין הניצולים אין עוד מישהו שעוסק בזה כמוך, באינטנסיביות ובשיטתיות כזאת. מבחינה זאת אתה מאוד ייחודי.
זה מצער מאוד. לארץ באו אחרי השואה 700 אלף ניצולים. היית מצפה שיהיה לזה ביטוי בספרות. כשבודקים מה כתבו באותן שנים, רואים שאין כמעט ייצוג לספרות כזאת. כשאני באתי ארצה בשנת 46' הייתה האידיאולוגיה של היהודי החדש: שכח את העבר, עסוק בהווה. ההווה היה הדבר החשוב. החליטו וכוננו יום שואה ויום זיכרון וכל מיני דברים. אבל מאחורי יום הזיכרון לא הייתה כוונה לזכור פסיכולוגית, אלא הקמה של אנדרטה, מוסד ומשרדים שיעסקו בזה.
במעשה הזה, לדעתך, בעצם בודדו את נושא השואה?
הניחו את זה באיזו פינה זנוחה מפני שהאידיאולוגיה של אותן שנים הייתה נטועה חזק בהווה: ההווה הוא הקובע, אנחנו בונים כאן יהודי חדש שהוא יהודי שונה מיהדות הגולה, מיהדות השואה. אנחנו לא "כצאן לטבח". אני זוכר שכשהגעתי ארצה בגיל 13 וחצי, הרגשנו שלא נלחמנו, שלא היינו פרטיזנים, ואם כבר דיברו על השואה, אז נתנו את רשות הדיבור לפרטיזנים, זה היה לגיטימי. אלה שהיו במחנות, אלה שהיו ילדים והסתתרו ביערות, זה לא. זאת הייתה האווירה. היא השתנתה, אין עכשיו אווירה כזאת.
דיברת על יהודי חדש. הספקנו לעיין בספר החדש שלך האיש שלא פסק לישון. יש שם סצינה שבה האב נגלה אל הדובר בסיפור, ומבקר אותו על זה שהוא הפך להיות היהודי החדש הזה שאתה מתאר. האם תוכל להתייחס לביקורת של האב ולתגובה של הבן, שאומר: "דווקא להפך, מאז שהתרחקתי, אני יותר קרוב ומחובר בכל מאודי לעבר".
כן, באותן השנים היה יהודי חדש, זה היה מוטו מאוד חזק שאנשים צעירים לקחו ברצינות. כל נער וכל ילד שבאו מן השואה הביאו אִתם עולם מלא. הם הביאו אִתם את העיר שבה הם נולדו,את הרחובות, הם הביאו אתם את ההורים, את הסבים ואת הדודים, שחלקם הגדול נספו – זה היה משא. וכאן פתאום בא איזה יהודי חדש, שרוכב על סוסים, נוהג בטרקטור, יוצא אל הטבע, שזוף. והנערים רצו להזדהות עם זה. מה קרה לבני דורי? בני דורי שבאו כנערים הדחיקו את כל הזיכרונות שלהם, הדחיקו את כל מה שהביאו משם, ובנו אישיות חדשה שאינה קשורה לניסיונם האמיתי. זאת הטרגדיה של הדור שלי, וזאת הסיבה שאין כתיבה רצינית. מפני שהפנים הודחק, שמו אותו במרתף ועל המרתף הזה בנו תודעה חדשה של יהודי חדש, של צבא והכשרה, של עברית. והניסיון האמיתי שאתה עברת בגטו, במחנות, ביערות, הודחק הצִדה, מפני שהיה לנו יותר נעים לחשוב על הווה מזהיר. זה טרגי. בגלל זה גם אין אמנות, כיוון שבני דורי הדחיקו: הם סגרו את התת-מודע שבו נמצאים הדברים האמיתיים, לא השכליים. זה נהיה לטאבו, אסור בנגיעה.
בספר האיש שלא פסק לישון, מיד אחרי התיאור של החשש מההתערות יש מקרה של התאבדות של אחד מהחברים ותחושה שגם זה תוצאה של המציאות הזאת שאתה מתאר.
ההתאבדות של הנער הזה היא ביטוי לחוסר היכולת לחיות את העבר ואת ההווה. הוא לא יכול היה לחבר אותם.
וגם אומרים שם שלא יודעים עליו שום דבר, גם לא את שם משפחתו. באיזשהו מקום הוא נשאר כלוא בתוך הזרות שלו - גם כלפי עצמו וגם כלפי חוץ.
נכון, האחרים עושים מאמץ, בונים טרסה, בונים מטעים, עודרים, מרסקים אבנים.
ככל שאנחנו משוחחות איתך מתחזקת ההרגשה שכשאתה קורא ספרים אחרים אתה לא מרגיש בבית אף פעם, כי אתה בעצם ז'אנר בפני עצמו. מי היו הסופרים שהשפיעו עליך?
כשהתחלתי לכתוב הקושי היה בניסיון למצוא את הביטוי הנכון. איך כותבים קטסטרופה? אי אפשר לכתוב על קטסטרופות במילים מליציות ומפוצצות. קטסטרופות גדולות, אם אתה רוצה לומר משהו עליהן, אתה צריך להיות צנוע, לדבר במילים מינימליסטיות ולא להצטעצע. הספרות העברית הייתה עדיין ניסיונית. הטון היה דומה לזה של סופרים כמו ש"י עגנון, ס. יזהר ומשה שמיר.
בשפה כזאת אפשר לכתוב על גטו? הייתי צריך למצוא שפה לקטסטרופות גדולות. בשבילי המורה הראשון היה התנ"ך, ממנו הייתי מעתיק.
"באותה עת לא היה טוב לנפש מעבודת אדמה ולימוד השפה העברית והתנ"ך, אבל משהו בי, שלא עמדתי על מלוא משמעותו, חתר תחת עולם שלם זה, ועיקרו: תחושת בגידה." הרגשתי בגידה על שעזבתי את העולם שלי, על שאני עוזב את ההורים שלי, את שפתם ואת ביתם.
מה שנדרש כדי להמשיך ולחיות ולהשתלב בחברה הוא תמיד מעשה של חתרנות?
מה שנדרש ממך זה שינוי האישיות. יש בספר הזה (האיש שלא פסק לישון) תיאור של הבית שלי, שעד גיל שמונה-תשע לא הכשיר אותי לעבודת אדמה, אלא הכשיר אותי למוזיקה, לקרוא טקסטים, להתבונן בשקיעה... אימא הייתה אישה מאוד רגישה, אבא היה סופר.
אז איך מתחילים להמציא סגנון בשפה שהיא זרה, שהיא לא שפת אם?
ראשית כול, לומר לעצמי, וזה במאמץ גדול, שיש לי אני משלי. ושנית, למצוא לזה ביטוי מתאים. למזלי, קראתי תנ"ך. כל יום העתקתי פרק מהתנ"ך. התנ"ך כתוב בשפה מינימליסטית, אין בו שמות תואר, אין תיאורים. אנחנו לא יודעים אם אברהם היה אדם גבוה או אם היה קירח, אם היו לו או לא היו לו משקפיים. בתנ"ך יש פעולות, ואני אימצתי את השפה המינימליסטית שלו. לא שאני כותב כמו התנ"ך, אבל את העיקרון של המינימליזם שאבתי משם. תראו, אי אפשר לדבר על אדם חמש שעות לפני מותו על איזו חולצה הוא לבש או איזה סוג של נעליים הוא אוהב. כל זה הופך ללא חשוב. זה לא ראוי. בשואה כל המושגים האזרחיים הולכים ואובדים. ואז, שם, אתה נפגש עם סתרי הנפש. חלק גדול מהספרות עוסק בעניינים אזרחיים. באזרחות רגילה יש המון טרגדיות, המון כאבים, המון אכזבות – אבל זאת אזרחות. בשואה המושג "אזרחות" נעלם. אין. אתה מוצא ערימה של בני אדם: זה רופא, זה עורך דין, זה תעשיין, זה בנקאי. כולם יחד באותה ערימה וכולם מחפשים פירוק לב. כל המושגים האזרחיים נעלמים, ומי שעבר את הניסיון הזה, יש לו כבר ראיית עולם חדשה, אחרת.
אמרת קודם שמי שעבר חוויה קטסטרופלית כזאת, זה משפיע על השקפת עולמו. בספר מכרה הקרח, שאתה עוסק בו יותר בעולם המחנות, כתבת: "מוזר, מאז השחרור נתלשה האמונה שאם נצא מבין הגדרות נהיה מזוככים יותר. נכון, היו רבים שלא האמינו בהשתנות, אבל לא מעטים בכל זאת האמינו. עתה חונקת אותנו השתיקה. המילים אינן מתלכדות, ומה שנפלט מן הפה אינו אלא בדל מחשבה שלא גמל".
אתן שואלות אם הניסיון בשואה שינה אותם?
אחרי ניסיונות כאלה – אחרי שאדם היה באושוויץ וראה מוות ואכזריות, היית מצפה שהוא ישתנה. אבל לא, הוא לא משתנה. אחרי שהוא יוצא מן המחנה, הוא אוכל והוא שותה והוא ישן, ואחרי זה הוא מוצא בחורה ואוהב אותה, ואחרי זה הוא נוסע למקום אחר ובונה לו בית, ובשעה חמש שותה תה ועוגה... הוא היה בשאול, עלה מתוך השאול, ונשאר כאן. מפני שבני אדם הם בני אדם, הם לא מלאכים. היית מצפה שאדם שהיה באושוויץ יהיה אדם אחר, ולא, הוא לא אדם אחר. לפעמים הוא אפילו קצת יותר גרוע. בגלל זה הכותרת החריפה של פרימו לוי "הזהו אדם?". זהו. זה הכול.
מאכזב מאוד.
זה מאכזב מאוד, בהחלט. ובגלל זה נקרא האדם בשר ודם. זה בא לציין את החולשה שבו. הוא לא אדם עליון. זה לא אומר שאין לו רגעים של התרוממות הרוח. בארץ חיים הרבה ניצולי שואה. בתקופה שאני הגעתי, הגיעו לארץ כ-700 אלף ניצולים. זאת הייתה חברה של מהגרים. אנשים שסבלו סבל גדול.
נדרשתם להדחיק את זה?
זה לא שהחברה דרשה את זה. גם הניצולים רצו להדחיק את זה. לא נעים להתהלך ברחוב עם זיכרונות אימה. וכשאתה מדחיק יש לזה מחיר: אתה הופך לאדם מלאכותי, אתה הופך להיות אדם שטחי. אדם בלי העבר שלו זה הדבר האיום ביותר. הוא אדם שטחי, אין לו עולם משלו, העולם שלו קבור. הוא חי את ההווה. זה כמו לחיות מהיד אל הפה.
נחזור רגע לאמנות. חוץ מהיותה הדרך היחידה להעביר עדות או להביא "מילה אינטימית", כפי שניסחת את זה, האם יש בה גם משהו מרפא?
אמנות היא לא תרפיה. לא למי שעוסק בה ולא למי שצורך אותה. אבל כמו שאמרתי, רק אמנות יכולה לפתוח את הלב. זה העניין. היא עוסקת במרתף.
חלק מהספרים שלך אתה כותב בגוף ראשון וחלק בגוף שלישי. איך אתה בוחר מתי לכתוב בגוף ראשון ומתי לכתוב בגוף שלישי? על הספר הכותונת והפסים אמרת שזה סיפור אוטוביוגרפי במידה רבה, ושם בחרת לכתוב את הסיפור של צילי דווקא בגוף שלישי.
הכלל שאני נוקט אותו הוא שככל שזה יותר אוטוביוגרפי, אני מרחיק את זה. ככל שהוא רחוק אני כותב את זה בגוף ראשון.
אתה אומר שאם זה סיפור שהוא יותר רחוק מהסיפור שלך, אז אתה תוכל לכתוב עליו בגוף ראשון. למשל בתור הפלאות, שבו לפחות החלק הראשון כתוב בגוף ראשון, אתה כותב על ילד וזוג הורים שחיים לפני המלחמה והם קשורים לתרבות הגרמנית במידה רבה, מה שמזכיר בקווים כלליים את הסיפור שלך. אבל בכותונת והפסים, שנכתב בגוף ראשון, יש בחורה עם פיגור שכלי שנכנסת להיריון. איפה האוטוביוגרפי פה?
האוטוביוגרפי הוא בזה שאני ביליתי לא מעט ביערות. הבעיה עם צילי (גיבורת הספר) הייתה שכשבאתי לכתוב דברים אוטוביוגרפיים אישיים, ראיתי שזה לא אמנות. הרי אלה דברים שלא ייאמנו. איך ילד שרד ביערות לבד וכל זה – זה לא ייאמן. ואז כתבתי על ילדה. שמתי את עצמי כילדה בגיל קצת יותר מהגיל שבו אני הייתי, וזה נתן לי מרחק. ברגע שאתה כותב "הוא" זה כבר מרחיק אותך, ואתה לא הולך בעקבות הזיכרון, אלא כל פעם אתה נעצר ושואל: ככה זה? כך מתנהגים? זאת התנועה הנכונה? כך מדברים בסיטואציה כזאת? ואז, במרחק, עולות השאלות האמנותיות ולא עולות השאלות של הזיכרון.
דיברת הרבה על זיכרון. אתה יכול להתייחס לציטוט הבא מהספר מסילת הברזל: "זיכרוני הוא אסוני, זיכרוני הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה אם נזדקק לאמרה נושנה. בשום מכשיר לא תכחידו. זיכרוני הוא מכונת שימור אדירה הפולטת בלא הרף שנים ומראות..". אתה המביא כאן תיאור אלים של זיכרון.
אבל זה לא זיכרון במובן הצר של המילה. זה מה שאמור לעשות סופר. למראות האלה יש שורשים בכל הגוף, אבל בלי זה אתה לא כותב ארבעים ספרים. אתה כותב אולי ספרון דק.
אתה אומר שזה עולה מהגוף, זאת אומרת שמה שמעורר את הזיכרון הם דברים מאוד פיזיים.
לפני כחצי שנה התאספה החברה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית לכבוד הספרים שלי בצרפת. ואחד הדברים שדנו בהם היה שבספר הזה ובספרים אחרים אני מדבר על זה שהזיכרון הוא בכל הגוף. אני מדבר הרבה על הגוף, שבגוף מצויים זיכרונות ושברי זיכרונות, קרעי זיכרונות. בזה עסקה החברה הפסיכואנליטית.
יש בזה משהו מאוד מעניין. הספרים הראשונים שלי, לקח זמן עד שהם חדרו לתודעה בארץ. כלומר, את הספר הראשון שלי סיימתי בגיל עשרים וחמש. חמש שנים הסתובבתי אִתו ואיש לא רצה לפרסם אותו. בסוף איזושהי הוצאה אוונגרדית הוציאה את זה. באותן השנים, בשנות השישים, אמרו לי: "אפלפלד, אתה בחור צעיר, למה אתה עושה את זה? יש צבא, יש הכשרה, למה לעסוק באומללים האלה? באת לארץ לשכוח, לא לזכור". אבל עכשיו זה אחרת.
דיברת על שנות החמישים והשישים. אנחנו עוסקים בהדרכות בנושא שואה והוראת השואה, ואנחנו תמיד מספרים לתלמידים מה שההיסטוריונים מספרים לנו, שמשפט אייכמן מהווה נקודת מפנה שאחריה הקשיבו יותר, וזה מסמל איזושהי דרך חדשה בתפיסה של השואה בארץ ואולי גם בעולם. האם גם אתה מרגיש כך?
מבחינת החיצוניות היה בזה איזשהו אפקט. ללא כל ספק. אבל זה לא יכול להיות אפקט שווה ערך ליום אחד במחנה ריכוז או חודש ימים בגטו מול רעב ואיום של מכות אחרות. זה אולי היה חשוב בשביל אנשים שלא היה להם מושג מה זה שואה. פתאום בא אחד ששמו אותו בכלוב של זכוכית, ועלו אנשים בזה אחר זה וסיפרו את ניסיונם. אז כל זה היה יפה. אבל האם זה השפיע על ניצולי השואה? לא.
יש להבחין בין אנשים שלא היו בשואה, שבשבילם זה היה דבר חשוב שהיה בו איזה גילוי. הרי הארץ עסקה בזה שבועות רבים. יום-יום אנשים עלו על דוכן העדים וסיפרו את סיפורם. ולא רק פרטיזנים, כמו שאמרת. כן. אבל לגבי ניצולי השואה לא היה בזה שום דבר חדש. אירוע כמו משפט אייכמן אינו מהדברים שמשפיעים על נפש האדם. השהות הממושכת במלחמת העולם השנייה, שארכה שש שנים ברציפות, שכל רגע בה דומה היה לשעה או ליום, קשים וארוכים, אלה דברים עמוקים.
איך אפשר להעביר את זה הלאה? שאתה בתור סופר יכול לתת זווית מאוד מיוחדת, כי אתה מקבל תגובות גם מניצולים וגם מצעירים.
ההעברה האמיתית היא באמצעות אמנות. עוד לא התחילו עם זה. עד עכשיו מוסדות שונים כמו יד ושם שעוסקים בהיסטוריה, זה היה המרכז. העיכול ברמה העמוקה יותר, העומק הנפשי, זה עוד לא.
אילו תגובות אתה מקבל מניצולים?
הניצולים שהיו אנשים מבוגרים בשואה קשה להם לקבל פיקציה. קשה מאוד. קשה להם לראות, למשל... הם רוצים לראות את הקורבנות כאנשים הכי טהורים, ולכן קשה להם לראות ניצול שואה, נאמר מבריח או משהו מהסוג הזה. מהקורבן הם עושים אידיאליזציה. עם ניצולים שהיו ילדים זה שונה, מפני ששם הזיכרון הוא חלקי ויש בהם מקום לראות דברים אחרים. כמו שליצור אמנות זה דורש הכשרה, צריך גם הכשרה נפשית לקלוט אמנות. אתה לא יכול להבין מוזיקה קלאסית בלי הכשרה. צריך גם הכשרה נפשית לעיסוק בנושא הזה. מה שאנחנו עושים הוא לחלק את הנושא לפי מדינות ומקומות וכו', אבל זה לא פותר את הבעיה הנפשית.
למי יש הזכות לגשת לשם וליצור יצירות על הנושא?
לאמנים. צריך להכשיר אנשים באקדמיות לאמנויות. אלה שיש להם כנפיים יצאו מאותן אקדמיות לאמנות ולמוזיקה ווימשיכו ליצור. מי שמתעכב רק על הצד ההיסטורי, לוקח את הקטסטרופה הגדולה ומצמצם אותה.
קיבלתי לפני כמה ימים מכתב: "אפלפלד שלום, אני בן של ניצולי שואה, ההורים שלי אף פעם לא סיפרו לי על מה שעבר עליהם בזמנו, במלחמה. אני גם לא שאלתי. עכשיו הם הסתלקו מהעולם והספרים שלך הפכו לאט-לאט להורים שלי". מכתב נוגע ללב. אבל זה המצב, מפני שהורים לא סיפרו כי הם לא רצו להכביד על הילדים שלהם. והילדים לא שאלו מפני שהם הבינו שזה לא אזור שכדאי להיכנס אליו. מי שכתב לי "הספרים שלך הם ההורים שלי" אומר שיש לו צימאון לא רק לדעת, אלא גם להעמיק בזה.
היסטוריה זה בהחלט חשוב, אבל אם מביאים רק אותה, משטחים את השואה. עד עכשיו למדו בעיקר את הצד ההיסטורי.
