הרב יהודה עמיטל (קליין) נולד בשנת תרפ"ה (1924) בטרנסילבניה, שהיתה שייכת באותה התקופה להונגריה. לאחר הכיבוש הנאצי, נלקח למחנה עבודה בו שהה כשמונה חודשים. הוא שוחרר בשמחת תורה תש"ה (9 באוקטובר 1944) ועלה ארצה, שריד יחיד למשפחתו. בהגיעו לארץ, המשיך את לימודיו בישיבת 'חברון' והוסמך לרבנות על ידי הרב איסר זלמן מלצר. יום אחרי הכרזת המדינה, התגייס לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות.
הרב עמיטל למד ולימד בפרדס חנה והקים, יחד עם חותנו הרב צבי יהודה מלצר, את 'ישיבת הדרום' ברחובות. לאחר מלחמת ששת הימים נקרא לכהן כראש ישיבת ההסדר 'הר עציון' שבגוש עציון.
היה ממייסדי תנועת מימד בשנת 1988 ובשנת 1995 כיהן כשר בממשלה.
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, חזר להתמסר לעבודתו החינוכית כראש ישיבת ההסדר 'הר עציון'.
לשמיעת קטע מהראיון, לחצו כאן.
ספר לנו מעט על ילדותך
אנחנו גרנו בנאָג'-וָראָד (Nagyvarad) בטרנסילבניה, בבית הקהילה היהודית. אבי היה מנהל חשבונות בקהילה ואמי ניהלה בית תמחוי. היו לי אח ואחות. רק אני שרדתי מהמשפחה שלי.
התרבות היתה הונגרית ודיברנו הונגרית. הייתי בחור ישיבה. כל ההשכלה שלי היא השכלה של ארבע כיתות עממיות. למדתי ב"חדר" ולאחר מכן בישיבה קטנה שהקים ראש ישיבה שהגיע מליטא, מישיבת מיר. אני הייתי בין הבולטים בישיבה. אחר כך נודע לי שלאחר הכיבוש הנאצי, את ראש הישיבה לקחו למחנה עבודה. אני נשארתי בעיר. הייתי בישיבה כל זמן שאפשר היה. כשנכנסו הגרמנים, בתחילת 1944, הם נתנו פקודות להכניס את כל היהודים לגטו, אנחנו גרנו במקום שבו אחר כך היה הגטו. הם הודיעו כמה נפשות להכניס בכל חדר. הייתי זמן קצר מאוד בגטו ואז נשלחתי למחנה עבודה. כשנפרדתי מהורי, אבי אמר לי: "אני בטוח שאתה תגיע לארץ ישראל".
מחנה העבודה היה קרוב לעיר. עבדנו בצמוד לחזית בהכנת חפירות ובעבודות נוספות.
היו שם כמה עשרות דתיים מתוך שלוש מאות אסירים גברים במחנה. רובם בעלי משפחות, אני הייתי בין הצעירים. במשך חצי שנה לא ראיתי לא נשים ולא ילדים יהודיים.
שמרנו על כשרות במשך כל הזמן. היתה תקופה מסוימת שנשלחנו לעיירה לבצע עבודות עם פיקוח של שני חיילים הונגרים, בעל דרגה וחייל פשוט. אני לא ידעתי אבל אלה שהיה להם כסף דאגו לכך שאת הדתיים ישלחו לאותה יחידה וכך יכולנו גם לשמור שבת. ביצענו את העבודה בימות החול ואכלנו אוכל מבושל כשר. בשלושת השבועות שהיינו שם, את האוכל נתנו למפקדים ההונגרים, ואת מה שהיה לנו – תפוחי אדמה וכמה ירקות, בישלנו.
במחנה העבודה, הייתי מהצעירים. הרבה אסירים נרשמו כחולים בשביל לא לצאת לעבודה. אמרתי להם: "נפלתם על הראש? אם יש סיכוי להינצל זה רק עם כושר עבודה". אבל אף על פי כן היתה להם אפשרות אז הם שיחדו את מפקדי המחנה. ביום בהיר אחד החליפו את כל הצוות של המחנה. היה לנו יום קשה מאוד. באו המשטרה הצבאית וכל מי שנרשם כחולה נשלח לאושוויץ ולמחנות אחרים. אנחנו נשארנו שם, העבירו אותנו לעיר שלנו ועבדנו שם בכל מיני עבודות, לפעמים עבודות קשות: לסחוב שקי מלט לכל מיני מקומות או לעבוד בכל מיני עבודות חקלאות. אחר כך הגיעה ידיעה שהחזית מתקרבת, שהרוסים מתקרבים וכל האוכלוסייה והצבא פנו מערבה. חלק מהאסירים הגיעו לאושוויץ.
היה לנו מפקד הונגרי שדאג שנישאר שם. בערב יום כיפור קיבלנו פקודה לחזור. היה לנו ספר תורה שעוד הוצאנו מהגטו, לפני הגירוש למחנה. לקחנו אותו אתנו. כולנו סחבנו את הספר על פי תור והרגשנו ממש הִתעלות.
בינתיים התגברו היריות עד כדי כך שהחיילים הגרמנים ששמרו עלינו ברחו כי הם פחדו שהרוסים יתפסו אותם. כך נשארנו והגענו לבית הקהילה היהודית, אל הבית שבו גרתי עם הוריי. נכנסנו למרתף בערב יום כיפור. התפללנו ביום כיפור בחושך. היה אתנו מחזור, אחד קרא את התפילה בקול רם, וכך התפללנו במניין.
את כל התפיסה שלי על תפילה קיבלתי שם. ראיתי אנשים, אבות לילדים, שהיו להם נשים – הם היו בודדים, ידעו שלקחו את בני משפחתם אבל לא ידעו לאן לקחו אותם. ואז אמרתי לעצמי: "איך מתפללים?" ידענו קודם שיסוד התפילה היא הכרת הטוב של הקב"ה. אמרתי: "איזו הכרת הטוב? אנשים יושבים כאן בלי ההורים, בלי ילדים". אז הגעתי למסקנה, אותה פרסמתי אחר כך, שאי אפשר לבנות את עבודת ה' על הכרת הטוב, אלא יש מעבר לזה. "הן יקטלני לו אייחל". זו דרגה יותר גבוהה. התפיסה הזו התחזקה אצלי אז.
אנשים צעירים לא יכולים לשמוע את זה. מתקוממים כשהם קוראים את הדברים שלי. את לוקחת בחור צעיר או בחורה צעירה ואת אומרת שאי אפשר לבסס את עבודת ה' על הכרת הטוב? הם מתקוממים: "איזו מן דת זו?", אבל זוהי עובדה, אני לא מסתיר את זה.
למחרת יום כיפור היינו רעבים מאוד והלכנו לחפש אוכל. עליתי לדירה שהיתה של הוריי, יחד עם בן דוד שלי, שהיה איתי בכל התקופה בה הייתי במחנה. הדירה היתה ריקה אך מצאנו חתיכת לחם עם עובש. כמובן ששמחנו כמוצאי שלל רב. בינתיים שמענו שנפרץ השער למטה וצועקים ליהודים לצאת מהמרתף. החיילים הגרמנים נכנסו לשם וחיפשו פרטיזנים. החברים צעקו "יהודה, תרד". אני הייתי מוכן לרדת אבל בן דוד שלי אמר: "אל תתפתה". בדירה היה מזווה. שם היינו. החיילים התחילו לדפוק ושברו את הדלת של הדירה. אני ישבתי עם בן דוד שלי ואמרתי לו "נגיד ווידוי". "לא" הוא אמר "נגיד תהילים".
הם נכנסו לכל החדרים ולחדר שלנו לא נכנסו. כך ניצלנו בנס.
איך התנהלו החיים הדתיים במחנה?
אנחנו היינו צריכים לעבוד גם בשבת, חוץ מאותם שלושה שבועות שהגענו לאיזה כפר בו עשינו עם החיילים הסכם שאנחנו גומרים את העבודה שלנו לפני שבת. היה לנו אפילו מניין בראש השנה.
חיכינו שהרוסים יכנסו, הם לא נכנסו ואנחנו נשארנו שם. בשמחת תורה, באמצע התפילה, אחרי קריאת התורה נכנס המפקד ההונגרי ואמר לנו: "אתם משוחררים. עד היום הזה שמרתי עליכם ועכשיו תגנו עלי". יצאתי החוצה וראיתי אלפי חיילים רוסים. היה בלאגן גדול אצל הרוסים: חלק עם מדים, חלק בלי מדים. ואני צעקתי כל הזמן "א ייד, א ייד", חיפשתי יהודי. ואז עבר שם ביעף איזה חייל יהודי, נדמה לי בעגלה. וצעק לי ביידיש: "א ייד, היה לנו מניין בראש השנה".
באותו היום השתחררנו, שמחת תורה 1944.
אתה בחרת לעלות לארץ אחרי המלחמה.
ברגע שהשתחררתי אמרתי לחבריי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. אמרו לי: "לאן אתה נוסע?" הסתכלו עליי כעל משוגע. לא ידענו מה קורה בעולם, לא היה לנו לא רדיו ולא עיתונות. הגעתי לארץ בתוך חודשיים. סבא וסבתא שלי, היו בארץ, ודודים שלי גם.
בלילה הראשון של חנוכה הייתי בחלבּ ושם הדלקתי נר ראשון של חנוכה ברכבת מאיסטנבול לעתלית. הגעתי לארץ בסוף שנת 1944 בנר שני של חנוכה. זה יום בו כל המשפחה שלי מתאספת. אין אצלנו ימי הולדת אלא יום העלייה לארץ. כל הצאצאים באים, כל הנכדים והנינים. אני מספר לילדים לפי הבנתם כל מיני זיכרונות.
אני לא רציתי לחזור לאירופה. הציעו לי בכל מיני הזדמנויות לחזור לאירופה, הציעו אפילו לשלם לי את כל המסע. רצו לדובב אותי בכל מיני מקומות אבל לא רציתי לחזור.
לאן הגעת כשעלית ארצה?
הגעתי לחיפה, שם גר דוד שלי. הוא נתן לי אוברול כדי שאתחיל לעבוד. ולא הלכתי לעבוד, הלכתי ללמוד בישיבה. הסתכלו עלי כמשהו לא נורמלי: אתה בא לארץ והולך לישיבה?
בשנה הראשונה לאחר שהגעתי לארץ, הלכתי לבקר בכפר עציון המנדטורית, עוד לפני קום המדינה. בדרך פגשתי חבר שזיהה אותי. בהונגריה, בימים הקשים, היינו יושבים בקבוצות של צעירים וחושבים מה לעשות. הוא היה קרוב לרבי מוויז'ניץ ודיבר על לברוח לרומניה. אמרתי לו אז שראשית, אם היטלר רודף אותנו, אני לא יודע מה יהיה ברומניה, ושנית, איזו אפשרות יש לי? הוא היה עם משפחת הרבי ולי לא היה כסף ושום אפשרות אחרת. אמרתי שלכל הפחות נתכונן לקידוש השם. נדע שזהו זה. אז, הוא כעס על כך שאני מדבר בציניות כזו ופתאום, כשראה אותי בארץ, תגובתו הראשונה היתה: "אתה ניצלת? הלא אתה הטפת למות על קידוש השם?" עניתי לו: "מה אתה רוצה ממני? מה, אני אשם? יצא ככה".
האם ידוע לך מה עלה בגורל בני משפחתך?
רק אחרי המלחמה נודע לי שאבי נרצח ב – 15 בפברואר 1945. אני הייתי בטוח שאבי נרצח ביום שהגיע לאושוויץ, ידעתי את התאריך שהגיע לשם. אחר כך התברר לי שבגלל שהוא היה בן 43, עדיין לקחו אותו לעבודה. לקחו אותו למחנה איום ונורא - מאוטהאוזן. אחר כך התחלתי לברר מה קרה שם. אני מודה לקב"ה שאמא שלי נרצחה במקום ולא עברה את כל הייסורים הללו.
אחי הצעיר, שהיה בן עשר, ודאי נהרג במקום. לגבי אחותי, קיבלתי ידיעות שהיא עברה את השואה, אבל היא מתה אחרי השחרור. אני יודע שהיא הגיעה לאושוויץ והיתה שמועה שהיא הגיעה אחר כך לשבדיה. ניסיתי לברר על כך ופניתי לכמה ידידים שלי בשבדיה. לא הצלחתי למצוא כלום.
לאחר השואה שינית את שמך מ"קליין" ל"עמיטל". מה עומד מאחורי ההחלטה?
השם שלי היה קליין. בהונגריה, כל יהודי עשירי שמו קליין. זה לא אומר שום דבר, עכשיו זה יותר משמעותי.
יש פסוק שאומר "שארית ישראל כטל". הרגשתי שהפסוק מתאר את המצב בו היינו בזמן מלחמת השחרור. שהיינו בודדים, נלחמנו לבד כמעט נגד כל העולם כולו. חיפשתי איזה שם – אהיה כטל לישראל.
האם העובדה שאתה אדם מאמין סייעה בהתמודדות שלך כניצול?
אחרי המלחמה היה לי קשר עם אבא קובנר עליו השלום. פעם ישבנו יחד ברב שיח בטלוויזיה שעסק בנושא משמעות השואה. הוא שאל אותי: "האם היו לך בעיות עם האמונה?" עניתי לו: "לי יש בעיות? הבעיות שלך הן יותר חמורות. אני האמנתי בקדוש ברוך הוא, עכשיו אני לא מבין את הדרכים שלו. אתה האמנת בבן אדם, עכשיו אתה ממשיך להאמין בבן אדם אחרי מה שראית בשואה? באמת לשנינו יש בעיות".
לאבא קובנר היה חלום לבנות תוכנית בטלוויזיה. באחת הפגישות בינינו הוא אמר לי: "אנשים כל כך התרחקו, בוא נעשה משהו עם היהדות. אני אתן את הספרות, אתה את חז"ל". זה החזיק מעמד עד שבא יום אחד ואמר: "יהודה, הלך לנו דור, לא רוצים לשמוע יהדות".
זו היתה הפגישה האחרונה. אחר כך הוא נפטר. הוא אכל את עצמו.
האם היתה לך נקודת משבר אמונית?
אני לא יכול לדבר על נקודת משבר. אתה חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמא, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. אני כל הזמן דיברתי. בכל ערב תשעה באב, דיברתי בישיבה והנושא הזה העסיק אותי.
האם הדבר משפיע גם על ההתייחסות שלך לתפילה?
להיפך, כדברי ר' יהודה הלוי "ברחתי ממך אליך", אין לי דרך אחרת. אני זקוק לקב"ה, בלי זה אני לא יכול בכלל להתקיים. בלי האמונה הזאת אני מאבד את הכל. אבל זה לא כמו שלאנשים נדמה שכשיהודי דתי אז כל הבעיות נפתרות. אין דבר כזה. אבל אני זקוק לקרבתו. כמו שאדם לא יכול להיות בודד, הוא מחפש איזו קרבה, איזה עוגן. בשבילי האמונה בקב"ה זה העוגן החזק.
האם הגעת, לאחר השואה, למסקנות נוספות בנוגע לעולמך הדתי?
אני לא יודע על מסקנות. מסקנות זו פרשה גדולה מאוד וקשה מאוד. אבל זה צריך להעסיק אותנו. השואה לא בתודעה, רוצים להשכיח. לאילו מסקנות צריכים להגיע? אני נשארתי במסקנה שאני מאמין, זו מסקנה אישית שלי. המסקנה שלי היא שאני ממשיך להאמין בקב"ה. אבל הנושא הזה מעסיק אותי. אני מתפלל ויש לי בעיות. אני חושב לפעמים איך התפללו את התפילות האלה באושוויץ. מידי פעם אני נזכר, ביום כיפור, בראש השנה, אני אומר "אתה בחרתנו" וזה מעסיק אותי. אחד הדברים שאני שואל את עצמי: איך אנשים התפללו? ראיתי אנשים שהתפללו אחרי המלחמה. ניצולים שבאו לעיר ולא מצאו את הילדים שלהם, את המשפחה שלהם. ראיתי איך הם התפללו ועל זה אני חושב כל הזמן, איך התפללו "נשמת כל חי תברך את שמך על החסדים" איך התייחסו לזה. זה מעסיק אותי. אני לא אומר שיש לי תשובה, אבל זה צריך להעסיק את האדם הדתי החושב. אני חושב שמפחדים מהשאלות האלה. בגלל שלדבר אין תשובה, לא מתמודדים איתו?
אתה חושב שהיום, אחרי השואה, לשואה יש השלכות על העולם האמוני?
יש השלכות על כל החיים שלנו. כל מה שיש בארץ זה קשור לשואה, הכל מושפע מהשואה באופן בלתי מודע. זה משחק תפקיד גדול בחיים שלנו בארץ – כל פחד הקיום, ההישרדות.
מה, לדעתך, המקום של השואה בעולם הדתי שלנו היום?
בשנים הראשונות, כשהגעתי לארץ, נתקלתי בביטויים של "לא צריכים לדבר על זה". כשנסעתי פעם באוטובוס ישב על ידי איזה צעיר מקיבוץ חילוני, פליט שואה שהתחיל לספר על מה שקרה לו. היה שם איזה יהודי ירושלמי שאמר: "הם צריכים לשכוח, לא לחשוב על כל זה". אני לא יכולתי להאמין לזה. אבל הבריחה הזו. גם היום יש בריחה מהשואה ולא מתמודדים עם השואה, לא דתיים ולא לא-דתיים.
לפעמים אני גם עומד מול תופעות משונות - מביאים דתי שאומר: "למה נהרגו כמה ילדים שם בתאונת דרכים? בגלל שלא שמרו שבת" אמרתי לו: "בסדר, אז יש לך הסבר לזה, אבל למה נהרגו מליוני יהודים? לזה אין לך הסבר. אז למה אתה מנסה לתת הסבר דתי? אז תשתוק". זה מקפיץ אותי, אבל מה אני יכול לעשות? לא תמיד אני מעיר.
איך אתה מרגיש שזה בא לידי ביטוי?
עדיין חושבים שהעולם כמנהגו נוהג, בכל העיתונים. חושבים שאנחנו חיים בתקופה הזאת כמו לפני שישים שנה. לא מבינים שמשהו השתנה בעולם הזה. אצל אנשים דתיים ממשיכים את הקו כשהיה לפני שישים שנה. סימן שקשה היום להתמודד עם השואה.
מה אתה חושב שהיה אמור להשתנות?
השואה היתה צריכה להעסיק גם את היהודים הדתיים, זו היתה צריכה להיות הבעיה המרכזית איתה מנסים להתמודד. יש היום יהדות בה לא מדברים על השואה, בורחים מהשואה. הם לא חיים את השואה, לא מפנימים את השואה. כל הציבור - מבחינה אמונית וגם מבחינה תרבותית. אדם תרבותי לא היה יכול להעלים עין, להתעלם מהשואה.
כל השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות, אני מדבר על השואה בכל הזדמנות. אבל אני לא שומע שיהודים אחרים מדברים. מה זה חשוב אם הייתי שם או לא? לא מדברים על השואה, זה לא מעסיק אותם. יש היום בעיות, אתה מסתכל מה קורה בעולם התרבותי, מנסים להסביר שאנחנו כמו הנאצים. זה גם מראה שהם לא מסתדרים עם השואה ומחפשים לנקות את מצפונם. אסור להגיד שישראל מתנהגים כמו הנאצים. לכל ההשוואה הזאת אין בסיס הגיוני כלשהו. מה שכואב שיש גם יהודים שמנסים להיות אוניברסליים ומדברים גם בצורה כזאת.
האם אתה מאמין שלעם היהודי יש תפקיד נוסף בעקבות השואה?
אנחנו צריכים להעביר את השואה לתודעת האנושות. הדבר הזה צריך להעסיק אותנו כבני אדם. אפשר לעבור לסדר היום אחרי כל מה שהיה? אפשר להמשיך? קרה משהו. זה דורש מאדם מהפכה רגשית לתקופה מסוימת.
אתה חושב שיש לנו חובה מוסרית יותר מעמים אחרים בעקבות השואה?
אני חושב שזה דורש מאיתנו יותר מוסריות, יותר התייחסות לאחר.
כרב וכמחנך, איפה אתה רואה את ההשפעה של השואה על הדרך החינוכית שלך?
ראשית כל, לקחתי על עצמי להיות ראש ישיבה משום שידעתי שאני צריך למלא את מקומם של כל מיני חברים שלא ניצלו. זה נתן לי כוח לעשות משהו. העובדה הזאת שאני בין הבודדים שנשארו, זה נתן לי כוח. אחרת לא הייתי מקבל על עצמי תפקיד כזה. אני לא בא מבית רבנים ומנהיגים. אשתי באה ממשפחת רבנים מפורסמת. אני בא ממשפחה פשוטה, מה פתאום קיבלתי על עצמי לבנות איזה מוסד גדול כזה? אני גם קיבלתי על עצמי תפקידים ציבוריים לפני כמה שנים. בתנועה הדגשתי הרבה את הצד המוסרי והייתי אחר כך גם באופוזיציה לחלק גדול מהציונים הדתיים. מה שנתן לי את הכוח זו העובדה הזאת שאני צריך למלא את מקומם של אחרים שלא הגיעו לכך.
כל מה שאמרתי זה מעט ממה שאני מרגיש, אבל אני לא מסוגל להגיד יותר. זהו זה.
לקריאה נוספת: משה מיה עולם בנוי וחרב ובנוי – הרב יהודה עמיטל לנוכח השואה, הוצאת תבונות תשס"ב.
