ראיון עם האמנית חוה וולף-וויז'ניצר, ניצולת שואה

חוה וולף-וויז'ניצר, ניצולת שואה ילידת בוקובינה היא אמנית, שבציוריה ובשיריה עוסקת בילדותה שעברה עליה בגטאות טרנסניסטריה. פגשנו אותה לשיחה על ילדותה, על חייה ועל יצירתה.

 

ספרי לנו על עצמך.

אני נולדתי ב-1932 בעיר וויז'ניץ, בוקובינה וזה אזור שהיה שייך פעם לאוסטריה. אנחנו דוברי גרמנית, אבל הגרמנים לא התחשבו בנו. נולדתי בבית, אז לא נולדו בבית חולים, אצל סבתא וסבא (מצד אימי). בבית היינו אחות ואח, אני והורים. ביני ובין אחי יש שנתיים הפרש ואחותי צעירה ממני בארבע שנים.

לסבא היה בית גדול מאוד, עם כמה חדרים בכל הצדדים והול. היו לסבא כמה ילדים, שלוש בנות ובן והוא חלם שכל הילדים יגורו שם בחדרים. זה לא התגשם. אנחנו חיינו בוויז'ניץ עד שמלאו לי חמש. הסבא עסק במסחר, בבית הגדול היו לו שתי חנויות והוא רצה שאבא שלי גם יעסוק במסחר. אבא שלי לא הצליח לעסוק במסחר והוא פנה לרב, שיעץ לו ללמוד ולהיות לשוחט. לאבא היה קול יפה מאוד. זה מה שהוא עשה ואחר כך עברנו לכפר על יד רדאוץ ואבא עבד שם. אנחנו גרנו ברחוב קרג'לה ברדאוץ. כלידה, אמא שלי ספרה לי סיפורים מהאחים גרים בגרמנית וגם האזנו למוזיקה בגרמנית, יש לי שיר על זה. אבא שלי סיפר לי סיפורים על רבנים, על הבעל שם טוב. זאת אומרת היה גם הפן הדתי וגם התרבות האירופית. ב-1939 אני חושבת, התחלתי ללכת לכיתה א' עד שגירשו אותי מבית הספר.

היו עוד ילדים יהודים בבית הספר?

מעט, אבל אני התחברתי לילדה לא יהודיה שהיתה תלמידה טובה ואחר כך היא הלשינה עלי שאני לא כותבת בשבת, היתה ביקורת והיא קמה ושאלה: "למה חוה וויז'ניצר לא כותבת?" אז אמרו, את לא חייבת ללמוד. באתי הביתה, בכיתי. בסוף האמא הלכה לאיזה מכיר שידבר עם המנהל שיחזיר אותי לבית הספר. וחזרתי, אבל זה לא עזר, אחר כך גירשו במילא את כל הילדים מבית הספר. גירשו אותנו מהכפרים לעיר. בעיר כבר לא היה לנו בית משלנו, אלא בשכירות. אבל לפני כן בבדורנשט, בכפר, לא היה לנו בית משלנו, רק בשכירות. אבל היה לנו מכל טוב. אבא עבד. לא היינו מליונרים אבל לא היה לנו חסר שום דבר.

 

האם הרגשת שונה כילדה יהודיה בסביבה לא יהודית? האם היתה אווירה אנטישמית?

האווירה היתה אנטישמית. הרוסים נכנסו אח"כ לצפון בוקובינה באותו הקיץ או סתיו, אחרי שהסבא נפטר, הסבתא מוויז'ניץ שתמיד היינו מבקרים בקיץ, באה לבקר ואז רצו לסגור את המעבר ואמרו עד תאריך מסוים אתם יכולים לחזור הביתה. והיא השאירה שם את הבית, היא רצתה לחזור. והדודה שלי שהיתה רופאה עבדה בעיר אחרת ואז גם היא באה אלינו והן חזרו לוויז'ניץ. ואחר כך גירשו אותנו לרדאוץ, היא נסעה עם תליון של צלב כיוון שהיא שמעה ברכבת את הרומנים מדברים על מה שיעשו ליהודים. היו אנטישמים, היו הקוזיסטים. אז כבר התנפלו על היהודים והרגו אותם, היה הפוגרום ביאש. חיינו בפחד. ברדאוץ גרנו שנה שבמהלכה לא הלכתי לבית הספר. עד שב-1941 בא הגירוש.

באיזה בית ספר למדת? מה היית עושה בשעות הפנאי?

למדתי בבית ספר כללי. לא היה בית ספר יהודי. בשעות הפנאי הייתי אוספת מהתופרת חתיכות בד והייתי מכינה לי בובות, או תופרת משהו. אבא שלי, למרות שהיה דתי עם זקן, גם היה אומנותי. הוא לקח דיקט והיה עושה דוגמאות עם משורית. הוא עשה לי מיטה לבובה וארון עם צירים קטנים שהכין. ואני רקמתי בבית הספר שמיכה וכרית וסדין. שלחו את מה שהכנתי לבוקרשט לתערוכה. אבא סרג פעם סוודר ואני למדתי לסרוג ממנו משום שאמא סרגה כל כך מהר שלא הצלחתי ללמוד ממנה. אמא היתה עקרת בית והיתה לה רגישות לאסתטיקה וליופי. גם הם היו מוכשרים. בשלב מסויים אבא למד נגינה על כינור. אמא נסעה לחפש כפתורים ופרחים לרקום לי שמלה חדשה. הבית היה יצירתי מאוד. כל זה נלקח מאיתנו. מי יודע מה יכולנו להיות? האמנות מפצה אותי באיזשהו אופן על מה שאיבדתי. בצבעים אני מבטאת את היופי, בשירים אני מבטאת את הכאב.

ספרי לנו על הגירוש לטרנסניסטריה. כיצד נודע לכם על הגירוש הקרב?

היתה הוראה שמגרשים אותנו ושעלינו להתארגן. אז לקחנו שטיחים ארוגים וארוכים כמו שהיו ברומניה ומהשטיחים האלה הכנו שקים. שם הכנסנו את כל הדברים, אפילו את המערוך שאמא שלי השתמשה בו כשהיא הכינה עוגות. שאלתי את אמא למה היא צריכה את המערוך? היא אמרה לי שכשחוזרים צריך כל דבר קטן במטבח. למה? משום שאמא שלי זכרה שכשגירשו אותם במלחמת העולם הראשונה לוינה, נתנו להם דירה והם חזרו בסופו של דבר הביתה. אז היא חשבה שזה גירוש של מלחמה, כשהחזית מתקרבת מפנים את האוכלוסיה האזרחית.

כשגירשו אותנו זה היה לפנות ערב. אבא יצא עם עששית וביקש מהז'נדרם להיכנס הביתה ולקחת את כובע השבת שלו. הז'נדרם לקח את העששית וניפץ אותה על אבן ולא נתן לו לקחת את הכובע. ההשפלה הזאת. זו היתה הטראומה הראשונה. 

אחר כך גירשו אותנו לרכבות. אבא רץ מהר לאח של סבא כדי שנגורש ביחד. למזלנו לא נסענו במשלוחים הראשונים כי הם נסעו מעבר לבוג ונרצחו בהמוניהם. כנראה שבכל זאת אלוהים שמר עלינו. עד שהגענו לאטאקי. זה היה מגרש ענק שריכז המוני אנשים מכל אזורי הגירוש של צפון בוקובינה. אני זוכרת את המראות הקשים, לא את הפרטים הקטנים.

כשעברנו את הנהר, אני לא יודעת איך. אנחנו שילמנו כדי לעבור את הנהר ביום כיוון שבלילה הרגו יותר אנשים. כשהגענו לצד השני, שני גברים הציעו לאבא שלי עזרה עם השקים ולקחו את כל דברי הערך שלנו. אם היו לנו דברי הערך, אולי היינו יכולים לחיות עוד כמה חודשים טובים. הם היו יהודים שהגיעו לפנינו.

את זוכרת מי שמר עליכם? את החיילים והשוטרים?

אני זוכרת את הפרצופים המפחידים ששמרו עלינו. הרוב היו רומנים אבל היו גם גרמנים. תתארו לעצמכם לראות אותם כילדה. בפרצופים שלהם אני רואה את הפחד שלי המשתקף. זה נורא קשה לילדה לראות דברים כאלה.

ספרי לנו על הגירוש מן הגטו ליער.

גירשו אותנו ליער בדיוק כשהיה לי טיפוס ולא יכולתי ללכת. בחוץ, בגשם, בכפור. ביער היו אלפי אנשים. אבא שלי הכין אוהל מעצים, אבל זה לא עזר נגד הגשם. הדודה שלי, בתור רופאה, נתנו לה רשות לחזור לגטו והיא שלחה לנו כמה תפוחי אדמה. אכלנו את תפוחי האדמה לא מבושלים, אבל זה לא היה חדש בשבילנו. לא היו לנו מים ביער ולא נתנו לנו ללכת להביע מים מהגטו, אז יום אחד החייל הביא בחורה אחת שהרגו אותה כדי להראות לנו מה יעשו למי שינסה להביא מים בלי רשות. 

בזמן הגירוש, אני הייתי חולה מאוד ולא ראיתי ולא שמעתי. דודה שלי שהיתה רופאה בעלת תפקיד, ביקשה מחייל רומני שיושיב אותי על עגלה של יהודים מקומיים. הוא נתן רשות שאני אשב על העגלה. היהודי המקומי דחף אותי וכמעט נפלתי. אמרתי לחייל הרומני שאני כמעט נופלת מהעגלה והוא נתן לאותו מקומי מכה עם המקל שלו. כשהגענו ליער, בערב, התחלתי לזחול ברטיבות ובבוץ. אנשים דרכו לי על הידיים. מישהו נתן לי מעיל בזמן שהיינו על העגלה ואני המשכתי להחזיק אותו עד שלא יכולתי. מה עושים כשלא רואים ולא שומעים ביער כזה מלא בכי? כשאנשים רק מחפשים מקום להניח את הראש?

ההורים שלי הגיעו מאוחר יותר ושאלו איפה חוה? מישהו אמר שהוא שמע ילדה בוכה בחוץ. דודה שלי יצאה לחפש אותי. אמא שלי לא הלכה לישון, אמא שלי הלכה ביער וצעקה חוהל'ה חוהל'ה איפה את? בסוף מישהי שהכירה אותי אספה אותי וצעקה לאמא "רחל, חוהל'ה אתנו". אמא זו אמא. מזה אני שאבתי את הכוח ואת החיוניות כדי לגדל את הילדים.

במחנות לא היה מה לאכול וכשהשומר הגרמני נתן מכה בראש התפתחה לי דלקת והתעוורתי. דודה שלי שהיתה רופאה, אמרה שאני מוכרחה לאכול, אם לא אוכל זה לא יתרפא. אז סבתא שלי אמרה שנמכור את המעיל שתפרו לי לחג לראש השנה ונקנה לי אוכל. אמא שלי אמרה, אני לא מוכנה למכור את המעיל של חוה, אמכור את שיני הזהב שלי לפני כן. וככה היא עשתה. היא הלכה ליד גדר התיל ומכרה אותן לגויים.

אבא שלי הלך לבקש חתיכת לחם מאנשים, והיו אנשים שהיה להם יותר. ובקופייגורוד כל יום באו לגרש. דודה שלי, שתהיה בגן עדן, כל כך עזרה לנו. יום יום היא היתה מסתירה אותנו מתחת לשמיכות בזמן שההורים הסתתרו. כל יום היה גירוש לשום מקום. יום אחד תפס אותנו חייל ודודה שלי שיחדה אותו. בלילה ההורים שלי היו חוזרים. היהודים האוקראיניים המקומיים לא היו טובים אל המגורשים החדשים.

כמה זמן הייתם בטרנסניסטריה? מתי וכיצד שוחררתם?

היינו בטרנסניסטריה עד 1944 ואנחנו נשארנו במוגילב עד 1945 באיזו דירה על יד הנהר כיוון שלא ניתן היה לחזור לרדאוץ. היו הפצצות על הגשר של הנהר. אני הלכתי עם חברה שלי למכור לחיילים הפצועים שחזרו מהחזית סיגריות וסנדוויצ'ים. היינו הולכות לרכבות ועוברות מתחת לרכבות. זאת היתה סכנת חיים אבל לא חשבנו על זה. הבאנו הביתה כמה רובלים. ב-1945 חזרנו הביתה. אח שלי עלה לארץ קודם לכן ב-1943 עם קבוצה של יתומים, הגרמנים הרשו לאניה אחת לצאת, ואני פגשתי אותו בארץ. כשהוא בא ארצה הוא גר בקרית ענבים ליד ירושלים. הוא התחתן ויש לו שלושה בנים. אחותי נשארה עם ההורים, היא גמרה ללמוד הנדסת טכסטיל.

הזכרת את האוירה שכבר היתה אנטישמית לפני הגרמנים. כיצד התקבלתם כששבתם מטרנסניסטריה?

האווירה היתה אנטישמית גם אחרי שחזרנו מטרנסניסטריה. אחרי שחזרנו אני לא זכרתי את ה-ABC. שכחתי, כמו ששכחתי המון דברים קטנים בשואה. אז כשחזרנו לא ידעתי ABC. עוד לא היתה לנו מיטה לישון עליה, ישנו על קרש, אבל אמא לקחה לי מורה פרטית ולמדתי עד שתיים-שלוש בלילה. קראתי ספרי היסטוריה או כל ספר אחר, אחר כך נבחנתי והצלחתי והתקבלתי לתיכון. בחוץ לארץ אחרי ארבע כיתות ניתן להתחיל את התיכון. עמדתי להתחיל את התיכון ואמרו לי שהציונים שלי טובים ואם אלמד עוד קצת אוכל להיכנס לכיתה השניה בתיכון. למדתי ונכנסתי לתיכון. אבל לא כתבתי בשבת. היתה לנו מורה אנטישמית למתמטיקה, למרות שהייתי מקבלת במבחנים 10, היא נתנה לי 2 כיוון שלא כתבתי בשבת. באתי הביתה ובכיתי, איך זה יכול להיות שלמרות שקיבלתי 10, היא הכשילה אותי? גם המורות האחרות שלימדו אותי, כשערכו את סיכום הציונים לא התחשבו בסופו של דבר בציון הזה. הם אמרו "מה זה לחוה יש 2?"

מתי החלטת לעלות לארץ? מה גרם לך לעלות?

ליד הבית שלנו פתחו קן של בני עקיבא ובאו שליחים מהארץ. התחלנו לשיר שירי ארץ ישראל. "ארץ ישראל מײַן טײַער לאנד (ארץ ישראל, ארצי היקרה)". ואמרתי שאני רוצה לנסוע. אני לא רוצה ללמוד פה. אנטישמיות. אחרי שחזרנו עוד פעם לא נותנים לי ללמוד? אז אמרתי שאני נוסעת. ודאי שההורים לא שמחו כל כך אבל הבטיחו להם שהם יוכלו לנסוע גם. יותר קל לקבל שלושה אישורי עליה מאשר ארבעה. אז נסעתי להכשרה לתקופה קצרה לבוטושן? ולמדתי שם עברית ואפילו שלחו אותי לברשוב ללמוד להיות מדריכה לצעירים בקן ופתאום הגיעה ההוראה שאנחנו נוסעים. אפילו לא יכולתי לנסוע הביתה להיפרד. אבא בא לאיזו תחנת רכבת להיפרד ממני. אמא לא יכלה לבוא, היתה חלשה. אבא הגיע והביא לי שעון וקצת כסף ונפרדנו. זו היתה פרידה לשמונה עשרה שנים. להורים שלי לא נתנו לצאת מרומניה. 

אני המשכתי לקוות שההורים שלי יבואו מרומניה. אבא תמיד יוכל למצוא עבודה, הרי תמיד היתה לו פרנסה. הוא גם יתפלל בבית כנסת יפה. ואני אוכל ללכת ללמוד באוניברסיטה כמו כל ילדה. אבל זה לא התגשם, השנים עברו וההורים לא יכלו לצאת מרומניה. נאלצתי להתעשת ולתפוס את עצמי. 

אני באתי ארצה בסוף 1947 בעליית הנוער. כשהגענו לארץ, בחיפה תפסו אותנו ושלחו אותנו לקפריסין. ואני ראיתי עוד פעם גדרות תיל ועוד מעט מזון. הייתי בקפריסין מספטמבר עד דצמבר. הייתי עם חברות שלי שרובן היו יתומות. להן לא היתה ברירה והן היו חייבות לנסוע לארץ. אני עליתי לארץ בגלל הציונות. אמא שלי היתה ציונית היא למדה עברית בתור בחורה צעירה, היא רצתה לעלות ארצה ולהיות גננת.

את זוכרת את התקבלותכם בארץ?

בארץ היו מושבניקים שלא התחשבו בנו. אני אמרתי למורה, יש בנות שחזרו עם יבלות על הידיים ושאמרו שאולצו לאכול בצד. נראה שעולים חדשים לא מתקבלים יפה. אני זוכרת שגם כשהגענו לטרנסניסטריה, היהודים המקומיים לא נתנו לנו להיכנס לבתיהם ולהתחמם. זה היה ממש רוע. לא קיבלו אותנו. מילא אני באתי מבית שדאגו לי שאלך ללמוד, אבל הבנות האלה היו יתומות. ילדות כאלה יש לשאת על כפיים ולתת להן כל טוב. איזה רוע. לא רצו לשמוע אותנו.

ואיך התמודדת עם הזכרונות מהשואה?

בבית כשערכנו ליל סדר זה היה משהו. אבא לבש קיטל לבן, הורדנו את הכלים היפים מהמזווה. כל אחד חיפש את הכוס שלו ואת הצלחת. סבא היה נשען בכיסא ואחרי כל קטע של הגדה הוא היה מזמזם. 60 שנה ואני לא שכחתי את המנגינה. ואחר כך הוא היה ממשיך לקרוא בהגדה. בעליית הנוער כשהיו באים החגים, אני הייתי בוכה. שאלתי את עצמי למה עזבתי? אנחנו היינו צריכים לשמור ונתנו לנו רובה ופחדתי כל-כך, עוד פעם פחדתי.

השואה היתה חוזרת אלי בחלומות. הייתי חולמת שאני לא יכולה לנשום, שאני נחנקת. הציורים היו בשבילי תרפיה יותר טובה מטיפול פסיכולוגי.

איך היו החיים בארץ?

כשיצאתי מעלית הנוער מישהו התעניין לאן אני הולכת? אני לא הלכתי לקיבוץ כי חשבתי שההורים שלי יגיעו. בסוף נתנו לי ללכת לבית חלוצות בחיפה. הלכתי לעבוד במשק בית. זה היה משבר. עמדתי מול הראי ובכיתי, לו רק ההורים שלי היו רואים אותי עכשיו. לפני כן אפילו לא הייתי צריכה לשטוף כלים בבית הורי. 

עבדתי בחיפה וכשהיו לי 40 לירות החלטתי לעזוב. היתה שם בחורה צרפתיה שהציעה לי לעטוף תפוזים בנמל. עבדתי שם ואחר כך הלכתי לעבוד בחנות תנובה, שמכרה גבינות. הבעלים היו טובים אלי כאילו הייתי הבת שלהם. המשכתי לקוות שהבית, המשפחה עוד ישובו אלי.

את שימי בעלי פגשתי בחתונה של חברה שלי מעליית הנוער. היינו ישנות ביחד על אותה מיטה משום שהיה קר בלילה. התחתנתי איתו כשהייתי בת עשרים וחצי. הוא גם ניצול שואה מאזור טרנסילבניה.

כשיצאתי מעלית הנוער, פעמיים חיכיתי להורים שלי בנמל, כל פעם כשבאו אנשים מרדאוץ. הזמן עבר, הכרתי את בעלי, התחתנו. עברתי מחיפה ליפו. החלטנו להקים משפחה. שנה לאחר הנישואים נולדה לנו ילדה. אני חושבת שיש לי פנטזיות בראש. אם הייתי רואה את המציאות כפי שהיא, הייתי באה לארץ לבד בלי ההורים? גרנו ביפו בחדר אחד ואח"כ שניים, אחר כך עברנו לכאן בשיכון עובדים. אנחנו לא מפונקים. 

הייתי הולכת ללמוד בארץ, למדתי אנגלית עם מורה פרטי. אני שומעת כשלפעמים אומרים לילד, תעשה כך או כך... אני מתגעגעת שיאמרו לי מה לעשות. כל החיים שלי הייתי צריכה להחליט לבד. אנחנו עבדנו קשה, שנוכל להתקיים, שנוכל לעבור לדירה גדולה יותר, שהילדים ילמדו פסנתר וילכו לאוניברסיטה. אני לא יודעת מאיפה היה לי כל כך הרבה כוח. כנראה מההורים שלי, מהאהבה שהרגשתי מהם, מכל מה שהם עשו בשבילי.

מה קרה להורייך ולדודתך?

כשהורי עלו ארצה הם כבר היו אנשים מבוגרים. כשההורים באו, אני חשבתי שהם יחיו לנצח. לא יכולתי לשאול אותם. אחרי שהם נפטרו, במשך שנים החזקתי את התמונה שלהם בארון. כאילו שאם אני לא רואה אותם, הם עדיין בחיים.

דודה שלי למדה רפואה לפני המלחמה והיתה צריכה לסייע בפרנסת המשפחה. היא לא התחתנה. היא באה ארצה והיתה בת בית אצלנו. בזמנו, היתה לנו חנות הלבשה וביום שישי בשעות שלא עבדנו, היינו לוקחים את דודתי לים איתנו לשתות קפה ולאכול משהו. אהבתי אותה מאז שהייתי ילדה. היא היתה בחורה והלכה ללמוד רפואה אז. גם בגטו הייתי קשורה אליה. כשהיינו ביער, את הרופאים הורידו בחזרה לקופאיגורוד. היא שלחה לנו מדי פעם אוכל. היא עזרה לנו מאוד.

מתי התחלת לשתף אנשים בזכרונות שלך? זה קדם לציור?

התחלתי לכתוב ולצייר. במיוחד כשעשיתי את התערוכה הראשונה והבנות שמעו את הפידבקים. אתם יודעים כמה זה היה חשוב בשבילי כאמא? להרגיש שהבנות שלי מעריכות אותי. היום הן אומרות שאמא אמנית מוכשרת. השגתי גם הערכה. יכול להיות שבגלל שלא העריכו אותי כילדה, בבית הספר. הייתי זקוקה לזה. מגיל תשע לא היה לי את זה. הבת שלי שואלת אותי האם אני זקוקה לתעודה על הקיר? אבל כנראה שכן. זה נלקח ממני כילדה. כשהבת שלי כתבה לי בספר המבקרים בתערוכה שהיא ראתה את תגובות המבקרים ושהיא גאה בי. זו היתה התעודה שלי.

שנים אני לא סיפרתי. אם הייתי מספרת לא הייתי יכולה להמשיך לחיות. רציתי לגדל את הילדים באווירה של נורמליות, למרות שהם גם הרגישו. בעלי גם לא סיפר. אני יודעת מה עבר עליו בשואה. הוא סיפר מדי פעם, אבל לא בנוכחות הילדים. הוא לא רצה לצער אותם או להכאיב להם. לו היינו מספרים, לא היינו יכולים לעשות את מה שעשינו. לא יכולתי להקים משפחה, לשלוח את הילדים ללמוד. הבת הגדולה היא דיאטנית קלינית, הנכד שלי עושה דוקטורט בפילוסופיה בארה"ב. זה מה שהשגתי באמצעות שתיקה. אבל השתיקה עלתה לי בבריאות, בחלומות בלילה, בצעקות. השתיקה הזאת לא היתה זולה. 60 שנה לשתוק.

איך את מסבירה את התהליך היצירתי? מאיפה נובעת היצירה שלך?

אין לי רעיון לפני שאני מציירת. אני לא יודעת מה אני מתחילה לעשות. כשאני גומרת את הציור אני מסתכלת מה עשיתי. פתאום ראיתי ילדה שמחה, ראיתי כנפיים. הייתי ילדה שמחה, רציתי ללמוד, רציתי לרקוד ולנגן. 

כשאני פותחת את העיניים, אני רואה עולם יפה, עצים, פרחים. כשאני סוגרת אותן, אני עדיין שם, אני עדיין ילדה, אני עדיין זוכרת, אני עדיין כואבת את הטיפוסים, אני רואה איך הרסו לנו את הבית. אני בשני העולמות. זה לא שבגלל שאני מדברת נגמלתי מהסבל. הוא לא נעלם. אם אני סוגרת את העיניים אני עוד פעם שם. קשה לחיות בשני עולמות. אני שמחה וברוך השם טוב לי ואני עושה דברים, קניתי מחשב, תפרתי שמלות לנכדות שלי, לילדים הייתי מכינה תחפושות לפורים. הילדים שלי לא היו ילדי מפתח, כשהם הגיעו הביתה תמיד היתה ארוחה חמה מוכנה עבורם.

את יוצרת בצבעים עזים. מה משמעות הצבע בעינייך?

אני אובססיבית לצבעים. אני מוכרחה לצאת פעמיים בשבוע לעיר, ליד השוק, לראות כל מיני צבעים. כשאני רואה בד יפה, אני קונה אותו. כשאני רואה תיק יפה, אני קונה. בגלל הצבע. אני זקוקה לצבעוניות, אולי בגלל השחור שהיה אז. זה מעודד אותי. בשירים יוצא לי הכאב במילים. ובציור אני מייפה אותו בצבע. כשאני מספרת אני נמצאת שם. אני עדיין אותה ילדה קטנה. אם אני יכולתי להוציא ממני את הצבעים האלה סימן שאני עדיין אופטימית. אני כותבת בשחור לבן ובציורים אני משתמשת בצבע ומטשטשת בו את הכאב.

מתי הרגשת שאת יכולה לקרוא לעצמך אמנית?

חברה שלי שרה שטיינברג הצילה אותי, היא זו שהכריחה אותי לקנות בדים גדולים, להוציא את התמונות ולתלות אותן. בזכותה התחלתי להכין את התמונות בגדול. חששתי מן הדמויות שבתמונות, כאילו שבקנה מידה גדול יותר הן יפחידו אותי.

על דמות הגרמני:

"זה השטן הגרמני שהיה נכנס ליער. הוא היה בעל סוס. אני עושה לו את הפה כמו חור שחור ואין לו עיניים הוא היה נכנס עם עיניים כמו תכלת, כמו פח. הוא היה הורג סתם ככה. המגפיים שלו היו מעור, מבריקות. תראי כמה עיניים עשיתי לו, או שבלי עיניים. ופה – כשהוא פתח אותו זה היה מפחיד כי הוא צרח. זה היה מפחיד מאוד. השמש עצובה. ציירתי גם פרחים, רציתי לראות פרחים. ב-1941 היה כפור של 41 מעלות מתחת לאפס, אנשים קפאו וכל יום היתה עוברת עגלה והיתה אוספת אותם, זה היה מפחיד."

צריך משהו בחיים כדי לרצות לחזור. לי היתה חבילה עם תמונות משפחתיות שהבאתי איתי ארצה. אני לא יודעת איך שמרתי עליה במהלך השואה. אולי רציתי להביא אותה בחזרה. הייתי בת תשע ובגיל הזה כבר מסתכלים על בנים והיה ילד שהייתי מאוהבת בו ורציתי מאוד לחזור ולראות אותו. בהקשר של מה שויקטור פרנקל כתב, כשיש משהו שרוצים להיאחז בו כדי לחזור בחיים זה נותן כוח להמשיך.

איזה מסר את רוצה להעביר לדורות הבאים?

אני רוצה להסביר לנוער כמה חשובה לנו המדינה. לנו שלקחו את כל החיים, את כל החלומות, את כל מה שהיה יפה בחיים. ואני עדיין אופטימית ועדיין ציונית. כשהיתה לי תערוכה בבית התנ"ך בתל אביב, כתבתי לאנשי ציבור רבים והזמנתי אותה לתערוכה. אני רוצה שישמעו. אני רוצה לספר מה שהיה כדי שלא יאפשרו שמה שקרה לנו לחזור. 
אני חושבת שאנחנו עם אופטימי. עובדה שנשארנו עם במשך אלפי שנים. כמה עמים נעלמו במהלך ההיסטוריה? אנחנו צריכים לזכור ולספר לילדים שלנו כמו שמספרים את יציאת מצרים.