אלי לדרהנדלר הוא פרופ' להסטוריה יהודית-אמריקאית באוניברסיטה העברית. משמש כראש המכון ליהדות זמננו ע"ש הרמן ועורך משותף של "עיונים ביהדות בת זמננו" משנת 1998 ועד היום. פגשנו את פרופ' לדרהנדלר לשיחה על ההגירה היהודית הגדולה שבין השנים 1870 – 1920 ל"עולם החדש", במהלכה הועתקה שליש מיהדות אירופה לאמריקה, ועיצבה את אופיה של יהדות ארצות הברית. השלכותיה של אותה הגירה ניכרות בקרב יהודי ארצות הברית עד ימינו.
מתי החלה הגירת יהודים לארצות הברית ומהם מניעיה?
ההגירה של היהודים לארצות הברית התחילה כבר באמצע המאה השבע-עשרה. ההגירה מערבה הייתה תופעה מתמדת וקבועה, כחלק מחיי היהודים במזרח אירופה, חלק נשארו באוסטריה ובגרמניה וחלק נדדו הלאה. ביטוי משמעותי של הנהירה מערבה ניתן לראות בגל ההגירה של מחצית המאה התשע-עשרה. בשנת 1881 אירוע חריג השפיע השפעה ניכרת על חיי היהודים: הצאר הרוסי נרצח, רצח זה הוביל למהומות וחילופי משטר. בעקבות המדיניות הריאקציונרית של המשטר החדש חלה קפיצת קוונטום במספרי המהגרים היהודים משנות השבעים של המאה התשע-עשרה, דרך שנות התשעים של המאה התשע-עשרה. בשנים אלו ההגירה לארצות הברית היתה בסדר גודל של מאות מהגרים לשנה.
לאורך כל התקופה הזו היה מעבר של יהודים מאזורים כפריים ועיירות לערים היותר גדולות בחיפוש אחר מקור פרנסה. זה לא רק בתחום האימפריה הרוסית, אותו הדבר קרה בגליציה וזה קרה אצל היהודים כמו שזה קרה בכל אוכלוסיה אחרת באירופה. אלא שיש דיספרופורציה יהודית גדולה, גם בגליציה ובעיקר ברומניה. כשבעים אחוזים מהרומנים שיצאו את רומניה באותה תקופה לעבר ארצות הברית היו יהודים! זה הרבה מעל ומעבר לאחוז היהודים ביחס לאוכלוסיה. ברור שגורמים רוחביים מביאים אוכלוסיות חלשות – יהודים ולא-יהודים – לחפש עתיד חדש במקומות חדשים; אם זה בעיר, אם זה מעבר לגבול, או מעבר לים- זוהי תופעה כללית שנבעה מסיבות כלכליות וחברתיות. אזורי הפיתוח של העולם באותה תקופה היו מעבר לגבול מבחינתם של תושבי מזרח אירופה.
מדוע הפכה ארצות הברית למוקד שריכז אליו כמות כה גדולה של יהודים בזמן כה קצר?
ארצות הברית מגלמת את המיתוס של העולם החדש וההבטחה הטמונה בו: שאדם עובר את האוקיינוס ומתחיל מחדש, ללא תלות בסטטוס או במעמד או בכל דבר שהיה בעולם הישן. הדימוי של אמריקה כאומה חדשה שהולכת ונוצרת על ידי המתיישבים השפיע על שכבות מאוד רחבות באוכלוסייה. ארצות הברית התפתחה מאוד מבחינה כלכלית באותה התקופה, והיה ביקוש גדול לידיים עובדות במפעלים ובמשק. רוב ההגירה האירופית דאז נהרה לכיוון ארצות הברית והיהודים לא נבדלו מרוב המהגרים האחרים בבחירת היעד. גורם שדרבן דווקא את היהודים לצאת במספרים מוגברים, היה הגידול העצום מבחינה דמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בתקופה שבין אמצע המאה התשע-עשרה עד סופה, מעבר לממוצע באותה תקופה. תופעה זו יצרה עוני, ויש לזכור שמדובר באוכלוסייה שהבסיס הכלכלי שלה דל מלכתחילה. היהודים לא היו העניים הבלעדיים, אלא שביחס לרוב האוכלוסייה, שהיתה חקלאית, ליהודים היה קל יותר לעזוב - האחיזה שלהם בקרקע היתה פחותה יחסית.
בתקופה שבין השנים 1870 - 1920, כשליש מיהדות מזרח אירופה יצאה למערב. הרוב לארצות העולם החדש, ורק חלק קטן מהם נשאר באירופה.
בשנות העשרים והשלושים חלה האטה, מדוע?
בשנת 1921 ממשלת ארצות הברית קיבלה החלטה גורלית והחלה בהקצבה מוגבלת של אשרות כניסה לפי ארצות המוצא. דבר זה גרם לירידה משמעותית בהגירה: מספר המהגרים היהודים ממזרח אירופה למשל קטן בתשעים אחוז לשנה! בשנת 1924 הורידו שוב את כמות המכסות, ובשנת 1929, עקב המשבר הכלכלי הגדול, יצאו הוראות אדמיניסטרטיביות מתוך הממשל לא למלא את המכסות כלל.
לאחר מיסוד שיטת המכסות, ההגירה היהודית לארצות הברית הרבה יותר מינורית. בין השנים 1933 – 1940 נכנסו מעטים. רוב הנכנסים באו כפליטים אחרי ליל הבדולח שהתרחש בנובמבר 1938. בעקבותיו חל שינוי במדיניות: הנשיא הורה לאפשר לקונסולים בארצות אירופה, בעיקר בגרמניה, למלא את המכסות הקיימות ולאפשר ל"פליטים פוליטיים" להיכנס לארצות הברית. הניסוח אמנם ניטראלי אבל ברור היה לכולם שרוב רובם של אותם הפליטים הפוליטיים הם למעשה יהודים נרדפים על ידי המשטר הנאצי.
הממשל אמנם הכריז על מדיניות, אבל זו פרוצדורה שיכולה לארוך זמן רב. זה מתחיל בביקור אצל הקונסול ופתיחת ההליך במילוי טפסים. אחר כך יש למצוא ערב כלכלי בארצות הברית ולכל ערב דרושות חתימות רבות. זה תהליך שיכול לקחת חודשים והרי המלחמה כבר בפתח! בסופו של דבר מספר האנשים שהצליחו לממש את ההגירה בשנים אלה מצומצם מאוד.
האם אחרי המלחמה ארצות הברית שינתה את מדיניות ההגירה שלה?
אחרי המלחמה נפתח נושא ההגירה לדיון מחודש: האם לתת לעקורים להכנס ובאיזו מידה? בסופו של דבר נכנסו לארצות הברית אחרי המלחמה, בין השנים 1946 – 1952 כ- 400,000 עקורים, ביניהם 120,000 יהודים.
באיזו מידה ההגירה עצמה היא חלק מהזהות היהודית? האם יש משהו בתרבות היהודית שדוחה השתרשות?
לפני זמן רב היה מקובל ומפתה לדבר במונחים מהותניים כאלה, שיש משהו ביהודי שמטבעו תמיד יושב על המזוודות. היום אנחנו יודעים שהעולם כולו פתוח לתנודות אוכלוסיה אדירות. הרי היהודים לא המציאו את הנדידה. ההודים גם פיזרו פזורה הודית-פקיסטנית עצומה עוד לפני עצמאותה של הודו. לסינים פזורה ברחבי העולם, בעיקר באסיה המזרחית, אבל הם כמובן גם הגיעו לארצות הברית. מחצית העם האירי נדד לארצות הברית. סדרי גודל עצומים של נורווגים עברו לארצות הברית במאה התשע-עשרה, כמו גם גרמנים ואנגלים. יש משהו אצל היהודים שהוא שונה מעמים נודדים אחרים: אצל היהודים יש פזורה שהיא מתמשכת. יהדות בבל אולי ישבה בבבל אלפיים שנה אבל לא כולה, ולא כל הזמן. יש כמובן את יהדות ספרד שהתפזרה לעבר מזרח הים התיכון, והולנד, ואנגליה, וברזיל והאיים הקריביים. היהודים יוצאי דופן בכך שיש פרקים מתמשכים של נדידה. לרוב בגלל גורמים חיצוניים כגון גירושים, פרעות, מלחמות, ומשברים אחרים הם שיוצרים את הצורך להמשיך ולחפש מקורות מחייה.
מהו המרכיב הדומיננטי בהגדרת הזהות של יהודי ארצות הברית?
בארצות הברית מתפתחת יהדות אחרת מזו המוכרת בארצות המוצא. מוסדות הקהילה לא נשענים על דבר המעוגן בחוק המדינה – הכל וולונטרי. זו המדיניות הדתית בארצות הברית, וזה נכון לגבי כל הדתות. אבל בנצרות, לפחות מבחינת המטען שלה, יש מיסוד קשוח יותר. לקתולים יש אפיפיור, וקרדינל, וארכיבישופ, זו מערכת היררכית בה המיסוד הוא מוחשי. אצל היהודים אין דבר כזה, הם יכולים לחשוב במונחים של הקמת קהילה, וזה אפשרי כשמדובר במאתיים משפחות שחיות באותו איזור ויש היכרות ביניהן. אבל במקום כמו ניו-יורק, עיר גדולה שיש בה כמיליון יהודים, לא יכולה להתקיים קהילה במונחים של ארץ המוצא. יש אולי פרגמנטציה למיני קהילות, מעין מיני "לאנדסמאנשאפטען" לאנשים שמכירים האחד את השני; כך הם בעצמם יצרו את מה שהם היו זקוקים לו - אם זה מניין תפילה, חברת קדישא או קופת צדקה, הם יעשו את זה בעצמם. רבנים הרבה לא היו שם בין המהגרים. וגם מי שהיה, לא היה חוד החנית של העולם הרבני דאז.
מדוע תפסה התנועה הרפורמית מקום כה מרכזי בקרב יהודי ארצות הברית?
הרפורמה קרתה תוך כדי התפתחותה של יהדות ארצות הברית במאה התשע עשרה, שרוב רובם היו יוצאי מרכז אירופה. זה תהליך מקומי. אין מקרה של בית כנסת שנוסד כבית-כנסת רפורמי, על ידי מהגרים רפורמים. כל המהגרים שהגיעו מאירופה במאה התשע-עשרה הגיעו מתרבות יהודית מסורתית למדי. אלה שרוצים בכך מבקשים למסד מחדש את היהדות שהם מכירים. לא כולם רוצים. מי שמקים בית כנסת יקים בית-כנסת מסורתי כמו שהכיר בבית. אלא מה? בסביבות אמצע המאה התשע-עשרה, כעבור דור של אמריקניזציה, והתערות תרבותית חברתית ואינטלקטואלית, החלו לבקש להפוך את בית הכנסת למשהו שמבחינת הסביבה נראה סביר יותר: שלא יתרוצצו כל הזמן בזמן התפילה אלא שישבו בשקט; שלא ישבו בנפרד גברים ונשים אלא משפחה תבוא ביחד ותשב ביחד; שתהייה דרשה ושהיא תהיה בשפה שכולם מבינים, באנגלית; שבית הכנסת ידאג לחינוך הילדים. אף רב באירופה לא דאג לחנך ילדים בני עשר, זה לא היה תפקיד של רב. בארצות הברית, כן. מדוע? כי זה מה שעושים מעבר לרחוב, בכנסיה. וזה מה שיעשו בבית הכנסת, המוסד הדתי יכלול גם את ענייני החינוך של הדור הבא.
האמריקניזציה של חיי הדת אצל היהודים מן השורה היתה ספונטאנית. צריך לקחת בחשבון שאין רב מוסמך בארצות הברית - עד לאמצע שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה לא הופיע שם אף רב, אנחנו מדברים על מאתיים שנה של יהודים שחיים ללא רבנות. בסביבות שנת 1890 היו כבר כרבע מיליון יהודים. כשיש מסה קריטית של מוסדות וקהילות, רק אז מתחילים להגיע רבנים - וביניהם גם רבנים רפורמים. מה שצמח בשטח באופן ספונטני, כוון לאחר היווצרותו על ידי משכילים שידעו להפגיש את הצרכים של השטח עם האידיאולוגיה ולבנות משנה סדורה.
אתה מתאר שני תהליכים – מצד אחד שימור הקהילה היהודית כיישות נפרדת ומצד שני הניסיון להשתלב או ליצור לזהות חדשה.
נוצר כאן דבר מה חדש בטבעיות רבה, כמו שזה נוצר בזמנו באירופה. איך קרה שיהודים הפכו לדוברי יידיש? הם למדו את שפת אשכנז בהיותם תושבי המקום. זה לא ייחודי ליהודים האמריקנים. כל סיפור של הגירה והתיישבות יהודית הוא בעצם סיפור של התאמה לתרבות המקומית בצורה כזו או אחרת: משפה דרך לבוש ועד מזון, ובכלל. עד לשלב שבו היהודים מנסים להבדיל את עצמם תרבותית מהסביבה, יש רגעים כאלה. בכל הקהילות הישנות יותר באירופה או במזרח התיכון יש רגעים קריטיים כאלה שבתרבות ישראל יש נבדלות יהודית וניכור מהסביבה מטעמים היסטוריים. בארצות הברית זה היה הרבה פחות סביר, מפני שהחברה האמריקנית היתה יותר מזמינה מכל חברה אחרת אי פעם.
מה בחברה האמריקנית מאפשר השתלבות ונפרדות בו זמנית?
החופש שניתן לבן אדם מן הממוצע (כמובן לא כולם - לשחורים לא כל כך); זו חברה אחרת, בה תמיד קיימת האפשרות לצאת ולהתחיל מחדש. כל אמריקני נולד עם הרעיון שתמיד אפשר להתחיל במקום אחר חדש. גם בענייני דת, היהודים שהתחילו לעשות כראות עיניהם, אף אחד לא יכול היה להגיד להם לא, מי יגיד להם לא? הם הרי בעלי הבית. אם אני לא אוהב את מה שאתה עושה, אני אעבור לצד השני של הרחוב ואני אפתח לעצמי מניין תפילה משלי. אין ספק שעם הגיעם של היהודים יש כאלה שמרימים גבה. יש אמריקנים שלא ששים לקראתם בזרועות פתוחות. אבל בארצות הברית אדם יכול לבנות את עצמו בתוך נישה, ובזה היהודים הצליחו: הם התחילו בתוך נישה מסויימת ועל בסיס זה התאפשר לדור הבא להפליג למקומות חדשים. רוב היהודים התחילו בצורה זו או אחרת בעסקים קטנים. הילדים שלהם הם שהתחילו להשתלב במקצועות החופשיים, או לנהל עסקים, כלומר זה תהליך דורי התפתחותי. גורם משפיע נוסף הוא הפרדת הדת מהמדינה; לאורך כל המאה התשע-עשרה הייתה תסיסה ופריחה חברתית, קהילתית, ואידיאולוגית. יש תקופות בארצות הברית של תסיסת יתר דתית, קוראים לזה Great Awakenings, וראשית המאה התשע-עשרה היא אחת התקופות האלה של תסיסה דתית בארצות הברית. דת מצד אחד היא דבר מאוד שמרני; מצד שני, ברגע שניתן איזה מרחב לדמיון הדתי אז אין לו גבול. זה יכול גם להגיע למקומות כמו משיחיות. חלק מהרבנים הרפורמים בארצות הברית פיתחו לעצמם אידיאולוגיה משיחית על פיה כל ההיסטוריה של עם ישראל מהר סיני ועד ימיהם הם היא בעצם תהליך מתמשך של גאולה.
תופעה של המאה ה – 19 היא התחושה של חלק מהרבנים כמו אייזיק מאיר וייז (Isaac Mayer Wisee ), שהם חיים באיתחלתא דגאולה. שהנה, כל התהליך הוא אור לגויים. מה זה אור לגויים? בעצם אנחנו הבאנו את תורת ישראל כדי להפיץ אותה בעולם והנה אנחנו מצליחים במקום שבו חופש הדת ניתן, במקום שהאדם יגיע לאמונתו מרצון חופשי ולא מתוך כפיה; מתוך רציונליזם מובנה של החברה, המשטר, והמשק - ושכולם יבינו שהאמת הדתית המשיחית הגואלת היא האמת המגולמת בתוך תורת ישראל.
האם היהודים שונים מקבוצות מהגרים אחרות? אם כן, במה?
ישנו שוני מסויים בין היהודים לקבוצות מהגרים אחרות, אצל האחרים ייתכן שילוב בין דת ואתניות, אבל באף קבוצה אחרת אין בלעדיות. למשל, אדם יכול להיות איטלקי ופרוטסטנטי, או אירי ופרוטסטנטי לצורך העניין. אמנם מעט, אבל ישנן קבוצות בודדות בהן השילוב בין דת ולאומיות או תרבותיות או אתניות הוא כמעט בלעדי, למשל הארמנים או היוונים. האיטלקים רוב רובם הם קתולים אבל יש אצלם מסלול של נישואי תערובת ברמה האתנית, כך שהרובד הקתולי לא הולך לאיבוד. לאורך כמעט כל המאה העשרים, עד שנות השישים שבעים על פי הנורמה השלטת ניתן היה לחצות את הקווים האתניים –לחצות את הקווים הכנסייתיים היה קשה יותר. הפרוטסטנטים התערבבו עם הפרוטסטנטים והקתולים עם הקתולים. אצל היהודים, יש רק יהודים אחרים להתערבב איתם. אם אנו משווים אותם עם לאומים אחרים, אצל כל אחד אחר יש אופציה לשמר את התבנית הדתית תוך מיזוג גלויות.
דבר נוסף, אצל קבוצות אחרות כמו האירים למשל, היה גל הגירה עצום אחד ואחריו שלושה דורות ברצף של אמריקניזציה. אצל היהודים היו כמה וכמה גלים, כשכל סבב של הגירה גדול מקודמו. היהודים ממרכז אירופה באו בזמנם במספרים שהציפו את קודמיהם, היהודים המזרח-אירופים בתורם הגיעו ובמספרם הציפו את קודמיהם פי כמה וכמה. מדובר באנשים שהמשיכו להגר עד אמצע שנות העשרים, עד לפני דור וחצי שניים. זה לא כל כך הרבה זמן. המשמעות היא שאנשים שגדלו בבית של הורים מהגרים בשנות השלושים עוד חיים איתנו. הרומנים של פיליפ רות למשל, משכפלים מציאות של אנשי דור שני למהגרים בשנות הארבעים ובשנות החמישים של המאה העשרים. הם התוצר של ההגירה וקרובים אליה מאוד, זאת בניגוד לעמים אחרים שבמשך הזמן התנתקו מהשורשים שלהם.
כמו כן, ההשתייכות לדת מינורית עשויה, או לגרום להתבוללות מוחלטת או לבנות סביבת חיים בה היהודי מתגאה ומעגן את זהותו, ואומר "אני יהודי אמריקני, אני נהנה מהזכויות ומהחירויות כמו כולם, לאף אחד אחר אין את הזכות לשלול זאת ממני".
במה השפיעו היהודים המהגרים על אחיהם בארצות המוצא?
ההשפעה הגדולה ביותר היא בתפיסת ההגירה כרעיון מוצלח. שליש מאוכלוסיה לא עוזב ביום אחד. גלי ההגירה גדלו בהדרגה. הסיבה למימדים העצומים היא שאלה שגלו קודם היוו דוגמה לכך שההגירה לא רק אפשרית, אלא גם משפרת מאוד את הסיכויים לבנות עתיד חדש. זו היתה ההשפעה העמוקה ביותר – הם שידרו סיפור הצלחה מתמשך. רבים הזדהו עם סיפור ההצלחה והאמינו שביכולתם להפוך לחלק ממנו. מן הסתם היו רבים שחשבו כך ובסופו של דבר לא יכלו לצאת.
