ראיון עם השופט בדימוס גבריאל בך

גבריאל בך נולד בהלברשטאט שבגרמניה בשנת 1927, וגדל בברלין. שבועיים לפני ליל הבדולח משפחתו נמלטה להולנד, ומשם עלו ארצה בשנת 1940. למד משפטים בלונדון, ואחר כך שירת בפרקליטות הצבאית ועבד בפרקליטות המדינה. בשנת 1969 מונה לפרקליט המדינה ובשנת 1982 מונה לשופט בבית המשפט העליון, שם כיהן עד פרישתו בשנת 1997. בשנת 1960, בעת שהיה סגן פרקליט המדינה, הצטרף לצוות התביעה במשפט אייכמן והיה אחראי גם על הייעוץ המשפטי בנוגע לחקירתו של אייכמן ולאיסוף הראיות. נפגשנו איתו כדי לשמוע ממנו רשמים אישיים על משפט אייכמן, משפט ששינה באופן דרמטי את מקומה של השואה בשיח הציבורי במדינת ישראל הצעירה, וגם קצת זכרונות מילדותו בגרמניה ומשלבים שונים בחייו.

בגיל חודשיים עברתם לברלין. בסוף גם הצלחתם להימלט ברגע האחרון ולהגיע ארצה. האם יש לך זיכרונות מהתקופה הזו?

עזבנו את גרמניה שבועיים לפני ליל הבדולח, ועברנו להולנד. רצינו להגיע לארץ ישראל, ובהולנד היה משרד שהיה קשור לבית החרושת של אבי והוא רצה לשהות שם לזמן קצר. רצינו לצאת עוד קודם, כבר עזבנו את הבית והיינו בבית מלון, אבל אז פרץ משבר צ'כוסלובקיה - הגרמנים רצו לפלוש לשם – ובאו אנשי הס"ס למלון שלנו ולקחו לנו את הדרכונים. לא ידענו מדוע, אבל לאחר מכן הבנו הם חששו שתפרוץ מלחמה, וכיוון שאבי היה מומחה גדול לענייני נחושת, ברזל ושאר מחצבים, רצו למנוע ממנו אפשרות לצאת. צ'מברליין הגיע למינכן, נכנע לגרמנים ואפשר להם לפלוש, ולנו החזירו לנו את הדרכונים, כך ששבועיים לפני ליל הבדולח יכולים היינו לצאת. כיום, כאשר מותחים ביקורת על צ'מברליין והסכם מינכן - רציונלית אני מסכים, אבל אני שותק; לנו כנראה זה הציל את החיים. כאשר הגענו עם הרכבת לגבול ההולנדי, נכנסו אנשי ס"ס ואמרו: "משפחת בך! עם המזוודות החוצה!" לקחנו את המזוודות והדרכונים ובדקו לנו את המזוודות. לקחו הכל, פתחו, זרקו, חיפשו דבר מה. הסדרן מהרכבת כבר הגיע ואמר שהרכבת מוכרחת להתקדם, ואבי הפציר שימתינו עוד רגע עד שיתברר מה בכלל הגרמנים רוצים. לבסוף הגיע קצין ס"ס ואמר: "תסתלקו"! הרכבת התחילה כבר מעט לנסוע, כבר לא היה לנו עוד כוח לחזור לתא שלנו, ישבנו על המזוודות בפרוזדור ושתקנו במשך כמה רגעים. לאחר זמן קצר הגיע קצין מכס הולנדי – הוא לא היה כל כך ידידותי, אבל הוא היה קורקטי. אזי זוכר שהיו לי דמעות בעיניים: אדם לבוש מדים שמדבר אתנו בצורה רגילה...

שבועיים לאחר שעזבנו, בליל הבדולח, נעצרו אלפים בברלין. היה לי דוד, אח של אבי, שגר באחת הערים הקטנות. הוא סיפר לי לאחר מכן שכאשר שבאו לקחת אותו אנשי הס"ס הוא חשב שאם יראה להם את אות ההצטיינות שקיבל מהצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הדבר יעזור לו – אבל קרה בדיוק ההפך. הם זרקו אותו מכל המדרגות ושברו לו את המשקפיים. זה היה למחרת ליל הבדולח. היו שם איתו עוד כשבע-עשרה יהודים נוספים, ובדרך לדכאו איש הס"ס אמר: –גם  דרשו מהם לשלם על הנסיעה.  בדכאו לקחו ממנו את כל הכסף שהיה לו, אבל הייתה לו גם טבעת זהב על האצבע, והמפקד ציווה עליו להוריד גם אותה. דודי השיב שזו טבעת הנישואין ושהוא מעולם לא הוריד אותה וכבר בלתי אפשרי טכנית לעשות זאת. בתגובה הגיע גרמני עם גרזן, והודיע שאין דבר, הוא פשוט יוריד לו את כל האצבע. בסוף הדוד הצליח להוריד.

בבוקר למחרת, דודה שלי – אשתו – שנשארה בבית, קיבלה הודעה שעליה להתייצב אצל הגסטפו. היא חשבה בתחילה להיעלם לה, אבל הבינה שלא יהיה בזה טעם, ובנוסף היא גם רצתה לדעת מה קרה עם בעלה. אמרו לה כך: "הגברת בך, בעלך נסע למחנה עבודה, וכמובן שילם את דמי הנסיעה כנדרש, אבל הוא שילם עשרים מארק, והנסיעה עולה רק 18.20. הנה ה-1.80 מארק שלך."

האם כל המשפחה הצליחה להימלט?

אבי אמר שלא יעזוב את אירופה עד שיוציא את כולם, והוא הצליח. עזבנו את גרמניה ב-1938 ועברנו להולנד. נשארנו בהולנד כדי להציל את יתר המשפחה, ועזבנו את הולנד ב-1940, חודש לפני הפלישה הגרמנית, וגם הגענו ארצה על ספינת הפאטריה, בנסיעה האחרונה לפני שהיא טבעה.בגרמניה הלכתי לבית ספר יהודי, ובהולנד הלכתי לבית ספר מעורב, אבל בסך הכל, בכל הכיתות יחד היו מאות תלמידים יהודיים. החבר הכי טוב שלי, לא יהודי, ראה אותי בטלוויזיה במשפט אייכמן, עשרים שנה לאחר שעזבנו. הוא התקשר אליי והזמנתי אותו לבקר כאן, והוא אמר לי שהוא ערך מחקר, ומכל התלמידים היהודיים שלמדו בבית הספר אני היחיד שנשאר בחיים. מתוך מאות. 

כיצד הצטרפת לצוות התביעה במשפט אייכמן? 

יומיים לאחר שאייכמן הובא לארץ  מארגנטינה שר המשפטים קרא לי. הייתי בזמנו סגן פרקליט המדינה. הוא אמר שברור לו שאהיה בצוות התביעה, והוא ביקש שכבר לפני כן, אלווה את החקירה המקדימה. זה היה במתקן של המשטרה ביגור, ליד חיפה. הסכמתי לזה, ולמרות שאני ירושלמי במשך שלושה חודשים עברתי לגור בחיפה. הייתי הקשר היחיד של אייכמן עם העולם החיצון. התבקשתי להודיע לו שאם יש לו עניין כלשהו – אישי, פיזי, משפחתי, מינוי עורך דין (המדינה הרי הודיעה לו שהיא תישא בהוצאות ההגנה) וכיוצא בזה – שיפנה אליי. הודעתי שאני מוכן לדבר אתו בכל עניין טכני אבל לא לדון עמו בעבירות המיוחסות לו, דבר שהיה מחייב אותי להיות עד במשפט ומונע ממני את האפשרות לשמש כתובע.

מתי היה המפגש הישיר הראשון שלך עם אייכמן?

זו שאלה שאני נשאל לא מעט. ישבתי בחצר בית הסוהר וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. לאחר המלחמה הוא הוצא להורג בפולין, ולפני כן הספיק לכתוב את האוטוביוגרפיה הזו. הוא תאר בספרו כיצד  לעיתים הם הרגו אלף ילדים יהודים ביום, וסיפר כיצד הילדים לפעמים כרעו ברך והתחננו על חייהם. הוא כתב שם שכאשר הוא וחבריו היו צריכים לדחוף את הילדים לתאי הגזים לפעמים הוא קיבל פיק ברכיים, אבל תמיד התבייש בתחושה זו לאחר ששוחח עם אוֹברשטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן, שהיה מסביר מדוע דווקא את הילדים היהודים צריך להרוג קודם: היכן ההיגיון בכך שהורגים דור של מבוגרים ומשאירים דור של נוקמים שיכולים להקים את הגזע הזה מחדש? עשר דקות לאחר שקראתי את זה בא איש משטרה ואמר: אייכמן רוצה לראות  אתך... אני זוכר כששמעתי את הצעדים שלו, ואחר כך כשהוא ישב ממש לידי, לא היה קל לשמור על פרצוף-פוקר באותו רגע. הוא רצה להתייעץ אתי על מינוי עורך-דין והתלבט את מי לבקש. אשתו המליצה על סרווציוס, אבל מכיוון שסרווציוס היה אחד מראשי הסנגורים בנירנברג והגן על המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, הוא חשש שהמדינה לא תסכים לכך, וביקש שאברר זאת. אמרתי לו מיד שאין לי כל צורך להתייעץ: מראש הודיעו לי שהוא יכול למנות כל מי שירצה. 

איך בחרתם את החומרים והעדים שיופיעו במשפט?

ארבעים שוטרים ניהלו את החקירה. הממשלה הגרמנית הייתה מאוד ידידותית: שלחו לנו את התיקים של כל משרדי הממשלה שלהם, מכל הסוגים, של הס"ס ושל הס"א. מיליונים של מסמכים. הם יצרו קשר איתי ואמרו שבכל דבר שאזדקק הם ינסו לעזור. חילקתי את המסמכים לארבעים השוטרים, על כל מדינה ועל כל נושא היה אחראי שוטר אחר, וביקשתי שהם יעברו על כל החומר ושברגע שיראו מסמך שעשוי להיות רלוונטי יעבירו לי ואחליט מה ייכנס ומה לא. מצד אחד רצינו תמונה רחבה ככל האפשר, ומצד שני שהדברים לא יהיו מדי ארוכים, לכן היה צריך לשקול היטב כל דבר. 

יש מסמכים שנחרטו אצלך באופן מיוחד?

היו מסמכים בעלי חשיבות עצומה לתביעה – 100,000 יהודים שנשלחו מפה, 50,000 פה, 170,000 שם; אבל מה שזעזע אותי תמיד היה הניסיון להציל יהודי אחד, משפחה יהודית אחת – ובקשות אלו נשלחו לאייכמן שהיה צריך להחליט האם לקבל אותן. 

דוגמה: יום אחד בא אליי השוטר האחראי על צרפת. בידו מכתב של גנרל גרמני, מפקד באזור פריז אחרי הכיבוש. הוא הודיע לאייכמן שיש יהודי בשם וייס, פרופסור מומחה לרדאר, שגם היו לו פטנטים בתחום. הוא כתב חשוב ביותר לאפשר לצבא הגרמני לחקור אותו, ולכן הוא מבקש שאותו פרופסור ואשתו, שהיו גרים בפריז, לא יגורשו לאושוויץ. אני חשבתי: זו אמצע מלחמה, גנרל צבאי מבקש אדם אחד, שחשוב לצבא - אייכמן הרי מוכרח להסכים. אני כבר התחלתי לדמיין שהיהודי הזה חי. חשוב לומר שאת המסמכים קיבלנו וסקרנו בסדר כרונולוגי, רק אחרי כמה ימים, לאחר מאות מסמכים שקראתי, ראיתי את התשובה של אייכמן: הוא לא הסכים. כמה ימים אחר כך הגנרל כתב שוב לאייכמן: אני גנרל בוורמאכט, איך אתה מעז שלא להעתר לבקשה?! ותשובתו של אייכמן: אני אוֹברשטורמבאנפיהרר בס"ס, לא אכפת לי מה הדרגה שלך בצבא. לאחר עוד כמה ימים הגנרל כתב שוב לאייכמן: בדקתי שוב את העניין, מסתבר שהצבא הגרמני כבר אסף את כל הפטנטים של אותו יהודי, אני לא רואה סיבה לעכב את גירושו אפילו יום אחד. 

יומיים אחרי שהצגתי את המסמך במשפט, הפקידה שלי סיפרה שהגיעה בחורה בשם עליזה וייס שמבקשת לראות אותי. היא הייתה בתו של אותו הפרופסור: בזמן המלחמה הייתה תינוקת וכאשר באו לעצור את הוריה מסרו אותה לשכנים, ולאחר המלחמה נשלחה לארצות הברית. היא ביקשה לברר האם יש לי מידע נוסף כלשהו על הוריה – אפילו תמונה לא הייתה לה. 

סיפור דומה: יום אחד בא אלי השוטר האחראי על הולנד והראה לי מכתב שראש המפלגה הפשיסטית ההולנדית כתב לאייכמן. הוא מנה את שמותיהם של שבעה-עשר יהודים שהיו גם חברי המפלגה הפשיסטית וביקש שלא יגורשו, מפני שאם הם יישלחו למוות זה יביא לדמורליזציה במפלגה. כדי לנסות לשכנע עוד יותר את אייכמן הוא הוסיף שהם גם יוכלו לסייע לאתר את הכתובות של יהודים אחרים. לא ששתי לקרוא את המכתב, אבל בכל מקרה שיערתי שהבקשה התקבלה– אך לא. אייכמן הוסיף: אם אתה חושב שזה יגרום לדמורליזציה אם נגרש אותם כעת, נחכה שבועיים-שלושה עד שאנשים יתרגלו, וכך זה לא יעשה מדי רושם.

והדוגמה אולי הכי מזעזעת בהקשר שכזה: העבירו לי מכתב של השגריר האיטלקי בליטא. הוא כתב לאייכמן שכרגע בליטא יש יהודייה מאיטליה – אני זוכר את שמה: גברת קוצי – שהייתה בביקור מולדת אצל הוריה בליטא. לאחר הכיבוש היא נעצרה. השגריר כתב שאותה גברת היא אלמנתו של קצין בכיר ביותר בצבא האיטלקי – לא יהודי, שהצטיין באופן יוצא מן הכלל ונפל בקרב כאשר נלחם יחד עם הצבא הגרמני. לדברי השגריר, הקצין הזה היה נושא שיחה בכל איטליה, וביקשו לערוך עצרות המוניות כדי להעלות את זכרו. השלטונות באיטליה דרשו שיאפשרו לאלמנתו לשוב לאיטליה ולהשתתף באירועים. שוב חשבתי: הנה איטליה, בת ברית של גרמניה, והנה אדם שנלחם עם הצבא הגרמני – בוודאי יאשרו לה. התשובה הייתה – לא. אלה הדברים שאיכשהו נשארו לי במיוחד.

האם היו חומרים רבים חשובים מבחינה היסטורית או מבחינות אחרות שלא הוצגו במשפט?

השופטים מאוד הקפידו לאפשר רק עדות שנוגעת באופן מסוים לנאשם. אמנם רצינו תמונה רחבה, ובהחלט עזרה לכך העבודה שהנאשם היה קשור כמעט לכל ארצות הכיבוש הגרמני, אבל היו כמה חומרים פחות רלוונטיים לאייכמן עצמו. לא רבים יודעים שהיו מסמכים חשובים שהחלטנו לא להביא משום כך. 

אספר על שתי דוגמאות. כאמור, נשלחו מסמכים מכל משרדי הממשלה הגרמנית, בין היתר ממשרד הבריאות. כך יצא שקראתי את המכתב הבא, שכתב מנהל בית חולים, רופא. מישהי תרמה חלב אם לבנק חלב-אם, ונודע לו פתאום שהיא רבע יהודייה ולא גילתה זאת. הוא התלבט מה לעשות עם "האישה המנוולת הזו", כלשונו. בהתחלה הוא חשב שכדאי לעשות משפט ראווה כדי שתבוא על עונשה הראוי, אבל לאחר מכן הוא כדי לא לגרום לדמורליזציה אשר תגרום לכל הנשים האריות  לחשוב שהילדים שלהם הורעלו! לכן הוא הציע שאותה אישה "תעלם" לה למחנה הסגר וזהו. 

דוגמה שנייה, משגעת עוד יותר: כידוע, בשלב ראשון, לפני תאי הגזים, היו משאיות גז, כאשר האגזוז היה מופנה פנימה במקום החוצה. קיבלתי מכתב של טכנאי שתיאר את כל המנגנון, כיצד הדבר מתבצע, משך הנסיעה, מה עושים עם הנרצחים אחר כך, וכיוצא בזה. בסוף, לאחר התיאור הטכני, הוא כותב: "אני חייב אמנם להציע הצעה מטעמים הומניטריים". מה הם הטעמים ההומניטריים? "אנחנו מוכרחים לעשות משהו בשביל לשמור על הנהגים המסכנים שלנו, של הס"ס, שלא יצטרכו לשמוע את הצעקות של הילדים ושל הנשים מאחורה. הצעתי היא להתקין מחסום שייצור בידוד קולי...". כשראיתי את המכתב וקראתי שמוכרחים לעשות משהו מ"טעמים הומניטריים" – חשבתי אולי אראה איזה משהו קטן בנוגע לקרבנות. טעיתי... הדברים האלו רדפו אותי בלילות הרבה יותר מאשר מסמכים בעלי חשיבות גדולה מהם.

איך היה המפגש עם העדים? הרי היו בארץ מאות אלפים של ניצולים. כיצד בחרתם אותם?

היינו שלושה שניהלנו את המשפט - גדעון האוזנר בראש, אני הייתי מספר שתיים, ויעקב בר-אור, הפרקליט המחוזי של תל אביב. חילקנו את כל העדים בינינו לפי אזורים ונושאים. מאחר שאני הייתי אחראי על כל מהלך החקירה המקדים, כל מה שנגע ישירות לאייכמן ישירות בדרך כלל היה באחריותי, וכמו כן אזור מערב אירופה והונגריה. כל אחד מאתנו בחר את העדים שבאחריותו.

התעורר ויכוח קל: אחדים חשבו שמאוד חשוב שהמשפט לא יהיה ארוך מדי, לכן אין צורך תמיד בעדים, ודי במסמכים. אני לא כל כך הסכמתי. אולי לא היה צורך בעדים רבים, אבל רציתי לפחות עד אחד חי מכל מדינה – כדי לתאר את האווירה, את ההתרחשויות; מסמכים לא כולם ממש קוראים.

כאמור השופטים מאוד הקפידו שכל עד יהיה רלוונטי למשפט. כך בנוגע לצרפת, בחרתי אדם שהיה בדראנסי: הוא סיפר בתחילה באופן כללי על הילדים שהגיעו למחנה, והמשיך לתאר באופן מיוחד ילד אחדשהיה לבוש בקפידה ומחונך. הוא שאל אותו על משפחתו, וכך בעדות הוא התחיל לספר על הוריו של אותו הילד: אביו שופט, אימו מוזיקאית... אני זוכר איך השופטים הפסיקו אותי: מה זה שייך לאייכמן? אבל העד המשיך ואמר: תסמכו עליי. וכך הוא המשיך: לילה אחד הוא ראה שהילד מחזיק כל הזמן אצבע קמוצה, ושאל אותו מה יש לו ביד. הילד פתח את היד - היה שם חצי ביסקוויט, שהוא שמר לאמא שלו כשהוא יפגוש אותה... העד סיפר שכשהילד ענה לו תשובה זו הוא גם התחיל לבכות, הוא הבין שבאמת הוא לא יפגוש את ההורים שוב – אבל הוא לא הסכים לוותר על הביסקוויט. ואז אני שאלתי את העד: "ומה קרה הלאה?" הוא השיב שבבוקר מיד לאחר השיחה הזו באו הגיעה רכבת שלקחה את כולם לאושוויץ. מיד אני הגשתי לבית המשפט מברק של אייכמן, מכתב למפקד דרנסי: בשמחה רבה אני מודיע שטרנספורט של הילדים יכול להגיע כעת לדרנסי. שבוע לאחר מכן אותו עד הגיע לאושוויץ, ודבר ראשון הוא חיפש את אותם הילדים - התברר לו שהם כולם אינם. ככה בכל מדינה חיפשנו מישהו שיוכל לאפיין את התמונה על מנת להציג את הפשעים במלוא החומרה.

מה היו מטרות המשפט בעיניכם? איך בתפיסה המשפטית שלך ראית את הדברים?

למען האמת, כשחוקקו את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא חשבו שיגיעו לידינו אדם כמו אייכמן; חשבו על דרגים נמוכים בהרבה, אנשי קאפו וכיוצא בזה. אז ראשית כל רצינו לצייר תמונה רחבה ומדויקת ככל האפשר בנוגע למה שקרה ליהודי אירופה.

היה גם את הצד המשפטי המובהק, של העבירות המיוחסות לנאשם. הדגשנו כל הזמן את האחריות הישירה שלו, ומטרה אחת מרכזית הייתה להראות שהוא לא היה רק חייל שמילא הוראות. כך למשל בנוגע להונגריה: כידוע, הונגריה הייתה חלק ממדינות הציר. בשנת 1944 הורטי כבר הבין שהמלחמה אבודה ורצה להגיע להסדר שלום באופן עצמאי, והיטלר מטבע הדברים רצה למנוע את זה. הם נפגשו על הגבול, היטלר איים עליו וגם ניסה לפתות אותו בהבטחות. לבסוף הורטי נכנע ללחץ, בכמה תנאים. אחד מהם היה שהגרמנים יסכימו להעביר 8700 משפחות יהודיות מבודפשט למדינה ניטרלית. היטלר הסכים, לא מרצון - אבל הוא העדיף שהונגריה תמשיך להיות בצד הציר, ומעבר לזה היו עוד מיליון יהודים בהונגריה שהוסכם על כך שיגורשו. איך אנחנו יודעים את כל זה? כל זה מתועד בחומרים שהגרמנים העבירו לנו, בין היתר בתכתובות של השגריר הגרמני בבודפשט. הוא כתב לריבנטרופ, ולאחר שתיאר את כל הפרטים של ההסכם הוא הוסיף: "אני חייב אמנם להפנות את תשומת לבך שנציג הס"ס המקומי, אוֹברשטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן, נדהם כאשר שמע שהיטלר הסכים להעביר 8700 משפחות, כיוון שהוא חושב שהם עלולים להמשיך משם ולהגיע לארץ ישראל ולהקים את הגזע הזה מחדש. לכן, כאשר נודע לו הדבר, הוא נתן הוראה להחיש את הגירוש מבודפשט כך שעד שניתן יהיה לארגן ויזות לאותן משפחות – כבר לא יישארו כאלה." אני הדגשתי את זה במיוחד, כי הרי זה מראה שאייכמן לא היה רק אדם שמילא הוראות – כאן הוא הפר הוראה של היטלר כשהוא שמע שזה יכול אולי להביא להצלה של כמה יהודים! ובאופן דומה היה אפשר לראות את הגאווה בעיניים שלו בכל פעם שהצליחו למנוע הצלה של יהודים, ואת השנאה כאשר כן הצליחו לעשות משהו למנוע את הגירוש.

אגב, ניהלנו את המשפט כמו שהיינו מנהלים כל משפט אחר. לעיתים קיבלתי תחושה שחלק מהמסמכים יכולים דווקא לסייע להגנה. את המסמכים האלה אספתי ושלחתי לסרווציוס (=רוברט סרוויציוס, עורך הדין הגרמני שהגן על אדולף אייכמן במשפטו). . יומיים אחרי זה אמר לי סרווצויס: הגשתי את זה לאייכמן, וכשנודע לו שהתובע הישראלי הוא זה שהעביר את המסמכים הוא נדהם וכמעט התעלף.

חוץ מהמטרה המשפטית העיקרית, יש אולי עוד כמה נקודות שניתן לדבר עליהם. כך למשל: לפני המשפט פנו אלי מורים מבתי ספר, ואמרו שחלק גדול מהילדים לא רוצים לשמוע בכלל על השואה. הם מתביישים ונבוכים: את זה שאפשר להיפצע ולהרג בקרב הם מבינים, אבל את זה שמיליונים נותנים לעצמם להרג מבלי להתנגד... הם מתביישים ולא רוצים לשמוע על זה. זאת לא הייתה המטרה של המשפט, אבל בכל אופן רציתי למנוע את התחושה הזו. הראינו למשל  איך בוורשה, כשנודע ליהודים שהמוות צפוי - באיזו גבורה לחמו! אלפים נהרגו בקרב באומץ רב.

קיבלתי שיחות טלפון גם ממורים גרמניים, למשל. לדבריהם, היו מורים שרצו לעסוק בשואה בבית הספר אבל לא הייתה להם האפשרות: ההורים שהיו נאצים - ודאי לא רצו שהילדים ישמעו על זה, אבל אפילו אלו שלא היו נאצים לא רצו שהילדים יחזרו הביתה וישאלו מדוע לא התנגדתם ומחיתם, מדוע לא הפגנתם. היו גם משפטנים, תובעים, גרמניים, שרצו להגיש תביעות כנגד מפקדים של מחנות השמדה, למשל, ולא היה להם התקציב והאפשרות לעשות זאת. אבל עם משפט אייכמן - כל יום שלוש-ארבע שעות, כולם שמעו  את זה – כבר לא יכלו לעמוד יותר בפני אותם המורים שרצו לעסוק בזה ובפני התובעים הללו. כך התחילה תגובת שרשרת לאחר המשפט: משפטים נוגע לאושוויץ, טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור, למשל - כל זה אחרי משפט אייכמן. 

יש עדות או רגע מהמשפט שאתה זוכר במיוחד?

בהחלט. אייכמן ישב בדרך כלל בברלין ומשך בחוטים, אבל בנוגע לשילוחים מהונגריה רצו שהוא יהיה נוכח במקום במיוחד, בשביל לפקח על העניין. אייכמן סיפר לנו מה הדבר הראשון שהוא עשה: הוא הורה שהיהודים הראשונים מהונגריה המגיעים לאושוויץ, רגע לפני הכניסה לתאי הגזים יכתבו גלויות למשפחות שלהם ולחברים שלהם. הוא הכתיב בדיוק מה צריך להיות התוכן של הגלויות: "אנחנו  במקום נהדר, יש טיולים נהדרים בסביבה ואין הרבה עבודה - אבל אין הרבה מקום, כדאי להצטרף מוקדם ככל האפשר". נודע לי שיש יהודי שחי בארץ ומחזיק עדיין בגלויה כזו, הצלחתי לאתר אותו וביקשתי שיבוא מיד לירושלים. הוא הגיע בשעה-23:00  בלילה, ביקשתי שיראה לי את הגלויה ושיתגרם מהונגרית. מכיוון שבזמנו לא היו לי יותר משלוש שעות שינה בדרך כלל, אמרתי לו שדי בזה, ושפרטים על המשפחה יספר לי מחר בבוקר לפני הדיון בבית המשפט. אלא שהוא הגיע למחרת ברגע האחרון, וישר הכנסתי אותו פנימה. הוא הגיש את הגלויה לבית המשפט ואחר כך ביקשתי ממנו לספר על המשפחה שלו. הוא סיפר שהייתה לו משפחה: אישה, ילדה בת שנתיים-וחצי וילד בן 12. הם הגיעו לאושוויץ - איש מההונגרים לא ידעו מה זה אושוויץ. איש הס"ס שלח את אשתו ואת בתו שמאלה (לתאי הגזים); הוא היה טכנאי בצבא, ולכן נשלח ימינה. שאלו אותו בן כמה הבן, ולאחר שהשיב שהוא בן 12 איש הס"ס אמר שעליו להתייעץ עם המפקד שלו, ורק לאחר כמה דקות חזר ואמר: "רוץ אחרי האמא שלך". ואז העד מספר: "הסתכלתי, חשבתי שאולי הוא לא ימצא את אשתי. לאט לאט האישה שלי נעלמה בקהל, הבן שלי נעלם בקהל - לא ראיתי אותו יותר. אבל הבת שלי, היה לה מעיל אדום, והסתכלתי כל הזמן על הנקודה האדומה הזו שנעשתה יותר ויותר קטנה; כך המשפחה שלי נעלמה מחיי". הבת שלי, אורלי הייתה בדיוק בת שנתיים וחצי, ושבועיים קודם לכן קניתי לה מעיל אדום. יום לפני העדות הזו אשתי צילמה תמונה שלנו ביחד. כך שכאשר העד הזה סיפר את הסיפור שלו - ולא שמעתי את זה קודם לכן – זה היה המקרה היחיד במשפט שפתאום פשוט לא הייתי יכול להוציא הגה מהפה. העד התאושש, חיכה לשאלה הבאה, השופטים סימנו לי להמשיך, הטלוויזיה התמקדה בי, ורק אני התחלתי לדפדף במסמכים שלי ללא תוחלת. רק כעבור אולי שלוש-ארבע דקות הצלחתי להתקדם.

היה עוד סיפור מרגש במיוחד: העדות של העד היחיד שהיה בתוך תא הגזים, ושרד. הם היו מאתיים ילדים שהוכנסו לתא הגזים באושוויץ וננעלו. הוא תיאר שהיה חושך מוחלט, ואז הילדים התחילו לשיר כדי לחזק האחד את השני. הם שרו במשך כמה דקות, וכשבכל זאת לא קרה שום דבר הם התחילו לבכות ולצעוק. נפתחה הדלת, והוציאו את שלושים הילדים שהיו הקרובים ביותר לכניסה: מה שקרה זה שהגיעה רכבת עם תפוחי אדמה ולא היו מספיק אנשי ס"ס לפרוק אותה, על כן קראו לילדים לקחת חלק בפריקת המשאית לפני מותם. את 170 האחרים הרגו מיד ואת אלו שעזרו בפריקה ואז הרגו אותם גם כן. אבל אותו העד הואשם בכך שנהג ברשלנות וגרם נזק לאחד מכלי הרכב במקום, ולכן נגזר עליו שלפני שייהרג יכו אותו בשוט. איש הס"ס שהוטל עליו לבצע את העונש המכות פיתח אהדה כלפיו, הוא שמר עליו על מנת שיעשה עבורות עבודות כגון יצחצח את  נעליו וכיוצא בזה. פתאום, כששמעתי כיצד הילדים בחושך שרו לעצמם, הרהרתי: הלא היו שם מאות אלפים, איך לא שמענו על דבר כזה? אבל התשובה ברורה: הדבר בטח אירע גם בזמנים נוספים, אבל אז לא הגיעה רכבת עם תפוחי-אדמה... איש לא יכול היה לספר. התמונה הזו של הילדים ששרים לפני ההמתה בגז זעזעה אותי במיוחד. גם השופטים היו המומים והציעו לערוך הפסקה של רבע שעה. 

אני מוכרח לספר כאן: סרווציוס הביא סנגור צעיר שיסייע לצוות ההגנה, דיטר וכטנברוך. הוא היה פעוט בזמן המלחמה, משפטן מצוין. מטבע הדבקים ניהלנו כמה מאבקים משפטיים, אבל איכשהו התפתחה מעין ידידות בינינו. לאחר העדות הזו, כשהשופטים הכריזו על ההפסקה, הלכתי לחדר שלי להסתגר מעט. פתאום נפרצה הדלת - הסנגור הצעיר נכנס ופרץ בבכי. אני הייתי צריך להכין לו קפה ולטפל בו כדי שיוכל להמשיך... אלו רגעים שקשה מאוד לשכוח אותם.

באופן כללי אומר: העבודה שלי אף פעם לא הייתה שגרתית. גם כפרקליט מדינה, גם כשופט בבית המשפט העליון. בכל חודש היה משהו: פגיעה במטוסים שלנו בחו"ל, עניינים הקשורים לדיני מלחמה; דברים מרגשים. אבל משפט אייכמן - לא עובר יום מבלי שאני נזכר ברגעים ממנו.