מזה 20 שנה מתקיימים ביד ושם סמינרים לאנשי עדות. הסמינרים הם פרי יוזמתה של הגב' חנה גרינפילד, ניצולת שואה. את הסמינרים מהל היום מר אפרים קיי, ואת הסדנאות מנחה משה שטרנברג-הראל, פרסיכותרפיסט פרטני וקבוצתי העובד ב"עמךָ" מזה 18 שנה.
פגשתי את משה הראל-שטרנברג, מנחה סדנאות עדים, לשיחה על אותם סמינרים וכך הוא מספר:
הפוקוס שלי הוא האנשים, ולא הנושא "שואה". חשוב לי להדגיש שסדנאות אלה אינן קבוצות טיפוליות! המשתתפים בהם אינם מטופלים, הם לא נשלחים על-ידי 'עמךָ'. (הידיעה על הסמינר עוברת מפה לאוזן, ניצולים שמעוניינים להשתתף בסמינרים, פונים אלינו באופן עצמאי- ז.ת)
אחרי התרחקות של שתי הקבוצות בחברה הישראלית- הניצולים ושאר החברה הישראלית, יש תהליך לאומי של התקרבות הן לנושא והן לאנשים. התהליך ניכר בתקשורת, במשלחות לפולין וגם בתוך המשפחות. מי שמוביל את התהליך הזה הוא שכבת הגיל של הדור השלישי, גם אם הסבים הפרטיים שלהם אינם ניצולים.
אנחנו מנסים לעזור, לאפשר לניצולים לצאת מהבידוד שהם והחברה כפו עליהם (בושה, אשמה, שיפוטיות), לצאת מאחורי הקלעים, מקלטות הוידאו, מהספרים ומהדיונים האקדמאים אל קדמת הבמה ולומר את דברם ללא מתווכים. זה מאוד קשה עבור הניצולים כי זה אומר לדבר בקול רם עם זרים על חוויות אישיות, כואבות, לפעמים מבישות, משפילות. מה שמתרחש אצלם בפנים זה תהליך של שחרור מעצורים וגם חזרה למקום הפשע, לחוויה. לא רק להיזכר בחוויה, אלא קיימים גם אפשרות וגם סיכון של לחוות אותה מחדש, כאילו "השעון עצר מלכת". אנחנו, הצוות ביד ושם, הגענו למסקנה שעל אף שהתנאים למפגש בין שתי הקבוצות (ניצולים ולא ניצולים) הבשילו, יש לעזור לאותם ניצולים שמעונינים (לא כולם מעונינים אך כל מי שרוצה יכול להתקבל) להיות מוכנים ככל האפשר לחשוף בפרהסיה רק את מה שהם רוצים. על-מנת שהמפגש ישיג את מטרתו (שם הסדנאות שלנו הוא "תקשורת אפקטיבית") להפגיש בין ניצולי השואה לציבור, אנחנו מזמינים את הניצולים לסמינרים בני 5 ימים בהם הם מתנסים לבטא את עצמם, אבל בעצם מבחינת הזמן ועל-פי עקרון השוויוניות בין חברי הקבוצה, הם נאלצים במרבית הזמן להקשיב לחבריהם, להתאפק ולתמצת את דבריהם כך שכבר בסמינר הם יעשו שימוש נאות בזמן שמוקצה להם.
חלק מהאנשים לא דיברו עשרות שנים ובפנטזיה שלהם הם באים ליד ושם ופורקים את המטען ללא גבולות כשהמאזין, הקהל, כמעט ואינו נלקח בחשבון. כל-כך גדול הרעב להתבטא. לכן יש חווית תסכול קשה אצלם כבר מההתחלה בעצם העובדה שלכל אחד מוקצה זמן מוגבל, ידוע מראש, לבטא את עצמו. אנחנו מנסים לגייס את אותה חוויה קשה לצורך בניית מיומנויות חדשות של עמידה בלחצים פנימיים, אישיים, מול לחצים חיצוניים, קבוצתיים.
איך הקורסים האלה בנויים?
בקורס א' המסגרת היא סגורה, פרט לאורחים שיכולים לצפות, בתנאי שהקבוצה מסכימה. אנחנו מרבים לעבוד בשיטת הסימולציות, הכל מצולם בוידאו, בסוף הקורס הם יכולים לרכוש את הקלטת. המשתתפים מקבלים מטלות שונות החל מהכנת הפתיח/כרטיס ביקור/ איך להציג את עצמם בפני קהלים שונים/ מה לומר ומה לא לפתיחה/ לתת שם לקטע שהם בחרו לספר לקהל.
בחירת הקטע, להבדיל משליפה מן המותן שלפעמים קשורה בתהליכים רגשיים בלתי נשלטים, היא חלק מהתרגולת. הכוונה מאחורי ההתמקדות בנושא זה היא לעזור לעדים לשלב עבודת חשיבה/ עבודה קוגניטיבית, בצד רגשות בעלי עוצמה שקשה לתאר. החשיבה מגויסת בעצם לעזור להם במהלך המפגש. עצם ההתייחסות למימד הזמן (אורכו של הקטע הנבחר) קשה ומורכבת כי מול זה עומדות חוויות טראומתיות בעלות עוצמה רבה, פלוס רעב של עשרות שנים לספר את סיפורם לקהל שיקשיב להם.
פה אנחנו גם משלבים את קהל המאזינים שלכל אחד מהם יש מידה מוגבלת של נכונות ויכולת להקשיב לניצולים ביום, בזמן ובמסגרת נתונים. התנהגותם המנומסת של המאזינים אינה מעידה בהכרח על נכונות חסרת גבולות להיפתח ולהקשיב לסיפור- עד כמה שזה יישמע קשה, תפקידם של הניצולים לאתר את נקודת המפגש האופטימלית בין הצרכים שלהם לבין הצרכים של המאזינים, במידה והם מספיק רגישים למאזינים. מובן שתתכן אפשרות שהקהל ייפתח לעוד ועוד סיפורים. הגענו למסקנה שבניגוד לימים עברו בהם ניצול-עד היה מרצה ובסיום היה מאפשר לשאול שאלות, יש להשקיע ביצירת קשר עם קבוצות המאזינים, לקצר בדברי הפתיחה, לפנות כמה שיותר מקום לקהל לבטא את עצמו כשהניצולים אמורים להתאים את עצמם לשאלות הקהל ולתגובותיו. כלומר במקום מונולוג ארוך אנו ממליצים על קטעים קצרים של עדות, המותאמים לשאלות הקהל. זה מחייב גם את הניצול להיות קשוב וממוקד כי השאלות באות בהפתעה.
עד כמה תהליך הלמידה מוצלח? עד כמה הניצולים מצליחים לסגל לעצמם את השיטה הזאת?
אנחנו מודעים לכך שמדובר בתהליך מורכב והאנשים בגיל מתקדם. אנחנו לא מקבלים משובים, להוציא את הסמינרים למחנכים מחו"ל שמתקיימים ביד ושם, בהם המשתתפים ממלאים דפי משוב על כל נקודה בסמינר. לפעמים הניצולים עצמם באים ומספרים על מפגש זה או אחר שהם קיימו עם קבוצות שונות.
מה שכן, במסגרת קורס ב' יש לנו אפשרות להתרשם ממתן עדויות.
תוכל להרחיב קצת על קורס ב'?
גם כאן יש מסגרת קבוצתית וגם קורס זה נמשך 5 ימים. כל יום במהלך הקורס קבוצת הניצולים מארחת "קבוצת אמת" שמבקרת ביד ושם. אורך המפגש עם הקהל הוא בין שעה לשעתיים, כאשר המפגש מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון המובנה מזכיר כיתת לימוד. הקהל יושב מול פאנל של 4-5 ניצולים. שאר קבוצת הניצולים צופה במתרחש ואינה מתערבת. כל יום הפאנל מורכב מאנשים שונים. חברי הפאנל מציגים את עצמם בין השאר דרך זה שהם מספרים אפיזודה ממוקדת מעברם ומעבירים את זכות הדיבור בהקדם לקהל. תפקידו של חלק זה הוא לחבר בין קבוצת הניצולים לקהל, לשבור את הקרח, ולאפשר מעבר לחלק ב'. חלק ב' הוא החלק הלא מובנה שבו שתי הקבוצות קמות ממקומותיהם ונעות בחופשיות מניצול אחד לשני. נוצרות קבוצות קטנות בפינות שונות של החדר, אופי השיחות שונה, חלה התקרבות נוספת בין האנשים וחווית הקשר האינטימי שנוצרת מקדמת את התהליך של המפגש. מניסיוננו לאורך השנים גם הניצולים וגם קבוצות המאזינים השונות (מורים מחו"ל, חיילים, תלמידים וכו') משבחים, מתפעלים ומתרגשים בעיקר מחלק ב'. עיקרון ההדרגתיות הוא נר לרגלנו בתהליך של קורס א' וקורס ב', וגם בתוך החלקים של המפגש.
האם יש התייחסות בקורסים לתוכן של העדויות?במהלך הקורסים מלמדים את הניצולים שאת הזוועות האמיתיות הקהל לא בהכרח רוצה לשמוע, ולפעמים משיגות את ההיפך- אנשים מפעילים מנגנוני הגנה, נאטמים, ואף שממשיכים לשבת בנימוס ובשקט, אינם מתפנים להקשבה. בקורס, מפרידים בין חומרים כאלה, שמקומם בארכיון, לבין קטעים נבחרים, מרגשים, שנבחרים תוך מחשבה וניסיון להתאימם לשאלות הקהל. אנחנו מסבירים לניצולים שהשאיפה לספר הכל היא לא מציאותית ושתפקידם הוא בעצם להיות חוליה בשרשרת של עוד ועוד ניצולים שאותם הקהל ירצה לפגוש בעתיד. זוועות עלולות להשיג את ההיפך.
ברור מאליו שאנחנו מזמינים את הניצולים ואת המאזינים לכבד גם את המימד של הסובייקטיביות של ניצול שואה. יש עדויות ויש רגשות. אנחנו יותר מכוונים את הניצולים וגם את קהל המאזינים להקשיב לרחשי הלב, לרגשות של הניצולים בהקשר לאירועים מסויימים שקרו.
מתוך ירחון מגמת "מגמתי", בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם. גיליון מס' 19, אוגוסט-ספטמבר 2004.
זיטה תורג'מן שנרצחה בשנת 2006 בידי בעלה, השאירה את כולנו המומים וכואבים מעוצמת האובדן.
זיטה עלתה ופרחה בעבודתה בבית הספר להוראת השואה ביד ושם.
את דרכה החלה כמזכירה, המשיכה כמרכזת קורס ניצולים, כמדריכה במגמת ההדרכה, סיימה קורס מדריכי פולין ולאחרונה שימשה כראש מדור קרואטיה, צ'כיה וסלובקיה במגמת אירופה.
מחויבותה הבלתי מתפשרת לעבודה ואהבת האדם שקרנה מתוכה, שימשו מופת לכל והשאירו עם לכתה חלל עצום בלבנו.
יהי זכרה ברוך.
